פרנסואה העזובי

הקדמה

שבנו מטיולנו, ר' ואני, לאור ירח שמשח את שבילי הכפר המאפיל בחוטים דקים של כסף. זה היה ערב סתווי חמים ואפוף אובך קל. אוזננו קלטה את אוושת האוויר של עונה זו, ועמה אותו דוק עלום של מסתורין הנסוך על הטבע. דומה כי על מפתנה של שנת החורף העמוקה, כל יצור חי או דומם נרתם בחשאי להתענג על יתרת החיים והפעילות לפני רדת הכפור ותרדמתו הקטלנית; וכאילו ביקשו להונות את מהלך הזמן, כאילו חששו שיופתעו או יופרעו בשעשועי הקונדסות האחרונים שלהם, מתמסרים יצירי הטבע ללא קול או תנועה גלויה לשיכרונם הלילי. הציפורים ממלטות צווחות חנוקות במקום סלסולי הקיץ העליזים. צרצר השדות פולט מפעם לפעם צהלה פרועה, אך מיד משתתק, וכבר נחפז לשאת את זמרתו או יללתו אל נקודת ציון אחרת במרחב. הצמחים מזדרזים להפיץ ניחוח אחרון, עָרב שבעתיים וענוג ככל שהוא עצוּר. העלים המצהיבים אינם מעזים לרטוט למשב הרוח, והעדרים מלחכים עשב בדממה, בלי קריאות אהבה או מלחמה.

גם אנחנו, ידידי ואני, צעדנו בדריכות זהירה, והתייחדות מכונסת וטבעית היסתה אותנו וכמו הטילה עלינו קשב ליופיו המרוכך של הטבע ולהרמוניה משובבת הנפש של צליליו האחרונים, שגוועו בפּיאָניסימוֹ חמקני. הסתיו הוא אַנדַנטֶה רווי תוגה ושופע חן אשר מפליא להקדים את האָדָאג'וֹ רב ההוד של החורף.

"הכול כל כך רגוע," אמר לבסוף ידידי, שקרא את מחשבותי אף כי לא נאמרו במילים, כפי שקראתי אני את שלו. "הכול נדמה כשרוי בהזיה כה זרה ואדישה לעמל הכפיים, לדאגות המחר ולטרדותיו של האדם, עד כי איני יכול שלא לתהות איזה מבע, איזה צבע, איזה ביטוי אמנותי ופיוטי מסוגלת התבונה האנושית להעניק ברגע כזה למראה הטבע. וכדי לדייק בהגדרה של תכלית מחקרי, אני משווה את הערב הזה, את הרקיע והנוף, הכבויים ובה בעת הרמוניים ושלמים, לנפשו של איכר צנוע ונקי כפיים, העובד ורואה ברכה בעמלו, הרוֹוה נחת מהחיים היאים לו, בלי צורך, בלי תשוקה ובלי דרך להביע ולבטא את חייו הפנימיים. אני מנסה לנטוע את עצמי בלב אותה תעלומה של חיים גולמיים וטבעיים; אני, המתורבת, שאינו יודע להפיק הנאה מכוח האינסטינקט לבדו, המעונה תדיר על ידי הכמיהה לדווח לאחרים ולעצמי על התבוננותי ועל הרהורי לבי.

"על כן," המשיך ידידי, "אני מתקשה להבין איזה קשר עשוי להיות בין שכלי הפועל לעייפה לבין שכלו של אותו איכר, שאינו פועל דיו; כשם שתהיתי לפני רגע מה בכוחם של הציור, המוסיקה, התיאור, או במילה אחת, התרגום האמנותי, להוסיף ליופיו של הלילה הסתווי הזה, המתגלה לי מבעד לערפל חידתי וחודר לתוכי במין התקשרות פלאית הנסתרת מבינתי."

"הבה נראה," השבתי לו, "אם הבנתי נכונה את השאלה: ליל אוקטובר הזה, הרקיע החיוור, המוסיקה הנטולה ניגון מוגדר או רצוף, שלוות הטבע, האיכר המוכשר מאתנו, כמדומה, מעצם פשטותו, ליהנות מהטבע ולהשיגו מבלי לתארו — נקבץ את כל אלה ונקרא להם 'החיים הפרימיטיביים', בהשוואה לחיינו המפותחים והסבוכים, שאכנה 'החיים המלאכותיים'. אתה שואל מהו הקשר האפשרי, הקו הישיר בין שני מצבי קיום מנוגדים של הדברים והיצורים החיים, בין הארמון לבקתת הקש, בין האמן לבריאה, בין המשורר לעובד האדמה."

