פריז לעולם נשארת

1

ניו יורק, 1954

שרלוט הבחינה במכתב ברגע שנכנסה למשרדה. לא היתה שום סיבה שימשוך את תשומת לבה. השולחן היה עמוס ניירות ומעטפות. ערימות של כתבי יד וספרים נערמו על המדפים בתא המשרדי הקטן ונשפכו משם לשני הכיסאות. מעטפת דואר אוויר בוודאי לא הבליטה אותו. רוב הספרים שפרסמה היו מהדורות אמריקאיות של יצירות אירופיות, וחלק נאה מהדואר שקיבלה הגיע באותן מעטפות כחולות דקיקות. ההסבר היחיד לכך שהמכתב משך את תשומת לבה היה שהיא כבר עברה על הדואר מהבוקר, והדואר של אחר הצהריים עדיין לא הגיע. אולי המכתב הגיע לאחד העורכים האחרים, שהשאיר אותו על שולחנה של שרלוט בזמן שהיתה למטה, במחלקת העיצוב. ואולי בחדר הדואר החמיצו אותו במיון הבוקר.

"גיבון את פילד" היתה הוצאה לאור יוקרתית, אבל משהו מפוקפק ארב מאחורי הקלעים. זה היה באשמת הוראס פילד, המו"ל. הוא היה סלחני מדי או שאולי היה מניפולטור ערמומי. בפעם הראשונה נתקלה בתכונה זו בחג המולד הראשון אחרי שהתחילה לעבוד בהוצאה. היא והוראס עזבו יום אחד את המשרד באותה שעה, נכנסו יחד למעלית וראו שם צעיר ממחלקת ההפקה מנסה למנוע את נפילתם של שניים־שלושה ספרי אמנות גדולים ושל כמה ספרים נוספים בגודל מקובל יותר. כשראה הצעיר את הוראס נצבעו פניו בגוון אדום–חג–מולד אומלל.

"אני רואה שלקחת את המודעות שלנו ברצינות, סת'," אמר הוראס. "'יש ספר לכל אחד ברשימת חג המולד שלך'."

הצעיר האדים עוד יותר וזינק מהמעלית ברגע שהדלתות נפתחו. זה היה חריג. הצוות בדרך כלל פינה את הדרך להוראס בדרך למעלית וממנה ובכל מקום אחר.

"תוריד לו את מחיר הספרים מהמשכורת הבאה?" שאלה כשחצו את המבואה בעקבותיו.

"בחיים לא."

"זה ילמד אותו לקח."

"הדבר היחיד שאני רוצה ללמד אותו, צ'רלי, הוא לעבוד כמו חמור לתפארת 'גיבון את פילד'."

"ואתה חושב שלעודד אותו לצאת מכאן עם ערימת ספרים גנובים יעשה את זה?"

"אני חושב שבפעם הבאה שהוא יבקש ממני העלאה ולא יקבל, הוא ייזכר בכל הספרים שלקח וירגיש אשם, או לפחות שבא על שכרו. אותו דבר עם חשבון ההוצאות שהעורכים וסוכני המכירות מגישים. נדמה להם שהם גונבים ממני בלי חשבון, אבל ייסורי מצפון מולידים חרטה. אולי אפילו נאמנות. הם מרגישים שהם חייבים להוצאה משהו בתמורה. משום כך את מדאיגה אותי. חשבונות ההוצאות שאת מגישה הם בדיחה. אם זה יגיע לאוזניהם של העורכים האחרים, הם לעולם לא יסלחו לך על זה שאת הורסת את כל הכיף."

תפיסת העולם של הוראס חלחלה לכל ההוצאה, החל בגניבות גדולות ממחלקת ההפקה, שהשמועות אמרו שלמנהלהּ יש קשרים עם המאפיה, וכלה בסחיבות הקטנות מחדר הדואר ובעצלנות הכללית ששררה שם. זו כנראה הסיבה למסירה המאוחרת של המכתב. אלמלא התזמון, לא היתה מבחינה בו. לא היה לזה שום קשר לחוש שישי, דבר שממילא לא האמינה בו כלל וכלל.

