פרח בחממה

פרולוג רייק

כל יום שני היה אותו הדבר. לא משנה אם הייתי בן עשר, שתים־עשרה, חמש־עשרה או שבע־עשרה, נהג בשם אנדרסון הגיע לבית שלי בפרברי פילדלפיה בצהריים, ואחרי נסיעה של עשר דקות הוא הוריד אותי בקאנטרי קלאב. אבא שלי ישב באותו שולחן בפינה האחורית, ליד אותו חלון שהשקיף על שני מגרשי טניס. הוא הזמין את אותו אוכל, פילה מיניון עם ויסקי בן מאה, ושאל את אותן שאלות.

"איך בלימודים?"

"בסדר," אמרתי. היה לי ממוצע ציונים של 100. הייתי רק בן שבע־עשרה, ומגייסים מקולג'ים כבר ניסו לאתר אותי לנבחרת האתלטיקה. טיפסתי על סלעים בכל זמן פנוי שהיה לי, ולהטטתי בין שני ענפי הספורט. עוד בתיכון תכננתי לעצמי תוכנית בראש. רציתי ללכת לקולג' כדי לרוץ. לא תכננתי לגעת בסנט מהכסף שלו. קרן הנאמנות שלי יכולה הייתה להירקב מבחינתי. התכוונתי להתרחק מאבי ומאימי ככל שרק אוכל. סוף־סוף תהיה לי קצת שלווה ואשכח מכל השקרים שלהם.

אבא לגם מהוויסקי. "אימא שלך לא מספרת לי מה קורה איתך, ואתה לא אומר יותר ממילה אחת בכל פעם, אז מה אני צריך לעשות? להתקשר לזרים כדי לשאול עליך? למורה שלך? הוא יחשוב שאני הורה גרוע."

בהיתי בשולחן, לא נוגע בכריך העוף. כשהייתי בן עשר כן אכלתי. את ההמבורגרים תמיד אכלתי כשהייתי בן אחת־עשרה, אבל בגיל חמש־עשרה התעוררתי והשלמתי עם זה שאני אוכל עם מפלצת. "אין לי מה להגיד," אמרתי.

"התחרשת? איך היה השבוע שלך? מה אתה עושה עם עצמך? זו לא שאלה קשה." הוא שתה את כל הוויסקי בלגימה אחת. "מגוחך," הוא מלמל והצביע עליי, אצבע מושטת מעל הכוס שלו. "אתה אמור להיות הבן האינטליגנטי." הוא סימן למלצר שיביא לו מנה נוספת.

שריריי נמתחו כשהוא הזכיר את לורן ושנאה לוהטת הציפה את כל גופי. לא הייתה לי שליטה על הכעס הזה. הוא אכל אותי כמו שריפה ביער. "אפשר לקצר פה?" שאלתי, "יש לי דברים לעשות."

המלצר הגיע ומילא לאבא רבע כוס. הוא דחק בו להמשיך, והמלצר מזג עוד, עד שהיא התמלאה. "הוא גם רוצה אחת," אמר אבא.

לג'ונתן הייל היו מיליארדי דולרים מחברת 'הייל', חברה למוצרי תינוקות. הוא שילם לצוות הקאנטרי קלאב כדי שישתקו לגבי זה שאני קטין. זה כבר היה נורמלי בשלב הזה. הבטן שלי התכווצה למראה האלכוהול. החלטתי רק ארבעה ימים לפני כן להפסיק לשתות. ידעתי שבכל יום שני אבא יבחן אותי ולא התכוונתי לומר לו שהפסקתי.

המלצר מזג לי, סגר את בקבוק הקריסטל ואז הלך בלי לומר מילה. "תשתה," התעקש אבי.

"אני לא אוהב ויסקי."

הוא הטה את הראש. "ממתי?"

"מאז שזה המשקה האהוב עליך."

אבא הניד בראשו. "אתה ואחיך אוהבים למרוד, ממש פרחחים קטנים."

"אני לא דומה בשום דבר לזין הזה."

"איך אתה יודע? מעולם לא פגשת אותו."

