פשעים בלבן

Pshaim_Belavan-5

היה זה יום אביבי נפלא ברחבי הקמפוס. הסטודנטים לרפואה שנה א' התפרקדו ונהנו מהשלווה, מקרני השמש המלטפות והמחממות. אמנון, בוגר יחידה מובחרת, הביט סביבו ותהה בפעם האלף, מה לו ולחנונים סביבו, רובם עתודאים. אמנון, גבר חסון, כחול עיניים ושחור שיער. גופו מוצק ושרירי, מעיד על פעילות ספורטיבית מרובה, אולם מאחורי הופעה גברית זו הסתתרו תמיד רגישות ופגיעות רבה. הוא גדל בתל אביב עם אב קצין בכיר במשטרה ואם ארכיטקטית, שתמיד אמרה שיצירות המופת של חייה הם שני ילדיה. האם נפטרה מסרטן כאשר אמנון היה בן שבע ואחותו בת חמש. אביו, רב פקד קראוס, לא נישא בשנית ונקרע בין עבודתו התובענית, גידול שני ילדיו והדחקת הצער. מגיל צעיר אמנון לקח אחריות מלאה על אחותו הקטנה ועל בית הוריו.

בתיכון השקיע בעיקר בספורט ובתנועת הנוער, ובשניהם הצטיין. את אימוני הכושר לפני גיוסו ביצע עם עוד קבוצת "מורעלים", כאשר שאיפתו היתה להתקבל ליחידה מובחרת. מאמציו נשאו פרי והוא אכן התקבל לסיירת מטכ"ל. חבריו ליחידה היו מלח הארץ, והאימונים והפעילויות היו מעניינים ומאתגרים מאוד. שם זכה לחוות חברות איכותית שנרקמה בקרב הלוחמים, אותה לפני כן הוא לא זכה לראות. "אחי" הפך להיות הרבה מעבר לאח, והביטוי "משפחה שנייה שבאה מבחירה" זכה למשמעות גדולה.

את תום הנעורים קטעה המלחמה. ההתבגרות וההתפכחות היו קשים. ההבנה שלא תמיד ניתן לסמוך על הממשלה, ולצערו גם לא על חלק מהמפקדים, שטעויותיהם גררו שכול ועצב, החלה מחלחלת מתחת למדים הירוקים. חברים טובים נהרגו ואחרים הפכו נכים. הביקורים הקשים בבית הורי הנופלים ומטח היריות בהלוויות התחיל להיות דבר שבשגרה, והכוחות הנפשיים שנאלץ לגייס על מנת לבקר את הפצועים בבית לוינשטיין היו גדולים.

ואז אמנון הכיר את דינה. הסקס הסוער והטוב עמה סייע לו לפרוק את תסכוליו. רבות היו הפעמים שבהן חשב האם קיים שם מלבד לסקס עוד משהו, ותהה האם הם היו הופכים לזוג בתקופה אחרת בחייו. בלחץ מפקדו, אותו העריץ, חתם שנת קבע נוספת. בגמר שנת הקבע אמנון לא הסכים שוב לחתום, שכן הרגיש שהוא חייב להיות מעט לבד ורחוק. כך החליט לנסוע לטיול חייו בדרום אמריקה. אביו, שיצא באותה עת לפנסיה, שיתף אותו בתכניתו להגשים חלום ישן, עכשיו כשילדיו גדולים. הוא ביקש לעבור לחיות בגליל, בשקט ובנוף הקיימים רק שם, ולעסוק בנגרות. אמנון שמח ותמך בהחלטתו, ועזר לו במציאת הבית הקטן במצפה.

בחודשים הראשונים דינה טיילה עם אמנון, אולם היא היתה חייבת לחזור בהקדם לעבודתה בארץ. בהרגשת הקלה ליווה אותה לשדה התעופה והם נפרדו ללא הבטחות. המשך הטיול היה בדיוק הדבר שנפשו הדואבת התחננה אליו, לבד ורחוק מכל האנשים שהכיר. רחוק מהמולדת. המנטרה הנכונה, כך קיווה, עליה להיות "טוב לחיות בעד ארצנו", והוא פילל שזו המולדת עוד תהיה מקום שיש בו עתיד לשאר הדורות.

בבדידותו המבורכת, במחשבותיו המרובות ובהתלבטויותיו השונות הוא הגיע לתובנה שבעצם מה שהוא רוצה בחיים הוא להיות רופא. היתה זו הפעם הראשונה שאמנון בכלל חשב על תחום זה כמקצוע, אולם מיום ליום היה בטוח יותר בבחירתו. עד עתה החזרה לארץ לא קרצה לו, אך ברגע שהתביית על המטרה הזמין כרטיס טיסה ללא היסוס. הוא ידע שעליו לעבור את בחינת הפסיכומטרי בציון גבוה, כי תעודת הבגרות שלו בינונית למדי, וכי עליו להרשים בראיונות האישיים. אמנון חזר ארצה, למד בחריצות וזכה לקבל ציון גבוה במבחן הפסיכומטרי. לאחר שצלח בראיון האישי, הוא התקבל לבית הספר לרפואה.

*

אמנון החל להכיר את הנפשות הפועלות שתצעדנה עמו בשנים הקרובות במסלול שבחר. מתן, עומר ודקל היו "ילדים" נחמדים. הם אמנם זכרו את כל נוסחאות המתמטיקה בעל פה, אבל מעניין היה לנחש כיצד בפועל יתפקדו בזמן לחץ.

דורית, עתודאית גם היא, חתיכה משגעת, בלטה בנוף הסטודנטיאלי. מה לה ולרפואה, חשב אמנון כשהיה מביט בה. האם אינה מכירה את האמרה "יש חתיכות ויש סטודנטיות לרפואה"?

לצדה ישבה בדרך כלל אלה, מדריכת חי"ר בעברה, נערה בוגרת שהצטיירה כקשוחה אמתית. היא הזכירה לו את להט ימי הצבא האינטנסיביים. הוא הביט בה ובדורון, שישב מרוחק מעט מהחבורה, בן של יורדים ישראלים החיים בארצות הברית.

"לא ברור לי," אמר באחד מביקוריו לאביו, "למה הוא מתעקש ללמוד איתנו ולא במסלול האמריקאי? שם כל סטודנט הוא ח"ל (חייב לעבור), עבור חופן הדולרים שהוריו משלמים."

רחוק ישב סטודנט נוסף, מהמגזר הערבי. בציניות חשב אמנון, עוד אחד שהתקבל בגלל אפליה מתקנת. "אכלת אותה בגדול," מלמל לעצמו, "זה הצוות שלך ואיתם אתה מוכרח להוביל."

חיוך התפשט בזווית פיו של אמנון לאור המחשבה שמחר יהיה יומם הראשון בחדר הנתיחות של האנטומיה. הוא ניסה לדמיין כיצד יגיב כל אחד מבני החבורה במפגשו הראשון עם ה"מתים". יתרונו עליהם, לדעתו, היה שמתים כבר הפכו להיות חלק משגרת חייו בשירותו הצבאי, ולכן ציפה לפחות סנטימנטים בעניין.

למחרת נפגשו כולם בחדר ההרצאות הסמוך לחדר הנתיחות, מחכים בחרדה לכניסתו של הפרופסור. פרופסור הורביץ הוא אגדה מהלכת בבית הספר לרפואה, דמות המטילה פחד ומורא על כל סטודנט, פחד המשולב בהערצה. הרצאותיו היו מבריקות ומעניינות. הן בעיקר לימדו רבות וגירו את המחשבה.

כניסתו לאולם של הגוץ הקירח, לבוש בחליפה וענוד עניבת פרפר המנוגדת לחום הישראלי, היתה מרשימה ומלחיצה כאחד. קולו הרועם והמבטא הדרום אמריקאי הכבד של הפרופסור העבירו רטט גם בלבו של אמנון.

דורון היה בן הזוג של אמנון לנתיחות. מה חטאתי ומה פשעתי, תהה אמנון, שקיבלתי את בנם של "נפולת הנמושות" כבן זוגי? אפילו עתודאי שבעתיד יהיה רופא גדודי עדיף על הדורון הזה! מה כבר יכול להיות משותף ליליד תל אביב וליליד מנהטן?!

מתן, עומר ודקל הפגינו אחוות צופים והעזו לדרוש לעבוד בשלישייה, זאת כדי לא להיפרד זה מזה, כאילו הצלחת האחד היתה תלויה באחר. הורביץ ה"עריץ", שכנראה המושג חברות היה ערטילאי בעיניו, לא נענה לבקשתם. הוא ציוות את מתן לעזאם, הסטודנט הערבי, ועומר ודקל נשארו זוג. אלה ודורית בהתרסה מגדרית תפסו מקומן ליד הגווייה, כששאר הסטודנטים, שאמנון טרם הספיק לתהות על קנקנם, הסתדרו בזוגות.

ריח פורום אלדהיד חזק הורגש באוויר. מראה הגוויות העלה בראשו של אמנון את שירו של אלתרמן "הנה מוטלות גופותינו בשורה ארוכה". אגרטל פרחי הפלסטיק, שמונח היה ליד כל גופה, העלה גיחוך על שפתיו. נטילת הסקלפל (סכין מנתחים) בידו העניקה לאמנון הרגשת חשיבות. האסוציאציה שעברה בראשו היתה תמונתו של פרופסור ברנרד בניתוח השתלת הלב הראשון.

מבט חטוף לעבר איש צוותו הדאיגו, דורון נראה חיוור כמת.

"...Take a deep breath” אמר לו אמנון בהתנשאות.

"אתה יכול לדבר עברית, רמבו!" השיב דורון, בזמן שאמנון תהה לגבי חוש הביקורת של הבחור.

הבריחה ממצבים מלחיצים באה לידי ביטוי במעבר לציניות. מיד כל צוות נתן שם לגווייתו. עומר ודקל העניקו למת שלהם את השם "זליג", הבנות נתנו לגבירתן את השם "אמנדה", ואמנון ודורון, שקיבלו את הגופה החסונה, קראו לה בשם "בצלאל".

קולו של פרופסור הורביץ רעם, "גופות אלה ילוו אתכם לאורך כל השנה. בצורה דידקטית כל איבר ייחתך וייחקר. אני דורש מכם להתנהג בחדר הנתיחות כיאות ולנהוג בכבוד כלפי האנשים שתרמו את גופם המת למדע!"

המפגש הראשון בחדר הנתיחות עבר בשקט יחסי. הרהור חלף בראשו של אמנון, השתיקה הרועמת של המתים מפילה חללים בחיים, כך סבר. ובתום היום הראשון, פנה כל אחד לדרכו. מתן, עומר ודקל פנו למגורי הסטודנטים, דורית שעדיין חיה בבית הוריה שבה לשם, אלה ואמנון פנו לדירותיהם השכורות, דורון לבית סבתו ועזאם נסע לחדרו השכור ביפו. כולם הלכו כשבידם שקית ובה המערכות ה"יבשות" שניתן לקחת הביתה, דהיינו, גולגולת ועצמות הגוף.

*

אמנון השתרע על הספה מול הטלוויזיה בדירתו ברחוב הגלבוע ושמח ששותפו לדירה נדב, קיבוצניק מרמת יוחנן שעבד כאיש ביטחון באל-על, היה במשמרת. את השותף השיג דרך מודעה בעיתון, והעובדה שנדב עבד כאיש ביטחון גרמה לאמנון לאשר שידוך זה. המינוס היחידי היה שכל "חבר קיבוץ" רמת יוחנן, בהגיעו העירה, היתה לו דירה ברחוב גלבוע בתל אביב.

משום מה דמותה של דינה, חברתו במשך השנתיים האחרונות, צצה במחשבותיו. מעניין מה מעשיה עכשיו, האם החלה להתראות עם גבר אחר? האם צדק בהחלטתו שמוטב להיפרד ממנה למרות שברגע בודד כמו עכשיו חסר לו ניחוח גופה ורכותו? הרי אין זה הוגן להמשיך בזוגיות הזאת אם הוא עדיין לא מעוניין להתמסד ולא רואה את עתידו עמה.

באותה שעה ישב דורון, בן זוגו לנתיחות, בבית סבתו. שם התגורר בשלב זה. הוא שתה תה עם סבתא אסתר והתבונן באישה המבוגרת שישבה מולו, אישה שיופייה ניכר עדיין בזקנתה. הבעת עצב השתקפה בעיניה. אמו של דורון, בתה יחידתה, הלכה בעקבות בעלה לארץ זרה, ואמה האלמנה נשארה בודדה בארץ, מפסידה את העונג הקיים בלהיות חלק מחיי נכדיה.

דורון נולד ליאיר ולנילי ב-1 באפריל במנהטן. בבגרותו חשב לא פעם שלתאריך הלידה יש משמעות רבה. יאיר אביו היה קצין במילואים, בן לאב יליד פולין, שעלה לפני המלחמה ארצה. לא היה גאה ממנו בבנו הקצין. נילי היתה בת יחידה לאסתר ולשלמה, שגדלה כנסיכה ביודעם שהיא תהיה בתם היחידה, כי הניתוח הקיסרי שבו נולדה הסתיים בהוצאת הרחם.

יאיר סיים את לימודיו בטכניון והחל לעבוד כמהנדס חשמל. נילי היתה מורה וחייהם התנהלו על מי מנוחות. זאת עד לתקופת המילואים האחרונה של יאיר, בה הנגמ"ש עלה על מוקש ויאיר היה הניצול היחיד שלא חווה פגיעה גופנית. אך הפגיעה הנפשית היתה גדולה. המונח "תסמונת פוסט טראומתית" היה פחות מוכר באותה תקופה ואי לכך גם לא טופל כראוי. קשיי הריכוז, התקפי הזעם התכופים וחוסר הרצון לצאת למקומות ציבוריים גרמו לנילי לגרור אותו בכוח לפסיכולוג. המסקנה מהמפגשים הפסיכולוגיים הביאה להחלטה נכונה: שינוי אווירה ועקירה לארץ אחרת למען התחלות חדשות.

