1
1
המכתב הגיע במפתיע.
"אני לא יודעת מה זה, כבוד הלורד." גברת אפהאם משכה באפה ואז טלטלה את המעטפה המוכתמת והקרועה בין שתי אצבעות, במורת רוח גלויה. "זה מאוד... מלוכלך."
היא שמה את שאר הדואר על שולחנו של פלין בערמות מסודרות וממוינות, כפי שעשתה תמיד. ענייני האחוזה – הערמה הגדולה ביותר. מכתבי מעריצים וענייני הספרים – הערמה בגודל הבינוני. מכתבים אישיים מאימו או אחיו – שכנראה לא האמינו בטלפונים או במיילים – בשלישית.
הכול היה מאוד מאורגן – והוא השתעשע בשאלה אם הייתה מסוגלת לעשות זאת גם לגבי חייו.
בהצלחה, הוא חשב.
מאחר שחייו כרגע הורכבו מדנמורי, טירה טחובה ומתפוררת בת חמש-מאות שנה, מלאה בפורטרטים של אבות קדומים חמורי מבט שהתבוננו בהתנשאות על מאמציו לשמור על קורת הגג שמעל ראשיהם, על החוות הנלוות, האדמות והדיירים, כמו גם על אחיו המטורף על סוסים, דוו, שהיו לו תוכניות גרנדיוזיות להחייאתה של חוות סוסי ההרבעה של דנמורי אבל שום כסף כדי לבצע את זה, ואימו שהמנטרה שלה מאז מותו של אביו לפני מספר חודשים הייתה, "אנחנו צריכים למצוא לך כלה," פלין לא חשב שגברת אפהאם הייתה מוצאת איזו הנאה בכל זה.
ההנאה היחידה שהוא היה יכול להציע לה הייתה אם היה אומר לה לזרוק את המכתב.
אביו היה בוודאי מורה לה לעשות זאת.
לרוזן השמיני והקודם של דנמורי לא הייתה שום סבלנות למה שלא היה מסודר בצורה המקובלת. הוא זרק פעם מכתב שפלין שרבט על שקית נייר ושלח מאזור של קרבות שם היה במשימה של סיקור עיתונאי.
"אם אתה לא יכול לטרוח לכתוב מכתב ראוי לשמו, אני לא יכול לטרוח לקרוא אותו," אביו הודיע לו אחר-כך.
היה נחמד אם אחרי מותו של הרוזן, הוא היה מפסיק לומר דברים כאלו. אבל למען האמת, פלין העביר את מרבית ימיו בניסיון לענות לצרכיה השונים של דנמורי בזמן שבמחשבתו הוא המשיך לשמוע את אביו אומר, "ידעתי שלא תוכל לעשות את זה."
להציל את הטירה, הוא התכוון. להיות רוזן טוב, הוא התכוון. להיות אחראי, למלא את חובותיו ולעמוד בציפיות, הוא התכוון.
אם תוכל.
וההנחה הקבועה הייתה שפלין לא היה מסוגל.
"אדוני?" גברת אפהאם התעקשה.
לסתו מתוחה, הוא הרים את מבטו. הוא היה צריך לעבור שוב על הנתונים האלו, לראות אם איכשהו – יהיה הפעם מספיק כסף כדי לבנות גג חדש ועדיין לסדר את האורוות בזמן. דוו הביא את סוס ההרבעה החדש שלו מדובאי.
אין מספיק.
היה לו יותר סיכוי להגיע אל רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס עם הספר החדש שייצא בארצות הברית בחודש הבא. לפחות היה לו כישרון לראיונות נוקבים, לסיפורים מלאי תובנות, למילה הכתובה.
זה היה מה שעשה – בזה הוא היה טוב – לפני שתואר האצולה המשפחתי שינה את חייו.
אבל הוא לא מתכוון לוותר על דנמורי, למרות שהמאבק למנוע מהטירה האירית הקודרת להתפורר לחלקיקים תחת השגחתו היה קשה. זו הייתה המחויבות שלו, לא הכיף שלו. והאמת היא שבתור הבן הצעיר הוא לא ציפה שייאלץ לעשות זאת.
אבל כמו כל דבר אחר בחייו בזמן האחרון, הוא ירש בזמן שעשה תוכניות אחרות.
