צוללן הערפל

 1

לאחר בוקר ארוך של שיטוט ביער, זיהיתי אוטובוס בית־ספר מבעד לערפל. החלונות השבורים נראו כשיניים רקובות בעודי מתקרב לעברו, בתקווה לחלץ חלקי מנוע או שברי זכוכית.

באותו רגע נשמעה נהמה רועמת בערפל המסתחרר. קול נמוך, מזהיר, אולי ארי־הרים או יגואר. קרוב לוודאי רק מסמן לי לשמור מרחק.

לא התכוונתי להתווכח.

ליבי ניתר ושלחתי יד לעבר בלם־היד שעל הרתמה הכרוכה מסביב לחזי. חבל ארוך - הכַּבֵּל שלי - התנשא מעלה לגובה כ-300 מטרים מהרתמה. לחיצה על בלם־היד, והצוות שלי יגלול את הכבל ויעלה אותי מעלה אל הרפסודה הבטוחה שלנו, שריחפה בשמיים הכחולים הבהירים שמעל הערפל.

אבל כשנגעתי בבלם־היד, פסקה הנהמה.

הממ... לא ידעתי אם היה זה סימן טוב או רע. הצצתי לכיוון אוטובוס בית־הספר החלוד, אבל אפילו אני לא יכולתי לראות למרחק של יותר משלושה מטרים מבעד הלובן הערפילי והסמיך. הערפל עימעם קולות ורחשים, כך שאולי החתול הגדול החל לצעוד בשקט לעברי, כפות רגליו מועכות את העלים.

אנשים מתו בערפל המסתחרר, אבל בעלי־החיים שיגשגו. הם נעו בחופשיות ביערות ובין ההריסות. להקות של חזירי בר פראיים וקופים קולניים אפילו לא שמו לב ללובן. רק בני־האדם היו עיוורים וחירשים בערפל, מעדו בתוכו כמו הולכים לקראת גורל בלתי נמנע.

או לקראת הפיכתם לחטיפים טעימים.

זיעה זלגה על מצחי ונקוותה על משקפי המגן שלי. רציתי ללחוץ על בלם־היד ולברוח, אבל היה עלי להישאר בערפל. היה עלי להישאר חזק ואמיץ. הצוות שלי סומך עלי. לכן צעדתי באיטיות צעד אחד אחורה, ואז עוד אחד ועוד אחד. שתי דקות מאוחר יותר צנחתי בהקלה. אני צריך למצוא מקום טוב יותר מאוטובוס בית־ספר המשמש מאורה ליגואר אם ברצוני למצוא חפצי ערך.

הצוות שלי ואני גרנו בשכונות העוני של אימפריית פסגת־הר בשם "הגג", אחד המקומות הבודדים שאינם מכוסים בערפל. כל יום הטסנו את רפסודת האוויר הרעועה שלנו מעל האדים הלבנים האינסופיים. כ"ילד כַּבֵּל", תפקידי היה לצלול לתוך הערפל ולנסות למצוא בהריסות חפצים שנוכל למכור בשכונת העוני בתמורה למזון, לבגדים ולדמי שכירות.

אבל כעת היינו צריכים יותר מזה. כעת טסנו עמוק לתוך ערפל לא נודע, בתקווה למצוא משהו גדול - משהו ענק - כדי להציל את חייה של גברת י'.

הזמן הלך ואזל.

במשך כל אחר־הצהריים שוטטתי בגבעות מכוסות ערפל, דואג לכך שהכבל שלי לא יתלפף סביב ענפי העצים, נובר בערימות בטון ומחפש חלקי כלי רכב. ביזבזתי שעה בחיפושים בין לוחות מרקיבים, בתקווה למצוא צינורות או פלסטיק, אבל מצאתי רק אלפי חיפושיות. ואז הרגשתי את בלם־היד ברתמה שלי: שלוש משיכות מהירות.

זה היה מסר מהֵייזֵל, הקפטנית של הרפסודה הרעועה שלנו, מסמנת לי מלמעלה, מעֵבר לערפל. חזור, היא אומרת. נהיה מאוחר, ואף אחד לא שרד לילה בערפל, אפילו אני פחדתי להישאר אחרי השקיעה.