עם מקצועו המבוקש לא היה כל קושי בהשגת עבודה, ונילי החלה ללמד בבית הספר היהודי. יאיר לא חזר להיות אף פעם "יאיר הקודם", אבל לפחות היה נינוח יותר ויכול היה להתרכז בעבודה ולהחזיק בה.

בנם דורון ואחותו אביבה נולדו בארצות הברית ונראו אמריקאים לכל דבר. במקביל הם קיבלו חינוך ציוני בבית, ששמר על צביונם. לקראת סיום התיכון החל דורון להיפגש עם סוזן היפה, שהיתה מעודדת בקבוצת הבייסבול שבה שיחק. הוריו לא ראו את הקשר של השניים בעין יפה. לא היה להם דבר נגד אופייה החביב, ועדיין, היא נתפסה בעיניהם כ"שיקסע". לכן הם שלחו אותו לקולג' ללימודי קדם רפואה בחוף המערבי, בתקווה שהמרחק מהעין יעשה את שלו. אך לא עזר להוריו דבר וכעבור מספר חודשים הודיע להם דורון, "אם רחוק אז רחוק-רחוק. אנסה להתקבל לבית הספר לרפואה בישראל." בהיותו ברוך כישרונות התקבל בקלות, ולחרדת הוריו חזר ל"ארץ אוכלת יושביה", כדבריהם.

סבתו של דורון היתה מאושרת כל כך שנכדה היקר נמצא כעת קרוב אליה. היא עסקה בבישולים ובניסיונות להקל עליו, הכול כדי שראשו יהיה פנוי ללימודים. דורון אמנם אהב אותה מאוד אך מצדו תהה כיצד לשתף את אצילת הנפש שמולו, כי בגילו ובמצבו היה מעדיף דיור נפרד. "ואם ארצה להביא בחורה הביתה, האם מגורי סבתי הם המקום לקן הנאהבים...?" ובכך רתם כהרגלו את העגלה לפני הסוס.

"איך נראים לך שאר הסטודנטים?" שאלה.

"האמת היא, סבתא, שעדיין מוקדם להגיד. עוד לא ממש הכרתי אותם. מה שכן, ברור לי שבן זוגי לנתיחות הוא מאצ'ו ישראלי מצוי, וממש לא נראה לי שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה."

"ואיך הסטודנטיות?" ולנוכח מבטו המופתע המשיכה סבתו של דורון בחיוך, "אני אמנם זקנה אבל עדיין חיה, ולפחות פה כולן יהודיות!"

למחרת החל היום בהרצאה פרונטלית. הפעם העביר את ההרצאה מרצה שבדרך כלל עובד ככירורג בכיר. קולו היה מונוטוני, מבנה ההרצאה מבולבל, ואמנון החליט שמוטב יהיה להתבונן בעמיתים הצעירים וללמוד מי הן הנפשות, איתן יחלוק את ששת השנים הבאות של חייו.

חלקם הביעו ערנות מוחלטת, וחלקם החלו מפהקים עם עמעום האורות והצגת המצגת. שיעור מספר 1 בחיים, הרהר אמנון, קיים דירוג סוציאלי-כלכלי. הנרדמים הם ללא ספק הסטודנטים שבכדי לממש את חלומם וללמוד רפואה, עליהם לעבוד בלילות. השאר, בכיסם כרטיס האשראי של הוריהם, ועבורם השמים הם הגבול!

בשורה ראשונה ישב הסטודנט הערבי ולידו בחור יהודי כהה עור. שניהם נראו ערניים לחלוטין. אלה ודאי זכו במלגת בני מיעוטים, עברה בראשו המחשבה. אמנון החל להיערך כלכלית במוחו. אמנם כרגע שנת הקבע סייעה לו, אך יהיה עליו להחליט לגבי ההמשך.

"יש מה להעיר?" נשמע קולו המונוטוני של המרצה.

"את כולם..." מלמל דורון, שישב לצדו של אמנון.

אמנון פרץ בצחוק. "שיחקת אותה, אחי."

המילה "אחי" החמיאה מאוד לדורון. האם זוהי הושטת היד לעבר יחסים קורקטיים לפחות?

לאחר ההרצאה נכנסו הסטודנטים לחדר הנתיחות, וכל זוג פנה לגופתו. אמנון סקר לראשונה את בצלאל לכל אורכו. איזו מוצקות, תהה. מעניין מה עשה האיש למחייתו. הופעה כמו זו מתאימה ל"גובה חובות". הוא חייך לעצמו והבין שעליו לחסום בהקדם את דמיונו הפרוע, שהחל להמריא ולהשתולל.

מתחת לפטמה השמאלית של הגופה הבחין אמנון במעין צלקת. התבוננות מעמיקה יותר החדירה חשדות לראשו שזהו תיקון כירורגי-פלסטי, המנסה להסתיר דבר-מה. הוא החל מסתכל על בצלאל המת במבט שונה. "איש המסתורין," לחש בעוד עיניו שוטטו להן לאורך גופתו של בצלאל. מלבד לקעקוע הגדול שבלט על כתפו, נראה כי לא חסרו צלקות מעשי ידי סכינאי במקומות שונים. אולם, אותה צלקת מתחת לפטמה סקרנה אותו יותר מכל. אמנון ביקש לשמוע חוות דעת נוספת, כנהוג במקצוע שבחר, ובלחש שאל את דורון לדעתו על ה"ממצא" הנ"ל.

דורון, שהתברך בחוש הומור, העיף מבט וענה במהירות ובאדישות, "כמומחה מ-NYPD, ברור לי שמדובר בחדירת קליע ובניסיון להסתירו על ידי ניתוח פלסטי."

אמנון בהה בבן זוגו בהשתהות. מוזר ככל שיהיה היה ברור באותו הרגע שהברקה צינית זו היא אכן נכונה.

"סתם," ניסה דורון לדבר כאחד הילידים בניסיון לשנות את הבעת ההשתהות וההתפעלות בפניו של אמנון.

פרופסור הורביץ התקרב לשניהם ובקול מקפיא שאל, "יש בעיה כלשהי?"

"כלום, כלום," ענה אמנון במהירות, ותהה מדוע הרגיש שמוטב שפרופסור הורביץ לא יהיה בתמונה של הדבר האמתי שמטריד אותו. האם אותו חוש שישי שמדי פעם הרגיש בקיומו הופעל? ואם כן, מדוע? "נדבר בחוץ," זרק לכיוונו של דורון.

דורון החל להרגיש אי נוחות. משהו עובר על ה"רמבו" שאיתי, חשב. האם ייתכן והצבר האגדי סובל מתסמונת פוסט טראומתית שכה הרביתי לקרוא עליה, והחל לראות צל הרים כהרים? נו... לפחות מפגש התרבויות מתחיל להיות מעניין!

בהפסקה נפגשו שניהם בקפיטריה, ודווקא כשרצה אמנון בכמה דקות לבד עם דורון, נשמע קול נשי, "אפשר להצטרף?" אלה ודורית הפכו חברותיות, ודורון נענה בשמחה. הוא תלה עיניים מעריצות בדורית.

כשאני החלטתי להיות שרלוק הולמס, שייקספיר החליט להיות מאוהב... עננה כיסתה את מחשבותיו של אמנון, שהרגיש כי מבט ננעץ בו. הוא הרים את עיניו ונתקל במבטה החודר של אלה. הוא הרגיש שהיא קוראת את מחשבותיו, ואי נוחות אחזה בו.

"מאיזה קיבוץ את?" הפטיר במהירות לעברה.

באותה המהירות ענתה אלה בשאלה, "למה אתה חושב שאני מקיבוץ?"

דממה השתררה בשולחנם. כולם ציפו למוצא פיו. שהגבר הישראלי יסביר את הסטריאוטיפיות המחשבתית שלו.

"נדמה לי ששמעתי אותך אומרת," נחלץ בקושי, וידע שאלה לא קנתה את השקר הלבן.

"מקיבוץ יקום," ענתה.

"זה לא קיבוץ, זה הרצליה פיתוח." אמנון סינן בשקט.

מבט קטלני ננעץ בו. מבט עיניה הכהות של אלה.

דעות הוחלפו לגבי שאר הסטודנטים. אלה הכירה שניים מהעבר, את גבי ששירת איתה באותו הבסיס ואת דן מהקיבוץ השכן שפיים. אמנון ודורון לא הכירו אף אחד, ודורית הכירה מספר עתודאים שלמדו עמה בבית הספר.

"אולי נלמד ארבעתנו יחד לבוחן על השלד? הוא אמור להתקיים בשבוע הבא," הציע דורון.

"נשמע טוב," ענתה אלה, ודירתה נבחרה כמקום הלימוד.

בערב נפגשו כולם בדירתה של אלה, שהיתה ממוקמת ביפו בסמוך לים. הדירה היתה קטנה ומעט מוזנחת, אבל מראה הים מהמרפסת שידרג את הכול. גם סידור הדירה על סך הדברים הקטנים, הפשוטים והזולים, אלה שעשויים בטוב טעם, חימם את הלב. במקום ספרייה, על לבני בניין אדומות, הושמו לוחות עץ ואוסף מרשים של ספרי קריאה עמד עליהם. שאר הריהוט כנראה נקנה בשוק הפשפשים הסמוך, ובדים צבעוניים מהטיול להודו השרו אווירה עליזה ובוהמיינית.

אלה מזגה לכולם חליטת תה כשברקע התנגן תקליט ישן. לאונרד כהן שר "סוזאן". אלה הכירה להם את שותפתה לדירה דפנה, שלמדה משחק והרוויחה את לחמה במלצרות. היא בדיוק היתה בדרכה למשמרת. דורון הגיע מצוחצח למשעי, כשריח עדין של אפטר שייב נעים נודף ממנו. אמנון לעומתו הגיע בג'ינס ובטי שירט, עם רביעיית בירות בידו. דורית נראתה חושנית מאוד בג'ינס הסקיני שלה, לו תיאמה חולצה שחורה עם מחשוף נדיב. אלה הקרינה שנטיות בשרוואל לבן ובחולצת כותנה לבנה.

לאחר כשעה וחצי של שבירת לשון עם מילים מפוצצות כמו: מתהטרסוס ומטהקרפל (עצמות כף היד וכף הרגל), והמצאת קודים כדי לזכור אותן, הוחלט על פסק זמן.

"איך אמנדה שלכן מתנהגת?" שאל אמנון.

"פשוט אצילה ערבייה, ענודה בענק פנינים," ענתה אלה.

"איבדתי אותך. הרחיבי והסבירי."

"אני כמעט בטוחה שהיא שייכת למגזר הערבי, למרות שמפתיע שתרמה את גופתה למדע. יש לה צלקת עדינה סביב הצוואר, ואם הצלקת לא היתה נראית כמלאכת מחשבת של כירורג הייתי מפגינה גזענות וחושבת שצווארה שוסף על רקע חילול כבוד המשפחה."

אמנון ודורון החליפו מבטים ביניהם, ואמנון קרץ לדורון שישתוק. דרכם הביתה על גב הקטנוע עברה בשתיקה, אולם בהגיעם לפתח בית סבתו של דורון, אמנון התעקש שישוחחו מעט.

"תראה, דורון, ייתכן שאני נראה לך מעט פרנואיד וחשדן, אבל באינטואיציה שלי משהו מוזר קורה בחדר הנתיחות. שתי גופות עם פאר עבודה של כירורג פלסטי, מה גם שהמקומות שבהם הצלקות ממוקמות גורם לאי נוחות."

דורון ניסה לענות הגיונית ועניינית. "ואם לאמנדה היתה בעיה בבלוטת הטירואיד (בלוטה אנדוקרינית הממוקמת בצוואר), ובצלאל סבל ממלנומה (סרטן העור)?"

"דורון, אל תזלזל בתחושת הבטן שלי. לדעתי משהו רקוב בממלכת דנמרק. כדאי שנתחיל לגשש בנושא."

הם נפרדו בהחלטה שלמחרת ינסו להעיף מבט על שאר הגוויות שנמצאות בחדר הנתיחות, זאת כדי לראות אם הכירורג הפלסטי הטביע חותמו גם באחרים.

*

לאחר הרצאה מאלפת של פרופסור הורביץ על המוח, החל השיעור המעשי. לפניו היתה הפסקה קצרה, בה דורון ואמנון נכנסו לחדר הנתיחות. לאחר שווידאו את היותו ריק, החלו בסריקתם. עד תחילת השיעור הספיקו לעבור על עשר גופות, שנראו תמימות לחלוטין. המשך הנתיחה עבר עליהם בשתיקה, ובהפסקה התיישבו בקפיטריה לשתיית קפה משותף.

כשהסתכל אמנון בפניו של דורון, הבחין בחיוך. הוא הבין שאלה ודורית עושות דרכן אליהם. הפעם לא נשאלה השאלה "אפשר?" וכדבר מובן מאליו הן התיישבו לידם. לשבריר שנייה חלף במוחו של אמנון לשתף את הבנות באי השקט שלו, אולי הן תעזורנה בהמשך הסריקה, אולם מיד ביטל רעיון זה. הישיבה עם הבנות גרמה להם להיכנס לחדר הנתיחות ברגע האחרון, כך שלא הספיקו לסרוק עוד מספר גופות.

אמנם הנתיחה שבה הם היו עסוקים היתה באזור היד, אבל עיניו של אמנון הוסטו רוב הזמן לכיוון הצלקת, שם, מתחת לפטמה. בשלב מסוים ניגש לאלה ולדורית, שרכנו מעל אמנדה, ושאל שאלה סתמית כשעיניו מופנות לעבר צווארה של הגופה. לא היה ספק בלבו שאותו רב אומן ביצע את שתי העבודות.