"אני פשוט יודע." תפסתי את הברך שלי שהתחילה לקפוץ. רציתי לעוף משם. לא יכולתי לדבר על לורן.

תמיד ידעתי שיש לי אח למחצה. זה לא היה קשה להסיק שגם הילד של ג'ונתן הייל יהיה קשור אליי. חלקנו את אותו האב, אבל ההורים שלי מעולם לא אמרו את זה בגלוי עד שהייתי בן חמש־עשרה. אחרי שאימא התלוננה על ה'ממזר', ביקשתי מאבא לפרט. בסוף הוא נתן לי שלוש עובדות שהבהירו את התמונה שכבר התחלתי לבנות.

אחת: הוא בגד בשרה, אימא שלי, עם איזו אישה אחרת כשהייתי בן כמה חודשים.

שתיים: האישה 'האחרת' נכנסה להיריון, ילדה את לורן שנה אחרי שאני נולדתי והשאירה אותו עם ג'ונתן לפני שברחה.

שלוש: אני גרתי עם שרה. אחי למחצה גר עם אבא שלנו וכל העולם האמין שהוא בנה של שרה, לא אני. אני הייתי מדוז. חלקתי את שם המשפחה שלי עם המשפחה הלוזרית של אימא שלי בניו ג'רזי, שאף אחד לא רצה שום קשר איתה. אימא שלי הייתה שרה הייל. אבא שלי היה ג'ונתן הייל, ואני הייתי בן של אף אחד.

אחרי שהאמת הכואבת התבררה, אבא שלי תמיד הזכיר את לורן. הוא תמיד שאל את אותה שאלה ולא רציתי לשמוע אותה באותו יום.

הוא ניפץ את הכוס שלו. "איך נעשית כזאת נמושה?"

לא האמנתי שחשבתי שהוא מגניב כשהייתי בן תשע. הוא התנהג כאילו אנחנו חברים, נתן לי לשתות מהוויסקי שלו. אב ובנו. כאילו הוא אהב אותי מספיק כדי לעבור איתי על כמה חוקים. עתה תהיתי אם כל זה היה רק טריק שנועד להפוך אותי לאומלל כמוהו. "הייתי מעורב בתאונת דרכים," אמרתי פתאום.

הוא נחנק מהוויסקי וכחכח בגרונו. "מה? למה אני שומע על זה רק עכשיו?"

"תשאל את אימא."

"הכלבה הזאת — "

"היי," קטעתי אותו. נמאס לי לשמוע אותו יורד עליה. נמאס לי להקשיב לאימא שלי לועגת לו. כל מה שרציתי זה ששניהם יפסיקו. הם התגרשו עוד לפני שמלאה לי שנה. מתי הריבים האלה ייגמרו כבר?

הוא גלגל עיניים, אבל נראה שוב רציני, מודאג יותר. אם היה לב בחזה של ג'ונתן, הוא היה שקוע עמוק מתחת לאוקיינוס של אלכוהול. "מה קרה?"

"נתקעתי בתיבת הדואר של השכן." אני לא זוכר איך הגעתי הביתה. מתברר שעברתי בארבעה רמזורים אדומים. הפלתי גדר. התעלפתי על ההגה והתעוררתי לאחר ההתרסקות. לא הייתי בדרך הביתה ממסיבה. שתיתי לבד במגרש הכדורגל של בית הספר של לורן. שנאתי את אקדמיית 'דלטון'. אותי הכריחו ללכת למכינת 'מייבלווד', שעה מהבית שלי, כי אימא לא רצתה שאראה את פניו של לורן כל יום, ומפני שהיה אסור שמישהו ידע שאני הבן שלה.

אז לורן הלך לבית הספר הקרוב יותר, איפה שאני הייתי אמור ללמוד, בזמן שאני סולקתי. שנאתי אותו עד עמקי נשמתי. אימא עזרה לעורר את הזעם המחליא הזה. היא כל הזמן אמרה 'אח שלך עף על עצמו, שוחה בכסף שלנו. אם אתה רוצה להיות בסביבה של המפונק של ג'ונתן הייל, לא תגיע לשום מקום'.

