צבעוני ארבע

 הנפילה

הייתי תלוי תחת המצנח שלי. מסתכל למטה מגובה של 10,000 רגל, יודע שאני הולך להיהרג בעוד פחות מחמש-עשרה דקות, והרגשתי צער גדול על עצמי. כל חברי הטייסים שצנחו עד כה בדלתא של הנילוס לא שרדו את המפגש עם מקבלי פניהם, ולא היתה לי שום סיבה לחשוב שגורלי יהיה שונה.

השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת ולא היה אפשר שלא להתפעל מהנוף שמתחתי. משבצות האדמה החומות, הירוקות והלבנות מכותנה, תעלות המים הרבות שהברק על פניהן ריצד כלפי מעלה, מעט העננים שזהרו בקרני השמש המתקרבת לקו האופק - כל אלה עשו את שקיעתי לזרועותיהם של מאות הכפריים שחיכו לי שם למטה למאושרת עוד פחות. רגלי השבורה טרם החלה להכאיב לי, אולם היה עלי ללחוץ על פרק ידי השמאלית כדי להפיג מעט מהכאב שזרם מהמרפק השבור. בכל מקרה, לא הייתי מודאג מפציעתי יתר על המידה משום שכאשר אדם בדרכו להיהרג בתוך פחות מעשר דקות, עוד עצם אחת שבורה או פחות עצם אחת שבורה - זה כבר לא באמת משנה.

זמן קצר קודם לכן הייתי בתוך תא הטייס של המיראז' שלי, פולח את השמים, מהיר ממהירות הקול, רחוק כדי מאתיים מייל מהבית. טיל שהתפוצץ מתחת לזנב מטוסי גרם לי לנסות ולהשתלט על המצב אך ללא הועיל. יש שלוש מערכות הטסה הידראוליות נפרדות במיראז', ואני איבדתי את הלחץ בשלושתן בתוך פחות מעשר שניות. כאשר הלחץ נופל מתחת לערך של 90 HPZ, המערכת השלישית, מערכת החירום, מפעילה צופר התרעה, ואני ישבתי במטוס ובאוזני יללת צופר שבן רגע יכולה לגרום לכל טייס לאבד את הלחץ ההידראולי שלו עצמו.

הזזתי את מוט ההיגוי, מקווה להפנות את המטוס בחזרה הביתה, אך לא זכיתי לכל תגובה. ההרגשה דמתה לנהיגה במכונית צעצוע של ילדים - מסובבים את ההגה מצד אל צד במרץ רב, אבל המכונית נוסעת לכל מיני כיוונים ללא שום קשר לתנועת ההגה. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהגיע הזמן לתת לכיסא המַפלט שלי את רגע התהילה שלו. העפתי בפעם האחרונה מבט חטוף סביב, הרמתי את שתי ידי אל ידית המפלט העליונה ומשכתי בה בחוזקה עד שירדה לגובה החזה שלי תוך שהיא מושכת אחריה את יריעת הברזנט שאמורה להגן על פני הטייס. דבר לא קרה. שחררתי את הידית ומשכתי בה שוב, הפעם חזק עוד יותר. גם בפעם השנייה לא קרה דבר. הסרתי את כיסוי הברזנט מעל פני וראיתי את עצמי צולל אנכית לכיוון הקרקע במהירות אדירה שלא משאירה עוד זמן רב בטרם אפער בקרקע מכתש ענקי ואהפוך בעצמי לערמת אפר שתתפזר עם הזמן ברוח. ידי הימנית זזה מיד לטבעת ההפלטה התחתונה של כיסא המפלט, זו שבין רגלי הטייס, ומשכה אותה בכוח רב. חופת תא הטייס עפה מיד, ואני ידעתי שתעבור שנייה אחת בדיוק לפני שתהליך ההפלטה יתחיל. אני זוכר את עצמי אומר "היי, רגע, אין מזה חזרה," ואז התפוצצה הסופה בפני. כמו פגז הנורה מתותח עברתי באחת מהשקט של התא אל העולם החיצון, חוצה בגופי את גל ההלם של מהירות הקול אל מקום שבו רוח על-קולית במהירות של אלף קילומטר לשעה לקחה אותי תחת חסותה.

תהליך ההפלטה במיראז' מאט את הטייס מהמהירות שבה הפליט את עצמו למהירות של נפילה חופשית בתוך 1.75 שניות. כאשר ההפלטה מתרחשת בגובה של 14,000 רגל או יותר, ואני הייתי בגובה של כ-20,000 רגל בזמן ההפלטה, מצנח הטייס לא נפרש, ובמקומו נפרש מצנח ייצוב קטן מעל כיסא המַפלט. כשהטייס נופל הוא עדיין יושב חגור בו. הרעיון הוא להביא את הטייס הנוטש כמה שיותר מהר, ובצורה יציבה, לגובה שבו יש טמפרטורה וחמצן המאפשרים קיום אנושי. אלה היו שנייה ושלושת רבעי מהממות. הרוח הכתה בי באגרופיה, סחררה בפראות את הכיסא סביב שלושת ציריו, תלשה ממני את קסדתי (זו עם הציור של הדרקון), את מסכת החמצן שלי ואת כפפות ידי. ואז היתה המכה הרכה של פתיחת מצנח הייצוב, ואני מצאתי את עצמי יושב בכיסאי הנופל אנכית לעבר הקרקע.

ראשי היה שמוט על חזי. שתי השניות הברוטליות שעברתי כמו פירקו אותי והשאירו אותי נטול כוחות. אולם הרוח שנשבה בעדינות על פני החזירה אותי חיש מהר למציאות. פתחתי את עיני והתחלתי להתבונן באטיות סביב. הרמתי את ראשי לראות שהמצנח אכן מחזיק את הכיסא שבו ישבתי, שוב מבט סביב ואז כלפי מטה. המראה היה מוזר מאוד. לאן שלא הבטתי, רחוק מתחתי היתה מצרים פרושה לכל רוחב העין, וקרוב יותר היתה רק רגל אחת, רגלי השמאלית. חיפשתי בעיני את הימנית אבל לא, רק השמאלית היתה שם. התחלתי לנענע בבהונות רגלי והרגשתי לא רק את אלה של הרגל השמאלית, אלא גם את אלה של הימנית, הרגל החסרה.

המקום היחיד שלא הסתכלתי לעברו היה צדו האחורי של הכיסא, ואז, כשאני מחזיק בידי הימנית ברצועה של מצנח הייצוב, סובבתי את ראשי לאחור ככל שיכולתי. הרגל אכן היתה שם, מצביעה לכיוון ההפוך וכאילו מנותקת מהגוף, ללא כל כאב. באגרופי הימני חפנתי את חליפת הג'י בחלק של הירך הימנית והבאתי את הרגל קדימה למקום שבו היא אמורה להיות, לצדה של השמאלית. הנחתי שהיא נותקה למעשה מהגוף, ומה שעדיין מחזיק אותה מחוברת אליו כביכול הוא רק מערכת הרוכסנים של חליפת הג'י. באותו הזמן בערך הבנתי שידי השמאלית אינה מסוגלת לנוע ושהמרפק שלה שבור. המילה "צרה" היתה כתובה לכל רוחב השמים.

