פרויקט גיבור

הייתי בן שש־עשרה כשהבנתי משהו משנה חיים על עצמי:

אני דמות משנה.

במבט לאחור אני נאלץ להודות שתמיד היו סימנים. אני חסר ייחודיות בכל תחום בחיי.

או־קיי, נכון, אני מסתדר טוב עם מספרים. תזרקו עליי קצת פיזיקה קוונטית ואצליח להתמודד איתה בקלות. זו הסיבה לאשליית הפופולריות שלי בתיכון – הייתי מוקף 'חברים' בתמורה להכנת שיעורי הבית שלהם.

מה בנוגע לכל השאר? עיר: בינונית. אוכלוסייה: אני. לא גבוה במיוחד אבל גם לא ממש נמוך. לא בכושר. קוביות בבטן וצורת וי מעולם לא עיטרו את גופי. השיער שלי בצבע חום ממוצע והעיניים שלי בצבע אפור ממוצע לא פחות. אני לא נראה רע, אבל גם אין בי שום דבר מיוחד היכול למשוך תשומת לב.

אני הבחור שנראה כמו השכן המשעמם מהדירה בקצה המסדרון, ובסוף מתברר שהוא קניבל ויש לו מקפיא מלא בחלקי גופות בחדר השינה הנוסף שלו. כל השכנים יהיו מופתעים לחלוטין כשהמשטרה תגיע לעצור אותי, ויגידו דברים כמו אבל הוא היה כל־כך 'רגיל'; הגברת הזקנה מלמעלה תספר במילים פואטיות שעזרתי לה לסחוב את שקיות הקניות אל הדירה שלה בכל יום ראשון, ועל זה אומַר: "ככה הם תופסים אותך, מירנה, ככה הם תופסים."

אז...

זה אני. מינוס החלק על אכילת אנשים. אני ממוצע מכדי להיות פסיכופת. אין לי שום כישרונות. השירה שלי נשמעת כאילו מישהו מנסה לדחוף חבורה של חתולים זועמים לתוך שק רטוב, ויכולת הציור שלי ברמה של ילד בגן, במקרה הטוב.

פעם ציירתי ארנב לאחיינית שלי. היא פרצה בבכי כשראתה את התוצאה. אחותי התעצבנה עליי ולא הסכימה לשמוע את ההסבר שלי – לא ניסיתי לצלק את הילדה שלה לנצח עם הגרסה שלי למוטציית ארנב, רק רציתי ללמד את לילי מאילו ארנבים היא צריכה להיזהר במקרה של אסון גרעיני. זה מה שקיבלתי על הניסיון להפיק את המיטב מסיטואציה גרועה ולהפוך ציור גרוע לרגע לימודי.

אין לי גם כישרונות אחרים. אני לא יכול לרקוד ואני לא יכול לדבר מול קהל. זה הוכח בתקרית ההקאה באמצע תחרות של מועדון הדיונים בכיתה ז'. פחד הבמה שלי היה גרוע כל־כך, שאפילו לא יכולתי לצעוד על הבמה בטקס הסיום של התיכון. אני נשבע שהיה לי התקף חרדה חמש דקות לפני שהמנהל קרא בשמי. אימא שלי נאלצה להתערב וקיבלה את התעודה במקומי. מיותר לציין שמשחק, פוליטיקה ואפילו הוראה, הם לא קריירות אפשריות עבורי.

משקפי הראייה שלי הם פריט הכרחי לחלוטין. בלעדיהם אני עיוור כמו עטלף ומתנגש בהרבה קירות. פעם אחת ניסיתי לצאת ללא משקפיים בתקווה שאתנגש בבחור חתיך במקום בקירות. זה לא קרה. כן התנגשתי באיש אחזקה עצבני שריסס אותי בספרֵיי חלונות וצעק עליי. זה לא עבד בינינו.

אני לובש מכנסי טרנינג כל הזמן, ואני באמת מתכוון כל הזמן. כמו בקמפיין לטרנינג, לבשתי אותם גם לטקס סיום הלימודים שלי. זה פשוט נוח וגם ככה אף אחד לא יכול היה להבחין בהם מתחת לגלימה. לצערי, כל אחד מבני משפחתי הצביע נגד הרעיון. אפילו סבא רבא שלי, הבוגד. בארון שלי יש מגוון רחב של חולצות טי־שירט עם נוסחאות פיזיקה מודפסות עליהן. ואני יכול לומר בגאווה שנעלתי סנדלים עם גרביים הרבה לפני שזה נהיה מגניב.