היא התיישבה מאחורי השולחן והרימה את המעטפה. שמה והכתובת של ההוצאה היו רשומים, לא מודפסים. כתב היד היה לא מוכר. כתובת השולח לא הופיעה בפינה השמאלית העליונה. היא הפכה את המעטפה. ברגע שראתה את השם הבינה מדוע לא זיהתה את כתב היד. מתי התכתבו אי פעם? לא, זה לא נכון. הוא כתב לה פעם, כשנה אחרי שהמלחמה נגמרה. המכתב התגלגל דרך הרשומות בדראנסי ובאמצעות סוכנויות שונות עד שהגיע אליה לניו יורק. היא התנחמה בכך. הוא לא ידע היכן היא, ובעצמו היה עדיין בגרמניה. מעולם לא ענתה למכתב ההוא. כתובת השולח על המעטפה הזאת היתה בוגוטה, קולומביה. הוא עזב אפוא. זה שימח אותה. וגם רווח לה. גם דרום אמריקה היתה רחוקה.

לא הטריד אותה היכן הוא נמצא, אלא שעכשיו הוא יודע היכן היא נמצאת. היא חשבה שהיתה כל כך זהירה. כתובתה ומספר הטלפון שלה לא הופיעו במדריכים. האנשים שניסו לעזור לה להשתקע בחייה החדשים — עובדים סוציאליים ומתקני עולם מארגונים שונים לסיוע לפליטים; עמיתיה בהוצאה ובהוצאות אחרות; האנה, רעייתו של הוראס פילד — חשבו שהימנעותה מטופשת ואנטי־סוציאלית. "איך את מצפה לבנות לעצמך חיים במדינה חדשה," שאלה האנה, "אם אי אפשר לאתר אותך?" שרלוט לא התווכחה איתה. היא רק המשיכה לשלם את הסכום הקטן שנדרש כדי למנוע את הפרסום. בהדרגה הפסיקו האנה והאחרים לשאול וייחסו זאת למה שעברה. אף אחד, גם לא האנה, לא ידע במה דברים אמורים, אבל זה לא מנע מהם לשער השערות.

גם במשרד לא היה קל במיוחד לאתר אותה, אם כי מתברר שהוא הצליח. שמה לא הופיע ברשימת העורכים שהודפסה בשוליים השמאליים של נייר המכתבים של החברה. רוב ההוצאות לא ציינו את שמות עורכיהן על נייר המכתבים, אבל זו היתה עוד אחת מהעדפותיו המשונות של הוראס. שנה אחרי שהגיעה לעבוד בהוצאה הוא שאל אם היא מעוניינת להיכלל ברשימה.

"תחשבי על זה כעל צ'ופר," הוא אמר.

"צ'ופר?" היא דיברה ארבע שפות, קראה שתיים נוספות ועשתה תואר בספרות אנגלית בסורבון, אבל באותם ימים עדיין הסתבכה עם הסלנג האמריקאי.

"פיצוי על שכר הרעב שאנחנו משלמים לך."

"לפחות לא הצעת שאפצה את עצמי בספרים גנובים," אמרה, הוסיפה שהיא לא מעוניינת כלל ששמה יופיע על נייר המכתבים, אבל הודתה לו למרות זאת.

ואף על פי כן, ולמרות היעדרותה מספר הטלפונים ומנייר המכתבים של ההוצאה, שמה צץ פה ושם ברשימת התודות בספרים שעבדה עליהם. שלמי תודה לשרלוט פוֹרֶה על ניווט הספינה בבטחה במימיה הסוערים של המו"לות האמריקאית. תודה לשרלוט פורה, שהיתה הראשונה שחשבה שספר על תור הזהב ההולנדי, פרי עטו של סופר הולנדי, ימצא חן בעיני הקהל האמריקאי.

השאלה היתה איך הוא השיג ספר של הוצאה אמריקאית כשהיה באירופה, או עכשיו בדרום אמריקה. בקונסוליות היו ספריות שהפיצו את הבשורה האמריקאית בקרב המקומיים, אבל הספרים שפרסמה נטו רק לעתים רחוקות להפיץ את הבשורה האמריקאית. אלא שהוא כנראה מצא אחד מהם. או שאולי איתר אותה דרך סוכנות פליטים. ברגע שהגיעה לאמריקה התרחקה מקבוצות המהגרים או הפליטים — הבחירה לשיקולכם — אבל היה עליה להגיש את הניירת הרגילה ולהשיג את המסמכים הדרושים כדי להגיע הנה. היא הותירה אחריה עקבות.