ידעתי שאני זקוק לזמן למחשבה, ונפילתי המהירה כשאני עדיין בתוך הכיסא הטרידה אותי משהו, כך שהחלטתי לנתק עצמי ממנו באופן יזום. בדרך כלל הדבר קורה אוטומטית כשמנמיכים מתחת ל-14,000 אלף רגל, אולם האכזבה מידית ההפלטה העליונה היתה עדיין טרייה, ולא, אני לא התכוונתי לרדת את כל הדרך בסגנון מרי פופינס היישר לידיהם של מאות הכפריים שוודאי יחכו לי. הטייס יכול להתנתק מהכיסא על ידי משיכה של שתי טבעות מתכת החגורות על מותניו, זו מתחת לזו, ואני השתמשתי רק בידי הימנית כדי לעשות את פעולות ההתנתקות. טבעת ראשונה... טבעת שנייה... ובבת-אחת נחבטו כתפי בחוזקה כשהמצנח העיקרי שלי נפתח. וכך, כשראשי שמוט מעט מטה, יכולתי לראות את כיסאי הריק עושה את דרכו לכיוון הקרקע.

החדשות הטובות, כשאתה תלוי שם בגובה 15,000 רגל, הן שאינך חש בכל תנועה. אתה יכול אפילו להשלות את עצמך שתהיה תלוי שם לעד. ומה אז? אתה עשוי לשאול, אבל כל מי שהיה בקטע הדרך האחרון לגרדום יספר לכם שכל האטה לכאורה מתקבלת בברכה באותו הרגע. בהסתכלות למטה נראה שאנשים היו סבורים שהייתי בדרכי אליהם. שלושה כפרים היו מתחתי, ומכל אחד מהם התחיל לצאת נחש של אנשים בכיוון נקודת הנחיתה המשוערת שלי. בהסתכלות למעלה קל היה להבין איך ראו אותי. המצנח שלי היה עשוי מפלחים בצבעי אדום חזק ולבן בוהק, והיה אפשר לראותו על רקע השמים הבהירים ממרקש ועד בנגלדש.

ובכן, לא ממש האמנתי שאשאר בגובה לנצח והתחלתי להיפטר מציוד שנעשה מיותר. איני יכול להכחיש שהתחלתי לראות בעיני רוחי מראות בסגנון "באותו הזמן, בישראל..." אשתי, הורי, אחַי, חברי הטייסים, כולם הופיעו לפני מבלי שאוכל לומר להם עד כמה אני מצטער על שהרסתי להם את היום. חשבתי אפילו על זוג המוקסינים הנהדר שקניתי כמה ימים קודם לכן ב"גלזר'ס" ברחוב דיזנגוף, ומהסתכלות ברגלי התלויה תמהתי ביני לביני אם אוכל, היה ואשוב אי פעם לתל אביב, להחזירם ולקבל את כספי בחזרה.

אבל עכשיו עסקתי בשליפת כל המסמכים שהיו בכיסי חליפת הג'י שלי, בקריעתם ובזריקתם. קצת מסובך כשהמרפק השמאלי שבור, אבל זה נתן לי תעסוקה. וכך נפרדתי מדפיות אותות הקריאה, מרשימות תדרי הרדיו, מהמפות, מתהליכי בקרת היירוטים וכיוצא באלה חומרים שאינם מביאים ברכה למחזיק בהם כשהוא במצרים. בזמן הזה, כבר היה ברור שהכפריים שם למטה לא היו אדישים להגעתי. צעקות עלו משלושת הנחשים האנושיים שראשיהם נעו בהתמדה לעבר נקודת מפגש דמיונית איתי, וזנבם הבלתי נגמר המשיך לצמוח מתוך שלושת הכפרים. למרבה ההפתעה רגלי עדיין לא כאבה, ואני התחלתי לחשוב על הדרך שבה אפגע בקרקע וכיצד אמנע משבירת רגלי השנייה.

שוב חזרתי לחשוב על משפחתי. יום המחרת היה ערב ראש השנה, והיה ברור לי שלא משנה איך יתגלגלו האירועים, הפעם ערב ראש השנה בביתי יהיה שונה מכל ערב ראש השנה שחגגה משפחתי בעבר. מול עיני עברו דמויותיהם של אנשים שונים מהארץ. חודשים לאחר מכן, כששכבתי בתא הצינוק שלי בבית הסוהר (אפשר כבר להקדים ולספר שהם לא הרגו אותי, הכפריים שם למטה, בסופו של דבר), ניסיתי לפענח מה היה כרטיס הכניסה לחזיונותי בשעה שצנחתי. לא הצלחתי למצוא את התשובה לכך.

תשומת לבי הופנתה עתה שוב למצבה של רגלי. בזהירות דחפתי את ידי בין חליפת הג'י ובין סרבל הטיסה. התחושה היתה של בשר מרוסק. משכתי אותה בחזרה, דם רטוב כיסה את אצבעותי. עכשיו התחלתי לחוש את הכאב. בפנים, בכיס הסרבל המיועד לכך, פגשה ידי בסכין הקומנדו המחובר בדרך כלל לרגל הימנית, ונזכרתי בקיומו. זרקתי אותו וניסיתי לחשוב על אביזרים נוספים שטייסים נושאים איתם ועלולים ליצור רושם של כוונות עוינות, דבר שעלול להרגיז את מקבלי פני שם למטה יותר ממה שכבר היו, אם להסיק מהצעקות שהלכו והתחזקו מכיוון השדות.

עכשיו, בגובה של בערך 2,000 רגל כבר אפשר לחוש בתזוזת האדמה, וקצב התקרבותה הולך ומתגבר בכל שנייה. הקטע האחרון מתרחש מהר מאוד. מגובה של כשלושים מטרים יכולתי לראות שאני עומד לפגוע בקרקע ליד קבוצה של נשים לבושות שחור שצרחו באימה וניסו לברוח ככל שיכלו. ואז פגעתי בקרקע. נפלתי על רגלי השמאלית השלמה תוך שאני מתהפך בחצי סיבוב, נופל על גבי ומיד משחרר עצמי מהמצנח. ניסיתי להתרומם. שום דבר בגופי לא זז. הייתי שרוע בשדה כותנה. והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי, עם הפטריוטיות הבלתי נמנעת המאפיינת את חינוכם של ילדי ראשית המדינה, היתה ששיחי הכותנה כאן נמוכים ודלים בהרבה בהשוואה לשיחי הכותנה של קבוצת יבנה, שלידם נהגתי לעבור בדרכי לבסיס חצור. סירת ההצלה שלי היתה מונחת מנופחת לשמאלי, והחוטים הקושרים את הטייס לסירה כרוכים על חזי. ידי הימנית נשלחה אינסטינקטיבית ללחוץ את פרק ידי השבורה כדי להקל עלי את הכאב, ורגלי הימנית היתה מונחת על הכתף הימנית, הפוך למצב הטבעי. הנעל היתה שעונה על אוזני.

