צופן דה וינצ’י

 פרק 1

רוברט לַנגדוֹן התעורר לאט.

טלפון צילצל בחשכה והשמיע צלצול מתכתי, לא מוכר. הוא גישש בידו, מצא את מנורת הלילה והדליק אותה. כשהסתכל על סביבתו, ראה חדר שינה הדוּר מתקופת הרנסנס, מרוהט ברהיטים מימי לואי השישה־עשר, קירות מצוירים, ומיטת עמודים ענקית עשויה מהגוני.

איפה אני, לכל הרוחות?

על החלוק המפואר התלוי על עמוד מיטתו היה רקום: מלון ריץ פריז.

לאט לאט החל הערפל לפוג.

מלון ריץ, פריז

לנגדון הרים את השפופרת. "הלו?"

"מֶסיֶיה לנגדון?" אמר קול גבר. "אני מקווה שלא הערתי אותך."

לנגדון ההמום הסתכל על השעון שליד מיטתו. השעה היתה 12:32 בלילה. הוא ישן רק שעה, אבל הרגיש כמו מת.

"מדבר השוער, מֶסיֶיה. אני מתנצל על ההפרעה, אבל יש לך אורח. הוא טוען שזה דחוף."

לנגדון היה עדיין מטושטש. אורח? עיניו התמקדו עכשיו בעלון פרסומת מקומט שהיה מונח על ארונית הלילה שלו.

האוניברסיטה האמריקנית בפריז

גאה להציג

ערב עם רוברט לנגדון

פרופסור לתורת הסמלים הדתית באוניברסיטת הרווארד

סמלים פגאניים בקתדרלת שרטר, צרפת

לנגדון נאנח. ההרצאה של הערב — מופע שקופיות על הסימבוליזם הפַּגָנִי הנסתר באבניה של קתדרלת שַרטֶר — הצליחה כנראה לפרוע כמה מנוצותיו של הקהל השמרני. סביר להניח שאיזה מלומד דתי עקב אחריו למלון כדי להתווכח איתו.

"מצטער," אמר לנגדון," אני עייף מאוד ו..."

"אבל, מֶסיֶיה," לחץ השוער, והנמיך את קולו ללחישה. "האורח שלך הוא אדם חשוב."

לנגדון לא פיקפק בדבריו. ספריו על האמנות הדתית ועל הסמלים בכתות השונות הפכו אותו למפורסם בעולם האמנות, ובשנה האחרונה גברה נוכחותו פי מאה אחרי שהיה מעורב בתקרית המתוקשרת שאירעה בוותיקן. מאז לא פסק זרם ההיסטוריונים ושוחרי האמנות המשחרים לפתחו.

"עשה לי טובה," אמר לנגדון, בניסיון אחרון להישאר מנומס, "קח בבקשה את שמו ואת מספרו של האיש, ואמור לו שאנסה לטלפן אליו לפני שאני עוזב את פריז ביום שלישי. תודה." הוא הניח את השפופרת קודם שהשוער הספיק למחות.

לנגדון, שישב עכשיו במיטתו, הקדיר פניו לעבר החוברת "לשירות האורחים" שעל עטיפתה נאמר בגאווה: לישון כמו תינוק בעיר האורות. חלומות נעימים במלון ריץ, פריז. הוא הסתובב והפנה עיניים עייפות לעבר הראי הגדול מעברו האחר של החדר. האיש שהחזיר אליו מבט היה אדם זר — פרוע ותשוש.

אתה זקוק לחופשה, רוברט.

השנה האחרונה היתה קשה במיוחד, אבל הוא לא שמח לראות בראי את ההוכחה לכך. עיניו הכחולות, העירניות בדרך כלל, נראו הלילה מעורפלות ומבולבלות. זיפים כהים כיסו את לסתו התקיפה ואת סנטרו הזרוע גומות. סביב רקותיו הלכו ורבו הכתמים האפורים, וכבשו להם עוד ועוד מאחזים בשערו השחור. אף על פי שחברותיו לעבודה טענו בתוקף שהאפור רק מדגיש את המראה המלומד שלו, לנגדון ידע את האמת.