אביו ז"ל היה אומר שזה הגיע לו.
ואולי אכן כך היה הדבר.
זה לא היה מה שהוא היה בוחר, אבל בשם אלוהים, הוא היה נחוש להראות לזקן – אפילו שזה כבר מת – שהוא יכול לעשות את זה, ולעשות את זה טוב.
"כל מה שאתה צריך לטפל נמצא כאן, כבוד הלורד," גברת אפהאם אמרה. "אני רק אזרוק את המכתב הממורטט הזה, בסדר?"
פלין נהם והתבונן שוב בראש טור המספרים.
"אני יכולה להביא לך ספל תה, כבוד הלורד? אבא שלך תמיד אהב ספל תה עם הדואר."
פלין חשק שיניים. "לא תודה, גברת אפהאם. אני בסדר."
הוא למד די מהר שלמרות שבעיניה של גברת אפהאם הוא לעולם לא יהיה אביו – ותודה לאל על כך, פלין חשב – בכל זאת היתה לו גרסה משלו של קולה של סמכות.
וכשהשתמש בו, גברת אפהאם צייתה.
"טוב מאוד, אדוני." היא הנהנה ונסוגה לאחור מהחדר. אפשר היה לחשוב שהוא לפחות מלכת אנגליה.
הוא עבר שוב על המספרים. אבל הם עדיין לא הגיעו אל הסכום שרצה. הוא נאנח ושקע לאחור בכיסאו, שפשף את עיניו ושחרר את הכתפיים. הייתה לו פגישה עם קבלן באורוות תוך שעה כדי לראות מה צריך להיעשות לפני שדוו יחזור עם הסוס בעוד שבועיים.
מכיוון שהסוס היה סוס מנצח וככזה עמד להכניס כסף, האורוות היו עדיפות ברורה. עד כה ההכנסות מהסוסים והתמלוגים שקיבל על ספריו לא הספיקו כדי לאפשר לדנמורי להמשיך לצוף.
הטירה הייתה במשפחה יותר משלוש-מאות שנה. בעבר ידעה זמנים טובים יותר, ולמרות שהיה קשה להאמין בזה, היא ידעה גם זמנים גרועים עוד יותר. מבחינתו של פלין הטירה הייתה התגלמות המוטו המשפחתי שאמר באירית משהו כמו: אנחנו נצליח להתמודד עם אויבינו.
אביו תמיד אמר לאורחים דוברי אנגלית שהמשמעות הייתה אנחנו נתגבר!
עד כה הם באמת עשו כן, אם כי בגלל שהטירה כבר לא הייתה מוגבלת בגלל חוק הירושה אפשר יהיה למכור אותה.
הם עדיין לא היו צריכים למכור אותה. ופלין לא רצה שהוא יהיה זה שיפסיד במערכה.
אבל הדואר הביא עוד הערכות לעלויות של השיפוץ שהיו גבוהות בצורה מדכאת, וגם חשבונות מדכדכים לא פחות. הם לוו כסף כנגד הטירה על מנת להשיג כסף כדי להפעיל את אורוות ההרבעה שלהם. כשהאורוות יפעלו, המצב יהיה טוב יותר. אם הספר שלו יצליח, בהחלט יהיה שיפור. בינתיים...
פלין דחף לאחור את כיסאו וקם על-מנת להתהלך בחדר, פוקק את אצבעותיו. ועם חזרתו לשולחן נמשכו עיניו אל הנייר הכחול בתחתית פח האשפה.
זה באמת היה מלוכלך ומקומט ולא מעורר תיאבון כפי שגברת אפהאם אמרה. ובכל זאת זה סיקרן אותו.
זה לא היה חשבון נוסף, או הערכת עלויות. זה לא היה עלון פרסומת, או הזמנה לאירוע בביתו של איזה לורד או ליידי. המעטפה לא הייתה כבדה. הנייר לא היה משובח.
והוא יכול היה לראות על המעטפה תריסר כתובות שונות שלו. זה היה קול מחייו הקודמים.
"זבל," אביו היה אומר בביטול.
אבל הוא לא היה אביו, כפי שכולם ידעו בבירור.
פלין התכופף ושלה את המכתב. הכתובת המקורית הייתה אליו במערכת המגזין "אינסייט" בניו-יורק.