היא ישבה והתבוננה במעטפה. זה לא היה מכתב רשום. לא היתה שום הוכחה לכך שקיבלה אותו. ואפילו אם היתה, אין חוק שקובע שעליה לענות לכל מכתב שהיא מקבלת. היא אמנם ניסתה להשיב למכתבים שסופרים לעתיד צירפו לכתבי היד שלהם, אבל היה לה טקסט סטנדרטי למקרים הללו. אף שהתזה שלך משכנעת, חוששני שהנושא אינו מתאים לרשימת הספרים שלנו. אף שהכתיבה יפהפייה, אני חוששת שהדמויות אינן בשלות/ העלילה אינה אמינה/ אין קהל אמריקאי לסיפור שכזה. אבל לא היה לה טקסט סטנדרטי למצב הזה, יהא אשר יהא. העלאת זיכרונות? הוא בוודאי לא מעוניין לזכור את הימים ההם יותר ממנה. אהבה? אפילו אז אמרה לעצמה לא להיות מגוחכת. כסף? מאז טקס ההתאזרחות בשנה הקודמת היתה אמריקאית, וכל מי שאינו אמריקאי יודע שכל האמריקאים עשירים, אבל בין כל האישומים שהעלתה נגדו, זה היה הפחות סביר מכולם.

היא שמעה קולות במסדרון ושאפה ניחוח מקטרת שריחף מעל הזגוגית החלבית התוחמת את משרדה. המקטרת היתה שייכת לקרל קובינגטון, גבר גנדרן למדי עם רעמת שיער לבן, שהזקינה אותו מעט. קרל שאף להיות זקן השבט של עולם המו"לות, אבל קשה להיות זקן השבט של עולם המו"לות כשבעל ההוצאה שבה אתה עובד הוא ילד הפלא של עולם המו"לות. טוב, אולי ילד פלא שגדל קצת. הקולות היו של פיית סילבר, שהמוניטין שלה ינק מחברוּת קצרה עם דורותי פרקר בימי הזוהר שלהן ושל ביל קוארלס, ילד מגודל רברבן, בעל גוף גדול ופראי וראש של מתבגר. לדברי אחת המזכירות שעלתה על הרכבת באותה עיירה בווסצ'סטר שבה עלה ביל, בכל בוקר כשירד מהרכבת בתחנת גרנד סנטרל בניו יורק, הכניס את ידו לכיס והסיר מאצבעו את טבעת הנישואים, ובכל ערב כשעלה על הרכבת הביתה, נהג לענוד אותה חזרה. שלושתם היו בדרכם לישיבת המערכת של יום רביעי.

פיית תחבה את ראשה ששיער בתספורת "קארה דורותי פרקר" מיושנת עיטר אותו, מעבר למחיצת התא המשרדי. "הגיע הזמן לעטות שריון ולצאת לקרב," אמרה.

שרלוט נשאה עיניה מהמעטפה התכלכלה, שכאילו ניחנה ברצון משלה וצנחה לתוך הפח. שרלוט קמה. "אני אצטרף עוד דקה."

הקולות המשיכו במסדרון.

היא החלה לאסוף מסמכים, נמלכה בדעתה, פתחה את מגירת השולחן התחתונה, הוציאה את תיקה ושלפה מתוכו פודרייה ושפתון. היא האמינה שעליה להגיע לפגישות כאלה במיטבה.

כשהרימה את כרית הפודרה והחלה לטפוח על לחייה קירבה אליה את הפודרייה כדי לבחון את עורה. עור החרסינה שהפך אותה לנערה גאוותנית הפך גס יותר, אבל הציפוי הצהבהב החולני מאותן שנים נעלם לפחות. היא החליקה על הקווצה הלבנה שנשזרה בשערה הכהה. מדי פעם חשבה לצבוע אותה, אבל משום מה אף פעם לא הגיעה לזה. היא לא נאחזה בה כתזכורת. היא פשוט אהבה את האפקט הדרמטי שלה. אצבעותיה החליקו על רשת הקמטים הדקים שבצדי עיניה, כאילו תוכל לעסות אותם עד שיימחקו, אף שידעה שזה בלתי אפשרי. אולי אפילו לא רצוי. שבועות אחדים קודם לכן, זבנית נמרצת במחלקת הקוסמטיקה ב"סאקס פיפת' אווניו" ניסתה למכור לה קרם שיעלים אותם. "זה ימחק את עברך," אמרה.

