ציר וולרשטיין

לחופש נולד שורשים * ילדות בכפר אתא * ישיבת הדרום

הדודה פֶלָה לא היתה דודה אמיתית. היא היתה דודה של אחרי שואה. בת עיירה של ההורים, שהפכה לחברה טובה. ילדי משפחת ולרשטיין, רחל, יפה ופנחס הקטן, למדו להוסיף לשמה את התואר המכובד. בכל קיץ הפך ביתה התל אביבי של דודה פלה למלון אורחים עבור משפחת ולרשטיין. הוולרשטיינים היו מגיעים מקריית אתא הכפרית ונהנים ממנעמיה של העיר הגדולה. פנחס השובב דרש השגחה של שבע עיניים. רגע הוא פה, רגע הוא שם, מתעסק בכל מה שנקרה בדרכו. אבל פלה לא דאגה לו. להפך. "חכו ותראו", חזרה ואמרה, פעם בעברית ופעם ביידיש, "הוא עוד יהיה ראש ממשלה". ההבטחה ההיא של פלה לא התממשה במלואה. ראש ממשלה הוא הרי לא היה, אבל פועלו השפיע על החברה הישראלית, על מפת ההתיישבות ועל גבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת ישראל. מי שיטען שעשייתו הציבורית הותירה חותם גדול יותר משל ראשי ממשלה שהיו כאן, לא יטעה. אז בסופו של דבר, משהו מרוח הנבואה של הדודה קם והיה למציאות.

הוריו של פנחס הגיעו ארצה מאוז'רוב, עיר קטנה בדרום מזרח פולין שבה התגוררו פולנים ויהודים. היהודים לא שבעו בה נחת. בזמן מלחמת העולם הראשונה הקוזקים השביעו אותם מרורים, אחריהם הגיעו גייסות אוסטרו-הונגריים, שהטילו עליהם מסים כבדים ושלחו אותם לעבודות כפייה.

למרות העול הכבד ואולי דווקא בגללו, פרחו בעיר השפה העברית, התרבות העברית והציונות. ב-1917 נוסדה באוז'רוב ספרייה עברית והתושבים חגגו בה בנשפים ספרותיים ובערבי תרבות. הציונות תפסה מקום רב גם בפוליטיקה. ב-1925 זכו הציונים למרב המושבים בוועד הקהילה. בעיר הלא-גדולה הזאת פעלו מגוון תנועות ומפלגות ציוניות - "פועלי ציון", "המזרחי", "הציונים הכלליים", "החלוץ", "אגודת ישראל" וה"בונד". לצדם פעלה בעיר חסידות גדולה, חסידות אוז'רוב.

חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הגיעה השמחה למעונם של אפרים ורחל בירנבוים. בת בכורה נולדה להם, טויבה-יונה. אחריה התברכו השניים בבת נוספת, לה העניקו את השם סלבה. לאפרים היה מקום מכובד ומרכזי בקהילה. הוא היה מורה ולימד, בין היתר, את השפה העברית. ארץ ישראל בעבורו היתה משאת נפש. המשפחה היתה רוויזיוניסטית. ההורים תמכו בז'בוטינסקי ובמשנתו, ובכל עת שמנהיגי התנועה הגיעו לדבר בעיר הסמוכה, היו רותמים סוס לעגלה ונוסעים לשמוע את דבריהם.

האושר בקן הקטן והחמים של משפחת בירנבוים לא האריך ימים. האם, רחל, חלתה. היא סבלה מכאבים והקיאה דם. האב ובנותיו פינו אותה בחשש כבד לבית החולים. שם, למגינת לבם, בישרו להם הרופאים שקצרה ידם מלהושיע. המשפחה הקטנה החזירה את האם הביתה. זמן לא רב אחר כך היא הלכה לעולמה.

השנים חלפו. סלבה נישאה לאליעזר ועזבה את הבית. טובה הבכורה עוד לא היתה לאיש. אביה מצא אהבה חדשה ונישא לאישה חדשה. דעתה של טובה לא היתה נוחה מהסידור החדש. היא תכננה לטפל בעצמה באביה, אליו היתה קשורה בעבותות. היא הרבתה להשתתף בפעילויות של תנועת החלוץ וכיסופיה לישראל העמיקו. לאור המציאות החדשה גמלה בלבה ההחלטה: זה הזמן לעלות לארץ.