פרופסור הורביץ לא אהב את שיחות החולין באמצע הנתיחה, וביקש מאמנון לחזור למקומו. באותו יום אזר דורון אומץ, טלפן לדורית והזמין אותה לסרט.

דורית גודלה כבחממה. בת יחידה להורים שהם דור שני לניצולי השואה. גאוותם היתה גדולה. דורית היתה יפה ומוכשרת. עם זאת כמות האיסורים שחלו עליה בבית היתה רבה מכמות ההיתרים. נאסר עליה לצאת לטייל רכובה על האופניים עם חבריה ללימודים כי הסכנה רבה, ומחנה העבודה בכפר עזה הסמוך לגבול היה מחוץ לתחום. מהמסיבות היה עליה לשוב לפני אחת בלילה כי יש עבריינים שמסתובבים ברחובות. קשה היה לדורית לכעוס על הוריה בידיעה שחייהם הקשים כוללים עבר אכזר, אולם קשה היה שבעתיים להיות מאושרת ולהרגיש כמו כולם. דורית הרגישה שעליה להגן על הוריה ולרצותם, אבל המחיר היה הדחקת צרכיה ורצונותיה. הגיוס לצבא עם סיום לימודיה יכול היה להיות פתרון מצוין. יציאה מהבית תאפשר לה לחיות סוף-סוף את חייה כראות עיניה ללא עיניים ביקורתיות ומפוחדות. כאשר קיבלה את המעטפה החומה עם החותמת הצבאית החל הלחץ בבית.

"רצוי ללכת ללימודים אקדמאים ולא לבזבז זמן בצבא," קבע אביה של דורית. היא מצדה ניסתה להסביר להוריה שכלל אינה יודעת מה ברצונה ללמוד, ושלכן פסק זמן בצבא הוא מבורך לשם גיבוש דעה.

כעבור שבוע הגיעה מעטפה נוספת בדואר, ובה הזמנה למבחני הכוונה מקצועית במכון מסוים. דורית זעמה וניסתה להתנגד, אבל אמה עם דמעות בעיניים התחננה שתעשה את הבחינות ותחליט אחר כך.

בתאריך האמור התייצבה דורית באי חשק למבחן המייגע, ובריאיון שבוצע שבוע לאחר הודיעה לה הפסיכולוגית שהמקצוע המתאים לה ביותר הוא רפואה.

דורית הפטירה לעבר הפסיכולוגית, "חשבתי שרפואה זה ייעוד והאדם צריך לשאוף ולרצות את זה ולא להגיע לזה דרך מבחני הכוונה מקצועית."

שוב לא הצליחה דורית לעמוד בלחץ הוריה שאמרו לה לנסות ובאם תראה שזה לא זה תעזוב. ברור שעם תעודת הבגרות המרשימה שלה, הציון הגבוה בפסיכומטרי והרושם שהותירה על ועדת הקבלה, התקבלה דורית לפקולטה לרפואה, והימים הם שיגידו מבחינתה מה נכון ומה פחות.

דורון הגיע לאסוף את דורית. הוא הופתע מאווירת הנכאים ששררה בביתה. האם השפופה והקודרת ישבה מול מסך הטלוויזיה, והאב עדיין לא שב מעבודתו. בית הקולנוע היה במרחק הליכה מביתה, והדרך אליו נעשתה בשתיקה. הם בחרו בקומדיה קלה ורומנטית, ודורון אהב לשמוע את צחקוקה של דורית הישובה לצדו.

לאחר הסרט הם ישבו בבית קפה. שם, הבהירה לו דורית את האווירה בבית הוריה. "אתה יודע כמה קשה לגדול בבית שבו שני ההורים הם דור שני של ניצולים? אגירת הסוכר והקמח, המנטרה של 'אוכל לא זורקים'." היא השתתקה וכשראתה את מבטו האמפתי של דורון המשיכה, "אני מרגישה שהם כל כך שבריריים. שאני צריכה להגן ולשמור עליהם."

לבו נכמר וידו הושטה ולחצה בחוזקה את כף ידה של דורית. בלבו החליט להכניס שמחה לחייה.

למחרת כבדרך אגב סיפר לאמנון על הבילוי המשותף שלו ושל דורית. אמנון טפח על שכמו וסינן, "כל הכבוד, גבר." במשך אותו שבוע הספיקו השניים לעבור על מחצית הגוויות, אך כל צלקת חשודה לא נצפתה.

לקראת הבוחן לחץ דורון על החבורה לעשות חזרה אחרונה לקראתו, והחזרה נקבעה לאותו ערב בדירתו של אמנון. כשעתיים לפני שהגיעו טרח אמנון לנקות ולסדר את הדירה כיאה לחינוך הפולני שקיבל. כשהגיעו השלושה הם נכנסו יחד, ואלה נעמדה מול כוננית הספרים.

"אהבת?" שאלה מול הכרך של "כמעין המתגבר".

"עד בלי די," היתה התשובה.

ייתכן ומיהרתי לשפוט... חשבה אלה. אם אלו הספרים שהנער קורא, ייתכן ומסתתרת נשמה מאחורי החזות המאצ'ואיסטית הזו.

בהמשך אותו ערב מצא אמנון את עצמו מגניב מבט ועוד מבט לעבר אלה. אדישותה, חוש ההומור וקליטתה המהירה מצאו חן בעיניו. לקראת סוף הערב הוחלט פה אחד שמה שלא נקלט עד עתה לבטח כבר לא ייקלט, ובהצלחה מחר לכולם.

כל אחד מהסטודנטים ישב כעשרים דקות עם הבוחן, האדרנלין היה בשמים ובעקבותיו קצב הלב. מתן, עומר ודקל יצאו מהבחינה קורנים מאושר, דבר שהיה קשה לומר על אמנון, דורון, דורית ואלה.

דורון ניסה ללכוד את מבטו של אמנון ואותת לו לסור הצדה. אמנון ניגש אל דורון הנסער, שלא יכול היה להתאפק יותר והפליט, "אם דפקתי את הבחינה הזאת זה רק כי בדרכי לשולחנו של פרופסור הורביץ הבחנתי בגווייה נוספת שידידנו האומן שם חותמו עליה מתחת לטבור!"

אמנון בהה בדורון בהשתהות. "האם אתה בטוח?"

"במאת האחוזים."

"העניין דורש סיעור מוחות," הכריז אמנון. "בוא נישן על זה ונשוחח בבוקר."

הבנות נראו די מאוכזבות שלא הוצע להן לצאת לחגוג את סיום הבוחן.

*

למחרת אסף אמנון את דורון על קטנועו. לפני הכניסה לאוניברסיטה הם ישבו בבית קפה קטן ברמת אביב כדי לדון במצב.

"נראה לי שאנחנו נותנים גז מלא בניוטרל," אמר אמנון בנחישות. "חייבים להכניס לתמונה מוח חדש ולא משוחד."

"את מי כדאי להכניס לתמונה?"

בהיסוס ענה אמנון, "אני עדיין לא בטוח. ייתכן ואת נדב, שותפי לדירה. הוא בחור עם היגיון בריא. מבין גדול בקליעים," לאחר שתיקה קלה הוסיף, "ותחת מחאה ייתכן ואת אלה ודורית. הן תנתחנה את אמנדה, ויהיה עליהן לנבור קצת יותר לעומק."

"מדוע תחת מחאה?" שאל דורון.

"כי לדעתי העניין יכול להפוך למסוכן," ענה אמנון.

בשבת הוזמנו הבנות לפיקניק ביער בן שמן. בעוד אמנון בוצע את הבגט ודורון מוזג את היין, החל אמנון מתאר את חשדותיהם לשתי הבנות. הבנות הקשיבו פעורות עיניים. כשסיים לדבר סיכמה אלה את המצב במשפט אחד, "אתם באמת חושבים שחדר הנתיחות הוא חדר להלבנת גופות נרצחים?"

הניסוח הישיר, הענייני והקצר הִמֵּם את דורון ואת אמנון.

"נתתם לנו חומר למחשבה," לחשה דורית, "אולם אנא, עכשיו בואו נהנה משארית השבת היפה ללא סיפורי אגתה כריסטי."

"לחייך," חייך דורון והרים את גביע היין שלו. אחריו עשו כן כל השאר.

"אני זקוק לחילוץ עצמות קצר," אמר דורון. "יש מצטרפים?"

דורית הצטרפה אליו, ואמנון ואלה נשארו לשבת, מוזגים לעצמם מן היין.

"אז הפכנו בעצם להיות חסמבה, ירון זהבי שלי?" שאלה אלה. אמנון התפעל שוב מיכולתה להיחלץ ממצבים מביכים בשנינות ובחוש הומור.

"תמר," אמר בקול רציני, "אני מצפה ממך ליותר דבקות במטרה."

אלה צחקה. כוס היין השנייה הכבידה על עפעפיה, ותוך שניות ריחפה לה אל ארץ החלומות. אמנון הביט בה בשנתה ותהה, אלה אינה יפיפייה או סקסית במיוחד, אבל משהו בה גורם לי לרצות להכיר אותה מקרוב.

אלה שנאה את העבר הקיבוצי שלה. הלינה המשותפת היתה זיכרון טראומתי עבורה. לדעתה כשגבר ואישה מביאים ילד לעולם, זה כדי להיות איתו ולגדל אותו יחד, ולא כדי שישלחו אותו אל בית ילדים ואיזו תורנית תשגיח עליו ועל כל שאר התינוקות. אמנם תקופת התינוקייה כמעט לא זכורה לה, אבל לדעתה זו התקופה הטביעה משהו בתת המודע שלה. בית הילדים זכור לה היטב. הפעמים הרבות שפברקה מחלה רק כדי שיאשרו לה לינה בבית ההורים. כיום המצב בקיבוצים שונה, וילדים נשארים לגור עם הוריהם, אולם לדור שלה לא התמזל מזל זה. בכל פגישת מחזור שמתקיימת, כאשר מחליפים חוויות מתקופת הקיבוץ, אוחז בה הקבס. איזו צביעות! מדוע תינוק שמתעורר בבכי צריך לראות מול עיניו הדומעות את התורנית הזרה ולא את אמו?

אלה תמיד נחשבה לעוף זר בשכבה, ל"אינדיבידואליות" לא היה באמת מקום בקיבוץ. ציפו ממנה שתחשוב כמו כולם ותהיה כמו כולם, אך אלה תמיד הביעה את דעתה בקול גם אם הדעה היתה שונה לחלוטין מדעת הרוב. כך גדלה בקיבוץ תחת הכותרת "בעייתית" השוחה נגד הזרם.

תקופת השירות הצבאי היתה חוויה מתקנת עבורה. בחירתה במסלול מדריכת חי"ר התגלתה כבחירה מוצלחת ביותר. בפעם הראשונה בחייה הרגישה שהיא נותנת דרור לאותנטיות שבה. לראשונה בחייה הבינה את מהות הבעיה המגדרית, ועד כמה קשה לחיילים מהמין השני לקבל מרות של בחורה. כבולדוזר הלכה אלה קדימה. היא לא הקדישה מחשבה לקיטורי הזכרים, שהרגישו לא אחת מושפלים מול פקודות המפקדת הנקבה. היא נאלצה להיאבק על מקומה בקרב חניכיה.

באותה תקופה הכירה את דני, שהיה קצין מבצעים. הוא היה כל מה שהיא אי פעם חלמה למצוא בגבר. נאה, נמרץ ורהוט שפה. בכל פעם שנפגשה עמו בקבוצת הפקודות החסיר לבה פעימה, ובאחד הימים, עם סיום הדיון, הזמין אותה לכוס בירה בערב, ללא היררכיה של דרגות. באותו ערב קסום התגלה דני כאדם מלא קסם אישי ובעל חוש הומור ורגישות שלא נתקלה בהם עד כה. ערב זה פתח מסורת של בילוי שעות בחברתו.

לילה אחד קרה הבלתי נמנע. אלה איבדה את בתוליה במגורי הקצינים שבבסיס. הרומן עם דני נמשך והתחמם. אלה חוותה חוויות סוערות, שעד כה נתפסו בעיניה כבלתי ניתנות למימוש. ההלם הגיע לאחר כחמישה חודשים מאז תחילת הרומן הסוער, כשהתברר לאלה שדני נשוי ואב לתינוקת בת שנתיים.

אלה ניתקה את קשריה עם דני, וכל ניסיונותיו לשכנעה לקחת את החיים ביתר קלות ולהמשיך במערכת יחסיהם המיוחדת - לא הועילו. אלה ביקשה העברה לגדוד אחר, בקשתה התקבלה, ואת שארית שירותה הצבאי העבירה בתסכול. בשלוות נפש זכתה שוב רק לאחר טיול של מספר חודשים בהודו. עם חזרתה ארצה השלימה את בחינת הפסיכומטרי והתקבלה לבית הספר לרפואה.

המחשבות התרוצצו במוחו של אמנון בהתבוננו באלה הישנה. כיצד להתקדם הלאה בפענוח התעלומה? בעוד כשבועיים הם יתחילו את נתיחת בית החזה, ובאם הקליע מתחת לפטמה, הרי שגם הרקמות העמוקות חייבות היו להיפגע, ועורקים או ורידים להיחתך ולהיתפר.

עם רדת הערב הם חזרו מהפיקניק. אמנון הקפיץ את אלה לביתה, והרגיש שאינו רוצה להישאר לבד. הוא החליט ללכת לפאב. שם, ישב ובהה. לפתע הבחין בדינה, שנכנסה עם שתי חברות ונפנף לה בעליזות. דינה התקרבה לעברו. בתנועה אבירית הוא הזמין אותה לשבת לצדו. השיחה ביניהם קלחה כאילו נפגשו רק אתמול, ולשאלתו אם היא רוצה לסיים את הערב בדירתו, ענתה בטבעיות שכן.