"כן," הוא אמר, "וליתר דיוק: מהו הקשר בין הלשון שבה מדברים הטבע, החיים הפרימיטיביים והאינסטינקטים, לבין הלשון שבה מדברים האמנות, המדע, ובמילה אחת — ההכרה?"

"אם לאמץ את מושגיך, אשיב לך שבין ההכרה לתחושה, הקשר הוא הרגש."

"ועל טיבו של הרגש הזה בדיוק אני שואל אותך, כשם שאני שואל את עצמי. בידו מופקד הביטוי שמביא אותי במבוכה; הוא האמנות, או האמן, אם תרצי, שעליו מוטל התרגום של תמימותם, חנם וקסמם של החיים הפרימיטיביים למען אלה החיים חיים מלאכותיים גרידא, והניצבים, אם יורשה לי לומר, נוכח הטבע ורזיו השמימיים, כאחרוני הסכלים בעולם."

"אתה שואל אותי על סודה של האמנות, לא פחות: חפש אותו במחוזות האל, שכן אף אמן לא יוכל לחשוף אותו בפניך. האמנות עצמה אינה יודעת אותו, ואין באפשרותה לעמוד על מקורות השראתה או אוזלת ידה. כיצד יש לגשת לביטוי היפה, הפשוט והאמיתי? מנין לי לדעת? ומי יוכל ללמדנו זאת? גם הדגולים באמנים ייכשלו במשימה הזו, כיוון שאם ינסו לבצעה, יחדלו להיות אמנים, ויהפכו למבקרים; ואילו הביקורת...!"

"ואילו הביקורת," המשיך ידידי, "חגה זה מאות שנים סביב התעלומה בלי להבין בה דבר. אבל סלחי לי, לא זה מה ששאלתי אל נכון. התרתי כל רסן עכשיו: אני מטיל ספק בכוחה של האמנות. אני בז לה, אני מכרית אותה, אני טוען שהאמנות לא נולדה, שאינה קיימת, ולחלופין, שאם אי־פעם הייתה, הרי שזמנה עבר. היא שחוקה, מרוקנת מצורות, אין בה עוד נשימה, אָפַס כוחה לשיר את יופיו של האמיתי. הטבע הוא יצירת אמנות, אבל אלוהים הוא האמן היחיד הבר־קיימא, והאדם אינו אלא סופר כושל וסר־טעם. הטבע יפה, הרגש נובע מכל נקבוביותיו; בקרבו, האהבה, הנעורים והיופי הם בני אלמוות. אלא שברצות האדם לחוש אותם ולהביעם, עומדים לרשותו רק אמצעים נלעגים וכישורים עלובים. מוטב לו שלא יתערב בטבע, שיהיה אילם ויתכנס בתוך עצמו. ובכן, מה דעתך?"

"הדבר נראה לי, ולא הייתי מבקשת לעצמי יותר מזה," השבתי לו.

"אהה!" הוא הזדעק, "את מרחיקה לכת, ונחפזת להיכנס לתוך הפרדוקס שלי. אני רק טוען, מנסח עמדה."

"אם כך אטען כנגדך שסונטה אחת של פֶּטרארקָה ניחנת ביופי שאינו נופל מיופיים של מעיינות ווקלוּז, שציור נוף מרהיב של רויסדאל מכשף לא פחות מנוף הערב שלנו; שמוצרט מפליא לשיר בלשון בני האדם בדיוק כמו פילומלה בלשון הציפורים; ששייקספיר מבטא את התשוקות, הרגשות והאינסטינקטים באותו אופן שבו האדם הפרימיטיבי והאמיתי ביותר מסוגל לחוותם. הרי לך האמנות, הקשר והרגש בקיצור נמרץ."

"אבל זהו מעשה של טרנספורמציה! ומה אם אינו מספק אותי? הלוא תנחילי לי תבוסה מוחצת הודות לגזֵרות הטעם והאסתטיקה, אם אמצא את שורותיו של פטרארקה הרמוניות פחות משאון אשד, והוא הדין לגבי היתר. אם אומר לך שבערב כגון זה טמון קסם שאיש לא יוכל לגלותו לי אם לא נהניתי ממנו בעצמי; ושכל תשוקתו של שייקספיר מצטננת מול זו היוקדת שאני רואה בעיניו של איכר קנאי המכה את אשתו, מה יהיה לך להשיב לי? את תצטרכי לשכנע את הרגש שלי. ומה אם הוא חומק מדוגמאותייך, ומה אם הוא חסין מפני הוכחותייך? מכאן שהאמנות איננה הדגמה ניצחת, והרגש לא תמיד בא על סיפוקו מידי המעולה בהגדרות."