התחלתי לסמן בחזרה: אוקיי, ואז הפסקתי. שמעתי משהו מרחוק: אִייי־הוּרררק עמום.

חייכתי למשמע הקול ולחצתי על בלם־היד, מסמן: עוד לא.

חזור.

עוד לא, סימנתי שוב להייזל.

לא השיחה המרתקת ביותר, אבל כמה מרתקת יכולה כבר להיות שיחה בין שני אנשים שמתַקשרים ביניהם באמצעות בלם־יד המחובר לכבל המחובר לפעמון על סיפון רפסודה?

אחרי דקה, היא אותתה: אוקיי.

"מגניב." הפניתי מבטי לשמיים. "ארוחת ערב עלי."

לא היו לי הרבה ציפיות בשעה כה מאוחרת של היום, אבל בכל זאת קיוויתי למצוא מזון. ארוחות היו נדירות בשכונת העוני, והאייי־הורררק נשמע כמו אווז. כמו אווז צלוי טעים לארוחת הערב.

סידרתי את משקפי המגן על פניי ופניתי מטה, מפלֵס את דרכי דרך השיחים. ענני ערפל לבן הקיפו אותי. חשתי את הערפל כמו נשימה קרירה על עורי, כמו רוח קלה המבשרת סערה גדולה העתידה לבוא. עלים חרקו תחת מגפיי והכבל החופשי השמיע את קולו.

בעיניים פקוחות לרווחה ובאוזניים כרויות, צעדתי בזהירות בערפל. חציתי אחו מלא בצמחי שן־הארי והרחתי מים. הקשבתי לפכפוך נחל בעת שחלפתי מעל שיחים קוצניים... וחיה זינקה עלי מבעד לערפל.

הדופק שלי המריא. צעקתי וזינקתי מעלה - לגובה שניים וחצי מטרים - והסתחררתי כמו עטלף הרודף אחר עש, חש את העולם מסביבי בהילוך איטי.

על הרפסודה או בשכונת העוני הייתי כמו כל ילד, אבל בתוך הערפל הייתי מהיר. מהיר כמו נחש. קפצתי כמו קנגורו, טיפסתי כמו קוף ודאיתי כמו סנאי מעופף. זה אני, נַחַשְׁנָאִי קֶנְגוּקוֹף.

חשתי את גופי חסר משקל כאשר השלכתי את עצמי לתוך הערפל, עוקב במבטי אחר צורתו האפלה של התוקף שלי. ואז צנחתי לאדמה בכריעה וראיתי אותו בבירור. זה לא היה ארי־הרים, לא יגואר, לא דוב או בבון - זה היה רק אווז! האווז ששמעתי קודם לכן.

"אוקיי, פרצוף־נוצה," אמרתי. "נראה אותך תופס אותי."

האווז נעץ בי את חרוזי עיניו - הוא כלל לא שם לב לערפל המתנשא - והשמיע קול שריקה כמו שסתום שבור. הוא זקף את צווארו, היכה באוויר והתנפל עלי.

אך הפעם הייתי מוכן ולכדתי את צווארו הארוך והרך מתחת לזרועי.

האווז נאבק וחבט בחזי בכנפיו. מִיי-הוּרק-אִייי!

"הא!" אחזתי בכנפיו בחוזקה. "תפסתי אותך."

הוא נע והתפתל ורגליו הקרומיות דיוושו באוויר.

"מצטער," אמרתי כשהתחלתי למלוק את צווארו. "אבל אנחנו רעבים, ואתה ארוחת הערב שלי."

ואז שמעתי איפ קלוש.

איפ איפ איפ!

הבטתי למטה וראיתי מבעד לערפל ארבעה גוזלי אווזים עושים את דרכם בצעדיהם הקטנים לעברי. הגוזל שצעד בראש היטה את ראשו הצהוב והפלומתי כלפי מעלה והביט בי בעיניים גדולות, כמו מתחנן לרחמים.