תל אביב של אמצע שנות ה-30 קיבלה אותה בחיבוק חמים, ארצישראלי. היא מלצרה בבתי קפה, נהנתה מחברת הצעירים חסרי הדאגות, והצטלמה, מחויכת, על שפת הים של העיר העברית הראשונה. "יחי נמל תל אביב", הכריזו הגלויות ששלחה הביתה וסיפרו על ארץ מתפתחת ועל נמל הולך ונבנה. שנתיים אחר כך התרופפה בריאותה של טובה. כאבים עזים הביאו אותה לבית החולים הדסה. שם אבחנו הרופאים אבנים בכליות. טובה כתבה הביתה וסיפרה על ההתמודדות הרפואית החדשה. אביה, בתגובה, ביקש בכל לשון שתחזור לפולין. ארץ ישראל עדיין לא מפותחת והוא חושש לבריאותה. כשתגיע הביתה, ייקח אותה לוורשה הגדולה והמתקדמת, בה היא תטופל על ידי טובי הרופאים.

טובה נענתה לבקשתו. היא הפליגה הביתה וטופלה היטב. לאחר שהחלימה, ביקשה לשוב לארץ. העלייה היתה משאת נפש של משפחת בירנבוים המורחבת. באותה תקופה חולקו הסרטיפיקטים, אישורי העלייה, לפי מפתח מפלגתי. הגוף המחלק היה הסוכנות היהודית ולכן הרוויזיוניסטים קופחו באופן קבוע. משפחת בירנבוים היתה בין הבודדים שזכו לקבל את האישורים המיוחלים, אולם האידאולוגיה המפלגתית ותחושת העוול היו חזקות יותר. לאות מחאה החזירו בני המשפחה את הסרטיפיקטים לסוכנות וּויתרו על הזכות לעלות. הם לא ידעו כי המעשה הזה חרץ את גורלם. אז עוד לא ראו את חשרת העננים הנקשרת מעל ראשם.

אבל טובה חשה אחרת. לבה קרא לה לשוב לישראל. היא כתבה לחברים בתל אביב שהיא מתגעגעת ומנסה למצוא בכל זאת את הדרך לישראל. ואז נולד הרעיון: נישואים פיקטיביים. איחוד משפחות היה אחת הדרכים לעקוף את הצורך באישורי עלייה. אחד מחבריה בתל אביב, אברהם שפייזמן שמו, דרש אותה כאילו היא נשואה לו. רב העיירה שיתף פעולה עם התרמית ונתן אישור שהשניים אכן נשואים. על הסרטיפיקט שלה, שמתוארך ל-15.5.1938, נכתב שהיא "דרושה לבעלה". טובה הפליגה בחזרה לארץ. האם הכוונות שלה ושל אברהם למסד את הקשר היו רציניות, או שהיתה זו רק אמתלה להביא אותה לישראל? החידה הזו נותרה לא פתורה. עד שטובה הגיעה לארץ, נפצע אברהם וחלה. הוא עבד כפועל בניין ומסמר קטן וחלוד חולל בגופו זיהום. היא סעדה אותו עד מותו.

משה ולרשטיין נולד וגדל גם הוא באוז'רוב. משפחתו מיוחסת ליום טוב ליפמן הלר, ה"תוספות יום טוב", שחי במאה ה-17 וכתב פירוש מפורסם על המשנה. לאורך הדורות שמרה המשפחה על שמו של הרב הידוע. גם הוריו של משה, פנחס ושיינדל, קראו לאחד מבניהם על שמו. אך יום טוב ליפמן ולרשטיין לא האריך ימים ונפטר בגיל צעיר. לבני הזוג נותרו ארבעה בנים. משה היה הרביעי. גם שמו משַמר את זכרו של רב גדול, סבו של ה"תוספות יום טוב", שגידל אותו על ברכיו.