בתוך כמה שניות היה הפלח המצרי הראשון ניצב מעלי. "מִן אִינְתֶה?" שאל בהתרגשות רבה. "מי אתה?" איזו שאלה פתוחה. שקלתי איזו תשובה תגרום לו שלא להרוג אותי, דבר שנראה לא פשוט באותה שעה, אם לשפוט לפי מראה פניו ולפי המהומה שהתרגשה סביבי כשפלחים נוספים נדחקו לעברי, דוחפים, צועקים וצווחים ומנסים לדבר איתי. מי הייתי, אם כך, באותו הרגע? טייס גאה שרק עשרים דקות קודם לכן הרגיש כמלך השמים, הרגשה שהיתה מנת חלקי מהיום שנעשיתי טייס, או שמא נשר שנוצותיו נמרטו זה עתה והוא נתון לחסדי אנשים שמעולם לא הכירוהו.

מעולם לא האמנתי שאהיה טייס. בית הספר לטיסה של חיל האוויר היה לאגדה בקרב בני הנוער. בכל מקום בארץ, בתל אביב, בחיפה, בעשרות קיבוצים ומושבים, היה אפשר לפגוש אנשים אינטליגנטיים, מוכשרים, מיומנים ושאפתנים שהביוגרפיה האישית שלהם כללה שהות זמנית בקורס טיס. למעשה, בקושי אחד מעשרה סיים את הקורס וזכה לענוד את כנפי הבד על צדו השמאלי של חזהו. כל מי שנכנס בשערי בית הספר לטיסה ידע כבר מהיום הראשון שהסיכויים נגדו.

שנתיים מאוחר יותר, כשארבעה-עשר בוגרי קורס טיס 43 הסתכלו איש ברעהו, זכרנו שאך לא מזמן, ביום פתיחת הקורס, מנתה השורה הארוכה מאה וחמישים בוגרי תיכון מוצלחים, תחרותיים ומוכנים לכל מאמץ, שבאו ליחידת ההתנדבות מספר אחת של ישראל. ידי רעדו כשנגעתי בפעם הראשונה בכנפיים הנכספות כל כך שמפקד חיל האוויר הצמיד לחולצתי. רק עשרה מאיתנו הוצבו למסלול מטוסי הקרב, וכך יצאתי לדרך המובילה למטוסים החד-מושביים, מטוסים שבהם הטיסה הראשונה היא טיסת סולו. תחילה טסתי על ה"אוּרָגָן" הצרפתי ותוך זמן קצר עברתי לטייסת ה"סוּפֶּר מִיסְטֶר", המטוס הראשון של חיל האוויר שהיה בעל מבער אחורי. שנה וחצי לאחר שקיבלנו כנפיים קודמנו, אילן גונן ואני, לטייסת מטוסי ה"מִירָאז'" האגדתיים, מטוסים שבדרך כלל הוטסו על ידי טייסים ותיקים ומנוסים מאיתנו בהרבה. בקיץ 65', ביום הראשון שבו ביצעתי את טיסת הסולו הראשונה שלי על אותו מטוס דמוי רקטה, עלתה שוב בזיכרוני אותה תמונה של מאה וחמישים הצעירים שהתחילו איתי את הקורס. הייתי עכשיו בן עשרים שנה ושלושה חודשים בסך הכול, ועל חולצתי ומתחת לכנפי הטיס היה מוצמד הסמל הקטן דמוי הגולגולת של טייסת המיראז' של בסיס חצור. "מה עוד יכול אדם לבקש?" שאלתי את עצמי, וידעתי שבאותו הרגע - שום דבר נוסף.

אינך יכול להמחיש באמת לאנשים אחרים את חוויית הטיסה. ראשית, זוהי חוויה של איש בודד. אתה מטפס בסולם לתא הטייס, שם את רגלך הימנית על המושב ולאחר מכן את הרגל השמאלית, מחליק בעדינות למצב ישיבה ומתחיל לקשור עצמך לכיסא, למעשה למטוס, בעזרתו של איש צוות הקרקע. הוא מגיש לך את קסדת המגן האישית שלך, עוזר לך להתחבר למערכת החמצן ולמערכת הקשר, שולף את פיני האבטחה של כיסא המפלט וכשהוא יורד למטה ולוקח עמו את הסולם, אתה סוגר את החופה השקופה. עכשיו אתה בפנים ושאר העולם בחוץ. מכאן החוויה היא שלך וקשה לחלוק אותה עם אחרים.

קשה להביע במילים את התחושה של ההמראה הראשונה במטוס חדש או את ההחלקה מעל שכבת עננים כסופה המאירה כלפי מעלה באורו של ירח מלא. ודאי לא את ההרגשה כשאתה לוקח את מטוסך, הטס כמעט במהירות הקול בגובה של מאתיים רגל, ומביא אותו באחת למצב אנכי לכיוון השמים האין סופיים, ובעודך שוכב אחורה על הכיסא אתה רואה את קו האופק בורח מטה ומושך איתו את כדור הארץ כולו.

איך תוכל לתאר את החסרת פעימת הלב כאשר נדלקת מול עיניך מנורת "אש במנוע" או את קצב נשימתך והזיעה הזולגת ממך כשברור לך שאיבדת את יכולת ההתמצאות המרחבית שלך בלילה חשוך, רחוק ולבדך מעל הים. איך תוכל אי פעם להעביר למישהו את תחושת המאמץ העילאי הנדחס לתוך דקות ספורות בכל פעם שאתה נלחם בתרגיל קרב אוויר נגד חבריך בטייסת, יודע שבקרב האמיתי הדבר יהיה קשה עוד יותר. זוהי הסיבה, אולי, לכך שכה מעט ספרים נכתבו על טיסה, בהשוואה לצורות לחימה אחרות, ואולי זו הסיבה לכך שטייסים הופכים עם הזמן לקצרי דיבור, לחסידים של טכנולוגיה מתקדמת ולא בולטים במיוחד בנוכחותם בערבים של קריאת שירה.