ההבטחה היתה כה מבעיתה בכוח המשיכה שלה, עד שהיא זנחה את שפתון הלנה רובינשטיין שתכננה לקנות, הסתובבה ויצאה מהחנות. מי שאינה טיפשה לא תנסה למחוק את העבר. התקווה היחידה היתה לעמוד על המשמר מפניו.

אפילו עכשיו, בחלומותיה, שמעה את ויוי בוכה. לא יבבות ילדיות והתייפחות של אי נוחות רגעית, אלא צווחות זעם שמקורן בבטן ריקה, בקור חודר עצמות ובעינויים שנגרמו מפריחות, מנשיכות ומפצעים מוגלתיים. לפעמים הבכי בחלום היה כה רם עד שתלש אותה משנתה והיא זינקה מהמיטה לפני שהבינה שהצליל היה רק בראשה. ואז, נוטפת זיעה, עשתה כמה צעדים במסדרון, אל חדר בתה, נעמדה לצד מיטתה והאזינה לנשימתה של ויוי, עדינה ובטוחה בלילה הניו יורקי הפלאי שאינו נקטע על ידי רקיעות מגפיים במדרגות או מהלומות בדלת, אלא רק בצליל סירנה שצווחותיה העידו שעזרה ממהרת להגיע ולא צרות.

שעות הערות זימנו לה סיוטים אחרים בקשר לבתה. כל שיעול היה סימן ראשון לשחפת, כל מיחוש בטן בישר על טפיל שהיה רדום עד כה, כל פריחה העידה על שובה של מחלה, והידיעה שבימינו יש פניצילין כדי לטפל בכך לא שיככה את האימה. לא ייתכן שוויוי נחלצה ללא השלכות. גופה הצנום בן הארבע־עשרה היה בהכרח נשא של פורענות רדומה.

כשישבה בקהל במופעי בית הספר, השוותה את ויוי לנערות האחרות. האם היא החוליה החלשה? האם עצמותיה עוותו לתמיד כתוצאה מתת־תזונה? האם הפחד והחרטה של אמה צילקו את נפשה? אלא שבשעה שעמדה לצד חברותיה לכיתה, בחולצה לבנה מעומלנת ובסוודר כחול, לא הפגינה ויוי שום סימן לקשיים שחוותה בעבר. שערה הכהה בהק והבריק תחת אורן המסנוור של מנורות התקרה. רגליה הגרובות גרבי ברך בצבע כחול היו רגלי סייחה ארוכות. חיוכה הרחב הסגיר מזג עליז ושיניים צחורות באופן בלתי סביר. כל השעות ששרלוט העבירה בעמידה בתור לאוכל, כל נגיסה שמנעה מפיה כדי שוויוי תאכל, כל סיכון שהסתכנה, אפילו הפשרות שעשתה, היו שווים את זה. ויוי נראתה ממש כמו חברותיה לכיתה, רק יפה מהן.

יחד עם זאת, ייחדו אותה כמה הבדלים. היא היתה אחת משתים־עשרה תלמידות, אחת מכל כיתה, שקיבלו מלגה. הנערות האחרות התגוררו בדירות רחבות ידיים, בדופלקסים ובפנטהאוזים בשדרת פארק ובשדרה החמישית, שוקקי הורים ואחים, כלבים ועובדי משק בית. ויוי גרה עם אמה בדירת ארבעה חדרים קטנה בקומה העליונה של בניין ישן של לבנים חומות — באמריקה בניין בן שבעים נחשב ישן — ברחוב 91 איסט. בחג המולד, נערות אחרות נסעו לסבים ולסבתות שחיו בנופים שכמו יצאו מהדפסי ליתוגרפיה של קורייר ואייבס, או צפונה או מערבה לסקי, או דרומה לשמש. בשנה הראשונה שהגיעו לעיר, ויוי ואמה נשאו הביתה עץ אשוח קטן מהדוכן ברחוב 96, הניחו אותו בפינת הסלון וקישטו אותו בעיטורים, ומאז הוסיפו להם בכל שנה. הקישוטים היו חדשים, אבל העץ, התעקשה שרלוט, היה מסורת. משפחתה תמיד חגגה את חג המולד. היה צריך את היטלר, אהבה לומר, כדי להפוך אותה ליהודייה. וזה הדבר הנוסף שייחד את ויוי. בבית הספר היו עוד פחות נערות יהודיות מתלמידות מלגה. אף אחד מהמאפיינים הללו לא אוזכר מעולם, לפחות לא בחברה מתורבתת, כפי שאומרים.