אילו רק ראו אותי עכשיו ב'בוסטון מגזין'.

בחודש האחרון, למרבה מבוכתו של לנגדון, כלל אותו ה'בוסטון מגזין' ברשימת עשרת האנשים המסקרנים ביותר בעיר — כבוד מפוקפק שהפך אותו למושא רכילות בין חבריו לעבודה בהרווארד. הערב, במרחק חמשת אלפים קילומטרים מביתו, המשיכה ההכרה הציבורית לרדוף אחריו בהרצאה שנשא.

"גבירותי ורבותַי..." הכריזה המארחת לפני אולם מלא אורחים באגף דוֹפַן של האוניברסיטה האמריקנית בפריז, "את אורחנו הערב אין צורך להציג. הוא מחברם של אינספור ספרים, וביניהם 'תורת הסמלים של הכתות החשאיות', 'אמנות האיור' ו'שפת הסימנים האבודה', וכשאני אומרת שהוא כתב את הספר על האיקונולוגיה הדתית, אני מתכוונת בדיוק לזה. רבים מכם משתמשים בספרי הלימוד שלו בלימודיכם."

הסטודנטים בקהל הינהנו בהתלהבות.

"התכוננתי להציג אותו הערב לפניכם ולתאר את קורות חייו המרשימים, אלא ש..." היא הסתכלה בערמומיות על לנגדון, שישב על הבמה. "מישהו בקהל נתן לי זה עתה רעיון להצגה הרבֵּה יותר... איך לומר... מסקרנת."

היא הרימה בידה עותק של ה'בוסטון מגזין'.

קתדרלת שרטר

לנגדון התכווץ. מאין, לעזאזל, השיגה את זה?

המארחת החלה לקרוא קטעים נבחרים מן המאמר המטופש, ולנגדון הרגיש שהוא שוקע עמוק בכסאו. כעבור שלושים שניות חייך הקהל כולו, והאישה לא הראתה שום סימנים של ויתור. "סירובו של מר לנגדון לדבר בפומבי על תפקידו הלא־רגיל במושב הסגור של הוותיקן בשנה שעברה, מגביר ללא ספק את הסקרנות כלפיו." המארחת עודדה את הקהל, "הייתם רוצים לשמוע עוד?"

הקהל מחא כפיים.

שמישהו יפסיק אותה, התחנן לנגדון כשהיא המשיכה לקרוא מן המאמר.

"אף שפרופסור לנגדון אולי אינו נחשב לחתיך כמו אחדים מן הזוכים הצעירים שלנו, יש למלומד בן הארבעים ומשהו כוח משיכה רב בזכות למדנותו. נוכחותו הכובשת מודגשת על ידי קול הבריטון הנמוך שלו, שתלמידותיו מתארות אותו כ'שוקולד לאוזניים'."

הנוכחים באולם פרצו בצחוק.

לנגדון אילץ את עצמו לחייך. הוא ידע מהו השלב הבא — שורה מגוחכת על "האריסון פורד בז'קט טוויד" — ומכיוון שבערב זה חשב שסוף־סוף יוכל שוב ללבוש לבטח את חליפת הטוויד שלו ואת חולצת הגולף, החליט באותו רגע לעשות מעשה.

"תודה לך, מוניק," אמר לנגדון, קם ממקומו בטרם עת, וסילק אותה מן הדוכן. "ל'בוסטון מגזין' יש ללא ספק כשרון הגזמה," פנה אל הקהל באנחת מבוכה. "ואם ייוודע לי מי מכם סיפק למנחה את המאמר הזה, אבקש מהקונסוליה לגרש אותו."

הקהל צחק.

"ובכן, חברים, כפי שכולכם יודעים, באתי הערב לדבר על כוחם של הסמלים..."

צלצול נוסף של הטלפון בחדר המלון של לנגדון הפר את הדממה.

הוא נאנח כלא מאמין, והרים את השפופרת. "כן?"

כצפוי, זה היה השוער. "מר לנגדון, אני שוב מתנצל. אני מצלצל להודיע לך שהאורח עכשיו בדרך לחדר שלך. חשבתי שכדאי להזהיר אותך."