גבותיו התרוממו בתגובה. פעם הוא נהג לכתוב עבורם כתבות על מפורסמים. אבל הוא לא כתב מאמרים עבור המגזין כבר שנים, מאז שכיסה את מה שכונה, "הדייט במכירה הפומבית הגדולה של הקאובוי ממונטנה" באלמר, מונטנה, לפני שש שנים.
אביו תמיד קרא לכתבות האלו "רכילות" ואמר שחבל שפלין לא היה טוב מספיק כדי לכתוב חדשות אמיתיות על דברים בעלי משמעות.
למען האמת, הוא בהחלט היה מסוגל לעבודה עיתונאית רצינית. וסדרת הכתובות שעל המעטפה היו עדות לכל המקומות שהיה בהם מאז: אפריקה, איי אינדונזיה, מרכז אסיה, דרום אמריקה והמזרח התיכון.
אזור פורענות אחד אחרי השני, כל אחד מהם דליק יותר מהקודם.
עכשיו הוא נעץ עיניים במעטפה, נלכד בשטף זיכרונות – של התרגשות, אתגר, חיים.
הוא בחן שוב את כתב היד הנשי והמסודר של הכתובת הראשונה. הוא לא זיהה אותו. הוא נדהם שהמכתב הזה בכלל הצליח להגיע אליו. זו הייתה כנראה תחושת שליחות, או פשוט התעקשות והתמדה מצד משרדי הדואר בעולם כולו. הבול האמריקאי היחיד בוטל בנובמבר לפני חמש שנים.
חמש שנים?
בנובמבר לפני חמש שנים, היה פלין באמצע ג'ונגל דרום אמריקאי, כותב "כתבות חדשות אמיתיות" על המלחמות הבין שבטיות בתחילת המאה העשרים ואחת, וכמובן חווה אותן על בשרו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" פקפק העורך שלו בלונדון, כשפלין הודיע שהוא מתכוון לסקר את האזור. "כבר נורית פעם אחת השנה. הפעם אתה עלול להיהרג."
זה היה הרעיון הכללי בזמנו.
אחיו הגדול, וויל – "היורש", כפי שאביו תמיד קרא לו – מת רק כמה חודשים לפני כן. ותלוי איך הסתכלת על זה – ובעיקר אם הסתכלת על זה מנקודת המבט של הרוזן – מותו של וויל נגרם באשמתו של פלין.
"הוא נסע לשדה התעופה לפגוש בך!" הרוזן נזף בו, מרגיש רק את כאבו הוא, ומעולם לא מכיר בכאבו של פלין.
"אתה זה שחזר הביתה כדי להחלים! אתה זה שנורה!"
אבל לא זה שנהרג.
זה קרה דווקא לוויל – היציב והאחראי שעצר בדרך לשדה התעופה כדי לעזור למישהו להחליף גלגל ונדרס על ידי מכונית חולפת.
תוך שנייה, העולם השתנה – וויל נפטר ופלין הפך ליורש במקומו.
היה קשה לומר מי נחרד יותר מהשינוי – פלין או אביו.
מכל מקום, כשהחלים מפציעת הירי שנגרמה לו בזמן שכיסה חדשות "בעלות משמעות" – הפצע שהוא חזר הביתה כדי להחלים ממנו כשוויל נהרג – אף אחד, ובמיוחד לא אביו, לא התנגד לכך שעזב למען כיסוי המלחמות הבין-שבטיות בדרום אמריקה.
אף אחד לא התנגד כשרדף אחרי משימות מסוכנות יותר ויותר אחר כך.
אבל לא משנה כמה מסוכנות הן היו, ולא משנה שירו עליו שוב, יותר מפעם אחת, פלין לא נהרג. והוא עדיין היה היורש כשאביו נפטר מהתקף לב ביולי האחרון.
עכשיו הוא היה הרוזן. הוא כבר לא הסתובב בעולם. הוא היה תקוע בטירת דנמורי.
ומכתב בן חמש שנים שרדף אחריו סביב הגלובוס ולבסוף הגיע אליו נראה היה לו פחות תובעני – והרבה יותר מעורר תיאבון – מהמחשבה על כל זה.
