פרפר בחושך

חודשיים קודם לפיצוץ, ב־1 בספטמבר 1939, פלש הצבא הגרמני לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה. עם זאת, ב־8 לנובמבר, הוורמאכט עדיין לא פלש לבלגיה ולצרפת, והמלחמה במערב טרם החלה. יתר על כן, כל ראשי הצבא הגרמני התנגדו לפלישה למערב והם אף שקלו את הדחתם או הריגתם של מנהיגי הנאצים ואת הכתרת סגנו של היטלר, הרמן גרינג, שהיה ידוע בהתנגדותו למתקפה על צרפת ולמלחמה עם אנגליה. גרינג אף ניסה, באמצעות מתווך שוודי, לעצור את המלחמה ולהגיע להסכם עם אנגליה. האנגלים לא נענו לבקשה כיוון שהעריכו, בצדק, שההחלטות נתונות רק בידיו של היטלר.

אם היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך היו נהרגים במינכן, גרינג היה מתמנה לפיהרר, ההתקפה במערב הייתה נידחת, וכנראה נמנעת, ההתקפה על רוסיה לא הייתה מתרחשת, השמדת יהדות אירופה לא הייתה מתבצעת, אושוויץ הייתה נשארת עיירה נידחת בפולין, סבא שלי, יצחק כהן ונדנברג, אשתו מרתה ובתו אינגה לא היו נרצחים, וכמוהם כל שאר מיליוני ההרוגים והנרצחים של מלחמת העולם השנייה. בין כל אלה לבין המציאות הנוראה הבדילו 13 דקות, 13 הדקות הגורליות ביותר במאה ה־20.

בגלל מסמר

מתי נקבע כי חייהם של היטלר ועוזריו יינצלו? האם היה זה עם קבלת ההחלטה לקצר את הנאום ולחזור לברלין ברכבת הלילה? ואולי היה זה קודם, כאשר מנהל שדה התעופה של מינכן החליט לבטל את הטיסות, או אולי כאשר ערפל כבד כיסה את מינכן?

אנו יודעים שלכל אירוע ישנה סיבה שקדמה לו, וכי לכל סיבה ישנה גם כן סיבה שגרמה לה. אפשר לשאול מה גרם לערפל הכבד בדרום גרמניה? הערפל שהביא להחלטתו של מנהל שדה התעופה לבטל את הטיסה, הביטול שגרם להיטלר לחזור ברכבת ולקצר את הנאום, הקיצור שהציל את חייהם של אדולף היטלר ומנהיגי המפלגה הנאצית, שהביא למותם של 60 מיליוני אנשים, ושמנע את היוולדם ואת חייהם של מאות מיליוני בני האדם, בניהם, נכדיהם וניניהם הפוטנציאלים של כל קורבנות מלחמת העולם השנייה.

לדעתו של המטאורולוג אדוארד לורנץ (Edward Lorenz, 1917-2008), מחלוצי תורת הכאוס, אין לנו כל אפשרות לדעת מה גרם לאותו ערפל, אך ייתכן שהערפל נגרם על ידי משק כנפיו של פרפר במרחק אלפי קילומטרים ממינכן. ייתכן שפרפר בסין הוא שהביא במשק כנפיו למלחמת העולם השנייה, ולמותם של המיליונים – וביניהם גם סבא שלי ובני משפחתו.

לורנץ היה מתוסכל מחוסר יכולתה של המטאורולוגיה לנבא את מזג האוויר מעבר לימים ספורים. בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת רווחה אופטימיות רבה בדבר היכולת לנבא את מזג האוויר לטווח הרחוק. האופטימיות נבעה מהמצאת המחשבים שידעו לעבד במהירות מיליוני יחידות אינפורמציה, ומהלוויינים שיכלו לספק בזמן אמת נתוני מזג אוויר מרחבי העולם. המחשב היה אמור להוכיח שגם למזג האוויר, כמו לכל דבר בטבע ולכל תופעה, ישנה סיבה, ואם נזהה את הסיבות ונכיר את חוקי המשחק, נוכל לחזות את מזג האוויר גם בטווח של שבועות וחודשים. האופטימיות והאמונה בקיומם של סיבה ותוצאה הובילו אף לתקווה שאפשר יהיה לחולל שינוי במזג האוויר על ידי פעילות אנושית מתוכננת. למרבה האכזבה, הלוויינים והמחשבים שיפרו את איכות התחזיות והעלו את יכולת החיזוי ביום־יומיים, ולא יותר.

כאשר בדק לורנץ מודלים ממוחשבים של מזג אוויר הוא נוכח לדעת שבמזג האוויר, כמו בנושאים נוספים, קיימת תופעה המוגדרת כתלות רגישה בתנאים התחלתיים. שינוי של פחות מעשירית מעלת צלזיוס בנקודה מסוימת בחישוב יכול להוביל לתוצאה של סערת גשם במקום יום שמש. בהרצאה שנשא ב־1979 בוושינגטון הדגים לורנץ ואמר לקהל השומעים: "מהי יכולת הניבוי כאשר משק כנפיו של פרפר בברזיל מחולל טורנדו בוושינגטון?"

