צומת טורונטו

צומת טורונטו

הדחף לספר על עצמי נולד בתא מעצר עגמומי בנמל התעופה הבינלאומי של טורונטו, שבו אולצתי לבלות שבוע תמים. המפקח דניס ג'ייסון על קרחתו המבהיקה ועיניו הטובות, דחק בקושי את אחוריו אל תוך כיסא עץ צר מידות שנותר פנוי בתאי, שלח לעברי חיוך רחב ואמר: "אז מה הסיפור שלך, חבר?" הוא התעקש שאפרט באוזניו את קורות חיי עד לרגע שבו הובלתי כבול באזיקים מכבש מטוס אל־על היישר אל תחנת המשטרה שבנמל התעופה.

כאשר תהיתי היכן להתחיל, הוא הסביר בנחת: "אנחנו הקנדים שונים מהשכנים שלנו מדרום. שם היו מבקשים ממך את השורה התחתונה. אנחנו יודעים שכדי להבין, צריך לשמוע בניחותא את כל הסיפור. בקורס החוקרים הבסיסי שלנו באקדמיה ברג'יינה חוזרים ומשננים באוזני החניכים שהאמת מסתתרת בתחתית הבאר, ולכן יש לשאוב בסבלנות את המים כדי שהאמת תיחשף במלואה מבלי שתיפגע ותתעוות".

למרות הסיטואציה המדאיגה, נימת הקול הרכה שבקעה מגופו הגדול של החוקר הרגיעה אותי במידת־מה. הוא הניח פנקס צהבהב על ירכו ורשם בקפדנות את דבריי. תיארתי שעה ארוכה את מסלול חיי, וכל אימת שביקש, עניתי בפירוט על שאלותיו. כאשר סיימתי, ג'ייסון השעין סנטר רחב ורבוע על אגרופו הקפוץ ושקע בהרהורים, מנסח לעצמו את השאלה הבאה שיציג לי. בהפוגה שנוצרה, ניקרה בי תחושה מוזרה: הכורח לספר באופן מסודר את קורותיי נראה לפתע כאילו הוגש לי קצה חוט לפתרון כמה חידות שהעיקו עליי, חלקן מוכרות לי וחלקן כאלה שלא הבחנתי בקיומן עד עתה.

"אני רוצה שתדע שלנו, הקנדים, אין דבר נגדך", הבהיר המפקח ג'ייסון. "נעצרת בגלל שהתקבלה אצלנו בקשת הסגרה מארצות הברית. הם מבקשים לחקור אותך בעקבות מותו המסתורי של חבר הקונגרס לשעבר ויין אוונס. אנחנו לא ממהרים להיענות. פשוט מתקשים להאמין שאיש כמוך מעורב ברצח. ספר לי עכשיו למה הגעת לקנדה ולמה האמריקאים חושדים בך".

סיפרתי למפקח ג'ייסון באריכות את מה שכאן אמסור בתמציתיות: הגעתי לקנדה כי ביקשתי לעצמי תקופת רגיעה. מעין פסק זמן מן השירות התובעני בלשכתו של שר החוץ.

את קנדה למדתי לאהוב כבר בצעירותי, והסיבה קצת מוזרה. האזנתי לשירו של לני קרביץ "American Woman" בביצועה של להקת הרוק הקנדית The Guess Who, ומיד חשתי שקנדה היא מעין מולדת שנייה עבורי. השיר הפך בעיניי להמנונם של אלה שאינם זקוקים להיות הכי גדולים והכי חזקים כדי לחוש שמחים בחלקם. זו קנדה, שחיה בצלו של הענק האמריקאי, ואולי זה גם קצת אני. ואכן, כאשר אחזתי בכתב המינוי לשמש מזכיר ראשון בשגרירות ישראל באוטווה, חשתי אושר גדול. מאז, ניצלתי כל הזדמנות כדי לשוב ולבקר בארץ יפה ושפויה זו. הפעם, התכוונתי לשכור מכונית ולנהוג כשעה ומחצה אל חווה כפרית השוכנת בסמוך לעיר פטרסבורו. את החווה שנקראת "סיסקו" מנהלים זוג יהודים, ג'סיקה ומאתיו רוזנבלט, ששניהם, כבני חמישים באותה העת, החליטו לממש חלום ישן ולפרוש מחיי העיר.

את ג'סיקה הכרתי בסדנה להסברה שהנחיתי מטעמה של השגרירות. נשות הדסה ביקשו לחזק את מיומנותן במאבק נגד התעמולה האנטי־ישראלית. הצעתי שנקיים סימולציה בטלוויזיה במעגל סגור. אני אראיין כמה מתנדבות, ואחר כך נצפה יחד בראיונות ונפיק לקחים.