פלין פתח את המעטפה. בפנים היה גיליון אחד של נייר לבן ופשוט. הוא הוציא אותו החוצה ופתח את קפליו. המכתב היה קצר.
פלין. זה המכתב השלישי שכתבתי לך. אל תדאג, אני לא אכתוב לך יותר. אני לא מצפה ממך לדבר. אני לא רוצה כלום. רק חשבתי שיש לך זכות לדעת.
התינוק נולד הבוקר מעט אחרי השעה שמונה. הוא שקל שלושה קילו ושבע-מאות גרם. בריא וחזק. נתתי לו את השם של אבי. כמובן שאני מגדלת אותו. שרה.
פלין בהה במילים וניסה להבין אותן, לקרוא אותן בהקשר הגיוני כלשהו.
מצפה... כלום... זכות לדעת... תינוק.
שרה.
הנייר רעד בין אצבעותיו. הלב שלו קפץ בחזהו. הוא התחיל שוב – הפעם עם החתימה: שרה.
תמונה של עיניים חומות מלאות הבעה, עור שנהבי מושלם ושיער כהה וקצוץ הבהבה במחשבתו. חזיונות של עור זהוב וחלק ושפתיים שטעמן היה קינמון ותבלינים גירו את מחשבותיו.
שרה מקמסטר.
שרה המקסימה והמסחררת חושים ממונטנה.
אלוהים אדירים.
הוא בהה במכתב כשמשמעותו התחילה להתברר לו.
שרה הייתה בהריון. שרה ילדה תינוק.
בנו.
זה היה יום ואלנטיין הקדוש.
שרה ידעה זאת בגלל שבלילה הקודם היא עזרה לבנה בן החמש ליאם לכתוב את שמו במאמץ על עשרים ואחד כרטיסי ברכה, שעליהם יצורים מפלצתיים שמצהירים, "תהיי שלי" ו"אני שלך".
היא ידעה זאת בגלל שביחד הם ציפו קופסת נעליים בנייר לבן ובלבבות אדומים כדי שתהיה "תיבת הדואר" שלו בגן – ובגלל שהיא אפתה עוגיות שוקולד, עם ציפוי שוקולד ועם לבבות אדומים ולבנים מסוכריות עליהם – מכיוון שרגע לפני שהלך לישון ליאם נזכר שהוא התנדב להביא את העוגיות למסיבה של הגן היום.
והיא ידעה בגלל שבפעם הראשונה מאז שליאם נולד הייתה לה פגישה אמיתית הערב.
אדם בנדלי הזמין אותה לצאת לארוחת ערב. הוא היה מנהל העבודה בחווה של לייל דנלופ. הוא הגיע לעמק לפני כמה חודשים מאריזונה. אלמן עם עבר שהוא לא הרבה לדבר עליו, הוא היה לפחות ישר לגבי הניסיון "להתגבר על המטענים שלו". הוא זה שהביא את החשבונות של החווה אל שרה וכך הם למדו להכיר אחד את השני.
לגמרי לא נטולת מטען בעצמה, שרה חשבה שלה ולאדם יכול להיות הרבה במשותף. לפחות הוא מתגבר על עברו. הגיע הזמן שהיא תתגבר על עברה היא.
"את לא יכולה להתבודד כל חייך," אמה, פולי, אמרה לה יותר מפעם אחת. "רק בגלל שהייתה לך חוויה רעה אחת..."
שרה הניחה לה לדבר כי זה מה שפולי עשתה. והרבה. ואמה ככל הנראה צדקה לגבי החלק של ההתבודדות. זו הייתה ההתייחסות "לחוויה הרעה", שלא דייקה.
היא לא הייתה רעה. לפחות לא כל עוד נמשכה. בזמן שזה התרחש, היו אלה שלושת הימים המדהימים ביותר של חייה. ואז...
כלום.
זה היה החלק המכאיב. זה היה מה שגרם לבטנה להתכווץ בכל פעם שחשבה על כך. זה היה מה שהפחיד אותה, מה שגרם לה לחשוש להיפתח כלפי גבר אחר ובכלל לנסות שוב.
לבסוף היא אמרה כן. היא החליטה לנסות שוב עם אדם. פגישה לארוחת ערב. צעד ראשון.
"הגיע הזמן," פולי אמרה כששרה סיפרה לה על תוכניתה. "אני שמחה. את צריכה לגרש כמה רוחות מהעבר."