אם תשחררו שני בלוני הליום שווים במידתם ובמשקלם, באותו הזמן ובאותו המקום, תראו שהם מתרוממים באוויר ומתרחקים אט־אט זה מזה. המרחק יכול לנבוע מקיומו של הבדל זעיר בין הבלונים או הבדל של מילימטרים בנקודת המוצא שלהם, הבדלים שבהם איננו מסוגלים להבחין, שאותם איננו יכולים למדוד ושאת תוצאתם איננו יכולים לנחש. במערכות מורכבות קיומה של תופעה זעירה, אפילו כזו שלעולם לא נוכל להבחין בה, יכול להוביל לאירועים גדולים שיראו לנו מקריים וחסרי כל היגיון או הסבר. למי או למה חייב את חייו הנוסע שתעה בדרכו לנמל התעופה ואיחר את הטיסה שמטוסה נפל לאוקיינוס מסיבה זעירה ובלתי ידועה? כמאמר השיר המוכר על המסמר הקטן שנפל מפרסת הסוס והביא לנפילת סוסו של המצביא, שהביאה למפלה בקרב, שגרמה לנפילת האימפריה. כזה היה גם הערפל שכיסה את שדה התעופה במינכן ב־8 בנובמבר 1939.

כעבור 26 שנים, ב־9 בנובמבר 1965, טעה פועל של חברת החשמל הקנדית בהזזת מתג אחד, או שאולי קרתה תקלה זעירה אחרת. בדיעבד התברר כי מערכות החשמל הרבות של צפון מזרח אמריקה מחוברות ומגַבות האחת את השנייה כדי למנוע הפסקות חשמל. למרבה הצער, חיבור הרשתות יצר מערכת ענקית, מסובכת ומורכבת בעלת "תלות רגישה לתנאים התחלתיים". הטעות הזעירה של הפועל או תקלה בלתי ידועה אי־שם ברשת גרמו לתוצאה עגומה הזכורה עד היום. 30 מיליוני אנשים, על פני שטח של 207 אלף קילומטרים רבועים הכוללים את ניו יורק, טורונטו ומאות ערים, נותרו 13 שעות בקור, בחשיכה ובפחד, בלא חשמל. רבבות נתקעו במעליות, שדות התעופה שותקו, ורבבות נוסעים ישנו על ספסלים ועל רצפות הטרמינלים. ייתכן שישנם אנשים שחייבים את לידתם לאותה חשיכה שבה נמצאו הוריהם ב־9 בנובמבר. איזה תסכול! תקלה כה זעירה מצליחה להחשיך את צפון מזרח אמריקה, ופרפר יכול לגרום למותם של 60 מיליוני בני אדם ולמנוע את לידתם של מאות מיליונים. לורנץ קבע ש"אם נדע את ההווה בדיוק אין־סופי, נוכל לנבא את העתיד", במילים אחרות – לעולם לא נוכל לנבא את העתיד!

הפילוסוף נאסים טאלב, שניסח את תאוריית "הברבור השחור", אמר ב־2008: "מעולם לא היינו בפני סכנה כזו של קריסה גלובלית. הבנקים הענקיים קשורים אחד בשני ויוצרים יחד מערכת עצומה, שבה נפילת בנק אחד יכולה להפיל את כולם". המתמטיקאי, הפיזיקאי והפילוסוף אַנרי פואַנקַרֶה (Henri Poincare, 1854-1912) קבע כי מערכת הופכת למורכבת ובלתי ניתנת לחיזוי כאשר יש בה יותר משני משתנים המשפיעים זה על זה. ב־1936 הגדיר הסוציולוג האמריקאי רוברט ק. מרטון (Robert K. Merton) את "חוק התוצאות הבלתי צפויות", שעל פיו פעולה אנושית חברתית, כלכלית או פוליטית מול מערכת מורכבת תביא לתוצאה בלתי צפויה. לא חסרות דוגמאות לחוק של מרטון. ב־1920 חוקק בארצות הברית "חוק היובש", שמטרתו הייתה להפחית את נזקי צריכת האלכוהול המוגברת. התוצאה הבלתי צפויה הייתה זרימת מזומנים אדירה למאפיה ואלפי מעשי רצח. כדי למנוע שימוש לשתייה של כוהל תעשייתי, הוסיפו השלטונות האמריקאיים רעל (מנטול) לכוהל. התוצאה הבלתי צפויה הייתה יותר מ־10,000 איש שמתו כתוצאה מהרעלה.

דוגמה אחרת לתוצאה מתגלגלת ובלתי צפויה אפשר למצוא בחוק הדורש התקנת כריות האוויר במכונית, שמטרתן להגן על הנוסעים במושב הקדמי. החוק הוביל לפגיעות קטלניות בילדים שישבו במושב הקדמי ולכן הוחלט להושיב ילדים קטנים רק במושב האחורי, דבר שהוביל לתופעה של שכחת פעוטות ברכב סגור ובמקרים רבים גם למותם. דוגמאות היסטוריות נוספות אפשר למצוא למכביר. ההתערבות הסובייטית במלחמת האזרחים באפגניסטן הובילה, בין השאר, לנפילה הבלתי צפויה של הקומוניזם ברוסיה ובכל מזרח אירופה. התוצאה הבלתי צפויה של תמיכת האמריקאים במוג'הידין שלחמו ברוסים באפגניסטן הייתה ניצחון הטליבן, עליית אל־קאעידה ונפילת מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2011. התוצאה הבלתי צפויה של הניצחון המזהיר של האמריקאים על צבאו של סדאם חוסיין בעיראק הייתה צמיחת החליפוּת האסלאמית של דאעש והטרור באירופה.

מרבית ההתערבויות הממשלתיות בכלכלה, בחברה, ומעל לכול בסביבה הטבעית, הסתיימו בתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. ישנן אפשרויות רבות לקבל תוצאות שליליות ובלתי צפויות, ולעומת זאת התוצאה שאליה מכוונים ושאותה מתכננים היא יחידה.

כאשר שינוי זעיר מוביל לתוצאה כה בלתי צפויה ואקראית, גם יכולתנו לחזות או להשפיע על מאורעות ומערכות מורכבות כמו מזג האוויר כמעט שאינה אפשרית. ביטחונו של היטלר שהצלתו מהפיצוץ בבית הבירה במינכן באה מההשגחה העליונה מרגיע, משכנע ומתסכל פחות מההנחה שהוא ניצל כתוצאה של מקריות חסרת משמעות או בגלל משק כנפי פרפר.