אלה היו ימים מאושרים. הייתי הטייס הצעיר ביותר שאי פעם טס על מיראז' וחיש קל התחלתי להאמין שאם אינני מלך השמים, אני לפחות אחד הנסיכים. בשלושת הימים הראשונים של מלחמת ששת הימים הפלתי חמישה מטוסים, ארבעה במצרים ואחד בסוריה, והפכתי להיות ה"אֵייס" הראשון של חיל האוויר, תואר האצולה של קהיליית טייסי הקרב בעולם. הדרך להיעשות לדמות לאומית היתה קצרה. פונקתי במאמרים בעיתונות, בצילומים, בסרטים ובפגישות עם כמעט כל ידוען שהגיע באותם הימים לארץ.

זו היתה אולי הסיבה שחשתי מעין עלבון קל כשאותו פלח, ששאל אותי "מי אתה", לא הכיר אותי. אבל במחשבה שנייה, זה היה הזמן להתחיל ליישם את מה ששוחחנו עליו פעמים רבות בטייסת, לאמור אם איתרע מזלך ואתה נופל באותה ארץ אוכלת צונחיה, הילחם על זמן, אל תיצור קשר בקלות וקווה שהצבא או המשטרה יבואו לחלצך בעוד מועד.

"אתה מצרי?" שאל הפלח בערבית. מישהו לקח את רגלי המונחת על הכתף ובתנועה אחת העבירה למקומה הרגיל. הכאב פילח את גופי כברק ואני צעקתי. קולי לא השאיר כל רושם על הסביבה. המהומה סביבי גדלה במהירות. "אתה רוסי?" היתה השאלה הבאה. "מים," אמרתי בערבית. לא היה אכפת לי אם יהרגו אותי, ובלבד שמישהו ייתן לי קודם קצת מים. כל מה שעברתי בקטע האחרון של חיי ייבש אותי במידה כזו שלהרטיב את פי הפך חשוב יותר מכל דבר אחר.

"אתה ציוני?" הוא המשיך לחקור אותי, מנסה להתגבר על ההמולה שמסביב ומפרש את שתיקותי עד כה כתשובות שליליות. הייתי מופתע מהעובדה שהוא השתמש במילה ציוני ולא ישראלי. כל מה שקראנו על הכחשת הערבים את קיומה של ישראל הפך למציאות.

שאלתי את עצמי אם אני צריך להעיר לו על כך אבל טייסים הם אנשים פיקחים ואינם נוהגים להיכנס לדיונים פוליטיים עם אנשים שהם לא מכירים היטב. זה, אם כך, היה הזמן הנכון לומר "מים" פעם נוספת, ובקול סובל עוד יותר. כל תגובה לא נשלטת עלולה לחשוף את זהותי הציונית, ולא בנסיבות אוהדות.

ההמון מסביב דרש לדעת מיהן הפנים החדשות בכפר. המאבק להיות קרוב אלי הפך פראי מרגע לרגע. אנשים דרכו עלי, נפלו עלי, נדחפו מכל צדדי, ושדה הראייה שלי הלך והתמלא ברגליים יחפות של פלחים. הרגשתי שהם מתחילים להפשיט אותי. בתחילה הנעליים ולאחר מכן הגרביים. כשהגיעו לחליפת הג'י שלי עם כל אותם רוכסנים מסובכים, הרמתי את הראש, עזרתי להם לפענח את דרך ההורדה, ואגב כך ראיתי את הצבע האדום מדם של הסרבל שלי באזור הירך. ראשי נפל בחזרה למצב האין אונים ושמעתי את עצמי מבקש שוב מים.

הפלח "מי אתה" המשיך בעיקשות. הוא עבר ארץ אחרי ארץ - צרפת, אנגליה, אמריקה, אפילו סוריה, וככל ששאל יותר, כן חזרתי אני וביקשתי מים. באמת הייתי צמא. ידי השמאלית כאבה, ואני הרגשתי שמישהו מעשי לא מתעסק עם נעליים וגרביים אלא הולך היישר לנכס האמיתי, לשעון שלי. צמצמתי אצבעות כדי לעזור לו וכדי שלא יזדקק לתנועות גסות לאיסוף השלל.

ההמון כיתר אותי מכל עברי. אלה שהקיפו אותי במעגלים החיצוניים התחילו לצעוק: "הרגו אותו, הרגו אותו." כנגדם, אלה שיצרו סביבי את המעגל הראשון הפנימי צעקו בחזרה: "הוא מצרי." כל אותו הזמן המשיכו הניסיונות לגלות מהו מוצאי. מקץ עשר דקות לערך שחלפו מהרגע שנחַתּי על הקרקע, הבחין מישהו, תוך כדי החיטוט בבגדי, בתווית התפורה לגופייתי ובכיתוב העברי שעליה. "הוא יהודי, הוא יהודי."

האנשים הסמוכים אלי - כולם יחפים, שזופי רגליים ולבושי גלביות לבנות - השתתקו פתאום. הרחוקים הקימו רעש ומהומה שרק הלכו והתחזקו ואילו המעגל סביבי התרווח לרגע ואני יכולתי לראות את פניהם, המתבוננות בישראלי הראשון שראו בחייהם. רק אז שמתי לב שכל אחד מהם היה מצויד בכלי חקלאי כלשהו: קלשון, מעדר, חרמש - אף אחד מהם לא בא בידיים ריקות למפגש. תחתיהם הייתי אני, מרוסק רגל, שבור יד, שוכב על גבי ומעכשיו גם ישראלי בין מאות כפריים. לא עברו יותר מכמה שניות של הפתעה, והקרב סביב גורלי התחדש במשנה עוצמה.

לשני מחנות נחלק ההמון. אלה שרצו להרגני צעקו את זהותי האמיתית, ואילו אלה שניסו לגונן עלי צעקו שמדובר בטייס מצרי. המאבק בין שתי הקבוצות הלך והתעצם. איש כבר לא טרח לנסות ולדבר איתי. שתי קבוצות של זרים לי נלחמו מעלי זו בזו כדי להשיג את מטרתן.

מהיכן שהוא, הצליח נער כבן ארבע-עשרה להסתנן בין המבוגרים והגיע עד אלי. הוא התחיל, או שמא המשיך, לקלל אותי בערבית, ולפני שמישהו הספיק לעשות משהו, הכה אותי בפני באבן גדולה שהיתה בידו. שבריר שנייה לפני שהאבן פגעה במרכז פני סובבתי את ראשי. זו היתה גבת עיני השמאלית שספגה את המכה ונחתכה מיד.

ככה מתחיל לינץ', אמרתי לעצמי.