בדירתו היה זקוק אמנון לכוס ויסקי נוספת כדי לעבור מהשלב האפלטוני לשלב הארוטי. הסקס היה מהנה, אולם התלוותה אליו תחושת זרות. דינה שכבה מכורבלת בזרועותיו כשעה, ולאחר מכן התעקשה שעליה לחזור לביתה. כקצין וכג'נטלמן אמנון הביא אותה לביתה.

אמנון שקע בכורסה מול הטלוויזיה. הוא חש חרטה על הערב. אסור לשחזר את העבר... שינן לעצמו. צלצול הטלפון העיר אותו משרעפיו. קולה של אלה נשמע נסער ומקוטע. היא שאלה אותו אם הוא יכול לקפוץ אליה לדירתה. מדריכת החי"ר במצוקה? התפלא אמנון, ושעט לעבר הקטנוע.

אלה חיכתה לו בדירתה חיוורת ורועדת. כאח רחום אסף אותה לזרועותיו, ליטף את שערה, ואלה נתנה דרור לדמעותיה. כאשר נרגעה מעט הושיב אותה על הספה וחיכה למוצא פיה. המילים יצאו מקוטעות. היא החלה בהתנצלות, "סליחה שהטרדתי אותך. אתה הבן אדם הראשון שעלה לי בראש."

"מספיק עם השטויות וההתנצלויות. מה קורה?"

אלה, שגרה בקומת קרקע, המשיכה במהירות, "אני מרגישה כבר כמה זמן כאילו מישהו עוקב אחריי ומציץ לדירתי." ולאחר שתיקה קצרה המשיכה, "בהתחלה שכנעתי את עצמי שדמיוני מתעתע בי, אבל היום בזמן המקלחת החמה השארתי את חרכי התריס פתוחים כדי שהאדים יוכלו לצאת, וכשהרמתי את עיניי הן נפגשו עם עיניו של המציץ."

אמנון ליטף את ידה ברכות, והיא התפרצה, "לא הייתי מסוגלת להוציא קול מגרוני. אני לא יכולה לשכוח את העיניים הכחולות והקרות הללו, הבעת טירוף פרצה מתוכן. אני מאוכזבת כל כך מעצמי על שאחז בי שיתוק."

אמנון המשיך ללטף את ראשה וניסה להרגיע אותה, "אלה, נדב היום במשמרת לילה. בואי לדירתי, אל תישארי לבד."

אלה ארזה תרמיל קטן והצטרפה לאמנון.

כשנכנסו לדירה הרגיש אמנון נבוך. ריח הסקס נכח עדיין באוויר ומיטתו הסתורה הביכה אותו. המעט שיכול היה לעשות היה להחליף במהירות את המצעים ולהציע לאלה באבירות את חדרו.

"אני אשן על הספה בסלון. אני רגיל לזה," קבע בחיוך.

"לא אצליח להירדם..." מלמלה אלה. אמנון מזג לשניהם כוס ויסקי והציע, "אני אשכב לידך עד שתירדמי. אני נותן לך מילת כבוד של גבר ומבטיח שאתנהג כיאות."

אלה חייכה בהכרת תודה, ופנתה לכיוון חדרו. כשנכנס אמנון לחדר שכבה אלה בגלבייה לבנה מסיני ועיניה פקוחות לרווחה.

"ככה לא נרדמים," אמר אמנון בתוכחה ונשכב לידה. הוא כרך זרועו סביב כתפה, וראשה נח בשלווה בבית שחיו. אלה עצמה את עיניה וניסתה להירגע. היא הרגישה בטוחה ומוגנת, ולבסוף אפשרה לעייפות להכריעה.

כשהבחין אמנון שקצב נשימותיה רגוע ומונוטוני שמח שנרדמה ועבר לסלון.

אירועי האתמול הביאו אותו לסערת רגשות שהפתיעה אותו מאוד. מדוע חש אינטימיות הרבה יותר גדולה כאשר שכב ליד אלה המפוחדת מאשר בהתעלסות עם דינה, שהיתה חברתו הרשמית במשך שנתיים? אמנון מזג לעצמו כוס ויסקי נוספת והדליק את הטלוויזיה, שבדרך כלל היתה כדור השינה שלו.

בבוקר שב לדירה נדב. אמנון התעורר וביקש שינמיך את קולו והסביר שבחדרו ישנה ידידה.

"ידידה או יזיזה?" שאל נדב. "ידידה," השיב אמנון והחליט שיניח לאלה לישון עד שעה מאוחרת. את הרצאות ההיסטולוגיה שיפסידו יוכלו להשלים ממחברתה המסודרת של דורית. בהכירו את עצמו ידע שהליכה או ריצה הן הפתרון לוויסות מוחו. העלאת רמת האנדורפינים מעולם לא אכזבה. הוא יצא מהבית.

בסיום המסלול הקבוע של ששת הקילומטרים עצר במכולת השכונתית של ניסו. לדירה הוא חזר עם לחמניות טריות ושוקו. אלה ונדב ישנו שנת ישרים. אמנון התרווח על הספה, ואירועי הלילה חלפו בראשו. תחילתו הנוסטלגית עם דינה והמשכו המפתיע עם אלה. רכותה ופגיעותה של אלה הפתיעו אותו. ייתכן ובאמת קביעתו הנחרצת שהרושם הראשוני הוא הקובע אינה מדויקת תמיד.

אמנון הרגיש לא בנוח עם גל הרגשנות שהציף אותו, לכן החליט לעבור להיגיון הצרוף ותעלומת "אומן הכירורגיה הפלסטית" השתלטה על מחשבותיו. נותרו חמישה ימים לנתיחת בית החזה והלב. חייבים לבנות אסטרטגיה נכונה לחקירת התעלומה, מבלי לעורר את חשדו של פרופסור הורביץ. הארה עברה במוחו, מזמן לא ביקר את אביו בגליל. הוא אדם חכם, ניטרלי, עם אוריינטציה קרימינלית וידע בחקירות, הוא ודאי יכול להאיר את דרכו.

בעודו מתכנן בראשו את הנסיעה לאביו הוא חש בנוכחות אדם נוסף. אלה, בגלבייה הלבנה, שערה מקורזל והבעה מתנצלת על פניה, עמדה בפתח הכניסה לסלון.

"הערבה עלייך שנתך, יפתי?" שאל במתק שפתיים.

אלה ענתה בחיוך שובב, "לולא גרעין האפונה מתחת למזרן הכול היה מושלם!"

"הרשי לי לפנק אותך בלחמנייה טרייה? נשתה קפה של בוקר ומשם נזרום הלאה."

אלה התענגה על ארוחת הבוקר הפשוטה והמפנקת, ומחשבה מבלבלת חלפה במוחה, בכיף הייתי חווה זאת על בסיס יומי.

"אלה, מה דעתך שנבריז היום וניסע לעין הוד? זה מקום שמשרה עליי שלווה. נתענג על בני אדם שלמים ולא על רקמות היסטולוגיות בלבד. מה את אומרת?"

הצעתו התקבלה בהתלהבות. "ראשונה במקלחת," אמרה ונעלמה.

צעירים, רעננים ונינוחים הם עלו על הקטנוע ונסעו לעבר עין הוד. בזמן הנסיעה אלה חיבקה את מותניו מאחור, הניחה ראשה על גבו, ותחושת ביטחון ושלווה אחזה בה. כשהגיעו לעין הוד, לפני הסיור בגלריות, התיישבו בבית קפה קטן וביתי. אלה הרימה את עיניה לעברו של אמנון ובשקט הודתה על התמיכה והעזרה בליל אמש.

"סלח לי על התקף החרדה."

"לשירותך תמיד, נסיכתי." הבטיח אמנון.

אלה התרוממה והטביעה נשיקה על מצחו. אמנון שיתף אותה במחשבותיו לגבי המשך חקירת התעלומה בחדר הנתיחות. רעיון ההתייעצות עם אביו מאוד נראה לה, "זווית אחרת ובוגרת של מחשבה תמיד טובה." המשך היום היה קליל ונעים, ואמנון מזמן לא הרגיש כל כך טוב עם עצמו, ובכלל.

כשהחשכה ירדה והגיע הזמן לחזור הביתה, אלה החלה להרגיש בדפיקות לב מואצות. אמנון כמו קרא את מחשבותיה והציע, "מה דעתך שנעבור דרך דורית, ניקח את ההרצאות בהיסטולוגיה ונשלים את החסר בדירתך? כשתלכי לישון אמשיך הביתה."

אלה השיבה בחיוך מלא הכרת תודה.

כשנכנסו לביתה של דורית פגשו את דורון. נראה שבילה שם שעות מרובות. דורית ודורון הביעו דאגה להיעדרם של אמנון ואלה מן הלימודים. האחרונים פסחו על קטע המציץ, אולם תיארו את תוכן היום המופלא, אותו בילו יחד בעין הוד. דורית העבירה לשניים ברצון את הרצאותיה המסודרות, והם המשיכו לדירתה של אלה.

את הערב הם החלו בצפייה במהדורת החדשות. בראשה של אלה חלפה המחשבה ששניהם יושבים כך, כרגע, כאילו הם זוג נשוי כבר שלושים שנה. לאחר מכן השלימו את ההרצאות, ואלה נתנה לאמנון ספר שמאוד אהבה: "אומנות האהבה" מאת אריך פרום .

"אני יכול לחכות עד שתירדמי," אמר אמנון. אלה הודתה לו על הנדיבות, חייכה והבטיחה להתקשר אם תהיה בעיה. הפעם אמנון נתן לאלה נשיקה על מצחה ואמר, "היה לי יום של כיף אמתי, אלה."

"מתפלא?" התגרתה אלה ונעלמה לחדרה.

*

כשנכנס אמנון לדירתו ישב נדב מול הטלוויזיה ובקבוק בירה בידו. "תגיד לי, גבר, האם לדוקטורית הצעירה יש חבר? כי היא מאוד מוצאת חן בעיניי."

אמנון ענה במהירות, "כן. יש לה חבר קבוע." ובעצמו תהה על התשובה שנתן. למרות השעה המאוחרת טלפן לאביו רב פקד בדימוס קראוס, והודיע לו שיבוא לבקר אותו בגליל בסוף השבוע. כשהגיעה השבת עשה דרכו אליו.

נופי הגליל כבר השרו מנוחה לנפשו הסוערת. הוא נסע, נפעם מהנוף הגלילי, מצפה בקוצר רוח לשמוע את חוות דעתו של אביו.

כאשר הגיע לביתו הקטן של אביו, וזה לא השיב לנקישות על הדלת, פתח את הדלת הלא נעולה. הבית היה נקי ומסודר ואווירת חמימות הורגשה בו. אמנון עצר והסתכל על התמונות הממוסגרות המונחות על המזנון. תמונתה של אמו כשהיתה יפה וצעירה, תמונה משפחתית של הוריו עת נישאו, ותמונה שלו ושל אחותו אוחזים ידיים. אפילו תמונה של אמנון במדים, מאובק ועייף, הוצגה בגאון. הוא הביט במדפים עמוסי הספרים וחייך. טלפן לאביו, וזה הסביר לו איך להגיע לקפה-מסעדה של אביבה.

בבית הקפה הקטן והכפרי ישבו אנשים, שנראה היה שהכירו זה את זה. קראוס, אביו של אמנון, ישב בחברת בחור צעיר. הוא הציג לו את בנו בגאווה, וסיפר לאמנון שאורי, היושב עמו, הוא בנו של כורם ותיק. מסתבר כי חזר לפני כשנה מלימודי ייננות באוסטרליה. בעלת המקום התקרבה אליהם וחייכה בהיסוס לאמנון. קראוס הציג אותה בחיבה כידידה קרובה, ואמנון שם לב למבטי החיבה החמים שהוחלפו ביניהם.

בבית אביו התרווחו שניהם על הספה. שנים שלא שוחחו בחופשיות ובאינטימיות כזו.

"אני מאוד מקווה שיש לך חברה חכמה ומדליקה," לנוכח מבטו המשתאה של אמנון המשיך אביו ואמר, "לא טוב היות האדם לבדו."

לראשונה בחייו אמנון שאל, "אם לא טוב היות האדם לבדו, איך זה שלך, שהתאלמנת בגיל כל כך צעיר, לא היתה זוגיות שנייה?"

"אמנון, יקירי, אין לך מושג כמה קשה היה לתמרן בין העבודה התובענית והטיפול בשני ילדים קטנים ובין זוגיות חדשה. למי היה זמן וראש לזה? מספיק היו לי לא מעט רגשי אשמה, על כך שעול נפל על כתפיך הקטנות ונאלצת לעזור בהשגחה על אחותך." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף בחיוך, "ייתכן שלעולם לא מאוחר. עכשיו אני פנסיונר ואתם כבר ילדים גדולים. ואין לדעת."

אמנון הביט בו בהבנה ואמר, "אצלי בעלת בית הקפה עברה את ועדת הקבלה."

אביו הרגיש פתאום נבוך מאופי השיחה. הוא ניגש למקרר, הביא שני בקבוקי בירה ושאל, "איך זה לחזור ללימודים אחרי הפסקה ארוכה? איך נראים לך שאר הסטודנטים?"

"למה לדרוך על יבלות?" נאנח אמנון. "רוב הסטודנטים הם חנונים עתודאים. החומר טרי אצלם בראש."

"אל תדאג. מניסיוני החלודה בסוף יורדת."

"החנונים לא מדאיגים אותי. מעצבן אותי קיומו של הסטודנט הערבי עזאם מג'די מתרשיחא. חשבתי שעם שחרורי מהצבא לא אצטרך להתחכך יותר עם ערבים."

"זהו בנו של דוקטור מג'די מתרשיחא?" התעניין אביו.

ואמנון השיב בציניות, "עדיין לא הגענו לשיחה על ההורים..."