לא. רק אחת.
אחת ששרה ראתה בגרסה מיניאטורית – כולל השיער השחור המתולתל והעיניים הירוקות – כל פעם שהתבוננה בבנה.
היא דחקה הצדה את המחשבה. עכשיו לא היה הזמן לחשוב על זה. לחשוב עליו.
ליאם הוא אולי תזכורת, אבל אביו היה שייך לעבר. בדרך כלל עברו ימים שלמים בלי שחשבה עליו. פשוט היום – בגלל שהיה יום ואלנטיין, בגלל שקיבלה את ההזמנה של אדם והחליטה שיחסלו ביחד שני זיכרונות ביציאה אחת – הוא עלה במחשבותיה.
"תפסיקי," היא אמרה לעצמה בקול רם. העבר הסתיים. היא התעסקה בו מספיק. והמחשבות לא הביאו איתן שום דבר טוב. עכשיו היא הייתה צריכה להתרכז בעתיד – באדם.
למה יצפה אדם? היא הלכה לאורך המטבח, הכינה תה, חשבה מה ללבוש, איך להיות מקסימה ועל מה לדבר. לצאת לדייט היה כמו לדבר שפה זרה שלא היה לה בה ניסיון. זה היה משהו שהיא הספיקה לעשות מעט מאוד ממנו לפני –
לא! לעזאזל עם זה. היא שוב התחילה עם זה!
בהחלטיות חדשה, היא נשאה את ספל התה שלה לשולחן ופרשה את התיקים כדי שתוכל להתחיל לעבוד. אם היא תוכל לסיים עם החשבונות של חנות חומרי הבניין לפני שליאם יחזור הביתה מהגן, אז היא תוכל לעשות הפסקה, אולי לצאת איתו החוצה ולבנות איתו איש שלג, או לערוך קרב של כדורי שלג. לעשות משהו שיסיח את דעתה.
ליאם עמד לישון הלילה אצל דודתה סלי שגרה במעלה הרחוב עם בעלה ג'ייס והילדים שלהם.
"למה כל הלילה?" היא שאלה כשסלי הציעה. "אנחנו רק יוצאים לארוחת ערב. אני לא אבלה איתו את הלילה."
"את עשויה לרצות להזמין אותו פנימה אחר כך," סלי אמרה בתמימות. "לספל קפה," היא הוסיפה בחיוך. אלא שלא לזה היא התכוונה.
שרה ידעה זאת בדיוק כמו שידעה שהיא לא הייתה מסוגלת לשום דבר מלבד הארוחה עצמה. לא עכשיו. עדיין לא.
איך למען השם היא אפשרה לשש שנים לעבור ללא פגישה אחת אפילו?
היא בילתה את שלוש השנים הראשונות אחרי לידתו של ליאם בהשלמת תואר בראיית חשבון, ואז בהקמת עסק. בהתחשב בעומס שהיה קשור לבנה, ללימודיה ולעבודות השונות שלקחה כדי להתפרנס, לא היה לה זמן לפגוש גברים מתאימים.
לא שהיא רצתה לפגוש כאלו.
מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, וכל זה. ואף על פי שהאמינה שהייתה תבונה בתפיסה שאמרה למהר ולעלות שוב על הסוס שממנו נזרקת, הייתה גם לא מעט תבונה בהזדקקות ליותר זהירות בפעם השנייה.
היא הייתה יותר מדי חסרת אחריות בפעם הראשונה. הפעם היא מתכוונת לקחת את זה לאט ובזהירות וזה אומר ארוחה ואולי נשיקה קטנה. כן, לזה היא מסוגלת.
אבל לפני כן היא חייבת לעבוד.
אחד הפלוסים לעבודה שלה כרואת חשבון עצמאית היה שהיא יכלה לקבוע את השעות שלה ולעבוד מהבית. זה הקל עליה להיות בבית בהתאם לשעות של ליאם. הצד השלילי של העניין היה, כמובן, העובדה שהיא יכלה בקלות להיסחף עם מחשבותיה – כמו שקרה לה היום. לא היה מעסיק שיצליף בשוט, או יעמיד דרישות. זה היה יותר מפתה לבדוק בארון שלה מה היא תלבש לפגישה הערב או למלא את המכונה בכביסה, לעשות עוד ספל תה ולדבר עם סיד החתול, בזמן שבעצם הייתה צריכה להתרכז בעבודה.