הסדנה היתה כישלון חרוץ. הצפייה המשותפת הפכה אותי לשנוא נפשן של המשתתפות. על המסך הן נשמעו עילגות ונחשפו כהרבה פחות חינניות מכפי שציפו. אלה מהן שהיו מקורבות לשגריר בר־חמא מיהרו להתלונן בפניו. לטענתן, ניסחתי במתכוון שאלות מכשילות שלאיש אין תשובה טובה עליהן, כמו: "איך אפשר לטעון באמינות שישראל מושיטה ידה לשלום, כאשר מספר המתנחלים הולך וגדל?" כמו כן, ברשעותי הצבתי את המצלמה בזווית שהציגה את דמותן על המסך באופן כעור ומעוות.

ייסרתי את עצמי על קלות הדעת שהובילה אותי לתכנן סדנה ללא התחשבות בפרופיל של המשתתפות, ובלי שאיערך מראש לקראת תקלות אפשריות. ואכן, מזכירתו של השגריר הודיעה לי, בנימה שנשמעה מבשרת רעות, שעליי להתייצב בלשכתו. התלונות שהוטחו בי נראו לי מוצדקות בעיקרן. ציפיתי לספוג נזיפה חריפה ונכנסתי בפנים נפולות אל לשכת השגריר. הופתעתי לגלות לצדו של בר־חמא את ג'סיקה רוזנבלט שהשתתפה בסדנה. "למה לבשת על עצמך פרצוף של תשעה באב?" שאל השגריר, ואז פרץ בצחוק מתגלגל, שאליו הצטרפה בהתלהבות גלויה גם ג'סיקה. "שמחתי לשמוע מג'סיקה שלימדת את הגברות המגונדרות האלה לקח. עכשיו הן יקפידו להכין שיעורי בית לפני שהן יוצאות להכות בפרופגנדה הפלסטינית. אני חייב לרוץ לפגישה בפרלמנט, אז תישאר לעוד כוס קפה עם ג'סיקה ותן לה תמונה של המתרחש בפוליטיקה אצלנו".

עד מהרה למדתי כי ג'סיקה ובעלה מנהלים רפת הכוללת מאה ושלושים פרות חולבות בחווה הנמצאת בבעלותם ליד העיר פטרסבורו. כשסיפרה ששם החווה הוא "סיסקו", התרגשתי: "הוי סיסקו, אני ממש מתגעגע. עבדתי תקופה ברפת של קיבוץ אשלי הדרום, והפרה שהיתה אהובה עליי במיוחד נשאה אף היא את השם סיסקו. היא זכתה בשם הזה לכבודו של ג'וזף סיסקו, הדיפלומט האמריקאי שסייע לקיסינג'ר בדילוגי השלום שלו באזורנו". ג'סיקה הופתעה מעט מהטון הנרגש של תגובתי וקבעה כי ערכי עלה בעיניה. "גם דיפלומט וגם רפתן", סיכמה את קורות חיי בטון מתרשם. שם החווה שלה, סיפרה, לא נועד להעניק כבוד לפרה כלשהי, אלא בא לעולם בעקבות כינוי חיבה שבעלה מאתיו העניק לה בנעוריהם. השם ג'סיקה הפך בפיו תחילה לג'סיס, ואז לסיס, ולבסוף לסיסקו. מאתיו הרומנטיקן הציע להעניק שם זה לחווה וזכה בהסכמתה "ברגע של חולשת דעת". ג'סיקה ביקשה להבין מדוע נכרכה נפשי דווקא אחרי סיסקו הפרה, ואני השבתי, שלא רק שהשיגה שיאי תנובה ארציים והתעברה תמיד במועדה, אלא גם לא היה אפשר להחמיץ את רגישותה ואת האינטליגנציה הגבוהה שניחנה בה. "אני לא בטוחה שהתכונות הנפלאות האלה מאפיינות אותי", צחקה ג'סיקה, "אבל מחניף לי שספר העדר הישראלי מתהדר בפרה מצטיינת ששמה סיסקו".

"את עניין סיסקו הבנתי", קטע המפקח ג'ייסון את דבריי, "אבל רציתי לדעת אם יש בידך תשובה לשאלה שהכשילה את נשות הדסה".