משפחת ולרשטיין היתה מבוססת. דבר לא חסר לילדים. פנחס ושיינדל החזיקו טחנת קמח עם כמה שותפים, והיו מעורבים גם בעסקי אפייה. האם שיינדל היתה אשת צדקה וחסד. היא נהגה להסתובב ברחבי העיירה כשעליה סינר ובחזיתו כיס גדול. בכיס שמרה מעות לצדקה, אותם היתה מחלקת לנצרכי העיירה.

הציונות שפרחה באוז'רוב לא דילגה על בית משפחת ולרשטיין. גם הם חלמו על הארץ, גם הם היו בית"רים. משה יצא להכשרה כדי להכין את עצמו לעבודת החקלאות בארץ ישראל, ובקיץ 1939 החל במסע לעבר נמל קונסטנצה שברומניה, כדי לעלות על ספינת מעפילים של התנועה הרוויזיוניסטית. משה יצא מהבית עם רכוש, אך נאלץ להבריח גבולות בדרך, ולאט לאט נפרד ממיטלטליו. האונייה "פאריטה" הפליגה מנמל קונסטנצה כשעל סיפונה 857 מעפילים מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומרומניה. מאות אנשים הנמלטים על נפשם. המסע היה אמור לארוך שבוע, אבל נמשך 42 יום. האוניות הקלות שהיו אמורות לפזר את העולים בערי ישראל, לא הופיעו, והספינה הגדולה נאלצה להפליג לטורקיה, לרודוס ושוב לאיזמיר. ל"פאריטה" לא היו אמצעי קשר עם העולם הסובב והמעפילים סבלו ממחסור חריף במים ומזון. כמה פעמים הם הצטיידו מחדש, אבל האספקה היתה במשורה. אחרי כל הטלטלות ביקשו מפקדי הספינה להפליג ישירות לתל אביב. משקרבה הספינה למים הטריטוריאליים של פלשתין, סירב רב החובל, ולדימיר ניקולאייביץ', להמשיך ולהשיט את האונייה. הוא חשש שייעצר על ידי הבריטים. מפקדי האונייה כלאו אותו בחדרו, ואנשי בית"ר שהוכשרו לכך, תפסו את מקומו והשיטו את האונייה לכיוון תל אביב. 50 מטרים מהחוף, מול מלון דן של היום, עלתה האונייה על שרטון. מאות מתושבי תל אביב הגיעו למקום וסייעו להם לרדת אל החוף. הם הביאו להם בגדי "צברים", כדי שלא יבחינו מי מעפיל ומי ותיק. אחרים חילקו להם מזון, סיגריות ושוקולד. אבל התרמית לא עבדה. הבריטים הפרידו בין העולים לתושבי האזור ושלחו אותם למחנות מעצר. לוח השנה הראה 22 באוגוסט 1939, שבוע בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והפלישה לפולין. ביום הפלישה שוחרר משה מבית המעצר בעתלית.

עכשיו, כשהוא בן 29, היה משה חופשי בארצו. אולי חופשי מדי. הוא הגשים משאת נפש אך מנגד לא היו לו בארץ חברים או קרובי משפחה שחיכו לו. הוא החליט לנסוע צפונה, לכפר אתא, שם התגורר מכר ושותף של הוריו מאוז'רוב. כל מי שהגיע מהעיירה עבר בבית משפחת שרמן, שם קיבל מזון, שמיכה ומקום ללון, גם אם היה זה רק על הרצפה.

משה החל לעבוד כמחלק לחם. הוא הסתובב עם סוס ועגלה וחילק את המאפה הטרי ביישובים הסמוכים ובכפר אתא עצמה. עם הגיעה הידיעה על פרוץ המלחמה, החלו לחלחל גם השמועות על הגזירות והרציחות של הנאצים. הגרמנים ציוו על יהודי המקום, כ-3,200 במספר, להקים יודנראט ולקחו יהודים לעבודות כפייה. כעבור שנה נאלצו היהודים להצטמצם לרובע יהודי אחד ונאסרה עליהם ההליכה ברחובות העיר האחרים. עסקיהם הוחרמו. בשל העובדה שאוז'רוב ישבה על צומת דרכים, הובאו אליה יהודים מכל האזור. הצפיפות הרבה ברובע היהודי הביאה להתלקחות של מגפת טיפוס. למרות התנאים הקשים, העזרה ההדדית היתה מעוררת השתאות.