"אין לי תשובה לכך, למעט שהאמנות היא הדגמה שהטבע הוא ההוכחה לה; שעובדת קיומה המוקדמת של ההוכחה הזו נמצאת כאן תמיד כדי להצדיק ולסתור את ההדגמה, ושלא ניתן ליצור הדגמה טובה אם לא בוחנים את ההוכחה באהבה וביושר."

"אם כך, ההדגמה לא תוכל להתקיים בלי ההוכחה; אך האם ההוכחה לא תוכל להתקיים בלי ההדגמה?"

"אלוהים ודאי יוכל להתקיים בלעדיה; אבל אתה, שמדבר כאילו אינך משלנו, אני מתערבת שלא היית משיג דבר מההוכחה אלמלא מצאת את ההדגמה במסורת האמנות תחת אלף צורות, ואלמלא היית אתה עצמך הדגמה המגיבה תדיר להוכחה."

"אללי! על זה בדיוק אני מלין. אני רוצה לעקר את עצמי מההדגמה הנצחית הזו שמרגיזה אותי; למחוק מזיכרוני את לימוד האמנות ואת צורותיה; לעולם לא לחשוב על הציור כשאני מתבונן בנוף, לא על המוסיקה כשאני מאזין לרוח, לא על השירה כשאני משתאה ומתענג על המכלול. ברצוני ליהנות מהכול בכוח האינסטינקט, כיוון שהצרצר המזמר נשמע לי עליז ומשולהב חושים יותר ממני."

"בקיצור, אתה מלין על היותך אדם?"

"לא. אני מלין על שאיני עוד האדם הפרימיטיבי."

"נשאר רק לברר, האם ביכולתו להתענג על אף שאינו מבין."

"אני מניח שהוא שונה מן הבהמה. מרגע שנברא כאדם, הוא מבין ומרגיש אחרת. אולם איני יכול לצייר בעיני רוחי את רגשותיו, ועל כך אני מתייסר. הייתי רוצה להיות, לפחות, מה שהחברה בימינו מאפשרת לרבבות בני אדם להיות מיום לידתם ועד יום מותם: הייתי רוצה להיות איכר. איכר אנאלפבית, שאלוהים חנן אותו באינסטינקטים חדים, במזג שלֵו ובמצפון נקי; ואני מתאר לעצמי שבקהות החושים הזו של כישורים שאין בהם צורך, בבערות הזו בסוגיות של טעמים מנוּונים, אהיה מאושר לא פחות מהאדם הפרימיטיבי שאליו נכסף ז'אן־ז'אק."

"גם אני נכספת לכך לא פעם. ומי לא? אלא שגם זה לא ינחיל ניצחון לטיעון שלך, שכן הפשוט והתם באיכרים גם הוא אמן. יתרה מזאת, אטען אפילו שאמנותו נעלה על זו שלנו. זוהי צורה אחרת, אך היא נוגעת בנפשי יותר מכל הצורות שמציעה התרבות שלנו. הפזמונים, האגדות וסיפורי העם מציירים במילים בודדות את מה שהספרות שלנו אינה אלא מגוללת לעייפה ומסווה."

"אם כך, ניצחתי?" שאל ידידי. "האמנות הזו היא הזכה והמשובחת מכולן משום שהיא יותר שאובה מהטבע, ומשום שזיקתה אליו ישירה יותר. אני מסכים שהרחקתי לכת כשטענתי שבאמנות אין כל תועלת; אבל אמרתי גם שהייתי רוצה להרגיש כפי שמרגיש האיכר, ואיני סותר את עצמי. ישנם שירי עם בְּרֵטוֹניים שהגו קבצנים, ששלושת בתיהם משתווים לכל יצירה של גתה או ביירון, ושמוכיחים כי הוקרת האמיתי והיפה הייתה חופשית ושלמה יותר בקרב אותן נפשות פשוטות מאשר ברוחם של המהוללים במשוררים. שלא לדבר על המוסיקה! כלום אין לנו בכפרינו לחנים מרוממי רוח? נכון שהציור נפקד מהם, אך הם מבורכים בשפה עזת מבע יותר, נמרצת יותר והגיונית פי מאה מאשר לשון הספרות שלנו."