הסברתי למפקח בכמה שורות נוקבות את זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי, הזכרתי שנביאי ישראל הילכו על רגבי הגבעות של יהודה ושומרון ולא בשינקין, והדגשתי כמובן את הניצנים המבטיחים של שיתוף פעולה בין המתנחלים לתושבים הפלסטינים. "כאשר נדביר את הטרור הרצחני ואת אלה שרוצים להשליך את היהודים לים, העולם יגלה עד כמה ההתנחלויות הן קצה כף ידה של ישראל המושטת תמיד לשלום", טענתי בלהט. ג'ייסון הנהן בהסכמה. ניכר כי התקשה להבין כיצד אמת פשוטה זו נעלמה מעיניהן של נשות הדסה.

"אבל מדוע האמריקאים חושדים בך בעניינו של חבר הקונגרס אוונס?" תהה.

גם כאן ניסיתי לא להעיק מדי בפרטים. חבר הקונגרס לשעבר ויין אוונס היה פעיל שלום מסור, שנדד בין בירות המזרח התיכון כדי לקרב בין הצדדים ולהניעם לפיוס היסטורי. באחד מביקוריו, בשעת ערב במהלך צעידה על חוף תל אביב, הוא נפטר מהתקף לב. הכרתי את האיש, והיתה בי הערכה רבה לפועלו. ביומו האחרון סעדתי עמו ארוחת צהריים במלונו. לאחר היוודע דבר מותו נתבקשתי על ידי עיתונאי שהכיר את אוונס לומר דברים קצרים לזכרו. הדברים התפרסמו. מידע זה הספיק לעיתונאי ברי חמיש לפרסם באתר האינטרנט שלו מאמר שכותרתו, "יש לנו חשוד ברצח ויין אוונס". על פי חמיש, חששתי שאוונס מתכוון להתוודות על הפשעים שביצעו שמעון פרס וחבורתו, ובכללה אנוכי, ולכן הרעלתי אותו באותה ארוחה שסעדנו יחדיו. "לכתו של אוונס", כתב, "חסכה לגיל את ההשפלה הכרוכה בהיחשפותו כשותף פעיל ברמיית השלום של פרס וערפאת באוסלו, שחיתות, מעילה והונאות רצח".

כשהדברים התפרסמו, אביבה, אמי, קבעה נחרצות שעליי לתבוע את האיש ולדרוש פיצויים על הוצאת דיבה ועל הנזק שנגרם לשמי. "זה המינימום, כי אתה רך. אבא שלך היה שובר לחמיש את כל העצמות", אמרה. השבתי לה שבעיניי זו אכזריות לרדוף אחר טיפוס רדוף קונספירציות שכזה. אביבה נעצה בי מבט מזלזל. "כשהיית ילד קטן, נחומי כהן היה מכה אותך בלי סוף. כשנמאס לי לראות אותך מיילל, סגרתי אותך ואת נחומי במטבח אצלנו בבית ואמרתי לך שעד שתרביץ לו והוא יבכה, לא אתן לך לצאת מהמטבח. אתה המשכת לבכות, אבל גם התחלת להרביץ, עד שהוא הצטרף לבכי שלך. חשבתי שלמדת לקח. אבל עכשיו אני רואה שטעיתי".

לשווא ניסיתי להסביר לאביבה כי איש בישראל אינו מתייחס ברצינות אל דבריו של חמיש. הרי האיש נודע בחיבתו לתיאוריות קונספירציה מוטרפות, ואף טען בפרסומיו כי יגאל עמיר לא רצח את רבין, אלא שמאבטחיו, אנשי השב"כ, הם שירו בו למוות.

ג'ייסון סיים לכתוב את דבריי במחברתו. "אז מי לדעתך שכנע את האמריקאים שיש משהו בשטויות של חמיש?" שאל בפליאה, "הרי ברור שזה בולשיט מוחלט".

"אני לא יודע להשיב על השאלה הזאת בוודאות", השבתי, "אבל אני חושד שהאיש שאחראי לתקלה המצערת הוא אני. זה היה במהלך ביקור בניו יורק. שהיתי בדירתו של ידיד, ולעת ערב ערכתי אימון במכון הכושר שבבניין. בתום האימון ביליתי מעט בחדר האדים כשלצדי, עטויים במגבות, אנשים נוספים מדיירי הבניין. התפתחה שיחה, ובמהלכה עלה גם שמו של ויין אוונס. הפלגתי בשבחו של האיש ומשום־מה, אולי באשמת האנדורפינים שעדיין הסתחררו במוחי, נסחפתי והתפתיתי לספר גם על טענותיו של ברי חמיש נגדי. כבר באותו מעמד חשתי שדבריי מתפרשים אחרת מכפי שהתכוונתי. ככל שהתקדמתי בתיאור טענותיו של חמיש, כך הלכו והתרחקו ממני בני השיח החשדנים, נמוגים ונעלמים מעיניי בחסות ענני הקיטור החמים. אולי אחד מהם פנה למשטרה".