יוצאי אוז'רוב שהצליחו להגיע לארץ לפני התופת, נהגו להיפגש מדי פעם בתל אביב להעברת מידע, לשיח ולחיזוק הדדי. במפגשים האלה התוודעו טובה ומשה זה לזו והחליטו להינשא. שניהם באו מאותו הכפר. שנים אחר כך, כשישאלו החברים את משה מדוע נישא לטובה, הוא יענה, ספק בצחוק, "האב איך א ברירה?", האם היתה לי ברירה? "זו הרווקה היחידה שהכרתי מאוז'רוב".

בני הזוג נישאו ב-1941 ללא נוכחות הורים או אחים, אלא חברים וקרובים רחוקים בלבד. את ביתם החליטו לבנות בכפר אתא. כשנה אחר כך, ב-22 באוקטובר 1942, י"א במרחשוון תש"ג, גזרו הגרמנים דין מוות על כל תושבי הרובע היהודי, הגטו באוז'רוב. 4,500 איש רוכזו בכיכר העיר והוצעדו לעבר תחנת הרכבת. זקנים וילדים חלשים נורו בדרך. השאר הוסעו לטרבלינקה והושמדו שם. רק 60 איש שרדו את הגיהינום. איש מבני משפחת בירנבוים או ולרשטיין לא היה ביניהם.

חודש וחצי לפני כן התברכו טובה ומשה בבת בכורה. הם קראו לה רחל, על שם אמה של טובה. מהיום שבו התוודעה רחל לסמיכות התאריכים המצמררת, היא הרגישה שנולדה במקום כל אלה שהלכו. במשך שנים היא מנסה להתחקות אחרי קורות המשפחה לפני השואה ובמהלכה.

כשמלאו לרחל שלוש שנים וחצי, בשביעי של פסח תש"ו, 22 באפריל 1946, היא זכתה באחות. יפה נקראה על שם אמו של משה. שנתיים וחצי אחרי, בי"ט בטבת תש"ט, 20 בינואר 1949, נולד גם הבן. ההורים שייחלו לו מאוד, העניקו לו את שמותיהם של שני אבותיהם-סביו: פנחס ואפרים. האם הרבתה לשיר לבנה את השיר שמילותיו לקוחות מספר ירמיהו פרק לא: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד". שיר שכולו ערגה וגעגוע לאב, למשפחה ולקהילה שאיננה.

משה עבד קשה כדי להביא לביתו פת לחם. העובדה שהגיע ממשפחה מבוססת הפכה לזיכרון רחוק. הוא היה יוצא באישון לילה מהבית, ונוסע עם סוס ועגלה לחלק לחם בקריות ההולכות ונבנות. בשובו, בשעות שהן כבר לא לילה אבל עדיין לא יום, היה נרדם. כוחותיו לא עמדו לו לרדת מהעגלה אל המיטה שבבית. כשהמשפחות סביב שיפרו את תנאי חייהן והחלו להשתמש בפלא שנקרא מקרר חשמלי, בבית משפחת ולרשטיין עוד השתמשו בבלוקים של קרח. כשפנחס גדל מעט, זה היה תפקידו, לחכות למחלק, לקחת את בלוק הקרח הגדול והקפוא ולהביא אותו הביתה. אם פספס את התחנה הקרובה לבית, היה עליו לרוץ רחוק יותר ולסחוב את הגוש הגדול וצורב הידיים דקות ארוכות יותר.