"אני משוכנעת בזאת," השבתי לו. "והנקודה האחרונה בדבריך היא בעיני מקור לייאוש, בשל האינוס לכתוב בלשון האקדמיה, וזאת כשאני מיטיבה פי כמה לדבר בשפה האחרת, המפליאה כל כך להשליט סדר בתחושות, ברגשות ובמחשבות."

"כן, כן," אמר, "העולם התם! העולם הלא־מוכר, הנעול בפני האמנות המודרנית שלנו, ששום לימוד לא יעזור לך להביעו, גם לא לעצמך, איכרה מבטן ומלידה, אם ברצונך להכניסו אל תחום האמנות המתורבתת, אל המיקח־וממכר האינטלקטואלי של החיים המלאכותיים."

"לדאבון לבי," אמרתי, "עסקתי בכך רבות. ראיתי והרגשתי בעצמי, עם כל בני התרבות, שהחיים הפרימיטיביים הם משאת הנפש, האידיאל של כל בני האדם בכל הזמנים. החל ברועי הצאן של לונגוס וכלה באלה של טריאנון, חיי הכפר הם גן־עדן מבושם שהנפשות המעונות שתש כוחן מהמולת העולם ניסו למצוא בו מקלט. האמנות, החנפנית הגדולה והמתחסדת המקוששת נחמה עבור אנשים מאושרים יתר על המידה, חצתה שורה ארוכה של 'שירי רועים'. ותחת הכותרת 'תולדות שירי הרועים', השתוקקתי לא פעם לכתוב חיבור עתיר דעת וביקורת שבו אסקור את כל משאלות הלב הכפריות שבני המעמד הגבוה ניזונים מהן בלהט.

"הייתי עוקבת אחר התמורות העומדות תמיד ביחס הפוך להשחתת המידות, ונעשות טהורות ורגשניות ככל שהחברה מנוּונת ומופקרת יותר. הייתי רוצה לצווֹת כתיבת חיבור זה על סופר המוכשר ממני למשימה, ואחר כך לקרוא בו בחדווה. זה יהיה כתב הגות אמנותי שלם, שכן ידון במוסיקה, בציור, באדריכלות ובספרות על כל צורותיה: תיאטרון, שירה ורומן; שירי רועים ופזמונים; אופנה, גינות ואף מלבושים, הכול טובל בהערצה של החלום הכפרי. כל אותם טיפוסים המאכלסים את תור הזהב, רועות הצאן, נימפות תחילה ואחר כך מרקיזות, אותן רועות צאן מהרומן 'אָסְטְרֶה', החולפות על פני נהר ליניון של פלוריאן, מפודרות ועוטות סאטן תחת שרביטו של לואי החמישה־עשר, שסֶדֶן, בשלהי המונרכיה, העביר אותן לקבקבים, כל אותן בריות מזויפות, מי יותר ומי פחות, הנדמות לנו היום טיפשות ונלעגות. אין לנו עוד כל עסק ועניין אתן, הן נגלות לנו רק כרוחות רפאים מעל בימת האופרה, ואף על פי כן הן משלו בחצרות ורוו נחת מהמלכים, ששאלו מהן את מקל הרועים והתרמיל.

"לא פעם תהיתי על שום מה נעלמו הרועים, שהרי איננו כה להוטים אחר האמיתי בעת האחרונה עד שהאמנויות והספרות שלנו יוכלו להרשות לעצמן לבוז לסוג זה של מוסכמות יותר מאשר לאלה שקובעת האופנה. היום אנו נאמנים לרוח הכוח והאכזריות, ועל רקע הבד של תשוקות אלה אנחנו רוקמים עיטורים שאילו עלה בידנו להתייחס אליהם ברצינות, היו מסמרי שיער בפלצותם."