לא ייאמן כמה אפשר לדמם מחתך באזור הגבה. עד מהרה התחלתי לחוש את דמי זורם סביב העין, מחליק לאורך האף ומתחיל לכסות את לחיי. התחושה היתה של מעין כווייה ואני שלחתי אוטומטית את ידי הימנית לנגב את עיני. עזיבת פרק יד שמאל השבורה שיגרה הודעה של כאב חד מהמרפק השבור, ואני נאלצתי לוותר על הניסיון לעצור את שטף הדם, ולהחזיר את ידי הימנית לתפקידה כמשככת כאב. באותו הזמן התחיל הכאב מירכי המרוסקת להגיע לעוצמות בלתי נסבלות, ובקיצור, סך מצבי הפיזי מעולם לא היה רע יותר.

האפיזודה של הילד המכה היתה, באופן מפתיע, נקודת מפנה חיובית בכל המצב. לא רק שהוא נזרק החוצה בידי המבוגרים, אלא שממקום כלשהו הופיעה מגבת, וכפרי צעיר כבן עשרים וחמש כרע לצדי והתחיל לנקות את פני מהדם, בייחוד את עיני השטופה דם, שהיתה באותו רגע גם עיוורת לחלוטין. לאחר מכן הוא לקח את המגבת וניסה לקשור אותה סביב ירכי הימנית, מקום שגם בו הלך והתפשט כתם דם. זה לא היה טיפול רפואי מהמעלה הראשונה וגם לא ממש חוסם עורקים, אולם היה כאן איתות ברור מאוד: אם הרע מכול אמור להגיע זה לא יהיה כאן, ולא עכשיו.

האירועים בשדה הכותנה נמשכו כשעה עד שפתאום השתנתה האווירה והסתמנה תחושה של ארגון. ארבעה גברים הרימו אותי ממקום משכבי והעמיסו אותי על כתפיהם. ההמון פער מעבר ונושאַי החלו לנוע לכיוון הכפר הקרוב, מובילים קהל של כאלף אנשים. לא יכולתי לראותם מכיוון שנישאתי ופני קדימה, אולם יכולתי לשמוע היטב איך התרגשותם הולכת וגואה. "נאסר, נאסר," הם התחילו לזעוק, חזק יותר ויותר, כאילו הם מיידעים את נשיא הרפובליקה על אודות השה המובל לעולה.

מחשבותי שבו והתרכזו בכאב העולה מרגלי השבורה. הדבר נעשה גרוע מרגע לרגע, בייחוד כאשר מדי פעם מעד מישהו מנושאי בשל ההליכה בשדה חרוש, והרגל היטלטלה לה כשהיא מתכופפת לא סביב הברך אלא סביב נקודה משונה במעלה הירך. אני זוכר שהייתי מופתע מכך שאיני מאבד את הכרתי, ואף חשבתי לעצמי שבמידת הערנות והדריכות שלי יכולתי אפילו לשחק שח. סיכמתי לעצמי את מצב העניינים עד כה, ומשונה ככל שהדבר ייראה, חשתי שביטחוני חוזר אלי. הגעתי לכאן לפני כשעה, חשבתי, פצוע קשה, שרדתי את המפגש הפראי עם המקומיים, ונראה שהסיכויים לעבור מידי הכפריים לידי השלטונות הולכים ועולים. למרות הפציעה הייתי בשליטה מוחלטת בתודעתי, הצלחתי לעקוב אחרי המתרחש סביבי, לא איבדתי את עשתונותי, לא הראיתי כל סימני חולשה מעבר למגבלותי הגופניות, ובשום שלב לא ביקשתי רחמים. הדבר היחיד שלחץ אותי היה הצימאון הגדול, ולכן המילה היחידה שבה השתמשתי היתה "מים" בערבית. זו המילה היחידה שעליה אחזור עד שאגיע לידי הצבא.

מהיותי מובל עם פני קדימה נוכחתי שאנחנו מגיעים לאחד הכפרים שראיתי במהלך צניחתי. השיירה פסעה עכשיו במעבר צר, בין שתי שורות בתי טיט ובוץ. לאורך הבתים זרם בקילוח דק הביוב של הכפר, ותרנגולות התרוצצו לפנינו בקרקור מחריש אוזניים. נושאי פנו שמאלה ונכנסנו לחצר של אחד הבתים. חמור ששכב על ערמת קש סולק בבעיטה, ואני, בשיטת המיטה החמה, קיבלתי את מקומו. לחצר נכנסו איתי רק כתריסר איש, שהנחתי שהם נכבדי הכפר. שאר ההמון נותר בחוץ, והיו גם שהצטופפו על הגגות הסמוכים.

התריסר התגודדו סביבי וניסו לדובבני. התבוננתי בהם וביקשתי מים. מחשבותי נדדו לאשתי, מרים. תהיתי אם היא כבר יודעת שלא אגיע הערב הביתה, ואם אינה יודעת, כמה זמן עוד תמשיך לחיות באשליה באשר למצב משפחתנו בשעה זו.

חצר של בית נוטה לתת הרגשה של ביטחון, בייחוד אם מצרפים אליה את השקט היחסי שירד עלינו פתאום ואת פניהם הלא מאיימות של מעט האנשים שהיו שם. הדבר היחיד שהם רצו היה שאדבר, והדבר היחיד שרציתי אני היה לתת לזמן לעבור, מתוך תקווה שבשעה זו כוחות הביטחון המצריים כבר מודעים להימצאותי בכפר והם בדרכם אלי. "מים" היו בקשתי היחידה, והם אכן הוציאו כד מים ושמו אותו למראשותי. "אם תגיד מים, ניתן לך מים," אמר לי חזור ואמור באנגלית רצוצה אותו הצעיר שכרך בשדה את המגבת סביב ירכי, אולם אני נצמדתי בעקשנות לגישה של "שמור על זכות השתיקה", ולא קשרתי איתו שיחה. לא זכיתי לשתות מהמים שבכד, ורק שכבתי לי דומם בחצר, בוחן את האנשים שמסביב, מסתכל על יושבי הגגות ומתחיל לעכל את העובדה שנפלתי בשבי בשיאה של מלחמת ההתשה. ידעתי שאם עד כאן עברתי מבחנים קשים, אזי מכאן ואילך אני עומד "לעלות כיתה" בכל מה שנוגע לְקושי ולַסיכוי לעמוד בו בכבוד. אחד האנשים שמסביבי ביצע, תוך כדי שכיבתי הדוממת, חיפוש בכל הכיסים הרבים שבסרבל הטייסים. הוא עבר כיס אחר כיס עד שמצא בכיס השרוול השמאלי את תלוש המשכורת שלי לחודש אוגוסט. קריאת שמחה נשמעה בחצר, ואני הבנתי שכאשר יגיע זמן החקירות, המידע שבתלוש עלול לעזור לשובַי. מה בדיוק מפורט בתלוש המשכורת לא זכרתי, רק ידעתי שעלי להתכונן לכך.