אביו הביט בבנו בפליאה ואמר בתקיפות, "אם זהו אכן בנו של דוקטור מג'די מתרשיחא, הרי שמדינת ישראל חייבת הרבה למשפחה שלו. לו כל הערבים היו נוהגים כבני משפחתו, המצב במזרח התיכון היה שונה." הוא טפח לבנו על השכם ואמר, "תתבגר ותפנים שיש יהודים טובים ורעים, בדיוק כפי שיש ערבים טובים ורעים." וכשראה שבנו אינו מגיב לדבריו הוסיף בעצב, "לא חינכתי אותך להחזיק בדעות פשיסטיות שכאלה!"

"אבא'לה, שכחת כמה היית עסוק? היו תחנות נוספות בחיי, בהן חוויתי חוויות וקיבלתי ערכים ותובנות."

ברוח נכאה שאל אביו, "האם אותן תחנות הביאו אותך להסתכל על הבעיה הערבית דרך הכוונת?"

אמנון הבין שהגזים. "אני מצטער שנשמעתי בוטה. ייתכן שאני מוציא את תסכולי בצורה שגויה. האמת היא שדברים מתרחשים בחוג לאנטומיה. הם מאוד מטרידים אותי. זו בעצם הסיבה שבאתי לכאן כדי להתייעץ איתך."

קראוס הסתכל על בנו בעניין וחיכה להמשך.

אמנון המשיך בלהט. "על שלוש מהגופות שנמצאות בחדר הנתיחות יש צלקות עדינות אך משונות. אחת מהגופות היא שלי ושל בן זוגי לנתיחה. השנייה היא של זוג סטודנטיות, אפרופו לא טוב היות האדם לבדו, אחת מהן מאוד מעוררת בי עניין."

אביו חייך ושאל, "ומה עם הגופה השלישית?"

"היא 'שייכת' לעתודאי ולערבי, שהמדינה כנראה חייבת לו."

אביו גיחך. "על צלקות ניתוחיות מג'די הצעיר ודאי מבין יותר מכם. הוא גדל בבית של כירורג מצוין."

קראוס ישב מהורהר ואז אמר לבנו, "תן לי לחשוב על זה ואחזור אליך כשיהיה לי רעיון."

*

במוצאי שבת עזב אמנון את הגליל והחליט לעבור דרך דורון. דורון לא היה בבית, אבל סבתו החביבה התעקשה שאמנון ייכנס וישתה קפה עם עוגה טובה מעשה ידיה. השיחה עמה קלחה, ואמנון התעניין מדוע דורון לא בחר ללמוד במסלול האמריקאי בבית הספר לרפואה, דבר שללא ספק היה מקל עליו בהרבה. אסתר הסבירה לו בחיוך, "במשפחתנו אף פעם לא בוחרים בדרך הקלה. האם דורון סיפר לך אי פעם למה הוריו ירדו מהארץ?"

"הוא לא סיפר ואני לא שאלתי," השיב אמנון.

לראשונה שמע אמנון את הסיפור העצוב על הפוסט טראומה של יאיר, אביו של דורון. תוך כדי שיחתם טלפן דורון להגיד לסבתו שלא תדאג כי יגיע מאוחר הביתה. כששמע שאמנון שם, ביקש לדבר איתו.

"תגיד, סבתא אסתר מקשה עליך?"

"להפך. אני חושב שאני מתאהב!"

"גם אני," הפליט דורון וסיפר לו שהוא נמצא אצל דורית.

בנתקו את הטלפון חייך אמנון לאסתר ואמר לה, "אני חושש שנכדך חלה במחלת האהבה."

אסתר הודתה שלא תהיה מאושרת ממנה. "כך אדע שהחלים מאהבתו הקודמת. הייתי בטוחה שדורון סיפר לך על הסיבה שהביאה אותו ארצה."

אמנון הפציר בה לספר לו את הסיפור, ולראשונה שמע על הרומן עם סוזן הלא יהודייה. הם שוחחו מעט, ואמנון נפרד מאסתר בחיבוק. כאשר הגיע הביתה טלפן אליו אביו ואמר ששוחח עם חברו ד"ר דותן, הפתולוג הראשי של אבו כביר, שמעוניין לפגוש אותו ולהדריכו.

למחרת הגיעו ארבעתם לפגישה עם ד"ר דותן.

דותן, גוץ אנרגטי, הקשיב בדריכות לתיאור שלושת הגוויות. המסקנות ה"אופרטיביות" היו שחייבים לצלם את הממצאים. התצלומים ישמשו למספר מטרות. תחילה ניתן יהיה לאתר אם אחת הגוויות שייכת לנעדרים. שנית, אם יש אמת בחשדות שלהם, יוכלו לנסות לאתר את כלי הרצח. הוא הסביר להם את חשיבות הצילום הממוקד של הצלקת ואת הדרך הנכונה לאמוד את גודלה.

"תתפלאו לדעת כמה סוגי קליעים קיימים וכמה סוגי סכינים. כמו כן, תיעוד מדויק ונכון חשוב בעודכם חושפים את כלי הדם. כל תפירה של עורק ווריד תגרום להיצרות, חפשו אזורי היצרות אלו."

הם הקשיבו בריכוז רב להסבריו של ד"ר דותן כיצד לאבחן תפר בשריר, חבלה בעצם ועוד כמה טיפים קטנים. כשעזבו את המכון הפתולוגי, תיאבון לארוחה לא היה להם, והוחלט ללכת לפאב.

לאחר הבילוי בפאב, דורון, שקנה פיאט ישנה, הסיעם. הוא הוריד קודם את אלה, לאחר שאמנון בירר בלחש אם היא זקוקה לחברתו עד שתירדם, וזכה לבעיטה ברגל. אחר כך ירד אמנון. את דורית לקח דורון לטיול רומנטי על שפת הים.

למחרת, כשישבו בקפיטריה, הוסכם שכדאי לדעת יותר על הגופה השלישית. הם חייבים לגייס את שיתוף הפעולה של מתן ועזאם, אולם כיצד מתחילים להתיידד עם אנשים שעד כה זכו רק לכתף קרה?

אלה שקלטה את מבטיו העורגים של מתן, הכריזה: "תשאירו את זה לי!"

בהפסקה ישבה אלה בחברת שלושת העתודאים והחלה לראיין כל אחד מהם לגבי תכניותיהם העתידיות כרופאים צבאיים. ברור היה שבשלב זה אף אחד מהם לא הקדיש דקה אחת למחשבה על הנושא. מתן ראה בכך הזדמנות פז להרשים את אלה. הוא ענה מיד שרצונו האחד הוא להיות רופא ביחידה מובחרת.

"אתה מוכרח לדבר עם אמנון," אמרה למתן. "תקבל ממנו המון טיפים."

התמונה של אלה גוררת את מתן לשולחנם הצחיקה מאוד את אמנון.

"אמנון, מתן לטיפולך, אם אתה רוצה שהמילואימניקים שלך יקבלו טיפול רפואי נאות."

הבחורה הזו כנראה לא תפסיק להפתיע אותו, חשב אמנון, והרגיש "תקוע" עם החנון הקטן. למזלו, מילת המפתח שניתן להשתמש בה כשלא יודעים מה להגיד, עלתה במוחו. "וואלה," אמר אמנון ולאחר מכן שתק. ומשם המשיך מתן בהתלהבות, תיאר את הרגשת השליחות, כי אם לתרום אז בגדול, מספיק להיות ראש קטן, הרי צריך לתת ולא רק לקחת!

אמנון, שהחליט ששווה גם להקשיב לנער, התמלא סיפוק.

"אתה בהחלט משנה את התדמית של העתודאים בעיניי," הפטיר, ומכאן השיחה קלחה, כששאר הנוכחים מצטרפים אליה לסירוגין. בהפסקה הבאה ישבו כבר כל השבעה ביחד, ומתן הציג את עומר ודקל כחבריו מ"הזבל".

"היכן רכשת את המיומנות הזאת?" שאל אמנון את אלה.

"מההישרדות בחברת הילדים בקיבוץ..." ענתה במהירות.

באותו הערב יצאו כולם לפאב, וגם "הילדים" הוזמנו. האווירה היתה נעימה וקלילה, עד לרגע שסרן גבוה ויפה תואר ניגש לשולחנם והפטיר בפליאה, "אלה?"

אלה, שהקרינה תמיד שליטה ואדישות, האדימה ולחשה, "היי."

"אני מוכרח אותך לכמה דקות," ובבעלות נטל את ידה ויצא איתה החוצה.

מספר הדקות הפכו לחצי שעה. אמנון חש צביטה לא מוכרת בלב. האם זאת קנאה? וכשאלה שבה לשולחנם היא שתקה כל שארית הערב. בשתיקה ליווה אותה אמנון לדירתה, ורק על סף הדלת שאל, "רוצה לדבר על זה?"

"עדיין לא," קבעה אלה ונכנסה פנימה.

*

למחרת הביא איתו אמנון מצלמה וסרגל קטן. קנה המידה נקבע על פי גודל הפטמה שנמדד. הקטע הקשה היה הצילום. ברגע מסוים בהפסקה, נראה היה שהחדר ריק. אלה צילמה את דורון ואמנון משני צדי בצלאל, כשבעצם מוקד הצילום היה הצלקת הניתוחית. ד"ר הנדל, שהיה מדריכם באותו היום, נכנס באותו רגע לחדר. הנדל פנה אליהם בזעם, "חוקי המקום אוסרים צילומים!"

"לא ידענו, מצטערים..." מלמל אמנון.

אלה מצדה ניגשה לד"ר הנדל ובקול מתחנחן אמרה, "בסך הכול הסכמתי לצלם אותם בתמורה לצילום שלי ושל חברתי. במה אשוויץ בעת זקנה לנכדיי?"

ד"ר הנדל לא עמד במבט המתחנחן. מה גם שדמעה קטנה בצבצה לה בקצה העין. "טוב, אבל בהפסקה הבאה, כשכולם ייצאו. אני לא רוצה שכל אחד ירצה מזכרת כזו!"

בשמחה הושיטה אלה את המצלמה לאמנון, ואמרה שיש אישור לצילום נוסף בהפסקה. הוסיפה שאם דוקטור הנדל יישאר בחדר, היא כבר תנסה להסיח את דעתו, בזמן שינסו לצלם גם את הגווייה השלישית.

בהפסקה התחבקו דורית ואלה למרגלות ראשה של אמנדה וצולמו. בדרכן החוצה, בעוברה ליד ד"ר הנדל שנשאר בחדר, מעדה אלה והחלה לגנוח. ד"ר הנדל נכנס באחת לתפקיד הרופא וכרע לצדה. אמנון נע במהירות לעבר הגווייה השלישית, אולם לא הספיק לצלמה. המשך היום עבר בניחותא, ובערב הדיסק כבר היה במשטרה.

למחרת ארבעתם נקראו לחדרו של פרופסור הורביץ, שפניו האדימו ועיניו ירו זיקים.

"חוקים לא נועדו שיפרו אותם. בחדר הזה יש הוראה מפורשת לא לצלם. אני דורש את הדיסק מיד."

אמנון ענה במהירות שמחר יביאו את הדיסק. בצאתם מהקמפוס מיהר להתקשר לדותן. הוא ביקש ממנו שיטפל מהר בנושא הדיסק. "עליי לתת אותו לפרופסור הורביץ."

למחרת ולאחר טיפול "פוטושופ" מוצלח, למען לא יהיה זכר למוקד הצילום, ניתן הדיסק להורביץ. התנהגותו של פרופסור הורביץ חרגה מפרופורציות. נראה היה לאמנון שפרופסור הורביץ מתחיל להזיע ולחשוד. שתי התמונות התמקדו בפניהם הצוהלים של הסטודנטים, כאשר הצלקות לא הופיעו כלל. כעבור יומיים החזיר פרופסור הורביץ את הדיסק עם הערה סרקסטית. הוא טען שבחדר כדאי להשתמש עם פלש טוב. המקצוענים הצליחו לעבוד על העריץ.

בהמשך הנתיחה לא הצליחו דורון ואמנון לראות דבר שונה בשרירי הפקטורליס. רק למחרת חשפו את הלב ואת כלי הדם. באזור אבי העורקים נצפתה היצרות, ומעליה ומתחתיה כלי דם רחב יותר. דורון הפנה את תשומת לבו של אמנון להיצרות זו. שניהם חשו שמישהו עומד לצדם, ולהפתעתם פרופסור הורביץ בכבודו ובעצמו עמד ובדק את עבודתם ביסודיות. לאחר דקה של שקט מקפיא שאל דורון בגמגום את פרופסור הורביץ, "האם ההתרחבות הנ"ל היא מה שנקרא בז'רגון הרפואי מפרצת?" הילד גאון! חלפה המחשבה במוחו של אמנון. בוצעה יציאה ממצב מסוכן.

פרופסור הורביץ הביט בו בבוז וגער, "אל תזרוק שמות של דברים שאין לך מושג בהם!"

הם המשיכו לנתח בשקט, הפסיקו להחליף ביניהם גם מבטים. בקפיטריה, העירה אלה שנראה כי הן הפכו להיות חביבי הפרופסור, שהתעכב גם לידן מעבר לרגיל.

הימים הבאים חלפו באיטיות. כל היודעים בדבר ציפו מדי יום לתשובות מקראוס ומד"ר דותן. דורון ודורית בילו את רוב זמנם יחד, ולאמנון חסר הביחד. באותה תקופה הכיר נדב את צביה, ובילה פחות ופחות בדירה. לכאורה, הדירה היתה לרשותו של אמנון בלבד.

ברביעי בלילה צלצל הנייד של אמנון. השעה היתה סמוכה לחצות. קולה המפוחד של אלה נשמע מעבר לקו. "אמנון, הוא שוב מסתובב בסביבה. אני מרגישה את מבטיו, למרות שבפועל לא היה בינינו מפגש פרונטלי," אמרה בבהלה.

