פשוט להאמין

מהי אמונה?

אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל בנושאים יומיומיים ("אני מאמין שנצליח למצוא את הארנק האבוד", "אני מאמין שאיציק לא משקר לי", "אני מאמין שג'ורג' יהיה נשיא מוצלח יותר מביל"), דרך נושאים פחות שגרתיים ("אני מאמין שיש חייזרים", "אני מאמין שקנדי נרצח על ידי ה-FBI"), ועד לנושאים פילוסופיים ודתיים ("אני מאמין שהפלה אינה מוסרית", "אני מאמין באלוקים").

בניגוד לטענה הנשמעת לעתים קרובות, אמונה אינה רגש. רגש הוא תחושה שאינה טוענת בהכרח משהו על המציאות האובייקטיבית. אם אני מרגיש פחד כשאני רואה ג'וק, לא נובע מכך בהכרח שג'וקים הם יצורים מפחידים באופן אובייקטיבי. אם אני מרגיש אהבה כלפי אדם מסוים, אין בכך אמירה כלשהי על טיבו ותכונותיו של אותו אדם. אנשים שמרגישים אחרת, שאינם פוחדים מג'וקים ואינם אוהבים את אותו אדם, אינם חלוקים עלי לגבי המציאות; הם פשוט מרגישים אחרת כלפיה, ועל טעם וריח אין להתווכח. אין כאן צודק וטועה, נכון ולא נכון. כאשר אני מאמין, לעומת זאת, אני משוכנע שהדבר שאני מאמין בו נכון באופן אובייקטיבי. בכל אחת מהדוגמאות שהובאו לעיל, אם מישהו מאמין אחרת ממני, הרי שיש בינינו מחלוקת אמיתית לגבי המציאות. אני חושב שהמציאות היא א' והוא חושב שהיא ב'. כל אחד מאיתנו סבור שהוא צודק ושהשני טועה. האמונה היא אמנם תחושה אישית, שאחרים אינם שותפים לה בהכרח, אבל התוכן של האמונה הוא במקרים רבים אובייקטיבי, שכן היא עוסקת במציאות האובייקטיבית. אין לבלבל בין הסובייקטיביות של תחושת האמונה, לבין האובייקטיביות של התוכן שלה.

אמונה אינה מצב בינארי של שחור ולבן, מאמין או לא מאמין. מדובר למעשה בספקטרום המכיל רמות שונות של שכנוע. בקצה האחד שלו נמצאת שלילת השלילה - אני מאמין שדבר מסוים הוא בגדר האפשר, שהוא אינו מופרך לחלוטין. זו הרמה המינימלית של אמונה. בקצה השני של הספקטרום נמצאת האמונה השלמה - אני מאמין בוודאות מוחלטת שדבר מסוים הוא האמת, ואין לי שמץ של ספק בכך. זו הרמה המקסימלית של האמונה. בין זו לזו נמצאות רמות שונות של אמונה ושכנוע - יש דבר שאני משוכנע בו יותר, יש פחות, יש דבר שאני משוכנע במידה רבה של ודאות שהוא נכון אבל יש לי ספקות לגביו, וכן הלאה.

חשוב להבין את ההגדרה הזו ולהכיר בקיומו של אותו ספקטרום אמוני, כדי להבין שההצהרה "אני מאמין ש..." אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך. ייתכן שיש לו ספקות, הוא מודע לכך שהוא עלול לטעות, ולא בטוח שהיה מהמר על נכונות דבריו בכל כספו או אפילו בחלק ניכר ממנו. אף על פי כן, ברגע שהוא משוכנע שקיימת לפחות אפשרות סבירה שהדבר נכון, הרי הוא יכול לומר שהוא מאמין בכך. אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון.

כאן אנו מגיעים לשאלת ההבדל שבין אמונה לידיעה. מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור. כך למשל יכול אדם לומר שהוא יודע שהשמש זורחת כרגע, שציפורים יכולות לעוף ושלונדון היא בירת אנגליה, משום שדברים אלו מוכחים וברורים ללא ספק; לעומת זאת, הוא מאמין שמחר ירד גשם, שלציפורים יש תודעה ושיש חיים לאחר המוות, משום שדברים אלו אינם מוכחים בבירור.

אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק? פילוסופים כמו דקארט ויוּם הראו כיצד גם הדברים שנראים לנו ברורים ומובנים מאליהם מבוססים למעשה על הנחות יסוד בלתי-מוכחות, שאפשר בקלות להטיל בהן ספק. האם מה שאנו רואים בחושים הוא אמיתי בלי ספק? הרי אנו יודעים שהחושים עלולים לתעתע, ושגם חלומות יכולים להיראות מציאותיים ואמיתיים. מנין לנו אפוא שהמציאות סביבנו אינה חלום או אשליה? גם על ההיגיון אי-אפשר לסמוך, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר, שכן ייתכן תיאורטית שקיים כוח כלשהו המתעתע בשכלנו ומוליך אותנו שולל מבלי שנהיה מודעים לכך. אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן - אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה. אפשר לומר על דבר שהוא מוכח במסגרת הנחות מסוימות, שאם מניחים כך וכך מתחייב מזה שהאמת היא כך וכך. אבל אותן הנחות בסיסיות עצמן הן עניין של אמונה, לא של ידיעה. ידיעה היא מושג יחסי. האמונה היא הבסיס לכול.