היתה דממה עכשיו, אני שתקתי וכך גם האחרים, ולא היה לי שמץ של מושג מה יהיה הצעד הבא. מישהו נכנס לחצר ואמר משהו בערבית. שוב הרימו אותי הגברים על כתפיהם, והשיירה יצאה לדרכה פעם נוספת. שלא כמו במסע הראשון, הפעם נלקחתי ופני מופנות לאחור, כנגד כיוון התנועה, צופות בכל המוני מלווי. עדיין קונן בי חשש קטן שמא אני נלקח למעין גרדום שהוכן בזמן ששהיתי בחצר, אולי אפילו על אחד העצים רחבי הנוף שראיתי בדרכנו לכפר קודם לכן. וכאשר עלתה בי המחשבה הזו, נראתה השיירה כמעין חזרה גנרלית למסע ההלוויה שלי. צעירי הכפר צעדו הפעם בקדמת הקהל, ומשך כל הדרך שיחקו באצבעות רגלי, מסובבים אותן עד שאני קורא קריאת כאב קצרה, זו מעוררת צחוק ואז חוזר המשחק אלא שהפעם משתנה כיוון סיבוב האצבעות, שוב קריאת כאב קצרה, וחוזר חלילה. "מסע הלוויה" התנהל כעשר דקות, ואז עצר. מימיני עמד טנדר צבאי ולידו שישה חיילים חובשי כומתות כחולות כהות.

ההמון לא שחרר אותי בקלות לידי כחולי הכומתות. אני אמנם הוכנסתי לטנדר, אולם הטנדר עצמו היה קורבן לטלטולים שטלטלו אותו האנשים שהקיפוהו, וההימלטות מהם ארכה דקות ארוכות. הלילה כמעט ירד כששכבתי על רצפת הטנדר הנוסע. ששת החיילים ישבו משני צדדי, רוביהם בין רגליהם, מביטים בי בסקרנות בדממה. הכומתות הכחולות-כהות שלהם היו ענקיות, ולרגע חשבתי שזה מצחיק, אבל הייתי רחוק מבדיחות הדעת ככל שאפשר להיות. עכשיו, כשאיום ההוצאה להורג כבר היה מאחורי, ירדה עלי התודעה הקרה והברורה: מצרים, שבי, פציעה קשה, טיפול רפואי, זמן בלתי מוגבל, חקירות, שומרים, מלחמת התשה, בדידות. "יהיה בסדר," אמרתי לעצמי, ואלו תהיינה גם המילים שאחרוט בעזרת פיתה יבשה על קיר הצינוק שלי כמה שבועות מאוחר יותר: "יודעים עליך, מטפלים בך, יהיה בסדר."

הטנדר האט את מהלכו ונכנסנו לחצר מוקפת חומה שבה שכן מבנה חד-קומתי. אנשים עמדו, מחכים בשתיקה, מהם במדי חאקי, מהם בחלוקים לבנים. אלונקה על גלגלים הגיעה מאי שם והסיעה אותי לתוך פרוזדור ארוך ומואר. קצין ניגש אלי ושאל אותי לפרטי. "גיורא רום, סרן, 484515, סוג דם B," שמעתי את עצמי אומר. רעד עבר בי. אתה מדבר עם השובים. שלוט בעצמך, שלוט בעצמך. אבל לא היה כל המשך. אינפוזיה חוברה לזרועי הימנית. לאחר זמן-מה שוב ניגש אלי הקצין, ואמר לי שאני נמצא בבית חולים בעיר קטנה וכולם מחכים לבואו של הרופא המנתח. האלונקה הוסעה שוב והפעם עצרה במרכזו של חדר גדול ומואר. הסתכלתי על עצמי. לא הייתי במיטבי. הסרבל שלי היה קרוע ומטונף באדמה, כתם דם כהה ויבש כיסה את הבד באזור הירך הימנית. משולי הבגד בלטו החוצה שתי כפות רגליים מלוכלכות, כף הרגל הימנית מוכתמת כולה בפסי דם. יכולתי, בהעברת כף יד, להרגיש את שערותי המלאות בגרגרי חול ואת הדם הקרוש על פני. לא כך רציתי לבוא לביקורי הראשון במצרים.

איני זוכר כמה זמן שכבתי כך בחדר. אני זוכר קצינים באים ויוצאים. אני זוכר אפילו טייסים בסרבלי טיסה נכנסים, עומדים לידי ויוצאים בחזרה. איש מהנכנסים לא ניסה לקשור איתי שיחה. הם רק נכנסו, התבוננו בי ויצאו. ואז, לבסוף, הופיע הרופא המנתח, או כמו שהם קראו לו: "מומחה העצמות". בתוך דקות ספורות הוא חיבר אותי למתקן ההרדמה. זו היתה דרך נהדרת לסיים את היום.

כשפקחתי את עיני הייתי שכוב במיטה בחדר חשוך. מפליא, אבל מיד ידעתי שאני שבוי מלחמה במצרים. אח במדים לבנים ישב על כיסא ליד המיטה. כשראה אותי מתנועע, הוא קם ממקומו, ניגש אלי ושאל להרגשתי. אמרתי לו שאני צמא וביקשתי מים. שאלתו השנייה היתה: "מי שרף את מסגד אל-אקצה". כמה חודשים קודם לכן ניסה תייר תמהוני מאוסטרליה להצית את מסגד אל-אקצה שעל הר הבית, דבר שאילו עלה בידו היה מבעיר לא רק את המסגד כי אם את כל האזור. "לא אני," עניתי לו בטון אינפורמטיבי יבש, טון של "רד ממני", לא מאמין למשמע אוזני באשר לשאלה, אבל מקבל שיעור מזורז על הרגישות הדתית של יושבי הארץ שאליה הגעתי זה עתה. הבנתי שהוא לא יהיה בן שיחה תומך. עיני התחילו להתרגל לחשכה וניסיתי לפענח את מצבי. רגלי הימנית היתה נתונה במִסְבָּךְ ברזל שלימים למדתי שהוא קרוי "תומס", ידי השמאלית היתה חבושה לכל אורכה בתחבושת רגילה וגבת עיני השמאלית, המקום שבו פתחה האבן חתך גדול, היתה תפורה ופלסטר גדול כיסה את אזור התפר. האח הגיב לבסוף לבקשותי, הביא מקלון עטוף בתחבושת, טבל אותו בכוס מים ונתן לי למצוץ ככל שיכולתי. קבוצה של אנשים נכנסה לחדר, פתחה קצת את שלבי התריס, ואני הבחנתי בַשעה חמש על שעון היד של אחד מהם. שוב הובאה אלונקה לחדר, אלא שהפעם הגיעה איתה גם תחבושת ששימשה לכיסוי עיני. טרם ידעתי אז, אך התרגולת של כיסוי העיניים עוד צפויה לחזור על עצמה פעמים רבות במהלך השבי, ועם הזמן אפתח את אמנות הראייה דרך כיסוי עיניים.