"אין לך מזל," אמרתי לו, מהדק את אחיזתי בצווארה של אמו האווזה. "אנחנו חייבים לאכול."

איפ, הוא הודיע לי.

"קל לך להגיד," מילמלתי. "לך מפה!"

איפ, הוא שב ואמר.

"לכו מכאן!" רקעתי בכף רגלי בניסיון להפחיד את גוזלי האווזה. "אני לא יכול לעשות את זה כשאתם מסתכלים!"

הונק, נאנקה אמא אווזה.

איפ איפ איפ! אמרו הקטנים, נדחקים זה אל זה כמו היו כדור נוצות אחד.

הצוות היה זקוק למזון - תמיד היה מחסור במזון - ומעולם לא אכלנו מעדן טעים יותר מאווז צלוי. אבל משהו בארבעת הגוזלים חסרי הישע הזקוקים לאמם עצר אותי.

"בסדר!" נאנחתי, אחיזתי מתרופפת. "אבל אם נמות ברעב, זו אשמתכם."

הורדתי את אמא אווזה למטה, לצד גוזליה, והיא אמרה: הורק! והחטיפה לי כל כך חזק עם אחת מכנפיה עד שנפלתי על ישבני. ואז הובילה את גוזליה הרחק משם, מגעגעת וצווחת.

"על לא דבר!" קראתי אחריה.

ישבתי שם, מרגיש כמו אידיוט. היינו רעבים כל הזמן, ושיחררתי לחופשי אווזה טעימה מושלמת. לא רציתי אפילו לחשוב מה שְוֶודי - טייס הרפסודה שלנו - יגיד. ולא יכולתי לשאת את המחשבה שבּי - המכונאית שלנו והחברה הצעירה ביותר בצוות - תלך לישון שוב רעבה.

לאחר זמן־מה קמתי על רגליי והתחלתי לקטוף צמחי שן־הארי מהאחו. הם היו מרים, אבל הם ימלאו את בטננו. דחפתי צרור אחרון לתיק בעת שהרוח הביאה לאפי ריח מבושם. פרחים? אולי ורדים.

חיוך נמרח על פניי. למדתי כי ורדים הם סימן לגנים מפוארים ולבתים, שהיו מקומות טובים לאיתור שלל.

עקבתי אחר הריח במעלה הגבעה ומשהו התנשא מבעד לערפל: מוטות כהים מתוך הלובן. התקרבתי וראיתי שער ברזל, שורת עמודים שחורים, מחודדים בקצותיהם. ברזל טוב, עבה, בעל ערך, רק מעט חלוד.

חייכתי. "עכשיו יש על מה לדבר."

שלחתי את ידי למַסוֹר שבנדן־הרגל שלי, ובלם־היד שעל הרתמה שלי נמשך שלוש פעמים: הייזל סימנה: חזור.

עוד לא.

חזור, היא אותתה. חזור, חזור!

זעפתי. זה היה די שתלטני, אפילו כשמדובר בהייזל.

ואז שמתי לב לערפל המחשיך סביבי. איבדתי את תחושת הזמן. הערב ירד וצללים ארוכים הזדחלו על פני השדה.

"אוף," מילמלתי. הייזל צודקת, כמובן. מה לעשות, היא הבוסית.

סימנתי בחזרה: מוכן.

רגע לאחר מכן הכבל התיישר באוויר מעלי והרים אותי למעלה.

התרוממתי לאוויר בעת שעננים לבנים היתמרו סביבי. גבוה יותר ויותר, עד שלבסוף, ברגע, התפוגג הערפל ומשקלי המלא חזר. הרתמה נצמדה לחזי, ידיי ורגליי הפכו לעופרת ואפילו המגפיים שלי היו כבדים, כאילו לפתע התמלאו בוץ.

הערפל האינסופי התפשט מתחתיי, קרני השמש השוקעת מלטפות אותו. הוא נראה כמו סתם ערפל קריר ולא כמו המגפה שכמעט השמידה את האנושות, שעדיין הסתירה את האוצרות שהיה עלינו למצוא על מנת לשרוד.