"אם נעלמו לנו הרועים," אמר ידידי, "אם הספרות רק החליפה אידאל כוזב אחד באחר, האין זה ניסיון בלתי רצוני של האמנות להשוות ולהתאים את עצמה לרמת השגתם של המעמדות כולם? האם חלום השוויוניות, שהוצנח לתוך החברה, אינו דוחק באמנות להיות פראית וסוערת כדי לעורר את הדחפים והתשוקות המשותפים לכל בני האדם, יהא אשר יהא מעמדם? האמיתי עדיין חורג מטווח השגתנו. הוא אינו נמצא בממשי הכעור וגם לא באידאל המיופה. אך אנו מחפשים אותו, על כך אין עוררין, ואם אנו נכשלים בחיפושינו, הרי זה רק בשל להיטותנו למצוא אותו. שימי לב: התיאטרון, השיר והרומן נטשו את מקל הרועים לטובת הפגיון, וכאשר הם מעלים על הבמה את חיי הכפר, הם מקנים להם איזה צביון של ממשות שנעדר משירי הרועים של זמנים עברו. אלא שאין בהם עוד פיוט, ועל כך אני מצר; ועדיין לא מצאתי את הדרך לחשוף את האידיאל הכפרי בלי לפרכס אותו או להשחירו. חשבת על כך רבות, אני יודע. אך האם הדבר בידך?"

"אפסה תקוותי לכך," השבתי לו, "מפני שהצורה חסרה לי, והרגש שמעוררת בי הפשטות הכפרית אינו מוצא שפה שתביעו. אם אדובב את עובד האדמה בלשונו, נזדקק לתרגום עבור הקורא המתורבת, ואם אדובב אותו בלשוננו, אברא יצור בלתי אפשרי, שיש להשאיל לו תפישת עולם שאינה שלו."

"וגם אם תדובבי אותו בלשונו, שפתך שלך תעמוד לך ללא הרף לרועץ; אני סבור שאינך יכולה להימלט מתוכחה זו. את מציירת לך בת כפר, קוראת לה ז'אן, ושמה בפיה מילים שאולי תאמר בשעת דחק. ואילו את, סופרת, המבקשת לחלוק עם קוראייך את חיבתך לתיאור המוענק לדמות הזו, משווה אותה לדרואידית, לז'אן ד'ארק או לשד־יודע־מי. הרגש והשפה שלך, במגע עם הרגש והשפה שלהם, יוצרים רושם הצורם כמפגש בין גוונים צעקניים בציור; ולדידי זו אינה הדרך הנכונה להיכנס לטבע, גם אם תאדירי אותו. מאז אמנם שיפרת את מחקרך על אודות האמיתי ב'בִיצת השטן', אבל עדיין לא באתי על סיפוקי; טביעת ידה של המחברת עוד ניכרת פה ושם; אפשר למצוא בו 'מילים של סופר', כלשונו של אנרי מונייה, אמן שהצליח להיות אמיתי בַּקריקטורה, וכך פתר את הבעיה שהציג לעצמו. אני יודע שהבעיה שלך אינה קלה יותר לפתרון. אבל שומה עלייך להמשיך לנסות, אף שכנראה לא תצליחי; יצירות מופת הן תמיד ניסיונות ממוזלים ותו לא. התנחמי בכך שלא חיברת יצירת מופת, ובלבד שניסיונותייך מודעים."

"התנחמתי בעוד מועד," השבתי לו, "ואני נכונה להתחיל מחדש בכל רגע שתחפוץ; אנא יעץ לי."

"למשל," אמר, "השתתפנו אתמול בערב־צוותא כפרי בחווה. הקַנַבּוֹסָן סיפר סיפורים עד שתיים לפנות בוקר. המשרתת של הכומר סייעה בידו או המשיכה כשהשתתק; היא איכרה משכילה במקצת, הוא איכר נבער, אך למרבה המזל מוכשר ורהוט להפליא בדרכו. שניהם יחד סיפרו לנו סיפור אמיתי, ארוך למדי, שנשמע כמו רומן אינטימי. האם האזנת לו?"

"באוזן כרויה, ואני מסוגלת לחזור עליו מילה במילה בשפתם."

"אבל שפתם דורשת תרגום: עלייך לכתוב בצרפתית, ולאסור על עצמך לכתוב מילה שאינה בצרפתית, אלא אם כן הבנתה אינה מצריכה הערת שוליים לקורא."

"אני מבינה, אתה מטיל עלי מלאכה מרפה ידיים, שלתוכה מעולם לא צללתי אלא כדי להיחלץ ממנה מאוכזבת מרה מעצמי וחדורת הכרה באפסותי."