קשה להשלים עם מציאות של תוהו ובוהו, שבה תוצאה של כל מצב או פעולה היא מקרית בהחלט, והכול יכול להתרחש. הטלפון צלצל, זו יכולה להיות טעות במספר או הודעה על זכייה בפרס הגדול, ייתכן שיודיעו על מותו של קרוב אהוב או על פריצה מפתיעה של מלחמה שבה רבבות ילכו אל הבלתי נודע. האם ייתכן שכל האנשים הבטוחים שישנה סיבה לכל אירוע – האסטרולוגים, הפרשנים, העתידנים, הרבנים, המדענים, ואפילו הרופא שלי – פשוט משלים את עצמם? האם הכול יכול לקרות גם בלא כל סיבה? האם ייתכן שאי־אפשר לדעת ואף פעם לא נדע מה יהיה מחר, בעוד שנה, ואפילו בעוד חמש דקות?

אני אתאיסט ואדם רציונלי שמאמין כי המדע יגלה בעתיד את כל סודות האדם והיקום. איני מקנא בחבריי המאמינים ששום דבר אינו מקרי ומשננים שוב ושוב, לפני אכילת דגים, בשר או חלב "שהכול נהיה בדברו", ובטוחים שבעזרת שמירת המצוות, התפילה והצדקה, ניתן להשפיע על העתיד. כבר אלפי שנים שבני האדם מחפשים וגם ממציאים את הדרכים להימלט מהאקראיות הנוראה. כאלה הן הדתות, והאמונות העממיות בגורל, במזל ובאסטרולוגיה. כאלה הם גם המדע, הטכנולוגיה והעבודה. ההלם של המגפה והפחד מהאסון מביאים אותי לראות את כל תולדות החיים, האדם והאנושות כמאבק בלתי נגמר בחושך ובכאוס.

ריקוד הגשם

בני האדם התקשו מאז ומעולם להשלים עם אי־יכולתם לדעת את העתיד ולהשפיע עליו. משחר ההיסטוריה מנסים בני האדם לזהות את הסיבות או הגורמים למזג האוויר העתידי ובמיוחד למשקעים שחיוניים כל כך לחיים. מדי שנה בקיץ, בסמטאות כפר בולגרי קטן, נערה לבושה בשמלה עשויה עלים וענפים יוצאת במחול הדודולה (Dodola). הנערה, המלוּוה בתושבים ששרים ורוקדים את שיר הדודולה, עוצרת ליד כל בית, והדיירים מתיזים עליה מים. דודולה היא אלת הגשם במיתולוגיה הסלבית העתיקה ואשתו של פרון (Perun), ראש האלים ואל הרעם. הסלבים האמינו שכאשר דודולה חולבת את העננים יורד גשם. הטקס הפגני שמתקיים עד היום אמור לגרום לדודולה להוריד גשמים ולהפריח את האדמה.

שופכים מים על דודולה בריקוד הגשם בבולגריה

ריקודי גשם, שאמורים לשכנע את האלים להוריד גשם, היו נפוצים כמעט בכל התרבויות והשבטים, החל ממצרים העתיקה ועד לשבטי האינדיאנים שבאמריקה. בתלמוד מסופר על חוני המעגל שתפילתו להוריד גשם לאחר שתי עונות בצורת לא נענתה. חוני סימן עיגול בקרקע והתחייב שלא לצאת ממנו עד שהאל ייענה לבקשתו. כשהחל לרדת גשם קל ביקש חוני גשם כבד, וכשהיה הגשם כבד מדי, "כל טיפה כמו חבית", ביקש גשמי ברכה, ולבסוף, לבקשת הקהל, ביקש לעצור את הגשם, אבל הפעם לא נענה, עד שהיו הצפות בכל ירושלים. התושבים עלו להר הבית, ורק אז הגשם נעצר. ביהדות ישנן לא מעט ברכות, תפילות ופיוטים להורדת גשמים המכוונים לאל המכונה "משיב הרוח ומוריד הטל", ובשנים של בצורת קובעת הרבנות הראשית תענית ציבור, שבה מתפללים לגשם. נביאים ומיסטיקנים דתיים "מצליחים" בעזרת טכניקות שונות לראות את העתיד שנקבע על ידי האל. לעומת זאת, מי שאינו מאמין באלוהים נאלץ להסתפק בתחזית השנתית של השירות המטאורולוגי, שלפעמים אפילו דומה למה שמתרחש לבסוף במציאות.

מרבית תושבי העולם, כולל רוב תושבי אירופה וצפון אמריקה, מאמינים באלוהים. כל הדתות, המונותאיסטיות וגם אלה הסוגדות לאלים, לאלילים ולרוחות, משחררות את המאמינים מהמקריות המחרידה של החיים וההיסטוריה, ומעניקות לאדם דרכים להשפיע על החלטות האלים בעזרת קורבנות של בשר, יין ומזונות אחרים, תפילות, ברכות, טקסים, מצוות, או סתם השתלבות בממסד דתי והתנהגויות מוסריות כאלה ואחרות. אנשים מאמינים בתפילות, בקללות, בברכות וב"עין הרע". מיליונרים, פוליטיקאים ונשים עקרות פוקדים רבנים ומיסטיקנים.