עכשיו היה לנגדון ער לחלוטין. "שלחת מישהו אלי לחדר?"

"אני מתנצל, מֶסיֶיה, אבל איש כזה... זה לא בסמכותי לעצור אותו."

"מי זה בדיוק?"

אבל השוער כבר ניתק.

כמעט מייד הקיש אגרוף כבד על דלתו של לנגדון.

לנגדון ירד ממיטתו בהיסוס, וחש את בהונותיו שוקעות עמוק בשטיח. הוא לבש את חלוק הרחצה של המלון, והתקדם לעבר הדלת. "מי שם?"

"מר לנגדון? אני חייב לדבר איתך." האנגלית של האיש נשמעה כמו נביחה חדה וסמכותית. "שמי לוטננט זֶ'רוֹם קוֹלֶט. דירֶקסיוֹן סֶנטרַל פּוֹליס ז'וּדִיסְיֶיר."

לנגדון שתק. דירקסיון סנטרל? ה־DCPJ היה הגוף המקביל פחות או יותר ל־FBI — הבולשת הפדרלית — בארצות־הברית.

לנגדון פתח את הדלת בלי להסיר את שרשרת הביטחון. הפנים שראה מולו היו רזות וחיוורות. הגבר היה רזה באופן יוצא דופן, לבוש מדים כחולים.

"אפשר להיכנס?" שאל הסוכן.

לנגדון היסס. הוא לא הרגיש בטוח כשעיניו הצהובות של הזר בחנו אותו. "במה מדובר?"

"המפקד שלי זקוק למומחיות שלך בעניין פרטי."

"עכשיו?" הצליח לנגדון לשאול. "כבר אחרי חצות."

"היית אמור להיפגש הערב עם האוצֵר של הלוּבְר?"

לנגדון חש נחשול פתאומי של אי־נוחות. הוא והאוצֵר המכובד ז'ק סוֹנייר היו אמורים להיפגש אחרי הרצאתו של לנגדון הערב, אבל סוֹנייר לא הגיע לפגישה. "כן. מנין אתה יודע זאת?"

"מצאנו את שמך ביומן שלו."

"אני מקווה שלא קרה לו משהו."

הסוכן השמיע אנחה כבדה, והעביר תצלום פולרויד דרך הפתח הצר שבדלת.

כשראה לנגדון את התצלום, התקשח כל גופו.

"התצלום הזה צולם לפני פחות משעה. בלוּבְר."

כשהסתכל לנגדון על התמונה המוזרה, הפכו רגשות ההלם והדחייה הראשוניים לכעס פתאומי. "מי מסוגל לעשות דבר כזה!"

"קיווינו שתוכל אולי לעזור לנו לענות על השאלה הזאת, בהתחשב בידע שלך בתורת הסמלים ובתוכניות שלך להיפגש איתו."

לנגדון הסתכל על התמונה, והאימה בליבו גברה. התמונה היתה מבחילה ומוזרה, והיא העלתה בקרבו תחושה לא נעימה של דֶזָ'ה ווּ. לפני קצת פחות משנה קיבל לנגדון תצלום של גופה ובקשה דומה לעזרה. כעבור עשרים וארבע שעות כמעט קיפד את חייו בוותיקן. הפעם היה התצלום שונה לחלוטין, ובכל זאת משהו בתרחיש נראה לו מוכר ומפחיד.

הסוכן הציץ בשעונו. "המפקד שלי מחכה, אדוני."

לנגדון בקושי שמע אותו. עיניו היו עדיין מרותקות לתמונה. "הסמל הזה כאן, והצורה המוזרה שהגופה שלו..."

"מונחת?" שאל הסוכן.

לנגדון הינהן בראשו, וצמרמורת חלפה בגופו כשנשא את עיניו. "אני לא מצליח להעלות בדעתי אדם שמסוגל לעשות דבר כזה למישהו אחר."

הסוכן נראה עגום. "אתה לא מבין, מר לנגדון. מה שאתה רואה בתמונה הזאת..." הוא השתתק. "מֶסיֶיה סוֹנייר עשה את זה לעצמו."