"טוב, תארזי מזוודה קטנה ואת חומרי הלימוד. אני בא לקחת אותך אליי. נדב לא נמצא בכלל בדירה, תישני בחדר שלו ותחיי ללא פחד." הוא לא המתין לתשובתה ונסע לאסוף אותה. כאשר הגיע לדירתה אלה ישבה מכווצת על הכורסה בסלון. אמנון קרב אליה, הרים סנטרה ובחיוך אמר, "אני דווקא מתחיל להיות בעדו."

"אתה והבדיחות שלך," הפטירה והלכה אחריו כילדה קטנה. בהגיעם לדירה הכניס אותה אמנון לחדרו של נדב, ובשביל ה"תקינות הפוליטית" הרים טלפון לנדב וביקש את אישורו, שהיה כמובן מובן מאליו.

בעודה מתארגנת בחדר הזמין אמנון פיצה ופתח בקבוק יין. אלה שנרגעה בינתיים חייכה והודתה, "פשוט זכיתי בפנסיון מלא."

"חצי פנסיון," תיקן אותה, "צהריים בקמפוס!"

בכוס היין השלישית ביקשה ממנו לספר לה על עצמו. להפתעתו דיבר ללא מעצורים על ילדותו, על בגרותו, על מות אמו, על עבודתו הקשה של אביו ועל החסות שלקח על אחותו הקטנה ועל הבית. אמנון לא דיבר כך עם איש על כאבו העמוק, אפילו לא עם זוגתו לשעבר דינה, איתה חלק שנתיים מחייו. הוא סיפר לאלה רבות על שירותו הצבאי, על חבריו החיים ועל חבריו המתים.

"ואהבה גדולה לא היתה באמצע הדרך?" הקשתה אלה.

הוא ענה בלקוניות, "היתה. ואיננה."

אמנון ביקש לשמוע קצת עליה. אלה ענתה תוך פיהוק מתפנק שיש להשאיר נושאי שיחה למחר. שפתיה רפרפו קלות על מצחו בברכת לילה טוב, והיא נעלמה לחדרו של נדב. אמנון נשאר לבדו בסלון, ותוך דקות קיבל טלפון קצר מאביו, שביקש להיפגש במהרה.

למחרת הגיע אביו לדירתו. אמנון ואלה חיכו למוצא פיו, והוא אמר בהתרגשות שהם כנראה עלו על משהו גדול ושיש להמשיך לחקור בזהירות רבה. זהותו של "בצלאל" התגלתה. בצלאל הוא לא אחר ממשה אוחיון, עבריין מרמלה, שהיה שייך לאחת משתי כנופיות הפשע שלחמו ביניהן על השליטה בסחר הסמים. לפני כעשרה חודשים נעלמו עקבותיו, וכאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו.

ארשת פניו של אביו של אמנון היתה רצינית ביותר. "מדובר פה בעבודה מקצוענית, הדורשת מיומנות ושיתוף פעולה מצד מספר גורמים שונים. חייב להיות מישהו בפקולטה לאנטומיה שמוכן לקלוט גופות אלה, וחייב להיות כירורג פלסטי שמוכן לטשטש את הראיות." לאחר שתיקה קצרה המשיך קראוס, "אני מאוד חושש שתנהגו בחוסר זהירות, שיגלו שאתם מרחרחים יותר מדי. לדעתי אנשים אלה מסוכנים מאוד. בבקשה תבטיחו לי שתהיו זהירים."

לאחר שאביו עזב, מזג אמנון ויסקי לו ולאלה, ושניהם ישבו בדממה. מבט מלוכסן לעבר אלה גרם לאמנון לכרוך זרועותיו סביבה ולאמצה ללבו. אלה הרימה פניה לעברו ושפתותיהם נפגשו בנשיקה לוהטת. אמנון הרים אותה בעדינות בזרועותיו, והביאה למיטתו. שם, הם הפשיטו זה את זו בלהט. סקס כזה אף אחד משניהם לא חווה בעבר. לרגע מתארך לא היה אתמול ולא היה מחר, היה רק עכשיו והוא היה נצחי וטוב.

בבוקר התעורר אמנון וראה את אלה מביטה בו במבט מבויש. הוא הסיט קבוצת שיער ממצחה, נישק אותה ברכות ואמר, "בלי חרטות בבקשה. זוהי גזירה משמים."

אלה פרצה בצחוק משוחרר והחלה ללטף אותו בתשוקה רכה.

"את עוד תהרגי אותי..." גנח אמנון ושיתף פעולה בהתלהבות. כאשר שכבו באפיסת כוחות בסופה של ההתעלסות אמר אמנון באינטונציה צבאית, "וכך אני רוצה את זה כל בוקר!"

ואלה השיבה, "כן, המפקד."

לאורך כל היום הסתובבו שניהם קורנים מאושר באוניברסיטה. דורון ודורית החליפו מבטים מבינים ומרוצים. בצהריים אמנון כיוון את כולם לאזור הדשא ולא לקפיטריה, וסיפר להם את דיווחו של אביו. היה ברור לכולם שחייבת להיות דרך לצלם את הגופה השלישית.

*

בתחילת ההרצאה באנטומיה, שהחלה לאחר ההפסקה הראשונה, פנה הפרופסור בהצעת עבודה לסטודנטים. צריך להגיע משלוח חדש של גופות, ויש להכינן לקראת נתיחה. הוא חילק טפסים למילוי לכל מי שהיה מעוניין.

יש אלוהים! חשב אמנון. זוהי הזדמנות פז להתבונן בגופות מקרוב, ולראות אם טביעת יד האומן קיימת גם בהן. ארבעתם מילאו את טפסי הבקשה ולהפתעתם ארבעתם נפסלו. החבורה כולה קיבלה בבוחן ציון מאוד נמוך, והיה ברור לאמנון שפרופסור הורביץ מתנכל להם במכוון. לעומתם מתן, עומר ודקל הסתובבו כטווסים כאשר קיבלו את החלוק הלבן לאור התקבלותם לתפקיד עוזר המדריך.

לבטיהם היו גדולים אם לשתף את שלישיית העתודאים בסוד החשדות, זאת לנוכח העובדה שניתן יהיה להשתמש בהם כמשתפי פעולה. אמנון שיתף את אביו בהיסוסיו, ואביו ביקש, "השג לי את שמותיהם ואת מספר תעודות הזהות שלהם. מקורותיי יזהו כל פרט על השלישייה וכך נדע אם ניתן לסמוך עליהם."

"האח הגדול עינו פקוחה?" שאל אמנון.

"בהחלט," היתה התשובה. אך כיצד ישיגו את מספרי תעודות הזהות?

שוב הפגינה אלה יצירתיות. היא ניגשה אל שלושת העתודאים וסיפרה להם שהיא מועמדת לעבודה ביטחונית, שתעזור לה מאוד במימון הלימודים, אולם היא חייבת מספר ממליצים מכיתת הלימוד שלה. "אוכל לתת את שמותיכם? מרב הסיכויים שכלל לא יטרידו אתכם," ביקשה.

"ברור." שלושתם לקחו זאת כמחמאה גדולה ונענו ברצון. אלה ביקשה שם, כתובת ומספר תעודת זהות, וחזרה למקומה בחיוך שבע רצון.

לאחר יומיים חזר קראוס עם תשובה ברורה. רק את מתן יש להכניס לסוד העניין ולבקש ממנו לשתף פעולה. הבחירה התאימה להם, כי קשה היה להתעלם ממבטי ההערצה שתלה מתן באלה.

באותו ערב אלה הזמינה את מתן לכוס קפה בדירתו של אמנון. מתן נכנס לדירה ובראותו את הזוג יחד, מתפקדים כיחידה אחת, חש צביטת קנאה. אמנון סיפר למתן את השתלשלות העניינים ומה עורר את חשדם. "אני משביע אותך שהעניין סודי ביותר. אתה הוכנסת אליו רק לאחר שעברת אישור ביטחוני. תפקידך בכוח הוא להתבונן היטב בגופות החדשות ולראות אם קיימת עליהן צלקת המעידה על ניתוח פלסטי," קבע והוסיף, "כמו כן שים לב כיצד מתנהג פרופסור הורביץ בסביבת הגופות. משהו רקוב בממלכת דנמרק."

אלה התקרבה עם ספלי הקפה והוסיפה, "מיותר להזכיר לך, מתן, שכל מה ששמעת פה הערב הוא לאוזניך בלבד."

מתן ישב מהורהר ואמר שיש להתייחס להערותיו של עזאם יותר ברצינות. נוכח מבטם המשתאה סיפר להם שלאחר כשבועיים של נתיחות, הוחלפה "גופתם" בגופה אחרת מסיבה טכנית. עזאם קיטר כל הזמן שזה מאוד מוזר, ושהיה מת לדעת מהי הסיבה הטכנית. לגבי הצלקת שמתחת לטבור טען שזו תפירה שבוצעה לאחר המוות, וכשמתן זלזל בדעתו הוכיח לו את ההבדל בין הצלקת שמתחת לפטמה לבין צלקת של ניתוח התוספתן שזליג עבר.

מתן היה בנו הבכור של עובד בכיר במוסד. עקב עיסוקו של האב, המשפחה נדדה מארץ לארץ, דבר שהקשה מאוד על מתן מבחינה חברתית. רק הצליח להתערות בחברה וכבר היתה תזוזה לארץ אחרת ולתרבות שונה. ברור שמס הערך המוסף היה רכישת השליטה המוחלטת במספר שפות. בתקופות שעדיין לא הסתגל לסביבתו, קרא מתן אין-ספור ספרים. רמת הידע והאינטליגנציה שלו היתה הרבה מעל המצופה מנער בגילו.

את השנתיים האחרונות של התיכון התעקש מתן לעשות בישראל, למרות שהיית המשפחה בלונדון. לדבריו רצה תעודת בגרות ישראלית, חברה ישראלית והכנה טובה לקראת שירותו הצבאי, עליו הוא לא ויתר.

לא היה מאושר ממנו כאשר חזר ארצה והתגורר אצל סבתו בצהלה, שם למד בתיכון המקומי. מתן הצטרף ל"נוער העובד" ובפעולה הראשונה הכיר את דקל ואת עומר. הם הפכו מיד לשלישייה בלתי ניתנת להפרדה. השנה האחרונה בתיכון לוותה בהתלבטות גדולה האם להמשיך לגרעין הנח"ל או להירשם לעתודה האקדמאית. בסופו של דבר הוחלט על העתודה האקדמאית, ושלושתם התקבלו לבית הספר לרפואה.

באותו ערב מתן עזב את דירתו של אמנון בהרגשת אי נוחות. אמנם ראה זאת כמחמאה גדולה שנבחר ל"איש סוד", אולם כל העניין העביר רעד בעצמותיו.

ביום החמישי לעבודתו, כאשר נפתח השק שהכיל את הגופה החדשה, נעתקה נשימתו. מתחת לפטמתו השמאלית של הבר מינן הנוכחי, היה חותם המלך. גם הבחור שהכניס את האלונקה לחדר לא היה מהצוות המוכר. בקפיטריה העביר לאמנון פתק עם אלה החדשות, ועשה זאת בזהירות רבה.

*

בשיחתו של אמנון עם אביו דיווח אביו שגם אמנדה זוהתה כצעירה מקלנסואה, שניהלה רומן עם גבר נשוי, ונעלמה לפני כשמונה חודשים. אביו הביע צער שאין צילום של הגופה השלישית, ושמעתה והלאה החקירה עוברת לידי משטרת ישראל.

"עליכם רק לפקוח עין ולהיזהר." הוא לא היה מוכן לנדב פרטים כיצד הם מתכוננים לפעול. "ככל שתדעו פחות, טוב יותר עבורכם, אבל אני מבטיח שכאשר תפוענח הפרשה, אתם תהיו הראשונים לדעת."

כאשר אמנון סיפר זאת לחבריו, דווקא מתן היה זה שהתעקש שעליהם לנסות להשלים את מה שהם התחילו. כלומר, לצלם את הגופה השלישית. הוא הוסיף באסרטיביות, "לדעתי יש להכניס את עזאם. הוא בחור חריף, מבין בצלקות יותר טוב מאיתנו. הוא ימצא דרך לצלם את הגופה."

אמנון מיד הביע התנגדות לרעיון, "מהיכרותי את המגזר הערבי, הנאמנות הראשונה של עזאם תהיה לבני עמו. האם לדוגמה ירגיש בנוח כשיימצא רוצחה של אמנדה בקלנסואה?"

ראשון הגיב לדבריו דורון, שבטון נרגן אמר, "גם אם למדתי להכיר, להעריך ולחבב אותך, כבן אדם שגדל בניו יורק, בה חיים כל הלאומים והגזעים, קשה לי עם דעותיך הגזעניות."

כשאמנון התכוונן לענות לו בכעס, השתיק אותם מתן ופנה לאמנון, "מכיוון שגם אותי בדקתם ביטחונית לפני שפניתם אליי, אתם ודאי יודעים את מקום עבודתו של אבי. כשהוא שמע שבן זוגי לנתיחות הוא ערבי, עשה מיד תחקיר מקיף עליו ועל משפחתו. הוא משתייך יותר לבית שמאי, והוא נתן הכשר לעזאם. אתה יכול להירגע."

אמנון הביט לעבר הבנות והסיק מהבעת פניהן שהן חושבות כמו דורון ומתן. הוא אמר בציניות, "הבנתי. אני מקבל את דין התנועה, רק תאיר את עיניי, מתן. כיצד אנחנו מתקדמים מפה?"

מתן הציע שלאחר שיקבל את אישורו של עזאם ייסעו שניהם ליפו.

למחרת, כשהגיעו ליפו, קיבלו את פניהם בחביבות מחמוד וואפה, בעלי הבית של עזאם. כשסיימו לשתות בצוותא את הקפה השחור, הודיעו שהם יוצאים לסרט ומשאירים את הצעירים לנפשם.