עם השנים נכנסו טובה ומשה לשותפות בבית קפה-קונדיטוריה. המאפייה היתה עממית, והעוגות, קרמשניט, גבינה ודומיהן, נחשבו לפלא טעים ונימוח. השותפים עבדו סביב השעון. משה היה אופה את העוגות במהלך הלילה, עשר בבת אחת. הוא היה מגיע הביתה בשש בבוקר להתפלל ולנוח מעט. אז היה תורה של טובה לצאת אל בית הקפה ולשרת את הקונים. פועלי המפעל אתא שסיימו משמרת היו באים לטעום דבר מה ולהחליף כוח, והיו גם שחקני שש בש שהעבירו שם את היום. שנים אחר כך יזכירו אנשים מקיבוצי הסביבה לפנחס את עוגת הגבינה האגדית. המשפחה, לצערה, לא יודעת לשחזר את המתכון.

בשעות הצהריים היתה טובה הולכת הביתה, כדי לקבל את פני הילדים השבים מבית הספר ומהגן. בערב שוב יצאה לחנות. בית הקפה היה במידה רבה גם ביתם השני של ילדי משפחת ולרשטיין. כמה התנפח חזהו של פנחס מגאווה כשהרשו לו לגרד את משטחי האפייה בשכפטל, וכמה היה גאה כשבחופשה הגדולה נתנו לו להוביל את העוגות מהמאפייה, אל בית הקפה, מרחק של 400 מטרים. את הדרך עשה באופניים של המאפייה, אליהם חיבר סל גדול. אבל לא כל העוגות הגיעו ליעדן בשלום. פרוסות פרוסות חולקו בדרך לילדי הכיתה, שהיו נעמדים בשורה ומבקשים ממנו טעימה. פנחס נתן בשמחה. אילו לפנחס היו פחות חברים, אולי ההורים היו מרוויחים יותר כסף.

משה וטובה היו שקועים עד צוואר בניהול העסק, אך על דבר אחד משה לא ויתר - על מצעד יום העצמאות. מדי שנה הוא היה לוקח את בני המשפחה לחיפה מבעוד יום, שם הם היו לנים וקמים מוקדם כדי לצפות בחיילי צבא ההגנה לישראל צועדים ברחובות העיר. משה היה מתייפח לאורך כל האירוע. פנחס לא הבין מדוע אביו בוכה, אבל לפי הקודים של הדור ההוא, הילד לא שאל ואביו לא חשב להסביר. החוויה הוטמעה. היא יצרה שכבה ראשונה של הערכה לעצם קיומה של המדינה.

מדי יום ביומו היו ילדי המשפחה חוזרים הביתה בשמחה ובצהלה. בדקות האלה היתה אמם יושבת עם האלבום המשפחתי, חמושה בעיפרון ובנייר, ומאזינה בריכוז ל"המדור לחיפוש קרובים" ברדיו. אולי בכל זאת הגיע לארץ מישהו מוכר, מישהו מ"שם". מיד כשהיתה מבחינה בילדים היתה טובה מתנערת, עוטה על פניה ארשת שמחה ומכריזה, "ילדים, ארוחת צהריים!". בימי חופשה, בהם היו הילדים בבית, לא יכלו ההורים להסתיר את העצב הגדול. הם היו רושמים במהירות את כל השמות שהוקראו ב"מדור" ומבטיחים לעצמם לבדוק מאוחר יותר מי מצלצל להם מוכר. ההורים דיברו ביידיש, ופנחס הצעיר היה מחכה שכל הסצנה הכבדה הזאת תסתיים. אחרי רבע שעה החיים היו חוזרים למסלולם.

פנחס הילד היה שובב ומוקף חברים מגיל צעיר. בשעות שבהן ההורים עבדו, הילדים שיחקו בחוץ ויצרו לעצמם חבורות ומחתרות, משחקי צפנים ומלחמה, וגם סימני דרך. המשחקים היו נקטעים כשטובה היתה יוצאת מן הבית וקוראת בקול, "פנחס, הביתה".

תקופה מסוימת נפגשה החבורה של פנחס מאחורי הבית, בגינה הגדולה של המשפחה. באחת הפעמים הם החליטו לייצר טיל, אבל שמרו על כך בסודי סודות. הם אספו מחטי אורן, ופנחס הלך לבית המרקחת שבסוף הרחוב ורכש מבחנות וכוהלית. החבורה הכניסה נוזל למבחנות, וגם את מחטי האורן. אחר כך חיממה את המבחנות. חוץ מסירחון נורא, היתה גם הצלחה חלקית - חלק מהמחטים אכן התעופפו. כל המבחנות התפוצצו.