ג'ייסון ביקש ממני את כתובת הבניין שתיארתי, וכשהופיע למחרת בתאי סיפר ביובשנות כי בדק ומצא שהמקום חביב על גמלאי משטרת ניו יורק, ולכן יש מצב שהסברה שלי נכונה. חשתי שג'ייסון חומק ממבטי ושחביבותו נעלמה. שאלתי בבעתה אם הבדיקה שערך פגעה באמון שנתן בי. ג'ייסון הסביר כי אכן שוחח עם הקצין האמריקאי מן האף־בי־איי שדורש את הסגרתי. הוא מסר לאיש את גרסתי במדויק, אך כאשר האמריקאי טען שההסבר שלי לכך שלא נקטתי שום צעד כנגד מי שטפל עליי אשמת רצח בהרעלה "לא סביר בלשון המעטה", נותר ללא תשובה.

"אדם סביר היה מגן על שמו, לפחות דורש את הסרת הידיעה מרשת האינטרנט", קרא ג'ייסון מהמחברת הצהובה שלו מדברי האמריקאי, "הרי אם בעתיד אחד הנינים שלו יתבקש בבית הספר להכין פרויקט שורשים על המורשת המשפחתית, איך יֵדע שמה שמצא באינטרנט על הסבא־רבא שלו הוא פייק ניוז?"

ג'ייסון הוסיף לשטוח את טענותיו של איש האף־בי־איי בדבר האי־סבירות שבהתנהגותי, ואני הבחנתי שהוא הולך ומשתכנע בהיגיון שלהן. למעשה, עתה, בתא המעצר, ההתנהלות הפסיבית שלי נראתה גם לי עצמי נגועה בחוסר סבירות. האמנתי כי ילדיי, יותם, יעל ואליאב, לא יתפתו להאמין לסיפורי כזב באינטרנט, אבל איך זה שלא חשבתי על ילדיהם ועל נכדיהם?

מחשבות אלה שבו ופקדו אותי בלילות. הסיוטים הקשו עליי לישון שינה רצופה. לעיתים דמיינתי שכיסא העץ שבתאי הולך ומשנה צורה, והופך באיטיות לכיסא חשמלי עטור אלקטרודות. ברגעים מעורפלים שבין תנומה ליקיצה מצאתי עצמי אף מתלבט מה אבקש לסעודה האחרונה, ואם עליי להתחשב במגבלות הקולינריות של הממונים על רשות בתי הכלא, שעשויים שלא להכיר כל מנה בתפריט המזרח תיכוני שאהוב עליי. אפילו השתעשעתי בתקווה שביצוע גזר הדין יידחה משום שלא יצליחו להשיג מנת "אום עלי", שהוא קינוח מצרי שבו הייתי בוחר.

שדה הראייה מן החלון הקטן שבתאי לא אִפשר לצפות במטוסים שנעו לכיוון מסלול ההמראה, אלא בזנבותיהם הזקורים בלבד. הגעגועים לחירות שנגזלה ממני גברו כל אימת שזנב מטוס אל־על ניבט מן הצוהר, מגיח ונעלם. כדי להרחיק מעליי את הפחדים, השתעשעתי בניסוח תיאוריה מהפכנית בתורת המשטרים, שתעמיד את ההשוואה בין המשטרים הנוהגים בעולם על משתנה יחיד: מהו הדרג בכל מדינה שמאשר את הלוגו שעל זנב המטוס של חברת התעופה הלאומית. בלב התיאוריה ניצבת הטענה שככל שהדרג המחליט בכיר, כך המשטר רודני. הנחתי, לדוגמה, שבפיונגיאנג איש לא יעז להחליט על דעת עצמו כיצד לתת ללאום הצפון קוראני ביטוי גרפי על זנב המטוס, וההחלטה תטפס במדרג הבירוקרטי עד שתגיע לשולחנו של המנהיג הדגול. אבל עד מהרה גיליתי שאיני מצליח להתרכז בפיתוחה של התיאוריה, מה גם שקינן בי ספק בסיסי לגבי תקפותן של גישות רדוקציוניסטיות, שמתיימרות להסביר את ההתנהגות האנושית בכלל, ואת העולם הפוליטי בפרט, על בסיסו של טיעון בודד. הרהרתי בכך שספקות אלה ממש התעוררו בי כאשר ולדימיר, הגנן הרוסי במשרד החוץ, הסביר לי במבטא כבד מדוע הוא מתייסר ולוגם את הנוזל שנותר בקופסת המלפפונים החמוצים: "מה שלא טעים — בריא". אך מחשבותיי נדדו במהרה מקסמה המפתה של הרדוקציה חזרה אל מצבי העגום.