אחת השיטות הפופולריות לחיזוי העתיד היא תורת האסטרולוגיה, שהבבלים האמינו בה כבר לפני 5,000 שנה. האסטרולוגיה, כמו המדע, מאמינה בסיבתיות וקובעת כי ההסבר לכל מה שקורה טמון במיקומם ההדדי של הכוכבים, וכי חיזוי תנועת הכוכבים, אם ייעשה בצורה מקצועית, יגלה את העתיד לפרטיו. מנהלים, מהמרים וספורטאים מקווים כי "הכוכבים יסתדרו להם". מדענים קבעו כי אין כל יסוד או אפשרות שכוכבים, המרוחקים מאות אלפי שנות אור מאיתנו וזה מזה, יכולים להשפיע על עתידו של אדם, אך הדבר לא מפריע למיליוני אנשים מודרנים לנסות לחזות את עתידם על פי המפה האסטרולוגית שלהם.

ב־2005 חִייב השופט יצחק שמעוני את טומי לפיד לפצות את האסטרולוג אליצור קדושי ב־50 אלף שקלים כיוון שלפיד האשים אותו בנוכלות. בתחילת המאה ה־21 נוטשים צעירי סין את האמונה והפרקטיקה הישנות של גלגל המזלות הסיני ועוברים להאמין ב... אסטרולוגיה המערבית. במודעות חיפוש עובדים בסין מציינים בין התכונות והיכולות המבוקשות גם את המזל המועדף, וכך קורה גם בחיפוש אחר בן או בת זוג.

כל האמונות הלא־מדעיות, שמשגשגות גם אצל חילונים, מכונות מאז שנות ה־60 של המאה ה־20 "העידן החדש" (new age). "העידן החדש" מתייחס, בין השאר, לרפואה אלטרנטיבית, למתנגדי חיסונים, לרפואה הוליסטית, לתקשור, לקארמה, לחוצנים, למדיטציה טרנסצנדנטלית, לאנרגיות חיוביות, להילינג, לנומרולוגיה, לקבלה, לאנתרופוסופיה, לגלגול נשמות, לאימן, לסיינטולוגיה, לקברי צדיקים, ל־I am,‏ EST ועוד ועוד.

קוראים רבים ודאי שותפים לאמונה באחת או יותר מהתאוריות של "העידן החדש", אמונות המכניסות קצת סדר וסיבתיות לחיים האקראיים מחוּסרי הסדר, אמונות שמאפשרות לחזות סוף־סוף את העתיד.

גורל

עוד ניסיון לגלות סדר והיגיון במציאות הטורבולנטית אפשר למצוא בפטליזם. פטליזם הוא אמונה בגורל מוחלט, קבוע מראש ובלתי ניתן לשינוי, של כל ההתרחשויות בעולם. הגורל (fate) הוא מין ישות ערטילאית הקובעת במדויק ולמפרע את כל האירועים הכלליים והפרטיים, משחררת את בני האדם מאימת האקראיות, ומאפשרת לקוסמים ולמנחשים להתנבא ולהתפרנס. הגורל נקבע מראש ובני האדם אינם יכולים לשנותו או להשפיע עליו.

במחזה שפי (Sheppey) מאת סומרסט מוהם (בתרגומה של נילי כהן) מסופרת אגדה ערבית, המדגימה את כוחו האבסולוטי של הגורל ואת חוסר יכולתנו להשפיע עליו. "בבגדד חי סוחר, ששלח את משרתו לקניות בשוק. כעבור זמן קצר חזר המשרת, רועד וחיוור, ואמר לאדונו: 'זה עתה שבתי מן השוק. בהמולה הרבה שהייתה שם טלטלה אותי אישה, וכאשר הסבתי ראשי, ראיתי כי הייתה זאת דמות המוות שהתבוננה בי במבט מאיים. ועתה אדוני השאל נא לי את סוסך כדי שאוכל לנוס מהעיר ולהימלט מגורלי. ארכב לסמרה ושם לא תוכל דמות המוות למצוא אותי'. הסוחר השאיל את סוסו, והמשרת עלה על הסוס, דרבן אותו והחל לעשות את דרכו בדהרה מהירה לסמרה. הסוחר ירד לשוק וראה את דמות המוות עומדת בהמון. הוא התקרב ושאל: 'מדוע זה התבוננת במבט מאיים על משרתי כשראית אותו היום בבוקר?'. 'לא היה זה מבט מאיים', ענתה דמות המוות, 'הייתה זאת רק הבעת הפתעה. נדהמתי לפגוש אותו הבוקר בבגדד, שהרי יש לי איתו הלילה פגישה בסמרה'".

בתלמוד הבבלי ישנו סיפור דומה: שני אחים כושים שימשו כסופרים אצל שלמה המלך. יום אחד ראה שלמה המלך שמלאך המוות עצוב. כשנשאל על מה ולמה העצב אמר המלאך לשלמה שהוא עצוב כיוון שהתבקש לקחת את נפשם של שני הכושים. שלמה שלח מיד את שני האחים למחוז לוז כדי להצילם. כשהגיעו ללוז הם מתו. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות, והוא שמח. כששאלוֹ לפשר שמחתו, ענה המלאך: למקום שביקשו אותי שאקחם משם, לשם שלחת אותם. איך אומר הפתגם היִידי:" מאן טראכט אונד גוד לאכט", האדם מתכנן ואלוהים צוחק. גם בסיפור הזה הגורל מוצג בדמות מלאך המוות, כי המוות מסמל יותר מכל דבר את גורל האדם שאינו תלוי ברצונו או במעשיו, ואין דרך להימלט ממנו או לדעת את מועדו.

