צועד בשבילי מציאות משתנה

בתחילת שנות התשעים התבקשתי במסגרת עבודתי לתאם למפכ"ל המשטרה ולעוד שניים מאנשיו ביקור בסין. למשטרת ישראל לא היו אז קשרים ישירים עם עמיתיהם, לכן ביקשו שאני אארגן את הביקור. המארחים, המשרד לביטחון לאומי, דרשו שהביקור יהיה חשאי ושהשגרירות לא תהיה מעורבת בהכנתו.

לאחר פגישות עבודה בביג'ינג נסענו לגווילין לצפות בהצגת תכלית של כוח מכבי אש ומשטרה. הושיבו אותנו ביציע כבוד ברחבת המסדרים. מאות שוטרים, קציני משטרה וכוחות ימ"מ ישבו לצידנו מוכנים לביצוע. מפקד האירוע הצעיד בסך את תזמורת המשטרה שנעמדה מולנו. הוא נתן את האות וכולנו קמנו על רגלינו. סימן נוסף מצידו ומנצח התזמורת נופף בשרביטו. התזמורת ניגנה את ההמנונים של שתי המדינות. הנגנים ידעו כמובן בעל פה את ההמנון הסיני. הנחתי שאת ההמנון שלנו הם תרגלו מספר רב של פעמים כדי לבצע גם אותו בשלמות. עד היום אני לא יודע מהיכן היו להם התווים, אבל התזמורת ניגנה ביופי ובכישרון רב את שיר העם היידי "טומבללייקה", אותו הם חשבו להמנון של מדינת ישראל. כדי שלא ניחנק מצחוק מלמלנו בעברית את הגרסה ההיתולית לשיר:

"מָה עוֹשֶׂה, עוֹשֶׂה הֶחָלוּץ,

כְּשֶׁהוּא בָּא, הוּא בָּא לַקִּבּוּץ,

הוּא בָּא לַקִּבּוּץ, רוֹצֶה לֶאֱכֹל,

נִכְנָס אֶל הַלּוּל, גּוֹנֵב תַּרְנְגוֹל.

טוּמְבָּלָי טוּמְבָּלָי טוּמְבָּלָלַיְקָה

טוּמְבָּלָי טוּמְבָּלָי טוּמְבָּלָלַיְקָה

טוּמְבָּלָלַיְקָה טוּמְבָּלָי

נַגְּנִי בָּלָלַיְקָה זֶמֶר נוֹשָׁן".

עתה פנו המארחים להצגת התכלית המוזרה ביותר שראיתי מעולם. התרגיל הראשון היה חילוץ משפחה מבית בוער. שלוש קבוצות התחרו ביניהן מי תגיע ראשונה למשפחה להציל אותה. נשמעה שריקת הפתיחה. שתי קבוצות רצו למתקן אימונים שדימה בניין מגורים בוער. המחלצים טיפסו עליו לגובה ונאחזו במעין זיזים, שניתן היה בקושי להניח עליהם את הרגליים. הקבוצה השלישית רצה למתקן, אוחזת בידיה, במשותף, מוט במבוק ארוך וגמיש. את סופו של המוט אחז סיני נמוך קומה וקל משקל. כאשר הקבוצה הגיעה קרוב לבניין, הם תקעו את המוט באדמה כפי שתוקעים מוט בתחרות קפיצה לגובה. הבמבוק הגמיש התעקם, הסיני שאחז בקצהו התרומם, עף לגובה וראשו קדימה. הוא ניפץ באמצעות הקסדה שבראשו חלון בקומה הגבוהה, עף פנימה לחדר והחל לעסוק בטיפול ובהצלה. קבוצתו זכתה כמובן בתחרות.