הייתי מהנהן וחושב 'כן, הבן־זונה הזה'. ואז היה עובר זמן והייתי מתחיל לפקפק בכל דבר. אולי כדאי שאפגוש אותו. אולי כדאי שאדבר איתו.

אבל הוא ילד עשיר ומפונק. כמוני.

לא כמוך. לא אכפת לו משום דבר חוץ מעצמו.

כמוני.

לא כמוך.

הוא לוזר שיכור.

כמוני.

אתמול חשבתי ללכת לאימא ולומר משהו. חשבתי להגיד לה להתגבר על הריב המטומטם הזה, להפסיק להתלונן על שג'ונתן בגד בה ולהפסיק להעסיק את עצמה בחיים של הילד הממזר שלו.

"לורן הייל הושעה מפני שהבריז מיותר מדי שיעורים, שמעת את זה?" היא הייתה שואלת אותי עם ניצוץ חולני בעיניים. כישלון של לורן היה כישלון של ג'ונתן ובשבילה זה היה שווה ערך להצלחה, אבל לא יכולתי להגיד כלום. מי אני שאגיד לאישה לשכוח דבר כזה? בגדו בה. הגיע לה לכעוס, אבל הייתי צריך לראות את השנאה הזאת אוכלת אותה במשך כמעט שני עשורים. לא היה שום צדק בכאב שלה, רק בדידות.

עמוק בתוך הבור של הלב שלי רק רציתי שהיא תשחרר, כדי שגם אני אוכל.

אז כן, אבא שלי הרס את אימא שלי ואולי אם היא הייתה חזקה יותר, היא הייתה יכולה להמשיך הלאה. אולי אם הייתי בן טוב יותר, הייתי יכול לעזור לה.

נסעתי ליד 'דלטון' ופרץ בי הזעם הלוהט הזה כי אף אחד לא הכיר אותי באמת ב'מייבלווד'. הם ראו את רייק מדוז, כוכב נבחרת הריצה, תלמיד מצטיין, ילד שנענש כמעט כל יומיים כי פאקינג קילל יותר מדי. ללורן היו את שני ההורים שלי על הנייר. היה לו את שם המשפחה. הייתה לו ירושה של מיליארד דולר.

אפילו לא ידעתי כמה הם סיפרו לו. אם הוא ידע עליי או לא. לא התמקדתי בזה. לא הצלחתי להתגבר על העובדה שהוא גנב אותם ממני. לא היה לי דבר מלבד צעקות וצרחות שליוו גירושים מסובכים. אני הילד האמיתי של ג'ונתן ושרה הייל, אז למה, לעזאזל, הייתי צריך להעמיד פנים שאני הממזר? למה נתנו ללורן את החיים שאני הייתי אמור לחיות?

על המגרש, הורדתי את בקבוק הוויסקי. לא שמתי לב שזה שרף בכלל. שברתי את הבקבוק על הקורה וקיוויתי שלורן הוא שחקן כדורגל כדי שהזכוכיות יחתכו את רגליו, ובכל פעם שהוא ירגיש כאב, זה יהיה בגלל משהו שאני עשיתי.

למחרת בבוקר התעוררתי אחרי שכמעט הרגתי את עצמי ואת כל מי שהיה בדרכי. היה קר בתוכי ולא רציתי להיות ככה. הבטחתי לעצמי שאבא שלי לא יהרוס אותי, וגם לא אחי למחצה או אימא שלי. התכוונתי לתפוס את החיים שלי בידיים ולהתעשת.

אני ארוץ. אלך לקולג'. אמצא את השקט שלי.

זין על כולם.

אבא שלי נרגע. "תיבת דואר היא לא עניין גדול. אח שלך עשה דברים גרועים יותר." הוא הניד בראשו ואז עיניו הבהבו אליי וידעתי שהשאלה עומדת לבוא. "אתה רוצה לפגוש אותו?" פתחתי את הפה, אבל הוא קטע אותי. "לפני שאתה אומר לא, תקשיב לי. הוא חי חיים שונים מאוד ממך — "

"די, סיימתי עם החרא הזה." לא רציתי לבזבז יותר אנרגיה על לורן. סיימתי.