לאחר דקה של שקט שאל אמנון את עזאם, "לא היה פשוט וקל יותר לשכור חדר ליד האוניברסיטה?"

עזאם גיחך בעצב, "אתה חושב שלא ניסיתי? אף בעל בית יהודי לא רצה להשכיר לי חדר. למזלי מחמוד וואפה, שהפכו גם לחברים, השכירו לי חדר ברצון. ומחמוד, שמרצה באוניברסיטה בחוג למזרחנות, גם נותן לי טרמפ לפעמים."

אמנון הנבוך החל לספר לו על הדברים שמטרידים אותם בחדר הנתיחות. בסיום התיאור ישב עזאם מהורהר. לאחר שתיקה אמר, "דבר ראשון יש לצלם את הגופה השלישית. אני מציע שמחר בלילה ניסע שלושתנו לחדר הנתיחות, נשתמש במפתח שיש למתן כמדריך, מתן יישאר באוטו וישגיח אם מישהו מגיע בזמן שאני ואמנון נצלם את הגופה. אמנון ומתן הסכימו לתכנית. הם נפרדו מעזאם, נכנסו לאוטו והחלו לנסוע בדממה. לאחר מספר דקות אמר אמנון בשקט, "מתן, אתה צודק בהחלט. הבחור מרשים ואסרטיבי."

למחרת נסעו שלושתם לחדר הנתיחות. בעודם רכונים מעל הגופה השלישית ובעוד אמנון מתכונן לצלם, כיסה עזאם במהירות את הגופה. הוא דחף את אמנון מתחת למיטה, והסתתר מתחת למיטה אחרת.

קול סיבוב מפתח נשמע ופרופסור הורביץ נכנס לחדר, התיישב ליד הגופה החדשה והחל לנתחה. לבו של אמנון פעם במהירות כמו בעת מבצע צבאי, אלא שהפעם איש הצוות שלו, שבעצם הציל את חייו, הוא ערבי! למזלם, לאחר שעה קלה קיבל הורביץ טלפון מאשתו, שדרשה ממנו לחזור הביתה כי היא רוצה לדבר איתו על משהו דחוף.

חמש דקות לאחר לכתו יצאו ממחבואם. אמנון מיהר לצלם, הם נעלו את הדלת ומיהרו לעבר המכונית. במכונית חיכה להם מתן, חיוור ועצבני. הוא התנצל שלא יכול היה להזהירם, "לא שיערתי שפרופסור הורביץ זריז כל כך. ישבתי והתפללתי לכולם, לאלוהים, לישו ולאללה."

בהערכה סיפר לו אמנון שהם ניצלו בגלל חושיו החדים ותושייתו של עזאם. "אין פלא שאתם גששים כאלה טובים!" הכריז. בחיוך ענה לו עזאם שהוא מתבלבל בין ערבים לדרוזים, אבל מודה על המחמאות.

הורביץ מיהר לביתו ובכעס שאל את אשתו, "מה כל כך דחוף שאת מפריעה לי בעבודה?"

לראשונה בחייה ענתה לו אשתו בזעם, "פעם בחיים תהיה מעורב גם במה שקורה במשפחה ולא רק בעבודה שלך. בננו יותם מאוד מדאיג אותי בהיעלמויות הליליות שלו, תמיד לבוש בבגדיו השחורים כשהמצלמה הגדולה תלויה על כתפו."

בזעם צרח עליה, "בשל הפרנויות שלך הקריירה שלי עלולה להיפגע."

כשנשמע צלצול הטלפון פקד עליה לענות ולהודיע לחברותיה לא לצלצל בשעות כאלה. להפתעתו, כשהרימה את השפופרת סיננה, "השיחה היא בשבילך."

בעוד כולו פקעת עצבים הוא נטל את הטלפון, החוויר ויצא החוצה לדבר רחוק מאוזניה של אשתו.

בהתחלה ניסה בתקיפות לבקש שבחודשיים הקרובים יעזבו אותו לנפשו. "זוהי תחילת שנת הלימודים, ועליי לארגן אותה כראוי!" לשמע הגידופים ששמע מעבר לקו החל לרעוד בכל גופו. ואז הגיעה ההוראה להיפגש בעוד כשעה במקום שבו הם נפגשו לראשונה.

לאחר שלבש את בגדי הצעידה וראה שאשתו נמצאת במטבח ומדברת בטלפון, חמק לחדרו של יותם בנו, שהתנהגותו לאחרונה הטרידה גם אותו. הוא ניגש למחשבו האישי של יותם, וללא כל נקיפות מצפון החל לעבור על התיקיות השונות. לתדהמתו מצא תמונות של בחורות עירומות, כשאחת מהן נראתה לו מוכרת. הוא התבונן בה ממושכות עד שזיהה בתמונה את אלה הסטודנטית לרפואה.

האם גם שירותי מין כרוכים בעסקה? ואולי סחיטה כספית? סחיטת ציון באנטומיה? ברור שלא אהבה טהורה! אלה ושלושת חבריה סומנו אצלו מראש כעושי צרות. חטטנותם איימה מן ההתחלה. אט-אט הגיע הפרופסור לתובנה, שעליהם לעזוב את בית הספר לרפואה. ואם תהיה בעיה להיפטר מארבעתם, הרי שאלה תסולק ראשונה!

"עליי להירגע בצעידה." הורביץ נכנס לחדר ואמר לאשתו שלצערו המריבה תדחה.

את הצעידה שטלטלה את עולמו לפני כשנה הוא לא ישכח לעולם. על ספסל במסלול צעידתו ישב גבר. כשעבר לידו נעמד האיש לפניו ובטון סמכותי פקד עליו לעצור. הגבר היה בסביבות שנות הארבעים לחייו, מוצק, כהה עור, צלקת על לחיו והבעת עיניו קרה וחודרת.

פרופסור הורביץ נראה מבולבל. לאחר שתי דקות דומיה, שנראו להורביץ כנצח, אמר האיש, "קריירה מדהימה בנית לך, פרופסור, בהתחשב בעובדה שתעודת המומחיות שלך כפתולוג - מזויפת."

פרופסור הורביץ קפא על שמריו. פרט זה בחייו ניסה להדחיק ולשכוח. לפני כעשרים שנה, לפני עלייתו ארצה, היה עליו להגיש עבודה ולעשות בחינה נוספת כדי לזכות בתואר המיוחל: מומחה לפתולוגיה. ידידו לספסל הלימודים, ששהה בישראל כבר שנתיים, שכנע אותו שאסור שהדבר יעכבו, שיש מחסור כרגע בפתולוגים, וכי עניין המומחיות הוא דבר זעיר.

החבר עמד במילתו, וכשהגיע הורביץ הצעיר ארצה, לקח אותו למשרד חשוך ברחוב העלייה בתל אביב. החבר הביא את תעודת המומחה שלו בגניקולוגיה, מהאוניברסיטה באורוגוואי, והסביר ליהודי השפוף שישב ליד השולחן מה עליו לעשות. זו היתה הפעם הראשונה שבה למד הורביץ את המנטרה "יהיה בסדר".

היהודי המבוגר שישב במשרד שרד את אושוויץ בזכות היותו רב אומן בזיופים. תוך שלושה ימים היתה לד"ר הורביץ תעודת מומחה לפתולוגיה מהאוניברסיטה לרפואה באורוגוואי, תמורת 150$.

כיצד נודע לבריון זה סודו הכמוס ביותר? סוד שאפילו אשתו לא היתה שותפה לו? פרופסור הורביץ החל לרעוד בכל גופו. הוא ראה לפניו את חייו וחיי משפחתו נהרסים.

הגבר הזר צחק צחוק מקפיא דם והרגיע את הפרופסור. "אל תדאג, סודך יהיה שמור עמי לעולמי עד, אולם תמורת שמירת סוד זה עליך לשתף איתי פעולה." הורביץ לא האמין למשמע אוזניו. תכניתו של הבריון תוכננה בקפידה. כל פרט נלקח בחשבון. "אני אספק לך גופות שנתרמו כביכול למדע, אבל אתה תצטרך להפעיל רופא נוסף, מומחה לכירורגיה פלסטית, שיטשטש את עקבות סיבת המוות." נוכח מבטו המופתע והמבועת של פרופסור הורביץ, הוסיף הבריון במתק שפתיים, "אני לא לוחץ, אתן לך יומיים למחשבה. בעוד יומיים, באותה שעה, אחכה לך כאן."

הבריון נעלם כלעומת שבא, ופרופסור הורביץ נשאר לשבת בוהה בחלל. מסכת חייו עברה לנגד עיניו. ילד משכונת עוני באורוגוואי, שנאלץ לעבוד כל חייו למימון השכלתו ולהשגת המקום בצמרת שבו הוא כרגע נמצא. מסודר מבחינה כלכלית, מפורסם בתחומו בכל העולם, והעיקר, מבורך במשפחה נפלאה.

ההחלטה נפלה! הוא ישתף פעולה ולא יהרוס את עולמו ואת עולם משפחתו, הסומכת עליו. הוא ינסה לראות גם את הכוס החצי מלאה, הרי במילא חסרות גופות בחדר האנטומיה. בסוגיית הכירורג הפלסטי יתמודד אחר כך.

פרופסור הורביץ גר בפרבר בורגני בתל אביב. אשתו עבדה כאחות בבית החולים איכילוב, ובנו ובתו למדו בתיכון. פרופסור הורביץ הגיע לארץ מאורוגוואי לפני כעשרים שנה, את אשתו הכיר כאן וכאן בנה את ביתו. את עבודתו בארץ החל כפתולוג זוטר במחלקה לאנטומיה שבפקולטה לרפואה בירושלים. כל ערב הלך לאולפן ללמוד עברית, והסתפק בשעתיים שינה בלילה בלבד. עבודתו הקשה ומאמציו השתלמו, ובמהירות הפך לנער טיפוחיו של ראש החוג לאנטומיה. בהמשך עבר לאוניברסיטת תל אביב, ולאחר תקופה קצרה התמנה להיות ראש החוג לאנטומיה. חייו התנהלו על מי מנוחות. הקריירה האקדמאית פרחה, שמו מוכר בכל העולם, ובשאלוני משוב של הסטודנטים הרצאותיו היו במקום הראשון. משפחתו הסבה לו נחת. אשתו רחל, שמוצאה תימני, נתנה לגבר במשפחה כבוד רב, והחזיקה משק בית לתפארת. ילדיו היו בין המצטיינים בתיכון. הבת פעילה בתנועת נוער, והבן, הוחלט שימשיך במסורת המשפחתית וילמד רפואה.

יותם הורביץ שנא את נטל שם המשפחה שנשא. בכל שלב בחייו נאלץ להתמודד עם ה"ציפיות" הגדולות ממנו, כבנו של פרופסור הורביץ. מוזר, חשב לעצמו, כל חיי חשתי כבן למשפחה חד הורית, עם כל הכבוד שאבא זוכה לו בארץ ובעולם. אף פעם לא הרגשתי שקיימת בבית דמות גברית, שניתן לסמוך עליה. יותם הבין שאביו "נשוי" היה לרפואה, וכי הוא, אמו ואחותו מהווים תפאורת רקע בלבד. לו רק היה אביו מפגין יושר עצמי, מודה במצב האמתי ומניח להם לנפשם, ניתן היה להתמודד עם המצב. אבל הקשיחות והצביעות והפעלת הלחץ האדיר למצוינות ערערו את נפשו. על רגשות, בעיות גיל ההתבגרות וסערת הנפש עקב ההשתוללות ההורמונלית, לא היה ליותם עם מי לחלוק או ממי לקבל הדרכה. יותם, שהצטיין בלימודיו, הפך להיות נער מתבודד, ללא חיים חברתיים. את צרכיו המיניים החל לספק בעיון בחוברות פורנוגרפיות, בצפייה בסרטים כחולים, ולאחרונה סיפוקו הגדול היה בהצצה לדירותיהן של רווקות. האדרנלין היה מוגבר, ולהודות על האמת, היתה ליותם איזו ציפייה קטנה להיתפס על ידי אביו ובכך להטיל עליו חרפה.

הבחורה האחרונה, שלאחרונה החל להציץ לדירתה, התגלתה כסטודנטית לרפואה. הוא חשד בזה בראותו את שקית העצמות שהיתה בדירתה. בהיותו בחור מבריק מצא דרך לאשש זאת. כאן האדרנלין החל להרקיע שחקים. בבוקר מקשיבה להרצאותיו של האב ובערב מתערטלת לעיני הבן... הקשר בין הנערה לבין אביו הדליק אותו, ויותם תיעד את הנערה המעורטלת בתמונות.

תבנית משפחתו של יותם - אם כנועה ואב עריץ, שרטה גם את נפש אחותו יעל. יעל לא הצליחה ליצור קשר עמוק עם אף גבר, ורק לאחר היכרותה את אסנת ולאחר שהתאהבה בה, הבינה סוף- סוף את נטיות לבה וגופה. אסנת באה מרקע לגמרי שונה משל יעל, ממשפחה במצוקה שכללה שבע נפשות מרמלה, בת לאב אלכוהוליסט ומכה ולאם נרקומנית. כיצד שרדה אסנת משפחה זו ולא התגלגלה לפשע? רק האל יודע.

אחיה לעומתה לא הצליחו לשמור על טוהר המידות. לפחות ציון ציין לעצמו את מקצועו של אביה של יעל - אולי אפשר יהיה להיעזר בו בעתיד.

באותו ערב גורלי, כשחזר פרופסור הורביץ הביתה, השולחן היה ערוך לארוחת הערב, וריחות אסדו היו באוויר. כטוב לבם ביין לאחר הארוחה, כאשר רק הוא ורחל נשארו לשבת, ציין שאלישבע חברתה נראית לאחרונה נהדר. רחל חייכה ואמרה, "תתפלא, גם אני יכולה להראות כך לאחר מתיחת פנים."