המוטיב הפטליסטי שב ומופיע בתרבויות רבות. האב־טיפוס המפורסם ביותר הוא, ככל הנראה, הטרגדיה אדיפוס מאת סופוקלס, שנכתבה באתונה 428 שנים לפני הספירה. לאיוס מלך תבאי ואשתו יוקסטה שמעו מהנביא העיוור תרזיאס נבואה שבישרה כי הבן שעתיד להיוולד להם ירצח את אביו ויישא את אמו לאישה. לאחר שנכשל ניסיונם לא להביא בן לעולם, ביקש לאיוס להרוג את הילוד, אדיפוס, ועקד אותו על ההר. הילד נמצא על ידי רועה שריחם על התינוק והביאו לקורניתוס, שם הוא אומץ על ידי המלך והמלכה. כאשר אדיפוס התבגר הוא שמע מפי האורקל מדלפי שהוא עתיד להרוג את אביו ולהינשא לאמו ולכן החליט לברוח הרחק מקורינתוס כדי לסכל את הנבואה. אדיפוס היה בטוח שהמלך והמלכה מקורינתוס הם הוריו הביולוגים. במהלך נדודיו נתקל אדיפוס במרכבה שניסתה להפילו מגשר בתואנה שהוא חסם את דרכה. אדיפוס הרג את האנשים במרכבה, שאחד מהם היה אביו הביולוגי, לאיוס מלך תבאי. מחצית הנבואה הושלמה. בהמשך הגיע אדיפוס לתבאי, עיר הולדתו, ושמע שהמלך מת בנסיבות מסתוריות. העיר הייתה נתונה במצור על ידי מפלצת־ספינקס שהבטיחה לשחרר את העיר רק אם תיפתר החידה: איזה בעל חיים הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?

אדיפוס פתר את החידה: האדם זוחל בתחילה על ארבע, הולך בבגרותו על שתיים, ובזקנתו הולך על שתיים ונשען על מקל. כפרס על תושייתו נישאה לו יוקסטה, אלמנתו של מלך תבאי, ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. כך התגשמה הנבואה במלואה. לאחר שנים אחדות פרצה בתבאי מגפה איומה. אדיפוס ואשתו־אמו יוקסטה התבשרו שחטאם הוא הסיבה למגפה. יוקסטה התאבדה – ואדיפוס העניש את עצמו בעקירת שתי עיניו וביציאה לגלות.

הטרגדיה מתארת את הניסיון הנואש של אדיפוס לברוח מן הגורל שנקבע לו, גורל שחזק מכל שאיפותיו ומאמציו של האדם. במחזה של סופוקלס אומר האורקל של דלפי לאדיפוס כי להימלט מהגורל לא יוכלו גם האלים. ייתכן שהטרגדיה של אדיפוס הייתה נמנעת אם הוא לא היה שומע את גורלו מפי האורקל. אולי טוב לנו שאיננו יודעים את שנת מותנו ואת האסונות הבלתי נמנעים הצפויים לנו או לקרובי משפחתנו. מי שיגלה לנו את סוף הסיפור ישלול מאיתנו את הנאת הקריאה, את הנאת החיים.

במשך מאות שנים היה האורקל במקדש אפולו שבדלפי מרכז לחיזוי העתיד עבור העולם ההלני. הכוהנת במקדש, ששמה היה פיתיה (Pythia), ישבה מסוממת במרתף המקדש על כיסא תלת־רגל כשהיא ממלמלת דברי נבואה סתומים במענה לשאלות הקליינטים. הכוהנים המנוסים תרגמו את דברי הפיתיה לתשובות מעורפלות רבות משמעות. כאשר קרסוס, מלך לידיה שבאסיה הקטנה, שאל על תוצאת יציאתו למלחמה כנגד האימפריה הפרסית, פירשו לו הכוהנים כך: אם תחצה את גבולך תביא לנפילתה של ממלכה גדולה. קרסוס יצא מעוּדד למלחמה, אך הממלכה שנפלה הייתה, למרבה הצער, ממלכתו שלו.

כל חוזי העתיד, הפרשנים, העתידנים, הנביאים, האסטרולוגים, המתַקשרים, הנומרולוגים, הקוראים בכף היד, בעננים, בקפה, בכתבי נוסטרדמוס ובאותיות התנ"ך, מניחים וקובעים כי העתיד לפרטיו כבר קיים בהווה וכי הם רק מפתחים שיטות לקרוא אותו. הביקוש הרב יוצר היצע, ולכן גם בעתיד אנשים ימשיכו לנבא ולהתנבא, בייחוד אם משלמים להם עבור זה.

כשהעתיד לפרטיו כבר קבוע מראש האדם נדון לפסיביות ואי־אפשר לשפוט אותו על מעשיו. אם האדם אינו חופשי לבחור, הרי שאין מקום לבוא אליו בדרישות מוסריות, ואין מקום לשבחו או לגנותו. אם אפשר לנבא את מעשי בעתיד, אז נראה שאיני חופשי כפי שנדמה לי. אם תוצאות המבחן שיהיה לי בשבוע הבא כבר נקבעו איני חייב ללמוד ולהתכונן, ואפשר כבר ללכת לישון. אם תוצאת המלחמה כבר נקבעה, למה עליי להתאמץ ולסכן את חיי למען המולדת או למען רעיון. הפתרון לדילמת האחריות האישית והמוסר הוא פתרון מציאותי, וזאת אף על פי שאינו עומד במבחנה של לוגיקה מחמירה: הכול נקבע מראש – והאדם אחראי למעשיו וגורלו. מעשיו של אדיפוס נקבעו על ידי הגורל שאדיפוס עשה הכול כדי להתנגד לו. למרות זאת, הוא נענש בניקור שתי עיניו ובגירוש מהעיר. כלומר, הגורל פועל במסלולו גם כשהאדם פוסע כנגדו. זו דואליות שיש בה סתירה פנימית עזה.

על גישה דואלית כזו מעיד גם הסיפור על בתו של רבי עקיבא.