השיער שלי הוא בלגן מתולתל, ובחלוקת הגֵנים אבא שלי העניק לי במתנה את כיווני השיער המנוגדים. ביום טוב, אני נראה כאילו אין לי מברשת שיער; ביום רע, אני נראה כמו פרי אהבתם של אלברט איינשטיין והמספריים של אדוארד. יש הרבה יותר ימים רעים מאשר ימים טובים.

ההישג הגדול ביותר שלי הוא פלקון אסולה, החבר הכי טוב שלי. אפילו השם שלו נשמע כמו השם של הגיבור הטוב בספרים. הוא כל מה שאני לא – גבוה, חתיך, מהמם ואתלטי בטירוף. הוא הקפטן של קבוצת הכדורסל באוניברסיטת בְּרִיל, וזה אומר הרבה כיוון שהם מנצחים ברוב המשחקים. אומנם אנחנו אוניברסיטת הוקי, אבל פלקון הצליח – לגמרי בעצמו – להחזיר את הכדורסל למודעוּת של כולם באוניברסיטה. ההנהלה אפילו שיפצה לנו את המגרשים בשנה שעברה כי למנצחים מגיעות הטבות כאלה.

פלקון פופולרי, אין לו היסטוריה של הקאות בציבור והוא שנון, מצחיק וחכם. כל זה היה ממש מעצבן אם הוא לא היה החבר הכי טוב שלי מהקיץ לפני כיתה ט', והאדם הכי מגניב ונחמד על פני כדור הארץ.

הוא ויין ואני גארת', הוא וולאס ואני גרומיט, הוא שרֵק ואני החמור, הוא באטמן ואני רובין. בקיצור, הבנתם.

וברור, אני מניח – ואתם מוזמנים להצטרף אליי – ללא עזרתו של ווטסון, שרלוק הולמס היה בלגן נוירוטי שלא מסוגל לפתור לפחות חצי מהתעלומות. חוץ מזה, אף אחד לא ילך לראות סרט על דוקטור ווטסון, הוא לא מספיק כריזמטי. מכאן מגיעה ההבנה שלי: אני דמות משנה.

מאז המשפחה של פלקון עברה לגור בבית לידינו, נהיינו חברים טובים. לא אכפת לו שאני מוזר ומתלבש כמו שילוב של חנון ובחור בן שלושים וחמש שההורים שלו לא מצליחים לגרום לו לעבור מהמרתף שלהם.

פחדתי למוות שהמיקום הלא מזהיר שלי במד הפופולריות בתיכון יגרום לו לזרוק אותי כמו תפוח אדמה לוהט ברגע שיבין איך הוא כבל את עצמו בטעות לשכן החנון שלו, אבל פלקון נשאר איתי. הוא אפילו שם סוף לכינוי 'מאסטר־קיא' שנדבק אליי מאז אחד הספורטאים צעק את זה אחרי תקרית הבמה שאסור להזכיר.

העניין בדמות משנה הוא, שבדרך כלל היא נשארת בצל של הגיבור. נדרש לי המון זמן להשלים עם ההבנה הזו שאני דמות משנה. כולם רוצים להיות הגיבור בסיפור שלהם. זהו הטבע האנושי. אבל כמו שסבתא שלי נהגה לומר, החיים הם לא באר משאלות. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך לעבוד כדי להשיג אותו. וכך, עם מילות החוכמה האלו בראשי, בסוף השנה האחרונה בתיכון התבוננתי בעצמי לעומק, והתוצאות היו מאכזבות. היה לי פתרון אחד מהיר – להטביע את הצער שלי באלכוהול.

למחרת בבוקר, תוך התמודדות עם הנגאובר מהגיהינום, גיבשתי תוכנית. אני פותר בעיות מיומן וכפי שראיתי את זה – אם לא אהבתי את מי שהייתי, פשוט יכולתי לשנות את עצמי לחלוטין. המטרה שלי הייתה להפוך את דמות המשנה לגיבור.

וכך, בהבזק של גאונות, נולד פרויקט גיבור.

היה עדיף אילו הייתי עושה זאת בשביל עצמי, מנסה להיות טוב יותר, גרסה מוצלחת יותר שלי. אך לצערי הייתה לי מטרה קצת אחרת בראש.

הייתי מאוהב בפלקון אסולה, והחלטתי לגרום לו לשים לב אליי.