"לא נורא! את תשובי ותצללי פנימה, כיוון שאני מכיר אתכם, האמנים; אינכם מוצאים ריגוש אלא נוכח מכשולים, ואם לא מעורב בעבודתכם סבל, לא תצליחו בה. קדימה, התחילי, ספרי לי את הסיפור על 'העזובי', ולא כפי ששמעתי אותו אתך. אמנם הייתה זו יצירת מופת ספרותית לרוחנו ולאוזנינו הכפריות, אבל ברצוני שתספרי לי אותו כאילו עומדים לימינך פריזאי המדבר בלשון המודרנית, ולשמאלך איכר שבנוכחותו לא תרצי להגיד שום משפט או מילה שיחרגו מבינתו. לפיכך עלייך לדבר בבהירות לאוזני הפריזאי, ובנאיביות לאוזני האיכר. האחד יוכיח אותך על היעדר ססגוניות, האחר — על היעדר הידור. אלא שגם אני אהיה כאן, אני, השואל כיצד יכולה האמנות, בלי להפסיק להיות אמנות לכול, לחדור אל נבכי תעלומת הפשטות הפרימיטיבית ולהעביר לשכל את הקסם שזוֹרה הטבע."

"זהו אפוא 'מחקר', שאנחנו עומדים לבצע יחד?"

"כן, מפני שאפסיק אותך כל אימת שתמעדי."

"ובכן, הבה נשב על תלולית האדמה הזו הזרועה פרחי קורנית הבר. מיד אתחיל, אבל לפני כן, הרשה לי לתרגל אי־אלו סולמות כדי להצליל את קולי."

"לְמה את מתכוונת? לא ידעתי שאת זמרת."

"זו מטאפורה. לפני שניגשים אל מעשה אמנות, גיליתי שכדאי לשוב ולשנן בזיכרון נושא כלשהו שיכול לשמש לך דגם ולהכניס אותך להלך הרוח הרצוי. על כן, על מנת להתכונן למשימה שהצבת בפני, ברצוני לדקלם את עלילות כלבו של בְּריסקֶה, סיפור קצר שאני מכירה בעל־פה."

"מהו זה? הוא לא זכור לי."

"זהו תרגיל עבור קולי, שכתב שארל נוֹדייֶה, אשר ניסה את קולו בכל האופנים האפשריים; אמן גדול, לעניות דעתי, שלא זכה לכל התהילה שהיה ראוי לה, כיוון שבניסיונותיו המגוּונים, הוא נכשל יותר מכפי שהצליח. אך אדם שכתב שתיים או שלוש יצירות מופת, קצרות ככל שיהיו, עלינו להכתירו ולסלוח לו על שגיאותיו. הנה הסיפור על כלבו של בריסקה. הסכת ושמע."

וכך דקלמתי לידידי את סיפורו של בישון, שריגש אותו עד דמעות ושאותו הכתיר כיצירת מופת בסוגתה.

"היה עלי לומר נואש מהניסיון שאני עומדת לבצע," אמרתי. "שכן עלילות כלבו העלוב של בריסקה, שנדרשו לי פחות מחמש דקות לספרן, אינן כתם או צל; זהו יהלום טהור שלוּטש בידי הטוב ביהלומנים; כי נודייה היה בלי ספק יהלומן של הספרות. לי עצמי אין כל ידע, ולכן עלי לפנות אל הרגש. יתרה מזאת, איני יכולה להבטיח שאהיה תמציתית, שכן מראש אני יודעת שהראשונה במעלות היא היכולת לבצע היטב ומהר תפקיד במחקרי."

"בכל זאת נסי," אמר ידידי, שקץ בהקדמותי.

"ובכן, זהו סיפורו של 'פרנסואה העזובי', ואנסה להיזכר בהתחלה כמות שהיא. מוניק, המשרתת הזקנה של הכומר, היא שפתחה בו."

"רגע אחד," אמר מאזיני המחמיר, "אני מפסיק אותך בכותרת. champi [עזובי] זה לא צרפתית."

"קבל את התנצלותי," השבתי לו, "על פי המילון זו אמנם מילה 'מיושנת', אך מונטיין עושה בה שימוש, ואיני מתיימרת להיות צרפתייה יותר מהסופרים הדגולים המורים את השפה. על כן לא אקרא לסיפורי 'פרנסואה הילד האסופי', או 'פרנסואה הממזר', אלא 'פרנסואה העזובי', כלומר הילד שנעזב בשדות, כפי שנהגו לומר פעם ברחבי הארץ, וכפי שעדיין אומרים היום אצלנו בכפרים."

 

מצרפתית: רמה איילון