הכלדיים (האסטרולוגים) אמרו לרבי עקיבא כי ביום כניסת בתו לחופה, עתיד נחש להכיש אותה ולהביא למותה. רבי עקיבא היה דואג הרבה. בתום החופה פירקה הכלה את תסרוקתה ואת הסיכה נעצה בסדק בקיר. הסיכה ננעצה בעינו של נחש שארב בסדק והמיתה אותו. כשיצאה גופת הנחש עם הסיכה מהקיר שאל רבי עקיבא את בתו: "מה עשית?" ענתה לו הבת: "אתמול בערב, במהלך הסעודה החגיגית, בא לבית עני לבקש מזון. כולם היו טרודים בסעודה ולא שמעו לו. קמתי, נטלתי את מנתי ונתתי לו". אמר רבי עקיבא: "מצווה עשית! צדקה תציל ממוות". (משלי י, ב).

רבי עקיבא נועץ באסטרולוגים, ונבואת העתיד שלהם שהדאיגה אותו הייתה מדויקת. ולמרות דיוקה היא ניתנת לשינוי על ידי מעשיו של האדם. הסדק בקיר שבו נעצה הכלה את הסיכה מסמל, אולי, את הסדק בחומה של העתיד שנקבע מראש. זו אמונה בגורל יחד עם סימון מסלול "עוקף גורל". רבי עקיבא אמר: "הכול צפוי והרשות נתונה". ממש מתבקש לומר לו: תחליט, הכול צפוי או הרשות נתונה? ותשובתו הייתה כנראה: "הכול צפוי והרשות נתונה". ישעיהו ליבוביץ פירש: רבי עקיבא לא פתר את השאלה המעסיקה דורות, אלא רק הציג אותה במלוא חריפותה – ועלינו לחיות עם הסתירה.

עוד ניסיון תלמודי ליישב את הסתירה בין ההנחה שהכול נקבע על ידי אלוהים לבין הדרישה מהאדם לבחור בטוב, בין הפטליזם לבין הבחירה החופשית, היא אמירתו של רבי חנניה: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". הרמב"ם קבע באיגרת לחכמי מארשיליה: ש"כל מעשה בני אדם מסור להן [לבני האדם עצמם], ואין שם לא מושך ולא כופה". הפילוסוף והתאולוג אוגוסטינוס הקדוש (430-354) אמר: "התפלל כאילו הכול תלוי באלוהים – ופעל כאילו הכול תלוי בך". הפילוסוף והמדינאי הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו (Cicero), אמר לעומת זאת: "הגורל, לא החוכמה, הוא השולט בעולם".

הפיזיקאי סטיבן הוקינג (Stphen Hawking, 1942-2018) הצביע על הדואליות הזאת כשאמר: "שמתי לב שאפילו אלה הטוענים שהכול כתוב מראש, ושאין באפשרותנו לעשות דבר בנדון, מסתכלים ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים כביש". הביולוג הדרוויניסט, ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins), שטוען כי התנהגותנו מוכתבת על ידי "הגנים האנוכיים" שאותם ירשנו מהורינו, גם הוא אינו מתעלם מקיומה של ברירה חופשית. דוקינס מסביר כי השפעת הגנים על ההתנהגות האנושית היא סטטיסטית, כלומר היא אינה חייבת להופיע קטגורית אצל כל פרט, וכי אפשר למתן את השפעת הגנים באמצעות התרבות האנושית.

יצר הרבייה האנושי, כותב דוקינס, משרת את האינטרס של "הגֶן האנוכי" לשרוד, להתרבות ולהתפשט. למרות שליטתו כביכול של הגן האנוכי, ישנו גם כוח נגדי הפועל כנגדו. אנשים תרבותיים אינם מתקשים לכבוש את ייצרם כאשר הנסיבות החברתיות מחייבות זאת או לפעול במודע כדי למנוע הִתְרבות. התנהגות אנושית זו היא "התמרדות כנגד עריצותם של הגנים האנוכיים... אנו עצמאים להתקומם כנגד הגנים שלנו; אנו עושים זאת, במובן ידוע, כל אימת שאנו משתמשים באמצעי מניעה. אין שום סיבה שלא נתקומם כנגדם גם במובנים חשובים יותר".

קשה בחושך

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה (דברים, כח)

המדענים בעצמם כושלים לעתים כשהם מנסים לחזות את עתידו של התחום שבו הם מתמחים. שיעור הצלחת הניבוי שלהם לא תמיד עולה על זה של הקוראות בקפה. הלורד קלווין או בשמו המקורי ויליאם תומסון (1824-1907 ,William Thomson), היה מגדולי הפיזיקאים במחצית השנייה של המאה ה־19. הוא נקבר בכנסיית וסטמינסטר ליד ניוטון. ב־1900 קבע הלורד קלווין: "אין עוד מה לגלות בפיזיקה. כל מה שנותר הוא לשפר את דיוק המדידות", כעבור לא יותר מחמש שנים פרסם אלברט איינשטיין (Albert Einstein, 1879-1955) את תורת היחסות. ברבע הראשון של המאה ה־20 התגלו תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית, ששינו כליל את תפיסת הפיזיקה של הזמן, המרחב, המסה והאנרגיה. באותן שנים של ראשית המאה נוצרה והתפתחה גם מכניקת הקוונטים אשר הפכה את כל הפיזיקה, שאותה הכיר הלורד קלווין, למיושנת.