בתוך זמן קצר הייתי על רצפתו של מיניבוס ויחד איתי אותה חבורה שנכנסה לחדרי עם שחר. הם פטפטו איש עם רעהו, ונתנו לי למצוץ מהמקלון מפעם לפעם. לאחר כשעתיים של נסיעה נכנסנו שוב בשעריו של מתקן, דבר שהבנתי מתוך חריקת צירי הברזל של שער הכניסה. הובלתי באלונקה, ולפי צמצום כמות האור שחדרה מבעד לתחבושת שכיסתה את עיני, למדתי שנבלענו בתוך בניין כלשהו.

נשמע רעש של פתיחת דלת. תמרון מסובך ומסוכן משהו, עתיר הנפות והטיות של האלונקה הבהיר לי שאנחנו פונים מתוך מסדרון צר מאוד ליעדה הסופי. כשהאלונקה חזרה למצבה המאוזן הורדתי ממנה בזהירות וגבי פגש ברצפת הבטון הקרה. ללא אומר פינו האנשים את מה שחשבתי לחדר, סגרו את הדלת, וסיבוב נמרץ של צרור מפתחות הבהיר לי שמכאן - לא אברח.

קרעתי את התחבושת מעל עיני באמצעות ידי המתפקדת היחידה. דבר לא השתנה. חושך מוחלט אפף אותי, והתחושה שבאה עם החושך ועם השקט הגמור ששרר היתה שנעזבתי לנפשי ושאין לדעת מתי יבואו לפגוש אותי מחדש, אם יבואו. בהדרגה החלו עיני להתרגל לחשכה. כשהסתכלתי שמאלה, ראיתי במרחק של בערך מטר ממני את קווי המתאר הכלליים של אמבטיה. הצימאון שלי היה עכשיו הדבר היחיד שהכתיב את פעולותי. ידעתי שאני רוצה להגיע אליה ויהי מה. איך להתרומם אחר כך לברזים? את זה נפתור כשנגיע לשם. האם אפשר להגיע לשם? איך בכלל נעים על רצפת בטון מחוספסת כשהרגל הימנית ב"תומס" והיד השמאלית שבורה? ובכן, התברר שהדבר בר-ביצוע אבל ארוך ואטי. למעלה מחצי שעה נאבקתי להזיז את עצמי לעבר האמבטיה. בכל תזוזה כל שחשבתי עליו וכל מה שנתן בי כוח היה הרגע שבו אגיע לברז. גמאתי את הסנטימטרים האחרונים והושטתי את ידי הימנית לגעת באמבטיה הנחשקת. התחושה היתה של בטון. התגלגלתי על צדי השמאלי ושלחתי את היד לחלק העליון של האמבטיה. שוב בטון.

הם לא שמים אותך בחדרי אמבטיה בתור התחנה הראשונה של מסעך כשבוי, מסתבר. ה"אמבטיה" היתה ההמשך המוגבה של רצפת הבטון, מעין מיטה בתא הצינוק שבו נכלאתי. התגלגלתי בחזרה על גבי, וידעתי שאין דבר שאני יכול לעשות, חוץ מלשכב ולהמתין.

שוכב חסר אונים בתא, נלחם בצימאון, ניסיתי לסדר את מחשבותי. לראשונה התפניתי לחשוב מה קורה כרגע בישראל באשר להיעדרותי. בשל האופי האלים של הפגיעה שספגתי והצורך בהפלטה מיידית, לא הספקתי לדווח על כך בקשר. הנחתי, על כן, שאין בארץ ידיעה ברורה על גורלי. בפועל לא זה היה המצב, אולם יעברו עוד שלושה שבועות עד שאקבל רמז לכך מאחד הסוהרים, שיספר לי שתמונתי הופיעה בעיתון. רק אז נעלם, באופן חלקי, החשש שאין איש יודע על קיומי, דבר ששימש עד אז את חוקרַי כדי לאיים על חיי עד שאשתף איתם פעולה.

אשתי היתה בבית הוריה בתל אביב, מצפה לבואי באותו ערב, כאשר שמעה את פעמון הכניסה מצלצל. כשפתחה את הדלת, היו לפניה מפקד הבסיס ומפקד הטייסת שלי, סימן ידוע בקרב משפחות הטייסים. ההבדל בפעם הזאת היה שאני נחשבתי בינתיים רק בחזקת נעדר. לא הרבה נאמר במהלך הביקור הקצר, אולם שניהם לא השאירו הרבה מקום לתקווה, בהסתמך על השקט במכשיר הקשר ועל העובדה שהיעלמותי היתה מעל אזור הדלתא הידוע לשמצה, האזור שממנו טרם שב טייס בחיים.

תחנתם הבאה היתה ביתם של הורי, שהתגוררו באחד מפרברי תל אביב. מתקשים במציאת הכתובת, עצרו השניים מכונית נוסעת כדי לברר את הדרך ליעדם. במכונית היו אבי ואמי, בדרכם להצגת תיאטרון במרכז העיר. ללא מילים שבו על עקבותיהם, ושם שמעו את אותה הערכה בלתי מעודדת באשר לסיכויי. בו בערב התכנסה אצלם כל משפחתי המורחבת, והיא נקלעת אל תוך ציפייה ללא לוח זמנים.

כשדלת התא הקטן נפתחה לבסוף, פעם לבי בחוזקה. הנה מתחיל השלב השני, הפגישה עם אנשי המקצוע. אל התא נכנסו רופא הכלא ומשרתו האישי. הוא היה לבוש כמו הקצין המושלם, מדיו מגוהצים למשעי, והיו לו יותר מדליות ממה שהתבקש מקצין המשרת בצבא שלא ניצח זה שנים רבות. לבושו המהודר חידד את הפער בינינו - הוא בהופעתו ללא הדופי ואילו אני, שוכב למראשותיו, בסרבל ובגופייה מוכתמים בבוץ ובדם. הוא שאל אותי שאלה או שתיים בדבר מצבי הפיזי, ומיד עבר לדבר בשבחי שיתוף הפעולה מצדו של השבוי והשפעתו על סיכויי ההחלמה.

אמרתי לו שאני צמא. הוא שלח את משרתו להביא לי כוס תה "עם הרבה סוכר". שאלתי אותו מתי אגיע לבית החולים, אולם הוא חזר להרצאתו בדבר שיתוף הפעולה. אתה לא צריך להיות מומחה בענייני צבא כדי לדעת שכל סיפור השבי אינו אלא, בראש ובראשונה, מאבק על המידע שיש בידי השבוי. אולם אינך מצפה מהסגל הרפואי להיות חלק מהקרב. כבר אז חשבתי שאינני מחבב אותו, אבל זה היה עדיין מוקדם מדי לפתח טעם אישי בנוגע לאנשים.