חשוב להיות מודעים לתפקידה הקריטי של האמונה בתחום ההכרה, משום שאחד הוויכוחים המשמעותיים ביותר של זמננו אינו עוסק בתוכן כזה או אחר של האמונה, אלא בעצם הלגיטימיות של האמונה. אנשים רבים שוללים את האמונה ככלי להכרת המציאות. לשיטתם, הטענות היחידות שראוי לקבל הן אלה המבוססות על הוכחות שנבדקו בקפדנות - בדרך כלל באופן מדעי או לוגי. כל מה שלא הוכח בצורה ברורה כזו הוא חסר משמעות ואין כל הצדקה להאמין בו. תחושות ואינטואיציות הן מבחינתן עניינים רגשיים גרידא המועדים לטעות ולא ניתן לסמוך עליהם. "אנחנו לא מאמינים בשום דבר", הם יאמרו. "אנחנו יודעים".

אבל כאמור לעיל, אין דבר כזה ידע שאינו מבוסס על הנחות, ואין הנחות שנמצאות מעבר לכל ספק. ממילא אין אדם שלא מאמין בכלום; יש אדם שאינו מודע לאמונות שבבסיס ידיעותיו. כאשר יצביעו בפניו עליהן, הוא מן הסתם ינפנף אותן הצדה בביטול, בטענה שספקנות פילוסופית כזו אינה מטרידה אותו. אבל גם אם האמונה שלו באמיתותן של הנחותיו היא חזקה ביותר, עדיין אין היא יוצאת מגדר אמונה; אנשים אחרים עשויים להאמין בהנחות אחרות, וממילא להגיע למסקנות אחרות. אין בנמצא הוכחות מוחלטות שלא ניתן להטיל בהן ספק, בשום תחום שהוא. ומכיוון שתמיד קיים ספק, תמיד נדרשת אמונה כדי להכריע. בלי אמונה לא יוכל האדם להתקדם מבחינה הכרתית אפילו צעד אחד.

כדי להמחיש את היחס בין אמונה לידיעה, אני אוהב להשתמש בדימוי של אדם העומד בלילה מתחת לפנס רחוב. מעגל האור שמתחת לפנס הוא התחום של הידיעה, של הדברים שניתן לראות ולהיווכח בהם בבירור. אמנם כאמור גם הם אינם חסינים מפני ספקות, אבל לפחות ברמה המעשית אפשר להתייחס אליהם כאל ודאיים כמעט לגמרי. אלא שמחוץ למעגל האור החזק נמצא מעגל רחב יותר של אור קלוש, ומעבר לו מעגל רחב עוד יותר של חושך. מעגלים אלו מסמלים את מה שהאדם אינו מסוגל לדעת בוודאות, את המקומות שהכלים הברורים שלו לא מגיעים אליהם. איך אמור האדם להתייחס למעגלים אלו?

דרך אחת היא להתעלם מהם. לטעון שבחושך אין שום דבר רלוונטי עבורנו, ושעד שתימצא הדרך להרחיב את מעגל האור ולראות בבירור מה נמצא שם - הרי שמבחינתנו אין שם כלום. החושך הוא ריק ואנחנו לא מתעניינים בו. הדרך השנייה היא לנסות לברר בכל זאת, ככל הניתן, מה נמצא בחושך. האור אמנם אינו מגיע לשם, אבל ישנן דרכים אחרות. אפשר לנסות לגשש בחושך, להקשיב, להריח, לשמוע עדויות של אנשים שחזרו משם וכן הלאה. ייתכן שעל סמך הנתונים שיתקבלו נוכל לגבש דעה מסוימת לגבי הדברים המצויים בחושך.

מעגל האור הוא המציאות המוכרת והברורה לנו. מעגל החושך הוא כל מה שאיננו יודעים ומכירים. האנשים שהולכים בדרך הראשונה הם הספקנים, אלה ששוללים כל אמונה שהיא. "או הוכחה או כלום", הם אומרים. האנשים שהולכים בדרך השנייה הם המאמינים. הם מודעים לכך שאיננו יודעים הכול ושרב הנסתר על הגלוי, אך הם אינם מוכנים להתעלם מהבלתי-נודע. זה שאיננו יכולים לדעת בוודאות מה קורה בחושך, לא אומר שאין שם שום דבר מעניין. אולי יום אחד יהיו לנו כלים ברורים לבחון בהם את החושך, ואולי יש מקומות שלעולם לא נוכל להאיר בבירור. המאמינים, על כל פנים, מעוניינים לגבש תמונת עולם רחבה יותר כבר עכשיו; לכן הם משתמשים בכלים אחרים כדי לנסות ולברר את הבלתי-נודע, ועל סמך אותם כלים הם מגבשים אמונות לגביו. ייתכן שהם יהיו משוכנעים באותן אמונות במידה גבוהה של ודאות, וייתכן שהן תישארנה בעבורם בגדר אמונות סבירות בלבד, תיאוריות או השערות, אבל הם לא מוכנים להתעלם מקיומו של הבלתי-נודע רק מפני שהוא נמצא מחוץ למעגל האור. הם לא נוקטים גישה בינארית של "או הוכחה או כלום", אלא מרחיבים את ספקטרום האמונה שלהם ומציבים עליו את אמונותיהם השונות במדרג שונה של ודאות. תחומה של האמונה הוא החושך, הענן והערפל, כמו שנאמר בתורה: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ, יז), וכפי שתיאר שולי רנד בשירו "ערפל":

כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק

בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק

יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל

זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל

כי שמה כי שמה

כי שמה האלוקים.