העניין הוא שלמרות החסכים והמגרעות, ויוי פרחה. רק אמש, שרלוט ישבה בסלון, הרימה את ראשה מכתב היד שקראה וראתה את ויוי מכינה שיעורים על שולחן האוכל. היה אמנם שולחן בחדרה, אבל היא העדיפה להיות קרובה לאמה. המומחים ששרלוט קראה את כתביהם אמרו שזה ייפסק בקרוב, אבל היא לא האמינה להם. מומחים עוסקים בהכללות. היא וויוי היו יחידות במינן. ויוי ישבה כשרגל אחת — בנעל אוקספורד חומה שהיתה חלק מתלבושת בית הספר — תחובה תחתיה, וילון משי של שיער כהה שמוט קדימה, והיא רכונה על ספר כשפיה מכווץ בריכוז. שרלוט, שצפתה בה מצדו השני של החדר, בקושי הצליחה לא לצעוק בשמחה לנוכח הפלא הזה.

היא השיבה את תיק היד שלה למגירה, יצאה ממשרדה וצעדה במסדרון אל חדר הישיבות.

הוראס פילד כבר ישב במקומו בראש השולחן הארוך. הוא תמיד הגיע ראשון לישיבות. בחלקו נבע הדבר מקוצר הרוח שלו, אבל לא רק. הוא ישב בכיסאו, שעון לאחור, אך התנוחה הרגועה וז'קט הטוויד הנינוח לא הצליחו להסתיר את הכוח האצור בשרירי כתפיו ובזרועותיו. שרלוט תהתה לפעמים אם בעיני רוחו היה עדיין הצעיר הצנום והקופצני, חבר בנבחרת הטניס של הקולג', שאת תמונתו ראתה בעותק ישן מלפני המלחמה של "פבלישרס ויקלי". בתצלום הוא הפגין לראווה שפם מטופח, וכשישבה ליד שולחנה ובחנה אותו היתה משוכנעת שגידל אותו כדי להיראות מבוגר יותר. היא פגשה אותו באותה תקופה, פגישה קצרצרה, אבל היתה צעירה מדי בעצמה מכדי להבין כמה צעיר היה הוא. הוא באמת היה ילד פלא. השפם כבר נעלם, וקו השיער החל לסגת. היא שמה לב שבכל פעם שקרל קובינטון מביט בו הוא אינו יכול שלא ללטף את רעמתו הלבנה. גם הוראס הבחין בכך, מן הסתם, משום שפעם נבח עליו להפסיק ללטף את עצמו כמו כלב מזורגג. פניו של הוראס, מתחת לקו השיער הנסוג, עדיין היו פני ילד, למעט מקרים בודדים, ברגעים שלא היה מודע לכך שמביטים בו. או אז השתקעו קמטי זעף, לא, קמטי זעם, בין עיניו, שהיו דרוכות וצבען כחול צונן. אף אחד לא יתקוף אותו בנקודת התורפה שלו.

"נחמד שהצטרפת אלינו, ז'נרל," אמר כשהתיישבה, מבטא את התואר במִבטא צרפתי. בארבע עיניים היא היתה צ'רלי, בחברת אחרים שארל או ז'נרל, שניהם במבטא צרפתי. היא היתה מעדיפה לוותר על זה. שמות החיבה, אפילו הרשמיים שבהם, העידו על אינטימיות שלא שררה ביניהם. הוא היה חביב אליה והיא היתה אסירת תודה לו, אבל נדיבות והכרת תודה אינן אינטימיות. מבחינתה, הן חייבו קשר הפוך במהותו. במיוחד איתו. הצעיר בתמונה הישנה נחשב אם לא לזאב, אזי לשובר לבבות מסוכן, אף שהיתה משוכנעת למדי שהימים הללו חלפו עברו.