כך שהיא התחילה שוב, התיישבה לשולחן המטבח, שהיה גם שולחן העבודה שלה, ופרשה לפניה את החשבונות של חנות חומרי הבניין. חיבור טורי המספרים חייב אותה להתרכז ולא להניח למחשבותיה לנדוד, לצפות, לדאוג.
נקישה חזקה ופתאומית על דלת הכניסה גרמה לה לקפוץ. היא הכתימה את דפי המאזן בתה. "לעזאזל!"
היא הלכה אל הכיור והביאה את המטלית, ניגבה את מה שהתיזה, וקללה את איש המשלוחים, שהיה האדם היחיד שבא אל הדלת הקדמית. הוא השאיר לה צורכי משרד כשהייתה מזמינה כאלו. אבל היא לא זכרה –
טראח, טראח, טראח!
לא איש המשלוחים, אם כן. הוא היה דופק בדלת רק פעם אחת, ואז אחרי שהיה מעיר אפילו את המתים מרבצם, הוא תמיד זינק בחזרה למשאית ונסע משם. הוא לעולם לא היה מקיש בדלת פעמיים.
טראח! טראח! טראח!
שלא לדבר על פעם שלישית.
"תירגע," היא צעקה. "אני באה."
היא הלכה אל הדלת ופתחה אותה – לרוח הרפאים של יום ואלנטיין הרחוק ההוא.
אוי, אלוהים.
היא הוזה. הפאניקה מהרעיון לחזור למעגל היציאות העלה אותו ממעמקי המוח שלה.
ולעזאזל עם המוח שלה על כך שעשה אותו גדל מהחיים ויותר מושך מאי-פעם. גבוה, רזה, צר מותניים, אבל עם כתפיים עוד יותר רחבות מכפי שזכרה. ורק כדי שזה יהיה מציאותי, המוח הוסיף לשערו השחור פתיתי שלג. הם היו אמורים לרכך את ההופעה שלו, לגרום לו להיראות עדין יותר. אבל הם לא עשו זאת. הוא נראה פנתרי וקטלני כמו תמיד.
"שרה." פיו היפה נטה בחיוך עקום.
היא הכירה את החיוך הזה. זכרה אותו יותר מדי טוב. נשקה לשפתיים האלו. טעמה את הצחוק שלו, את המילים שלו, את הגניחות שלו, את התשוקה שלו.
פניה בערו. כל גופה הוצף בלהט שהיא ניסתה לשכוח. היא הסתכלה בידיה, והופתעה שלא העלו עשן. הזיכרון היה חיוני כל כך.
"חסרת מילים, סטור?" הבריטון המחוספס שלו, עם המבטא האירי, גרם לה להצטמרר. היא הרגישה כאילו רוח רפאים העבירה אצבע על עמוד השדרה שלה.
"תסתלק," היא אמרה בפראות, עוצמת את עיניה, מתנגדת להזיה, לזיכרונות – לגבר. זו הייתה ההסכמה שלה לצאת עם אדם שעשתה לה את זה. זה שימש כזרז לזיכרונות שהיא הדחיקה, לזיכרונות שסירבה לחוות מחדש.
היא כיווצה את עיניה ועצמה אותן בחוזקה. ספרה עד עשר. פקחה אותן.
והרגישה שהבטן שלה צונחת כשהוא עדיין עמד שם.
הוא לבש ג'ינס, סוודר שחור וז'קט ירוק כהה. הוא לא התגלח יום או יומיים. היו זיפים על לחייו ולסתו. עיניו היו מוצפות דם. אבל הריסים הארוכים שלו הרחיקו את פתיתי השלג מעיניו כשהתבונן בה משועשע. וכשהחיוך שלו מול התדהמה שלה התרחב, היא ראתה שהייתה לו שן שבורה. היא לא חשבה שהיא הייתה הוזה פרט כזה.
כך שהוא היה אמיתי. והוא היה כל מה שזכרה.
ואפילו גרוע מזה.