בשעות הארוכות שהייתי לבדי ניסיתי למצוא הסבר לפסיביות שלי. האם זו פחדנות? עצלנות? היעדר דחף ליזום ולכוון את דרכי בחיים? לא ייתכן שספגתי תכונות אלה מהוריי. אליעזר, אבי המנוח, חירף נפשו במאבק על הקמת המדינה ונלכד מבריח נשק על ידי הבריטים. הוא הפגין אומץ לב נדיר כאשר לא פצה פיו למרות עינויי גוף ונפש קשים שעבר, וכאשר חש שהוא עלול להישבר ולהסגיר את חבריו, לא חסרה לו הנחישות לבצע ניסיון התאבדות. גם אביבה אמי לא היססה לפרוץ גבולות ולהעז. כך למשל, לפני כל קנייה — מכונת כביסה או דירה — תמיד הטיפה לי לבחור במה שיקר בחמישים אחוז מהסכום שבידי. "אם לא תחשוב בגדול ולא תעז, לא תטפס מהחור שבו אתה תקוע, ולא תתקדם לשום מקום. אם תהיה אמיץ, תגלה שהכול יסתדר".

אני לא סמכתי על ההבטחות הללו. בחרתי ללכת על בטוח והעדפתי להותיר בחשבון הבנק סכום שיספיק לכל צרה שעלולה להתרגש.

בעיני רוחי דמיינתי את הטקסטים הלעגניים שאביבה תישא מול חבריי. אלה ודאי כבר התכנסו בביתה עם היוודע דבר מעצרי. "הוא לא שמע בקולי", תגיד. "הוא לא שבר לחמיש את העצמות, ואפילו לא לקח אותו לבית משפט. צחוק הגורל. דווקא מי שמתנהג כמו נמושה, גומר במעצר. רק לחשוב על ההבדל בין המעצר של אביו הגיבור למעצר שלו. מזל שאליעזר כבר באדמה ולא רואה את הבושה".

אולי היו אלה הטראומה של המעצר, סכנת המוות שריחפה מעל ראשי, שאלותיו החקרניות של ג'ייסון והזמן הפנוי שעמד לרשותי בשפע — אבל לראשונה בחיי חשתי דחף לנסות ולהשקיף אל תוך תוכי. תרתי אחר פיסות זיכרון שיקלו עליי להבין את הצרה האישיותית שהובילה אותי לתא המעצר בטורונטו. כתבתי את אלה במחברת שג'ייסון נתן לי בטובו — מחברת צהובה כמו זאת שלו. אם אשוב להיות אדם חופשי, קיוויתי, יעמוד לרשותי מצפן חדש לתיקון דרכי הרכרוכית.

בתום שבוע למעצר, המפקח ג'ייסון נכנס לתאי והכריז בנימה עניינית: "אתה משתחרר. תתחיל לארוז". ההתרגשות הפילה עליי אלם, ברכיי רעדו, וביקשתי ליפול על חזהו של ג'ייסון ולחבקו, אך הוא, כאשר זיהה את כוונתי, נסוג אחורה אל כיסאו צר המידות. בקול משתנק הודיתי לו ושאלתי כיצד הצליח לשנות את דעתם של האמריקאים. ג'ייסון הביט בי, ועיניו הכחולות היו מלאות חמלה. "לא אני שיניתי את דעתם", אמר, "האף־בי־איי הצליב מידע עם מחלקת המדינה. מתברר שבתיק מודיעיני שנושא את שמו של שר החוץ שמעון פרס מצוי מברק קצר שמתייחס אליך, בקושי עמוד. הוא שוגר מן השגרירות האמריקאית בתל אביב". ג'ייסון עלעל בתיקו, שלף נייר בודד ועיין בו כדי לרענן את זיכרונו, "כתוב כאן שאתה טיפוס חרדתי, משולל אמביציה אישית, נושא כלים טיפוסי, נאמן וצייתן. אחד שמעדיף להתגלגל מבלי לסמן לעצמו יעדים מאתגרים. הכותב מדגיש שאינו פסיכולוג בהכשרתו, אך הוא חושד שאתה ככל הנראה סובל מ־DPD, שזה — Dependent Personality Disorder. תסמונת שמרפה את ידיך ושולחת אותך להסתתר מאחורי גבו של הבוס. כתוב גם שאתה מתקשה בקבלת החלטות, שונא סיכונים, מתרחק מלקיחת אחריות, רואה תמיד את ה־worst case scenario, ולכן נרתע מנקיטת צעדים שוברי שגרה. אחרי שאנשי האף־בי־איי שמו את ידם על המסמך הזה, הם ביטלו את בקשת ההסגרה שלך. ברור להם לחלוטין שאתה ממש לא הטיפוס שהם מחפשים, אתה לא מסוגל ולא בנוי לחשדות שטפלו עליך. אתה חופשי".