אם הכול מקרי הרי שאין לנו כל אפשרות לחזות, להשפיע או לתכנן את העתיד. אנחנו מתקדמים בלא הפסקה לתוך העתיד שאין לנו שום אינפורמציה לגביו. נסו להרגיש מה חש עיוור כשהוא חייב לרוץ בשטח מלא אבנים וסלעים או לחצות לבדו כביש הומה מכוניות דוהרות. כך גם אנחנו. העתיד שרוי באפלה ובאי־ודאות. אנחנו צעדים קדימה, באפלה, אבל רואים רק את הדרך שבה כבר הלכנו ואת מה שכבר קרה. ייתכן שהשפה העברית משקפת במשהו את תפיסת המציאות, שעל פיה אנחנו מתקדמים לעתיד כאשר פנינו מוסבים לעבר, אולי אין זה מקרי שקיים דמיון בין צמדי המילים הבאים: "קדימה" ו"קודם", "לפנים" ו"לפני" ו"אחרי" ו"אחורה".

נסו לחשוב על נהיגה בתנועה סואנת כאשר השמשה הקדמית אטומה וכל מה שאפשר לעשות זה רק להביט במראה המשקפת את הדרך שכבר עברנו. זה גם גורלו של הניסיון לנבא את העתיד. אין ספק שזה מצב מעורר בהלה.

נסו להיזכר בפחד הנורא מאי־הוודאות ומאי־ידיעת העתיד אפילו בפעולה פשוטה כמו צפייה בסרט באולם קולנוע חשוך. על המסך מופיעה ילדה חמודה שנכנסת לדירה שבה ממתין רוצח אכזרי. הילדה עוברת מחדר לחדר, דממה, ואני מתכווץ מפחד, פחד מהבלתי ידוע שבעתיד. אני כל כך מפחד שאני עוצם את העיניים... כמה טוב שסוף־סוף האורות נדלקים, הסרט נגמר, ואני יודע שבעוד חצי שעה אהיה במסעדה מוכרת שבה הזמנתי מקום. אני גם יודע היכן חונה המכונית שלי. אז בכל זאת אני יודע משהו על העתיד. הידיעה שלי נסמכת על מאות רבות של מקרים בעבר. אני יודע שלחיצה על הידית תפתח את דלת המכונית, ושסיבוב המפתח יניע אותה. אני גם בטוח שנשמר לי המקום במסעדה.

קשה עד בלתי אפשרי להשלים עם ההנחה שהמקריות שולטת בכול. העתיד בלתי צפוי, ולאדם אין כל יכולת להשפיע על אירועיו. רק אם מניחים, או ממציאים "התנהגות הגיונית" כלשהי, ניתן לייצר ודאות ולנבא את העתיד. גם אם אנחנו לא שולטים באירועים הפוקדים אותנו, יש לנו שליטה בתגובה ובהסבר לאירועים. המוח שלנו, כפי שעוצב על ידי האבולוציה, תופס את העולם כפחות אקראי מכפי שהוא באמת. הדבר מגיע עד כדי ראיית דמויות וארמונות בצברי עננים ובכתמי דיו.

מפלט מהמקריות המפחידה מוצאים בני האדם כשהם מכנים את האקראיות "מזל" – תופעה שיש בה היגיון מסוים, רק שהוא אינו מובן לנו. אִמרה מפורסמת המיוחסת לנפוליאון טוענת שהוא בחר לתפקידי מרשל רק את הגנרלים שהיו בני מזל. נאסים טאלב ציין כי הצלחתו של המיליונר מיוחסת לכישרונו, בעוד שהוא נחשב לכישרוני בגלל הצלחתו (המקרית). את האקראיות, לעומת זאת, בני האדם אינם מקבלים כסיבה להצלחתם, אלא רק כגורם לכישלונותיהם. להצלחה תמיד ישנן סיבות, אבל הכישלון יתום ומקרי. לאמונה במזל יש יתרונות. אסונות, חולשות וחוסר שוויון, שמקורם בחוסר מזל, כמו מחלה, תאונה, כושר גופני, יופי או כיעור, לא מתקבלים בזעם כחוסר צדק. המזל וחוסר המזל הם דמוקרטיים, ואינם מפלים בין עשיר ועני, שחור ולבן, גברים ונשים. בכל התרבויות והתקופות, הטלת גורל התקבלה כדרך מוסכמת וצודקת להחלטה. לא בכדי פסלי אלת הצדק מציגים אותה כשעיניה מכוסות.

עוד דרך מפוקפקת לחיזוי העתיד, דרך המנוגדת להיגיון ולמדע, היא תופעה שמכונה "הטיית המהמר". אם המטבע נפל חמש פעמים רצופות על פלי, המהמר משוכנע שהסיכוי לפלי יהיה נמוך יותר בהטלה השישית, למרות שהסיכוי בכל הטלה תמיד יהיה 50 אחוזים, שכן כל הטלה היא אירוע בלתי תלוי בקודמו. בהגרלת הפיס חייב המשתתף לנחש שישה מספרים מבין 37. אף משתתף לא יסמן את המספרים העוקבים מאחד עד שש למרות שלצירוף הזה יש סיכוי זהה לכל צירוף אחר (סיכוי של אחד ליותר מ־16 מיליון צירופים אפשריים). לאחר שכדור הרולטה ינוח שש פעמים על אדום הסיכוי לשחור נותר כשהיה לפני הסיבוב הראשון. לאחר לידת חמישה בנים הסיכוי לבת הוא עדיין 50 אחוזים. ובכל זאת, רבים בטוחים שלאחר "שבוע כל כך רע", חייב לבוא שבוע מוצלח.

"הטיית המהמר" לסוגיה, שעל פיה שורה רצופה של הפסדים מגדילה את הסיכוי לזכייה, נשענת על ההרגשה וההנחה שהמציאות בהווה ובעתיד אינה אקראית, אלא נקבעת על ידי אירועי העבר.