החייל חזר עם כוס התה. לא יכולתי לחכות אפילו שנייה אחת ורוקנתי לתוכי את כל תכולת הכוס בבת-אחת. כשראשי עדיין מוטה לאחור, הקאתי מיד את כל תכולת קיבתי, מלכלך את עצמי עוד, ומה שגרוע אף יותר, מכתים את ברק נעליו של הרופא. הוא הסתובב, עזב את התא, אחריו ממהר משרתו במבט המום, ואני, שצימאוני הוקל לזמן-מה, נשארתי על רצפת התא.

זו היתה הזדמנות לעשות היכרות עם התא, אף שטרם ידעתי שאני צפוי לבלות בו זמן לא מבוטל מתקופת השבי ועוד אכיר אותו לפרטי פרטיו. רוחבו היה כשני מטרים ואורכו כשני מטרים ומחצה. משמאלי היתה אותה "אמבטיה" מבטון ששימשה למעשה מיטה. הרצפה והמיטה היו בצבע האפור הרגיל של בטון. בכניסה לתא היתה דלת עץ צבועה תכלת, שבחלקה העליון צוהר נפתח שדרכו אפשר לצפות באסיר, והתקרה, גבוהה מעלי, עשויה אזבסט. לא היה צורך באוזן מוזיקלית כדי לשמוע את העכברים רצים הלוך ושוב מעל לוחות האזבסט.

הנורה שמעל לראשי, שנדלקה עם כניסתו של הרופא לתא, נשארה דולקת, וכך לא הייתי שרוי עוד בחשכה. הגיע הזמן להתחיל לפזר את החשכה האחרת שבה הייתי נתון, החשכה באשר לעתיד. כל מי שלוקח סיכונים אומר לעצמו: "לי זה לא יקרה", ובכל זאת זה קרה. ידעתי שאני חייב להתחיל ולייצר את תמונת עולמי החדש. התחלתי בלימוד מדוקדק של התא. זיהיתי כתובות חרוטות בערבית בקירות המסוידים לבן שמשני צדדי ותהיתי מה עלה בגורלם של שוכני התא הקודמים. ראיתי את שכבות הצבע הרבות שכיסו את הדלת שמולי וכשסובבתי את ראשי לאחור, ראיתי בחלקו העליון של הקיר חלון קטן חסום בלוחות עץ. הדבר היחיד שנראה חי בתא היה אותה נורה שהשתלשלה מעלי בקצהו של חוט חשמל מעוות. לפעמים היתה לי התחושה שכשם שאני מסתכל בנורה כך היא מתבוננת בי, ואולי אף צוחקת.

הדלת נפתחה וגבר בשנות העשרים לחייו, בבגדים אזרחיים, נכנס והתיישב על המיטה, מחייך חיוך נעים. "אני סעיד, ואני אחראי עליך. נשלחתי לוודא שתקבל טיפול רפואי הולם, בשל פציעותיך הרציניות." האנגלית שלו היתה טובה, עם מבטא ערבי מודגש. קומתו היתה בינונית, פניו עמוסות חטטים, מאלה הנשארים לאחר אקנה לא מטופלת של גיל הנעורים, והוא ענד שעון זהב על פרק ידו. הוא לא הפסיק לחייך, והוא השרה בתא אווירה נינוחה.

"אני טייס, אני קצין, אני סרן בחיל האוויר הישראלי ואני רוצה טיפול רפואי," אמרתי.

"אין בעיה," הוא ענה. "נותר רק עניין פורמלי שיש עוד להסדיר, והוא מטופל ברגעים אלה ממש." גם הוא עבר לדבר על שיתוף הפעולה ועל כך שאין לי ממה לחשוש בשל המסורת המפוארת של המצרים בכל הנוגע לטיפול בשבויי מלחמה. היה נראה לי שהוא מנסה לשכנע אותי שאני צריך ממש לשמוח שאני כאן איתו ולא בתל אביב. תחושתי היתה שאנחנו נמצאים בשלב החימום שלפני תחילת המשחק.

סעיד הפך עכשיו רציני וענייני יותר ואמר שיש להחיש את הטיפול בהעברתי לבית החולים בקהיר, אם אני רוצה להציל את רגלי. "אני טייס, אני קצין, אני סרן בחיל האוויר הישראלי ואני רוצה טיפול רפואי." ידעתי שאני צריך לייצר לעצמי מעין מנטרה שאוכל לחזור עליה שוב ושוב ושתשמש לי עוגן בשעות הקרובות.

"אין בעיה. אנחנו רק נמלא את טופס הקבלה לבית החולים, וניסע לקהיר." תוך כדי דיבורו הוא שלף מכיסו מין כרטיס ועיפרון ושאל אותי את ארבע הקושיות הראשונות לשבוי: שם, דרגה, מספר אישי וסוג דם. באותו הטון בדיוק, עבר לשאלה החמישית: "מספר טייסת". קצב פעימות הלב שלי עלה פי שניים. הנה זה הגיע, רגע האמת. הנה הם רוצים משהו שאינך אמור לתת. וכאן, בתא הקטן הזה, חוויתי בתוך פחות מעשר דקות את תופעת "החוקר הטוב והחוקר הרע", ובאותו אדם.

"בית חולים אינו זקוק לסוג כזה של אינפורמציה כדי לטפל בפצוע."

"אולי בישראל לא, אבל במצרים זהו חלק מהתהליך, ולא נשנה אותו בשבילך."

נתתי לו שוב את מנטרת ה"אני טייס, אני קצין". הוא אמר שהאמבולנס היחיד של בית הסוהר מחכה בחוץ. אם הוא עוזב ריק הוא לא חוזר עד למחרת בבוקר.

לא יכולתי לענות על השאלה משני טעמים. הראשון, האימונים שלי הכשירו אותי שלא להסגיר מידע. השני, חשתי עלבון מהדרך הקלילה שבה הם התייחסו אלי. תחושת ה"עסקים כרגיל" שהוא ייחס לשאלה והקלות שבה ביקש ממני מידע סודי, לא השאירו לי הרבה ברירה. הסיפור הזול על אודות טופס בית החולים, כאילו הגעתי מאיזו ארץ מפגרת, והחיוך המתמיד על פניו הובילו אותי להחלטה הכי חשובה שיש להגיע אליה כשבוי: איזו דמות אתה עומד להיות, איזו עמדה אתה עומד לאמץ, והאם אתה מוכן לצאת למסע הארוך בדרך הקשה, רצופת הסיכונים והייסורים.

בשעה שאני הייתי עסוק עם עצמי בהסדרת מחשבותי, סעיד נעמד, הסתכל בי במבט רציני, שלא לומר מאיים, אמר לי שזה עתה עשיתי את שגיאתי הראשונה ועזב את החדר.