לא עמדתי בפיתוי, לכסנתי מבט אל תחתית המסמך בעודו אחוז בידיו של ג'ייסון כדי לגלות לבושתי שחתום עליו אליוט ברוקס.

את אליוט ברוקס הכרתי עוד בימי שליחותי בנפאל. שנינו הגענו לקטמנדו בחורף של 1983 כדי למלא תפקיד דיפלומטי ראשון מעבר לים. אליוט, בשגרירותה מרובת השליחים של ארצות הברית, ואני בשגרירות המצומקת של ישראל. התגוררנו בבתים סמוכים בשכונת פאני־פוקארי, לא רחוק מארמון המלך בירנדרה, ועד מהרה התפתחה ידידות בין המשפחות. סוזן, רעייתו הטקסנית הדקיקה של אליוט, התנדבה ביוזמתה לספק ליותם הקטן שלנו מצרכים שהיו ניתנים להשגה באותם ימים רק בחנות ששירתה את הדיפלומטים האמריקאים. נעמי, רעייתי, חששה שאנו מעיקים על הזוג האמריקאי, אך תמיד נתקלה באותו מענה: "יקירתי, ג'ימי שלי ויותם שלך הם בני אותו גיל, ואם אנחנו רוצים שהם יוסיפו להיות חברים טובים, אז גם יותם זכאי להשתין בחיתולי פמפרס חד־פעמיים, בדיוק כמו ג'ימי".

מדי פעם הצטרפתי אל אימוניו של אליוט, שבילה שעות ארוכות בהנפת משקולות בחדר הכושר שבנה בביתו. אף שתווי פניו העידו על מוצאה היפני של אמו, אליוט בחר למקד את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון בענייניו של המזרח התיכון. "אם אמא שלי היתה היפנית שהולידה אותך, אתה היית לומד יפנית, לא ערבית". אליוט, שהספיק להידבק במנהגם של המקומיים, הניע ראשו ימינה ושמאלה בלי לחשוף אם פירש את דבריי כבדיחה.

בשיחותינו הוא ביקש להעמיק את הבנתו במבוכיו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואני שמחתי לשתף פעולה וללמוד ממנו על האופן שבו מעצמה כארצות הברית מתייחסת אל הקטטות באזורנו. אליוט תיאר בפניי את הקריירה שתכנן לעצמו. הוא יעצים את שליטתו בערבית ויתמחה בענייני המזרח התיכון. "הסכסוך שלכם מושך את תשומת לבם של הבוסים הגדולים אצלנו. הנשיא עצמו מבין שהדרך לפרס נובל עוברת דרככם. זהו התחום שבו, אם אהיה טוב, אלה שקובעים יבחינו בי". אליוט תכנן לטפס עד לתפקיד תת־מזכיר המדינה, לרכוש לו שם, ואז לפנות לפוליטיקה ולהתמודד על מושב בסנאט. כאשר שאל אותי מה התוכניות שלי, השבתי שאני "אתגלגל" ואין לי מושג ברור לאן. אליוט הביט בי בהשתאות ופלט: "מוזר. אצלנו זה שונה. התחרות קשה, ואם אינך יודע לסמן מטרה, לעולם לא תוכל להשיג אותה".

לא חשבתי שההבדלים העצומים בין ארצות הברית לישראל מסבירים את השוני האישיותי בינינו, אך העדפתי לא לדוש בכך. פשוט היינו שונים, ולמרות זאת חיבבתי את האופי התחרותי של אליוט, גם כאשר חשף את תסכוליו למראה יותם שהקדים והתייצב על רגליו ואף ידע לומר קצ'ואה (צב בנפלית), לפני שג'ימי רשם לזכותו הישגים דומים.