לפני שש שנים שרה חלמה על הרגע הזה. שמרה על התקווה שהוא יחזור לאלמר, אליה. במשך תשעה חודשים היא קיוותה, תכננה, התפללה. והוא אף פעם לא בא. אף פעם לא התקשר. מעולם הוא לא כתב.
ועכשיו – ללא שום התראה – הוא היה כאן.
הלב של שרה התהפך. היא נמלאה בכאב עז כל-כך שהייתה חייבת לבלוע שוב ושוב עד שמצאה את קולה.
וכשמצאה את קולה לבסוף, היא קיוותה שהוא ישמע חסר עניין כפי שרצתה, כשאמרה, "פלין."
פלין מורי. הגבר שלקח את אהבתה, נתן לה ילד ועזב אותה ללא מבט לאחור.
זו הייתה אשמתה. היא ידעה את זה. הוא מעולם לא הבטיח להישאר. הוא מעולם לא הבטיח דבר – מלבד לפגוע בה.
ובשם האלוהים, את זה הוא בהחלט עשה.
בזמנו, כמובן, היא לא האמינה שיעשה זאת. היא הייתה בת תשע-עשרה, תמימה, טיפשונת, ומאוהבת מעבר למה שחלמה אי פעם. היא פגשה את פלין במפתיע כשהגיע לעיירה שלהם כדי לכתוב כתבת צבע על הדייט במכירה פומבית של המפורסמים. זה היה מפגש מוזר, אקראי, והיא הרגישה כמעט כאילו מצאה את המחצית השנייה של עצמה.
היא תמיד הייתה מעשית, הגיונית, אמביציוזית. היו לה יעדים ברורים מאז שהייתה ילדה קטנה. הפגישה בפלין וההתאהבות בו הפכה אותם על פניהם. הוא בא לעיירה הקטנטונת שלה ושינה את עולמה.
פלין גרם לה לרצות דברים שהיא מעולם לא חלמה לרצות – ובמשך כמה ימים או שבועות היא חשבה שתוכל לקבל אותם.
עכשיו היא הייתה חכמה יותר.
היא ידעה על פגיעה ועל כאב ועל ההתגברות עליהם. היא ידעה שהיא לא תניח לזה לקרות לה שוב. אי-פעם.
"את נראית יפהפייה," הוא אמר לה. "אפילו יותר יפה מכפי שזכרתי."
הלסת של שרה התהדקה. "אתה נראה מבוגר יותר," היא אמרה.
וקשה יותר. הקווים והזוויות של פניו היו חדים יותר, תווי פניו כמעט כחושים. הוא היה עדיין נאה, כמובן. אולי אפילו נאה יותר, בסגנון מחוספס יותר. בגיל עשרים ושש פלין מורי היה כולו מלא בחיוכים קלילים, חן פנתרי וקסם אירי ספונטני. בגיל שלושים ושתיים הוא נראה מחוספס ועייף, כמו גבר שחזר מהמלחמה.
היו נתזי אפור מפתיעים באזור רקותיו. וצלקת התחילה מרקתו ונעלמה בתוך שערו המאפיר.
האם איזה בן זוג קנאי התקיף אותו בזמן שפלין הקסים נערה מקומית?
האפשרות הזו לא הייתה מפתיעה את שרה. החיים במסלול המהיר היו בוודאי קשים יותר מכפי שדמיין. כמה קשה זה כבר יכול להיות, היא חשבה בלגלוג, להתרוצץ בעקבות מפורסמים על פני העולם?
פלין התחייך באירוניה. "את יודעת מה אומרים – זה לא השנים, זה הקילומטראז'."
"ועשית קילומטראז' לא קטן, אני בטוחה," שרה אמרה בחמיצות. והוא ממש יכול להמשיך להיות בתנועה. היא לא הייתה צריכה אותו כאן. היא לא הייתה מעוניינת שיטלטל את חייה, את תקוותיה, את בנה.
אוי, אלוהים, ליאם. היא נתקפה חרדה. הוא לא היה מסוגל להתעלם מקיומו של ליאם במשך חמש שנים ואז פתאום להופיע, נכון?
"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה.
וכאילו הוא היה מסוגל לקרוא את מחשבותיה כמו גם להפריע לחייה בכל צורה שיעלה על דעתו, פלין אמר, "אני רוצה לפגוש את בני."
קוראים כותבים
There are no reviews yet.