חיי החברה והחוץ קסמו לפנחס הרבה יותר מספסלי בית הספר. כיליד ינואר, הוא היה אמור להיות בין הילדים הגדולים בשנתון, אך אמו חשבה שחבל על עוד שנה בגן, ושילד נבון כמוהו יכול להתגבר על פער גילי לא רציני שכזה, ולכן רשמה אותו לבית הספר ממ"ד "יבנה" עם השנתון שמעליו. אבל פנחס לא הסתדר עם הלימודים. המורים בבית הספר לא הצטיינו בהעצמה וניבאו לו כישלון בבחינות הגמר של היסודי. כשניצח את הנבואות השחורות והצליח, המורה לאנגלית התקשתה להאמין. "אם הוא הצליח", אמרה לטובה, "סימן שהעתיק".

חוויית הלימודים של פנחס היתה כל כך לא נעימה, עד שהיא עוררה את המחשבה שאולי היתה כאן החלטה שגויה. אולי היה נכון יותר להשאיר אותו ללמוד עם בני גילו. בדיעבד, לולא עלה פנחס לבית הספר עם השנתון שמעליו, הוא היה מפספס את אסתרקה.

אסתרקה היא נכדתם של שמואל ואסתר אברמסקי, אחת משלוש המשפחות שייסדו את כפר אתא. הורי אביה עלו בעלייה הרביעית, שכונתה עליית גרבסקי. את לובלין החליטו לעזוב לאחר שהפולנים החלו לרדת לחייהם של בעלי הממון, וכמענה לקריאה של האדמו"ר מגור שביקר בישראל וקרא לעלות אליה. רבים מחבריהם בחרו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך לא הם. האתוס המשפחתי מספר שהתנאי שהעמידה הסבתא לפני החתונה עם הסב היה שהם יעלו לארץ כשהדבר יתאפשר. ב-1924 זה קרה. המשפחה מכרה את בית החרושת לבירה שהיה בבעלותה, ארזה את מיטלטליה ואת ילדיה והפליגה לארץ המובטחת. היא רכשה אדמות רבות בתל אביב, באזור שדרות בן גוריון של היום. אחרי רכישת האדמות הם נזכרו שבעצם רצו להיות חקלאים. שרגא, הבן הבכור, נסע עם יהושע חנקין, גואל האדמות, ללבנון, לבעל הקרקעות של כופריתא, הכפר הערבי ששכן ליד חיפה. הבעלים לא בדיוק ידע היכן ממוקמות הקרקעות שלו, אבל הרכישה בוצעה. מרבית האריסים הערבים שעיבדו את האדמה עבור הבעלים הקודמים פוטרו. מיעוטם נשארו לעבוד עם הבעלים החדשים.

משפחת אברמסקי רצתה מאוד לגאול את הארץ, אבל ידע בחקלאות לא היה לה. אחרי כמה עונות לא מוצלחות הגיע מדריך ממקווה ישראל שהסביר לה מה לשתול ואיך לגדל. השדות התחילו להניב פירות והמשפחה החלה להעסיק חקלאים מהסביבה. עם פרוץ פרעות תרפ"ט נאלצה המשפחה לעבור לכפר חסידים. סבה של אסתרקה ואביה חזרו לכפר אתא כדי לשמור על המשק, אולם לא תמיד הצליחו לעמוד מול הערבים, ששרפו את רכושם שוב ושוב. השניים החלו למכור נכסים שהיו בבעלותם ונאחזו בציפורניים כדי שלא לאבד הכול.