הקשר שלי עם אליוט נמשך גם לאחר שנסתיימה שהותנו המשותפת בנפאל. אליוט, שטרח כל אותן שנים לטפח את שריריו ולהקפיד על חזות של לוחם מארינס קשוח וקצר שיער, התמחה בענייני המזרח התיכון ונשלח לשרת בכמה בירות באזור. לשנינו היה עניין הדדי ללמוד איש מרעהו. הקשר התחזק כאשר אליוט הוצב בתל אביב. הידידות בין המשפחות שבה לפרוח. למדתי להעריך את תבונתו של אליוט. לשומע מן הצד, אבחנותיו היו עשויות להישמע פשטניות, אך אני ידעתי שהן תוצר של ידע רב, לימוד מעמיק ומיומנות שהלכה והשתכללה לארוז מציאות סבוכה במשפטים פסקניים, קצרים ופשוטים להבנה. דווקא משום כך, עלבון אבחנותיו של אליוט לגבי אישיותי צרב מאוד.

כאשר חתמתי על מסמכי השחרור שג'ייסון הניח לפניי, התנגשו בליבי תחושות עזות כלפי אליוט: כעס, על שבגד וחשף במברקו רשמים שהפיק מן ההיכרות הפרטית שבינינו; מבוכה, כי אבחנותיו נראו לי מדויקות; אך גם הכרת טובה, כי מילותיו שמו קץ לסיוט שאליו נקלעתי.

הוסעתי בניידת משטרה אל סניף השכרת הרכב של אוויס שבנמל התעופה, ועד מהרה עשיתי דרכי בכביש 401 אל החווה. מגבי ההונדה סיוויק נאבקו בתנועה מונוטונית בסופת הגשם שהחלה להשתולל, ואני הבטחתי מולם שאמשיך לנסות להבין את עצמי, ושאם הרשות עדיין נתונה, גם אנסה לתקן: אקבל החלטות נועזות, אפרוץ מקונכיית הנוחות הפסיבית שבה אני מסתתר ואטביע חותם בעולם, אך לא לפני שאתוודה בגילוי לב על פרשות מן התקופה שקדמה למעצרי בטורונטו, תקופה שהולידה את האבחנות המשפילות שאליוט כתב על התנהלותי הרופסת. למרות האי־נוחות, חשתי שפרשות עבר מביכות אלה צריכות לראות אור יום, מאחר שללא צלילה אל עומקה של הבעיה, צפוי שאכשל בניסוח פתרונה.

לכן, החלטתי, אספר על אמא שלי אביבה ועל חבר נעוריי אלי קינד, וכמובן גם על שמעון פרס — כל אלה דמויות דעתניות ומלאות אמביציה שכאילו נוצקו כדי שתוצב בפניי מראה מביכה שחורצת: הם המובילים בעולמנו, ואתה הנגרר. וכשאקח את גורלי בידיי, ואף את גורלם של אחרים, כשאפקיע מסמכותם של מנהיגי העם הנבחרים נושאים שהחוק לא הפקיד בידיי ואכריע בהם — למשל — באשר למדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, לגורלה של ירושלים, ומי יודע — אולי אפילו לבחירה בזוכי פרס נובל — ובכן, גם על הישגים אלה אספר.

ככל שקרבתי אל החווה, המחשבות הכבדות, שגם העיקו אך גם נטעו בי מעט תקווה, הלכו ונדחקו, מפנות מקום לערגה עזה שהשתלטה עליי ואחזה בי להצטרף אל הפרות שברפת, ולהתמוטט לצדן על מצע הקש הטרי.

"אתה ודאי מותש. עכשיו לך לישון, ומחר תצטרף אלינו לחליבת הבוקר". ג'סיקה סימנה באצבעה את הכיוון אל חדר האורחים שיועד לי. ידעתי שאחרי שהדלת תיטרק מאחורי גבי, הרוזנבלטים יסקרו בדקדקנות את הקורות אותי בנמל התעופה של טורונטו. חששתי שבהיעדרי יגיעו למסקנות לא מלבבות לגביי, אך קולה הסמכותי של ג'סיקה והעייפות שנצברה בי מוססו את כוחי להתקומם. הריהוט הסגפני בחדר האורחים הזכיר את דלותו של תא המעצר שבו שהיתי בימים האחרונים. על משכבי ניסיתי לסגל למצבי את הפתגם "טוב אוהל דל במולדת, מארמון זהב בניכר". חשתי שרוח הפתגם משקפת את מצבי, אך מילותיו זקוקות לשיפוץ כדי לסלק אי־התאמות קלות. התנומה השתלטה עליי טרם עלה בידי לנסח מחדש את הפתגם, ועדיין מיטת האורחים הספרטנית היתה בעיניי לרגע לפיסת מולדת.