שיטה כאילו רציונלית לחיזוי העתיד באמצעות ידע מהעבר מכונה אקסטרפולציה: אם אוכלוסיית המדינה גדלה בשני אחוזים מדי שנה במשך העשור האחרון, ניתן לקבוע את מספר התושבים במדינה בעוד 50 שנה. מסמנים נקודות על ציר הזמן על פי אירועי העבר, מותחים ביניהן קו וממשיכים אותו לעתיד שמחוץ לתחום הנתונים הידועים. על פי האקסטרפולציה, כדאי מאוד להשקיע בחברה שרווחיה צמחו בצורה מואצת בעשור האחרון. גרף הרווחיות המואצת בעבר והמשכו בעתיד יראה עד כמה כדאי להשקיע בחברה. למרות ההפתעות, האכזבות והאסונות שההסתמכות על האקסטרפולציה הביאה עמה, היא ממשיכה להיות מקובלת על סטטיסטיקאים, משקיעים, ובני אדם בכלל. כל ארגון קיים יצא בשלום עד כה מכל המשברים שאיימו עליו. גם כל ארגון שכבר אינו קיים יצא בשלום מכל משברי העבר, פרט למשבר האחרון. מסתבר ש"העתיד הוא לא תמיד מה שהיה פעם", אבל כמה קשה להשלים עם המציאות של אקראיות וחוסר יכולת להכיר את העתיד. אומרים שאין דבר יקר יותר מהעיתון של מחר, שבו יופיעו המספר הזוכה בהגרלת הפיס, ושמו של הסוס שזכה במרוץ.

כאשר יש ביקוש כה גדול, כולל נכונות לשלם כמעט כל מחיר, חייב להיות גם היצע. לכן העיתון של היום מלא בחדשות של מחר ומחרתיים – מדור הספורט מעריך מי יזכה בגביע, במדור הכלכלה נקרא את הבטחות המומחה בדבר המניות שיעלו ואחרות שיירדו. במדור הפוליטי יופיע סקר ובו תחזית לתוצאות הבחירות שיתקיימו בעוד חודש. מדור מיוחד מספר על מזג האוויר בשבוע הבא, ואפילו בשנה הבאה, ומאמר מלומד מתאר את מצב הדמוגרפיה, התחבורה והכלכלה בעשור הקרוב. אם הקורא רוצה, והוא רוצה מאוד, לדעת לפרטי־פרטים את עתידו האישי והפרטי, כל שעליו לעשות הוא לדפדף למדור האסטרולוגי. אנחנו רוצים מאוד להאמין בעולם מסודר, עולם שבו כדור הארץ מקיף את השמש מדי שנה לפי חוקי ניוטון. אנחנו מקווים שכל הגאונים, בהם חתני פרס נובל, ימשיכו לגלות עוד ועוד חוקים מדעיים שהם סוד הסדר בעולם, ועל פיהם נדע את שעתיד לקרות, ואפילו את התוצאות הצפויות של פעולותינו.

יש מי שמקווה שמדעי הכלכלה, הסוציולוגיה וההיסטוריה יגלו לנו את החוקים שיפיצו אור על עתידנו. בעזרת המדע, העבודה, המחקר והטכנולוגיה יצר האדם עולם שבו הוא יודע מה תהיה הטמפרטורה בביתו גם בעוד שבועיים, הצמחים יקבלו מים בהוראת המחשב, בכמות הרצויה ובשעת הערב, כדי להקטין את האידוי. יש לנו אור בלילה כשלוחצים על המתג. חיות הטרף נמצאות בעיר בקרבתנו, אבל מאחורי הסורג בגן החיות. הרופא מדביר את מחלתנו. הנהר זורם באפיק שחפרנו עד לסכר שתוכנן ונבנה על ידנו, והוא ייַצר חשמל בטורבינות שהמצאנו. עם השנים יש לנו יותר ויותר סדר בעולם, בחיים, בחברה, ואפילו בכלכלה. האם האדם ישתלט על הכאוס באמצעות המדע והטכנולוגיה? האם באמצעות העבודה, הארגון והמדינה נוכל לדעת את העתיד, ואת תוצאות מעשינו ועבודתנו?

המדע הוא הניסיון האנושי הגדול שנועד לגלות ולהגדיר את הסדר ביקום ובטבע – וגם לצפות את העתיד. המדע, כמו כל האמונות שקדמו לו, מסרב להשלים עם המקריות ומחפש את הסדר והסיבות לכל התופעות והאירועים שבטבע ובחיי האדם. קשה או בלתי אפשרי להפריך את הדתות ואת האמונות הבלתי מדעיות המוצאות סדר וסיבתיות ביקום ובחיים, אבל אני רציונליסט, ואיני יכול למצוא נחמה בדתות ובאמונות בלתי רציונליות. אני נאלץ לחפש את הסדר ואת היכולת לנבא במדעי הטבע והחברה. הסדר שעליו מתבסס המדע הוא הסיבתיות המפורטת ומנוסחת בשפת המתמטיקה והלוגיקה, בחוקים המדעיים. אם לכל דבר בעתיד יש סיבה בהווה, אז העתיד כבר נמצא איתנו כאן, ועלינו רק לטרוח באוניברסיטאות ובמעבדות כדי למוצאו ולהגדירו. הסיבתיות (הדטרמיניזם) תופסת מקום מרכזי בהכרה ובהבנתנו את העולם סביבנו, ועליה מתבסס גם המדע הקלאסי. נראה שהסיבתיות יכולה לשחרר אותנו מהכאוס, האפֵלה ואוזלת היד. האמונה בסיבתיות לסוגיה לצד הצורך בהחלטה החופשית מצויות בבסיס האנושיות, למרות שהן מנוגדות זו לזו. בפרק הבא ננסה לרדת לעומקה של סתירה זו.