אמה של אסתרקה, ציפורה, הגיעה לארץ מרומניה לאחר שנדרשה בידי אחיה - דוד איזנטל, ממקימי שדה יעקב. הוא הגיע לארץ כמה שנים קודם לכן, והנפיק לה סרטיפיקט במסגרת איחוד משפחות. לאהרון, אחד מבניו של שמואל אברמסקי, סיפרו שמגיעה לארץ בחורה יפה וטובה ושכדאי לו לחכות לה. ציפורה היתה מבית של חסידי סדיגורה המקורבים מאוד לרֶבֶּה, ואילו משפחתו של אהרון עברה תהליך של חילון מאז שהגיעה ארצה. אהרון חיזר אחרי ציפורה במרץ, אך אבי הבחורה, ר' יוסל'ה איזנטל, לא ידע מה לעשות עם הזוג הצעיר. לאחר שהשניים הבטיחו שישמרו כשרות, נתן הרֶבֶּה את ברכתו והשניים נישאו. אסתרקה, בת שלישית מתוך שלושה ילדים, זוכרת בית שבו מדליקים אור ושומעים רדיו בשבת. כשעמדה על דעתה, החלה לשאול שאלות ולדון עם ההורים על נושא שמירת השבת והמצוות בבית. בסופו של תהליך, אהרון היה אחד האנשים היותר דתיים במשפחת אברמסקי המורחבת. הוא עסק כל השנים בחקלאות והיה מחובר מאוד לארץ ולרגביה. הוא נטע פרדס ועבד בחקלאות במשך כל השנים. הבית שבו גדלה היה מאוד אידאולוגי - האב "חרותניק" והאם פעילה בנשות המזרחי.

פנחס ואסתרקה עשו יחד את המסלול מהגן ועד לסוף בית הספר העממי. היא היתה בעיניו מלכת הכיתה, התלמידה הטובה. היא דווקא ראתה את עצמה שווה בין שווים. החבורה היתה עוברת מבית לבית, מתארחת פה וגם שם. בית משפחת אברמסקי היה פתוח לכולם בשמחה ובנדיבות ובלי התנשאות.

בניגוד לבית הספר, תנועת הנוער בני עקיבא היתה החממה של פנחס, אזור הנוחות. המקום שבו פרח מבחינה חברתית ובו באו לידי ביטוי הכישורים החברתיים שלו וכושר ההובלה. סניף בני עקיבא כפר אתא הכיר אותו עוד לפני שהיה בכיתה ד', הגיל שבו מתחילים כולם ללבוש את החולצה הלבנה ואת העניבה. כשהיה בכיתה ב' נסחב אחרי אחותו יפה לסניף. בלי להתבלבל לרגע הוא נעמד ליד הקומונר שניהל את המִפקד והורה לחניכים לעמוד דום או נוח, למרבה המבוכה של יפה.

שנתיים לאחר מכן הגיע תורו ללכת לתנועה. הוא וחבריו בילו שם שעות, בפעולות, במשחקי טניס שולחן וגם בריקודים. מעגלים מעגלים רקדה החבריא. היו שהתווכחו האם ראוי שהבנים והבנות ירקדו במשותף, או שיש לשמור על הפרדה בין המינים. לפנחס לא היה אכפת, העיקר שירקדו. החבר'ה היו רצים על חוף הים ויוצאים לטיולים של כמה ימים. מרחקים ארוכים מעולם לא הרתיעו אותם. בשבתות, היו מזיזים את שולחן הפינג פונג הגדול ומקיימים מניין. בחגים הצטרפו אליהם אנשים מבוגרים יותר. התפילה היתה מלאת שירים ורגש. בשבתות, אחרי סעודת הבוקר, היו חברים מגיעים זה לזה. כל מי שדפק על דלתם של משה וטובה ולרשטיין, קיבל צלחת ובה מנת צ'ולנט ריחנית וגדושה. "תאכל, תאכל", היו מפצירים באורח שהגיע מארוחה דשנה בביתו, ולחבר לא היתה ברירה אלא לאכול. חבריו של פנחס אהבו לשחק שחמט. מי שהיה מנצח את פנחס במשחק המלכים, לא היה יכול לצאת מבית המשפחה עד שמשה לא היה משחק איתו ומנצח אותו, בשם הבן.