"לא קל לגדול עם השם הייל. הכסף שלנו מגיע ממוצרים לתינוקות. הוא סובל הרבה הקנטות — "

"אני לא שם זין," גיחכתי. שנינו חיינו בשקר, אבל השקר שלי היה גרוע יותר. "אף פעם לא יכולתי לספר לאנשים מי אתה, והוא כן. אימא אמרה שאנשים יתייחסו אליי אחרת אם ידעו שאבא שלי מנכ"ל של חברה ששווה מיליארד דולר, אבל במציאות, שניכם ניסיתם להסתיר אותי." נשענתי לאחור על הכיסא ושילבתי זרועות. לעזאזל, היא נאלצה לשמור על 'הייל' כעל שם המשפחה שלה, תנאי בהסכם הגירושים, בזמן שאני נשארתי מדוז.

"לא בדיוק," הוא אמר, "ניסינו לכסות על העובדה שלורן לא היה הילד של שרה. היא הייתה בהיריון רק פעם אחת. לא יכולנו להצדיק את שניכם בלי להרוס את המוניטין שלי."

בגלל זה אימא נאלצה לסתום את הפה על הבגידה. כדי להגן על ג'ונתן. זה אכל אותה, אבל היא עשתה את זה בשביל הכסף. לא חשבתי שסכום כלשהו של כסף שווה את הכאב שהביאו השקרים האלה. הכול היה בשביל הרושם החיצוני. "למה בחרת בו?" שאלתי, "למה לורן הוא לא זה שמוסתר?"

"ככה הדברים הסתדרו. היה קל יותר שתיקח את שם הנעורים של אימא שלך. ללורן הייתה רק אפשרות אחת, וזה היה אני."

חרקתי שיניים. "אתה יודע, אני מספר לכל החברים שלי שאבא שלי מת. לפעמים אני אפילו מוצא דרכים מתוחכמות להרוג אותך. אה, כן, אבא שלי טבע בתאונת שיט; נספה ביכטה המוזהבת שלו בזמן שחרבן על האסלה."

הוא כמעט צחק. הוא חשב שזה מצחיק. "תקשיב, ג'ונתן," הוא אמר.

"רייק," יריתי. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?" לא רציתי את השם שלו יותר ממה שרציתי את הגנים שלו.

הוא נאנח. "לורן לא כמוך. הוא לא טוב בספורט. אני לא חושב שהוא עבר מבחן בחיים שלו. הוא מבזבז את הפוטנציאל שלו במסיבות. אם היית פוגש אותו, היית יכול לעזור."

"לא," אמרתי, מניח את אמות ידיי על השולחן ונשען קדימה, "אני לא רוצה שום קשר עם הבן שלך, אז תפסיק להעלות את זה."

הוא הוציא את הארנק והעביר לי תמונה, תמונה שהוא הראה לי כמה פעמים בעבר. לורן ישב על מדרגות האחוזה שלו, שם גדל. תמיד חיפשתי קווי דמיון בתווי הפנים שלנו ונגעלתי מהם. היה לנו את אותו צבע עיניים, רק ששלו היה יותר ענברי משלי. פניי היו חדות יותר, אבל המבנה דומה, שנינו רזים ולא מגושמים. הוא לבש עניבה כחולה וחולצה מכופתרת לבנה, המדים של 'דלטון'. הוא לא הסתכל על המצלמה, אבל הלסת שלו הייתה חדה, לא דומה לשום דבר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו ילד מתנשא, כאילו העדיף לפתוח בירות עם החברים שלו ולא לשבת שם.

"הוא אחיך."

החלקתי את התמונה בחזרה אליו. "הוא אף אחד מבחינתי."

ג'ונתן סיים את כוס הוויסקי השנייה ושלשל את התמונה לכיסו. הוא רטן בשקט על אימא שלי, הכלבה, שמעולם לא רצתה שאפגוש את לורן, בדיוק כפי שסירבה ליצור איתו קשר. עד כמה שידעתי, לורן חשב, כמו כולם, ששרה היא אימא שלו. אולי מישהו מתישהו יאמר לו את האמת, שהוא הממזר.