הקצתי עוד טרם עלה השחר, נחוש לנצל את הזמן שנותר עד היציאה אל הרפת כדי להוסיף רשמים אל הדברים שכתבתי בתא המעצר. השתעשעתי באפשרות שזיכרונות אלה יתפרסמו כספר של ממש. הרהרתי בהרצאתו של פרופסור נערץ מימיי באוניברסיטה. הלה שיבח את תרומתה של המתודולוגיה של הִנדוּס לאחור (ריוורס־אינג'נירינג) למלאכת התכנון. עליי להתחיל אפוא מן הסוף ולהתקדם בהדרגה אל ההתחלה, החלטתי, והסוף כמובן הוא מה יכתבו המבקרים במדורי הספרות על הטקסט שאוציא תחת ידי. עדיין במיטה, ניסחתי בדמיוני מאמר ביקורת נלהב שבו שיבצתי ביטויים כמו: מקורי, גלוי לב, מרתק, סוחף, ייחודי, שואב, גורף, פרובוקטיבי, נוגע ללב, עמוק, כואב, חכם. אך לא מצאתי איך לפלס לי נתיב מן הסוף הנחשק אחורה, אל שורתו הראשונה של כתב היד. דקות אחר כך, אולי בגלל אותה נטייה חרדתית שאליוט זיהה בי, להיערך תמיד לתסריטים הגרועים ביותר, נטלתי את המחברת וכתבתי כמה שורות של ביקורת: "הכותב כופה עלינו ביהירותו את סיפור חייו... הוא ליקט אוסף סיפורים, ניסה לחברם בדבק שפג תוקפו, וכעבריין של ספרות מתחזה הכתיר סיפורים תלושים אלה בתואר: 'ספר'... אותה אומנות נשגבה, לקשור בין סיפורים ולבוראם לכדי ספר שיש בו הרמוניה ואמירה מאוחדת, שמורה לחברי מועדון שאליו משתייכים יחידי סגולה בלבד. על שעריו של מועדון זה להיות מוגפים בפניהם של שרלטנים, ולכן, אבי גיל, של נעליך! מה שמותר לשרווד אנדרסון ולעמוס עוז אינו מותר לכל זב חוטם שמקיש על מקלדת".

שורות אלה ליוו אותי במהלך ארוחת הבוקר ונטעו בי מרה שחורה. בימיי בקיבוץ, ארוחת הבוקר שלאחר החליבה היתה מחזה מרנין. הרפתנים הגיעו אל השולחן השמור רק להם, עולצים ומזי רעב. הם נהגו לטרוף הררי מזון, מתמוגגים מכך שבשעת בוקר מוקדמת כבר שיגרו מכלית עמוסת חלב טרי לתנובה. ואילו עתה, בחווה, אפילו הפנקייק האוורירי, שבוסס ריחני בסירופ מייפל תוצרת "קנדיאן פיינסט", לא שימח את ליבי.

שבתי לחדרי וחזרתי אל הטקסט. גיליתי שלמילים הכתובות היה כוח קטלני עוד יותר מאשר למחשבות המייסרות שהולידו אותן. המבקרים יהפכו למשל ולשנינה את נטייתי לחמיקה פסיבית אל מאחורי הקלעים, כמו גם את קורות מאמציי להשתנות ולהטביע חותמי בעולם. ניחשתי שיימצא כותב כלשהו שיוודא הריגה בשורת סיכום רצחנית: "עלילה בגרוש, שאין סיבה להוגיע בה את הקורא על פני עמודים כה רבים. הרי די בפסקה קצרה אחת, או לכל היותר שתיים, כדי לספר עלילה רופפת זו ולמצותה במלואה".

עד שג'סיקה קראה לי להצטרף לחליבת הצהריים, כבר גמלה בי ההחלטה שאת תוצריו של הדחף לכתוב על חיי אשמור לעיניי בלבד. הכתיבה אולי תועיל לברר את חיבוטיי, אבל אחסוך אותה מאחרים, ולא אתיימר שסיפורי האישי עשוי לתרום למישהו או לעניין מישהו. את כתב היד, משיושלם, לא אשרוף כפי שנהגו יוצרים דגולים שלא שבעו נחת מיציר כפיהם. אם אלך בדרכם, המעשה עלול להתפרש בטעות כאילו אני משווה עצמי אליהם. את יצירתי שלי אזרוק למקום כלשהו. אולי אטיל את כתב היד לבאר כמו בסיפור מרגש שקראתי, על אדם שהושלך לפני עידנים לתוך באר עמוקה, אך עדיין היה ניתן להבחין במבט עיניו, שמתבוננות מן המצולות כלפי מעלה אל השמיים הרחוקים.