אוטובוס ובו נוסעים שדימו בני ערובה, נסע קדימה על מסלול התצוגה. מכונית רגילה נסעה אחריו. היו בה שניים שדימו בתרגיל את החוטפים. מכוניתם עקפה את האוטובוס במהירות, חסמה אותו, ובאיומי אקדח אילצו השניים את הנהג לפתוח את הדלת. הם השתלטו על הנוסעים והורו לנהג להמשיך בנסיעה. מכוניות נוספות עלו על המסלול. ביניהן בלטה משאית זבל פתוחה ועליה מספר פחים. האוטובוס החטוף עצר ברמזור, ומשאית הזבל נעמדה לצידו. בשלב זה, ממש לא הבנתי איך יינצלו החטופים. לפתע, עוד לפני שהתחלף הרמזור, נפתחו בבת אחת המכסים של פחי הזבל במשאית. מכל פח יצא שוטר ימ"מ סיני וקפץ לתוך האוטובוס, מנפץ את החלון באמצעות הקסדה שלראשו. החוטפים נראו המומים, ההשתלטות הייתה מהירה ולא נורתה ירייה אחת.

אכן זה נכון, יש להם ראש קשה לסינים, חשבתי בעת שהשוטרים כבלו את החוטפים.

בלילה התארחנו בבית הארחה של המקומיים. בשלב זה כבר נמאס למפכ"ל מכל הנאומים, מהארוחות, מהסיורים ומהביקורים בחנויות הפאר, כששומרי הראש צמודים אלינו בכל מקום. לא יכולנו לגשת בחופשיות לאף אחד ולא הרגשתי נוח לבקש שיסירו את השמירה הצמודה עלינו, שנועדה, לדבריהם, לשמור על ביטחוננו. "די, נמאס לי," אמר המפכ"ל, "תן לנו שעה לשבת קצת בשוק, לקנות מזכרות בדוכנים הפשוטים ולאכול משהו בלי נאומים וברבורים."

"זה אפשרי," אמרתי, "אבל תצטרכו לעשות בדיוק מה שאראה לכם."

בעת מנוחת הצהריים יצאנו לאיטנו מהאולם המרכזי במתקן האירוח לכיוון היציאה לכביש. מייד נכנסו הסינים למכוניותיהם במטרה ללוות אותנו לכל אשר נפנה. הגענו לשער, התעכבנו קצת ואט-אט חזרנו בהליכה איטית לכיוון החדרים. הסינים גם הם חזרו לעמדותיהם. שוב חזרנו על אותו ריטואל. גם הסינים נכנסו שוב למכוניותיהם. צעדנו לאט-לאט מדברים על דא ועל הא, מקווים שהסינים יבינו שאנו עוסקים בהליכה במטרה לעכל את ארוחת הצהריים. בפעם השלישית הסינים היססו מעט. בפעם הרביעית כבר נשארו עומדים מרחוק.

עמדנו בכניסה לבית ההארחה, פנינו מופנות פנימה לחדרי האירוח שלא לעורר חשד בעוד אני מתבונן בזווית עיני החוצה לכביש. כאשר ראיתי מונית מתקרבת, עצרתי אותה ונכנסנו לתוכה במהירות. "סע לשוק," פקדתי על הנהג. יצאנו לדרך והשארנו את מלווינו ההמומים צופים בנו מרחוק חסרי אונים. בילינו שעה נפלאה כאחד האדם, בלי הליווי המחניק שלהם.

לבסוף, מדווש על אופניו, איתר אותנו אחד מעשרות שוטרי החרש שחיפשו אותנו בנרות. הוא הזעיק את הכוח שהיה אמון על ביטחוננו. האזור המה שוטרים ובלשים שהקיפו אותנו. "בבקשה, מר בו יו לה," אמר לי מפקד המשטרה המקומי האחראי לאבטחה שלנו, "אני מבין שאתם רוצים לטייל בחופשיות בלי שניצמד אליכם. אני מסכים לשמור עליכם ממרחק בלי שיזהו אותנו, אך אנא, אל תיעלמו לי שוב. אם תעשו כך, לא אזכה לעולם לקידום."