"ולמה שלא תפרגני לעצמך לקראת יום ההולדת?" שאל בעלה. רחל הביטה בו בפליאה, האחרון שתמך עד כה בניתוחים פלסטיים היה הוא.

"מי נחשב עכשיו לכוכב במקצוע?" שאל הורביץ כבדרך אגב, ורחל ענתה מיד שד"ר פז הוא המוביל. הורביץ זכר מצוין את פז. בהיותו סטודנט עדיין נקרא פזאואל, בחור מלא חדוות חיים, ידיים מצוינות והערכה מרובה לדברים חומריים, היה די צפוי שיבחר בקריירת כירורג פלסטי.

טוב, שם יש, אבל כיצד גורמים לכך שפז יסכים לתת יד לקנוניה זו? ובציניות חשב, הדבר היחיד שיעבוד הוא הדבר שעבד עליי, דהיינו, סחיטה. כפי שהכיר את הקולגות, המטפלים בפציינט החי, חלק מרמת חייהם הגבוהה הגיעה מכספים שמס הכנסה לא שותף להם.

"מי מחברותייך היא הבאה בתור לחידוש נעוריה?" שאל.

"שולה," ענתה רחל בחיוך.

למחרת טלפן פרופסור הורביץ לשולה, ולהפתעתה הרבה הזמין אותה לכוס קפה. הוא ביקש את עזרתה במתנת הפתעה, אותה הוא מתכנן לכבוד רחל אשתו ליום הולדתה.

"מה דעתך, ניתוח מתיחת פנים היא מתנה ראויה?"

שולה אמרה בקנאה, "אין לך מושג כמה ויכוחים יש לי עם נפתלי בנושא. הוא טוען שזוהי הוצאה כספית מיותרת."

"מה מחירו של ניתוח כזה?" התעניין הורביץ.

"15,000$." ענתה שולה באנחה.

"את כל כך תמימה, שולה. בפעם הבאה תגידי שאת מוכנה לתת 10,000$ במזומן וללא קבלה, והוזלת כשליש מהניתוח!" הוא התעניין על מי היא ממליצה, והתשובה המידית היתה: ד"ר פז.

כעבור יומיים, בפגישה הנוספת בפארק, פרופסור הורביץ נתן את הסכמתו וביקש שיתנו לו מספר ימים למציאת כירורג פלסטי.

כעבור שבוע דיווחה רחל לבעלה שגם שולה עברה את הניתוח. חורג ממנהגו הלך הורביץ לבקר אותה. בהיותם לבד בחדר שאל, "האם עצתי הוכיחה את עצמה?"

חיוך מאושר נסך על שפתיה והיא לחשה לו באוזן, "לא בשליש אלא בחצי! ותודה, תודה על הטיפ."

שיחת הטלפון של פרופסור הורביץ תפסה את ד"ר פז כשהוא בביתו המפואר בסביון. הריהוט הובא במיוחד מאיטליה. הוא השקיף לעבר בריכת השחייה בחצר כשבתו המתבגרת עסוקה בשחייה מאומצת, לשם הורדת מספר קילוגרמים מיותרים. דליה אשתו עדיין התלבשה לקראת יציאתם לערב הגאלה של האופרה. פז, שהיה מלא קסם אישי, הפך במהרה לרופאם של כל הסלבריטאים ולחברם הקרוב. את ערביו בארץ בילה במסעדות גורמה, ובחופשותיו שייט ביאכטות יקרות. "קשה... קשה..." נאנח והבעת סיפוק אדירה על פניו. פז לא חשד לרגע מה צופן לו העתיד.

הורביץ ביקש לפגוש אותו בדחיפות. פז היה מופתע. מאז ימי הסטודנטיאליות לא היו בקשר. בפגישתם, לאחר מספר מילות נימוסים, ניגש פרופסור הורביץ ישר ולעניין, וציין, "פז, ידידי, אני לא חושב שההסתדרות הרפואית, הנהלת בית החולים ורשויות המס תשמחנה לשמוע שאתה לוקח כסף שחור!"

פז החוויר וממלמל, "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

"יש לי רשימה ארוכה של נשים ששילמו לך במזומן ולא קיבלו קבלות!"

פז החוויר ומלמל, "כולם חוטאים בזה לפרקים."

"תגיד את זה בזמן המשפט," הוסיף הורביץ בסרקסטיות. הורביץ הסביר לו שסודו יהיה שמור אתו אם יסכים לעסקה משותפת. לפז לא נותרה ברירה. בעיקר, חשב על אביו, שנשא משרת שופט, ולא יוכל לעמוד בבושה. בשיטה מתוחכמת זו טוותה כנופיית הפשע את רשתה סביב שני אנשים אלה, שהיו בשיא פריחתם.

*

בפגישתם הנוכחית תפס הבריון את חולצתו של הורביץ בחוזקה, והבהיר לו שהוא לא נמצא במצב של התניית תנאים! הורביץ המפוחד גמגם שמלבד העבודה המרובה, מטרידים אותו ארבעה סטודנטים חטטניים. הבריון דרש מהורביץ שיעשה עבודתו נאמנה, ושאת הדאגות ישאיר להם. בקשיחות המשיך, "תן לנו את שמות הסטודנטים."

ד"ר שניידר המשעמם, מסתבר, יצא לחופשה מטעמי בריאות. במקומו נוכח ד"ר ניצן, שהרצאותיו היו משב רוח רענן. אף אחד מהסטודנטים, וגם לא פרופסור הורביץ, ידע שד"ר שניידר הוא בעצם פתולוג משטרתי, שאת שירותו הצבאי עשה ביחידה מובחרת. כמו כן, הוצמד סוכן סמוי, שהפך להיות צלו של פרופסור הורביץ, ומכשיר האזנה הותקן במכשירי הטלפון שלו.

לאחר הפסקת הצהריים, כשחזרו הסטודנטים לחדר ההרצאות להמשך הרצאתו של פרופסור הורביץ, הפרופסור נכנס מלווה באיש ביטחון של האוניברסיטה. בטון מצמרר ביקש מכולם לשבת, והודיע לסטודנטים שמזה זמן מה נעלמים דברים מהמחלקה.

"היום הוחלט להעביר את התלונה לרשויות הביטחון של האוניברסיטה," קבע. רשות הדיבור הועברה לאיש הביטחון, שהודיע שכל סטודנט ותיקו עוברים כעת דרכו לשם עריכת חיפוש. בהבעת תדהמה ובדממה עברו הסטודנטים בסך לפניו. כאשר פתח את תיקה של אלה, הוא הוציא ממנו ספר שלא הכירה, שנשא את חותמת החוג. חיוורון כיסה את פניה, ובבעתה אמרה לאיש הביטחון שאינה מבינה איך הגיע הספר לתיקה.

"בואי איתי בבקשה," אמר בקשיחות, ובקשתו של אמנון ללוות אותה נענתה בשלילה.

"אל תדאגי," לחש לה אמנון, "נעשה הכול כדי להוציא אותך ממלכודת זו, תסמכי עליי."

בחדרו של איש הביטחון ניסתה אלה לשווא להסביר שלא לקחה את הספר ושאין לה שמץ של מושג איך הגיע לתיקה. החוקר הסביר לה בצינה שמוצא של כבוד עבורה יהיה עזיבת הלימודים, ושכך לא תועבר התלונה למשטרה, לא ייפתח לה תיק פלילי, והיא לא תישלח למאסר. אלה ביקשה מספר שעות להתלבט. באין ברירה נאלץ איש הביטחון להיענות לבקשתה, למרות שידע שפרופסור הורביץ ירתח.

בחוץ חבריה חיכו לה בדאגה. הם הלכו לעבר מכוניתו של אמנון, ולא דיברו עד שהגיעו לדירתו. אלה תיארה להם את השיחה ואת האפשרויות שהוצגו לפניה. ברור היה לכולם שהכול מבוים, ושהכול נעשה כדי להרחיק את אלה מהאוניברסיטה. כמו כן ברור היה להם שהם הבאים בתור.

"חייבים להתייעץ עם אבא שלי," אמר אמנון, והאחרים הנהנו בהסכמה. אמנון התקשר לאביו, והאחרון ניסה להרגיע, "אל תעשו בינתיים דבר. חכו לשמוע ממני."

לאחר כארבע שעות ביקש מהם להגיע לתחנת המשטרה. הוא ישב בחברת קצין נוסף, חיבק חיבוק אבהי את אלה וביקש ממנה לא לדאוג. ברור שהוטמנה פה מלכודת, ושהמטרה היא להרחיקה מהקמפוס, אולם מה שנשגב מבינתו - מדוע היא מכולם? והאם יש עוד משהו, אפילו אם הוא נראה לה שולי, שקרה לה לאחרונה...?

"אולי סיפור המציץ?" ניסה אמנון לעזור, והכניס את הנוכחים לרזי הסיפור. המלצתו של קראוס היתה שאלה תאמר לאיש הביטחון שהיא עצמה פנתה למשטרה במטרה לדווח על המקרה, ובהיותה בטוחה בחפותה היא מוכנה לכל חקירה משטרתית.

פרופסור הורביץ רתח מזעם כאשר שמע את החדשות מפי איש הביטחון. להפתעתו המשטרה הגיעה כבר למחרת עם מכשיר פוליגרף. הנבדקת הראשונה היתה אלה. לאחר חקירתה היא נמצאה דוברת אמת. אחריה החלו להיחקר כל עובדי הפקולטה שאינם שייכים לסגל האקדמאי. בין עובדי הניקיון היה נער בן שמונה-עשרה הלוקה בתסמונת דאון, ושבמחווה הומניטרית הסכים פרופסור הורביץ להעסיקו. כאשר נכנס לחדר לא היה צורך לחברו למכונת הפוליגרף. הנער פרץ בבכי קורע לב והודה בהשמת הספר בתיק של אלה, לבקשת פרופסור הורביץ. קראוס ניסה להרגיע את הנער, ואמר שהתנצלות בפני אלה תספיק.

לאחר מכן ניגש קראוס לפרופסור הורביץ. הוא דיווח על הודאת הנער, ללא הזכרת שמו של הורביץ. בהתחסדות אמר קראוס שהמשטרה מוכנה לרדת מהמקרה ולהניח לנער עקב מוגבלותו. הם קיוו שגם פרופסור הורביץ יוכל לסלוח לו. אלה נקראה לחדרו של איש הביטחון, וזכתה להתנצלות רשמית על אי הנעימות שנגרמה לה.

*

זמנה של נתיחת אזור הצוואר הגיעה. כמצופה, בעורק הקרוטיד (העורק הצווארי) של אמנדה נצפתה אותה היצרות, שלפניה ואחריה האזורים המורחבים. גם כאן נשף פרופסור הורביץ בעורפן של אלה ודורית בשעת הנתיחה, דבר שאילץ אותן להתרכז בנתיחה ולא להחליף ביניהן מילה או מבט.

בערב, בדרכה למכולת, חייכה דורית לעצמה. היא חשבה על דורון, והודתה מעומק לבה למכון להכוונה מקצועית ששלח אותה ללמוד רפואה והפגיש בינה ובין דורון.

את חיוכה קטעה מכונית כסופה, שנסעה במהירות והגיחה מסמטה צדדית. היא פגעה בדורית, ונעלמה באותה מהירות שהגיעה. רופא שהיה בסביבה החל בפעולת ההחייאה, וצפירת האמבולנס שהוזעק נשמעה.

צוות הטראומה של בית חולים איכילוב עבד כמכונה משומנת. קשה היה לזהות את הבחורה הצעירה והיפה, שלכל חלל אפשרי בגופה הוחדר צינור. האחות האחראית רטנה בחשאי על תפקידה הקשה - להודיע על דבר התאונה למשפחה, שאותרה על פי כתובתה של דורית בתעודת הזהות.

קול אישה חרישי ענה לה במשפט קצר, "אני לא מבינה..." והעבירה את השפופרת לבעלה.

אביה של דורית האזין בדריכות, החוויר כסיד ומלמל, "מיד נגיע." בעדינות חיבק את כתפיה של אשתו ולחש, "הוא מנסה אותנו שוב, וגם הפעם ננצח."

הזוג השפוף הזמין מונית ומיהר לבית החולים. בבית החולים ישבו השניים המומים ולא רצו להטריד את הרופאים בשאלות. הדבר היחידי ההגיוני שעשו היה להודיע לדורון על התאונה. תוך זמן קצר הגיע דורון ונטל את הפיקוד לידיו. הוא הסביר להוריה שיש לנתח את בתם בדחיפות, עקב המצאות דם בחלל הבטן, דבר המורה על איבר קרוע.

דורית הועברה בדחיפות לחדר הניתוח. הוריה ישבו בשתיקה מעיקה. דורון לא ידע כיצד להקל עליהם ועל עצמו. לשמחתו אלה ואמנון הצטרפו אליהם. אלה בכישרונה הנדיר החלה לדובב אותם, להלל את רופאי בית החולים, ולנטוע תקווה בלב כולם.

איש משטרה ניגש אליהם בנסותו לדלות פרטים על תאונת ה"פגע וברח", אולם הבין שלנוכחים אין כל פרטים על התאונה. אמנון ודורון ניגשו להביא קפה, וניצלו את פסק הזמן לשיחה.

"האם אתה חושב שהתאונה הזאת היתה מקרית?" שאל אמנון.

דורון הביט בו בהשתאות והפטיר, "למען האמת, ניסיתי לא לחשוב על זה."

"תקשיב לי טוב, סמיכות התאונה לכישלון הדחתה של אלה מבית הספר לרפואה גורמת לי לחשוב שמישהו נכנס ללחץ ומנסה לסלק אותנו מהשטח! ניסיון לרצח הוא כבר הסלמה. חייבים לעדכן את אבי."