העורכים האחרים כבר ישבו סביב השולחן, חסרי מנוחה כסוסי מרוץ בשער הזינוק, צונפים ובוטשים בתוך תוכם, להוטים לפרוץ קדימה הרחק משאר הלהקה, עם רב־מכר ודאִי או לכל הפחות הערה מעוררת קנאה בפרזנטציה או עקיצה משעשעת על חשבון חבר לעבודה. הם יצאו לדרך.

לקרל קובינגטון היתה ביוגרפיה של לינקולן שכתב חוקר בכיר.

"לא עוד אחת," אמר ביל קוארלס.

"כלל עשר השנים," השיב קרל. "אם לא היתה ביוגרפיה בעשור האחרון, הגיע הזמן לאחת. וספרים על לינקולן נמכרים."

וולטר פרייס, מנהל המכירות, הנהן. "ספרים על לינקולן נמכרים. בדומה לספרים על רופאים וספרים על כלבים. מה שאני לא מבין זה למה אף אחד מהגאונים כאן לא מוצא ספר על הכלב של הרופא של לינקולן, שאוכל למכור."

השיחה עברה למכירות הקודמות של הסופר, לסכום הסביר שיידרש על זכויות לכריכה רכה (תופעה חדשה מאז המלחמה), ולכמה מעט יגבה הסוכן. הוראס לא אמר הרבה, אבל הנהונו בסוף השיחה היה נחרץ. קרל אמר שיגיש הצעה.

לביל קוארלס היה רומן מאת חייל מארינס שחצה את האוקיינוס השקט מקרב לקרב.

"חכה, תן לי לנחש," אמר קרל. "לסופר קוראים ג'יימס ג'ונס."

"השוק לספרי מלחמה כבר בירידה," הזהיר וולטר.

הוא וקרל היו זקנים מדי למלחמה וביל צעיר מדי. כשדיברו לא הביט איש מהם בהוראס.

הם המשיכו לפיית. היה לה רומן ביכורים על החיים בעיירה קטנה בניו אינגלנד. הוא שקט, היא הודתה, אבל כתוב נפלא, והאין הם מפרסמים להיטים גרועים אך מכניסים בדיוק כדי שיוכלו לפרסם יהלומים ספרותיים קטנים כמו זה? איש לא טרח לענות לשאלתה, אם כי שרלוט, שקראה את כתב היד, תמכה בחוות דעתה הספרותית. הוראס הנהן באישור. איש לא הזכיר כסף. לא היה בכך צורך. פיית היתה מספיק זמן בעסק כדי לדעת שהמקדמה ההולמת לספר שכזה תהיה כמה מאות דולרים בלבד.

שרלוט הציגה ספר על יחסי הגומלין בין פוליטיקה, דיפלומטיה ואמנות באיטליה בימי הרנסנס. גם כאן התגובה היתה דממה. ב"גיבון את פילד" היתה לה ממלכה קטנה משלה. רק הוראס התעניין בספרים שהציעה, אלא אם כן היו אלה רומנים זרים שייתכן שפרסומם היה נאסר, ואז לפתע כולם רצו לדעת על מה מדובר. אבל הספר הזה הצליח להיכנס, גם אם בקושי, בהנהון של הסכמה. גם הפעם היה ברור שמדובר במקדמה פעוטה.

הם המשיכו ככה במשך שעתיים כמעט. עורכים הציגו ספרים, כרתו בריתות והפרו אותן. התהליך הזכיר לשרלוט את מה שקראה על הקונקלווה, שבה נבחר האפיפיור. חסר רק עשן לבן בסוף הישיבה.

היא אספה את ניירותיה ועמדה לצאת מהחדר כשביל קוארלס תפס אותה.

"היתה לך הזדמנות להציץ בספר ההוא? על המרגלת שהוצנחה מעבר לגבול הצרפתי לפני הפלישה?"

"לא קיבלת את הפתק שלי?"

"כתבת רק שזה ממש לוהט."

"כתבתי שזה לוהט ושאני לא מאמינה לאף מילה. כל מרגלת שהיתה מבלה כל כך הרבה זמן בין הסדינים היתה מתה עשרים וארבע שעות אחרי שהוצנחה. ארבעים ושמונה לכל היותר."

גופו הגדול התכופף לעברה. "את מדברת מניסיון?"

היא התלבטה אם לטרוח לענות ופתאום זה קרה. הם עמדו בפתח, חדר הישיבות בגבם ואף אחד מהם לא ראה את זה מגיע. זרועותיו העצומות של הוראס פילד דחפו את גלגלי הכיסא שלו, והוא בא ונדחק ביניהם. הוא החמיץ אותה כחוט השערה, אבל הצליח לדרוס את כף רגלו הימנית הנעולה בנעל לכה של ביל קוארלס. הוראס הגיע מוקדם לפגישות כי לא אהב שאנשים יביטו בו מתמרן את כיסא הגלגלים שלו, אבל אין זה אומר שלא היה מיומן בכך.

"אאוץ'," צעק ביל וקפץ הצידה, מאוחר מדי.

"מצטער, ביל," צעק הוראס מאחורי גבו כשהמשיך במהירות במסדרון.

היא לא שכחה את המכתב שהשליכה לאשפה. פה ושם, במהלך ישיבת המערכת, מצאה את עצמה חושבת עליו. היא לא רצתה לקרוא אותו, אבל ידעה שתקרא. היא לא ידעה בדיוק למה. למרות מה שהאישה במחלקת הקוסמטיקה של "סאקס" הבטיחה, היא לא היתה מסוגלת למחוק את העבר, אבל גם לא היתה לה שום כוונה להתפלש בו. ובכל זאת, נראה לה שאין זה ראוי לא לקרוא אותו. היא גמרה אומר לשלוף אותו מהפח ברגע שתחזור למשרדה, אלא שלא לקחה בחשבון שתמצא את וינסנט איילו, ראש מחלקת הפקה, ממתין לה שם.

"זוכרת את ספר המתח שלך שמתרחש במרוקו?"

לרגע אחד חשבה שאולי לשם שינוי קרא את אחד הספרים שעברו תחת ידיו במחלקה והוא רוצה לומר לה שהספר מצא חן בעיניו.

"קיבלנו את הספרים הכרוכים," הוא אמר.

"מוקדם. יופי."

"לא כל כך יופי. הדף האחרון חסר."

"זאת בדיחה, נכון?"

הוא משך בכתפיו.

"וינסנט, זה ספר מתח. לא שזה לא היה אסון גם אם זה היה ספר אחר, אבל הקוראים רוצים לדעת מי ביצע את הפשע."

"תסתכלי על חצי הכוס המלאה. עכשיו זהו ספר 'מי ביצע את הפשע' מסוג עשה זאת בעצמך. ייתכן שאנחנו מתחילים אופנה חדשה."

"בכל המהדורה?"

"עד העותק האחרון."

"זה ירד מהתקציב שלך, לא שלי."

"אני מצפצף על התקציב. אני מתכוון לשכור מישהו שישבור לכורך את הברכיים." הוא גיחך, כמו דוחק בה להאמין לשמועות עליו.

היא עמדה בשדרת מדיסון, המתינה לאוטובוס והרהרה במהדורה שהודפסה בלי פתרון התעלומה, כשלפתע נזכרה במכתב. לרגע חשבה לחזור, אבל אז הביטה בשעון והחליטה שלא. לא הפריע לה להשאיר את ויוי כמה שעות לבד אחרי הלימודים, בייחוד אם האנה פילד סיימה לקבל מטופלים לאותו יום ופיתתה את ויוי לעוגות ולעוגיות תוצרת בית, אבל היא כן אהבה להגיע הביתה בזמן כדי להכין ארוחת ערב ולסעוד אותה כראוי.

היא תשלוף את המכתב מהפח דבר ראשון מחר בבוקר. ואם הערב הוא הערב שבו מגיע צוות הניקיון ומרוקן את הפחים — מה חבל. היא הרי לא התכוונה לענות לו. למען האמת, מה טוב. העניין יֵצא משליטתה.