כשבגרו, החל פנחס להדריך חניכים צעירים ממנו. הוא היה כריזמטי, מנהיג, מדריך שמותיר חותם. בסניף דיברו והתווכחו על התנהגות הדתיים ברשות הרבים. על כך שהם נושאים איתם את שם היהדות לכל מקום, ולכן עליהם להתנהג באופן מנומס ומוסרי בכל עת. בתיכון דיברו עם הבנות על מקומה של מדינת ישראל בתוך האידאולוגיה הציונית הדתית. ניצני התפיסה של אנשי הכיפות הסרוגות, שתלך ותתבסס במהלך השנים, החלו לנבוט כבר אז. במרכז השיח עמד הנושא של הגשמה התיישבותית. השאיפה היתה להקים גרעין נח"ל ולחיות בקיבוץ, לעבד את אדמת הארץ וליישב אותה. מי שלא התכוון ללכת לנח"ל, נשר או פרש מהסניף. מי שנשאר לא הפסיק לעסוק בכך.

את גיל התיכון עשה פנחס בישיבת הדרום שברחובות. לבד הלך לשם מכל חבורת כפר אתא. רוב החברים הלכו לתיכונים דתיים או חילוניים, ולא לפנימיות. משה וטובה בחרו עבור בנם את הישיבה שאליה שלחו קרובי משפחה את בניהם. קרובי המשפחה היו מרוצים מאוד מהמקום ומדרכו החינוכית, אבל אלה היו קרובים יותר לפאג"י, והישיבה היתה על גבול החרדית. זו לא היתה הדרך שעליה גדל פנחס עד עכשיו וגם לא הכיוון שאליו רצה ללכת.

ישיבת הדרום היתה מקום שבו הדגישו מאוד את לימודי הקודש. תלמידי הישיבה שירתו בצבא במסגרת פלוגות ההסדר וגם שילבו לימודי הוראה. את הבגרויות עשו רק בגיל 19, מה שלא התאים לפנחס בכלל. הוא התכוון להתגייס עם גרעין הנח"ל של בני גילו ולהיות קיבוצניק.

פנחס לא למד כמעט. המחנך שלו, מספר אברהם זלמנוביץ', חבר לספסל הלימודים, לא התאים בכלל לרוח הנוער. התחושה היתה שאין הקשבה לתלמידים, לקשיים או לצרכים שלהם. אברהם נזכר איך מי שהעז ללכת לשירותים בשעות שבהן למדו תורה, אוים בכך שהוא ייצלה באש הגיהינום. אביו של פנחס נקרא לא אחת לישיבה לשיחת בירור וניעור. כשהבין שהבן שלו לא לומד, ובביקור נוסף שדבר לא השתנה, הוא סירב לשלם את שכר הלימוד לישיבה. הנהלת הישיבה לקחה את משה לדין תורה אצל הרב צבי יהודה מלצר, מייסד הישיבה ונשיאהּ באותה עת. הרב מלצר שאל ובירר מה בדיוק עושה פנחס בישיבה, ולאחר ששמע את טענות הצדדים פסק שאכן האב יהיה פטור מתשלום עבור הלימודים, אך יישא בהוצאות עבור הלינה והמזון של בנו.

פנחס עשה לא מעט דברים במהלך שנותיו בישיבה, דברים שאינם קשורים ללימודים. מגרש הכדורסל של התיכון הדתי, שהיה סמוך מאוד לישיבה, הכיר את פנחס ואת אברהם חברו מקרוב מאוד. שעות שיחקו בו, במקום להיות בחדרי הכיתות. פנחס התנדב במד"א, דבר שישרת אותו בעוד שנים ספורות, כשייפצע במלחמה. הוא ברח לקיבוצים וסייע להם בעתות לחץ חקלאיות. כך הגיע פעם אחת לשדה אליהו שבעמק בית שאן והושיט יד לקיבוצניקים שכרעו תחת יבול הכותנה המבורך. בפעם אחרת ביקר במדרשת שדה בוקר שבדיוק הוקמה. הוא הרבה לטייל ולא נרתע מהליכות ממושכות. בשבת אחת הלך עם אברהם ברגל מהישיבה ברחובות למקום מגוריו, בבני ברק. כעבור ארבע שעות הליכה הגיעו השניים לעיר ושמו פעמיהם, איך לא, לסניף בני עקיבא. בפעם אחרת יצא עם חבר ביום רביעי מהישיבה, והלך איתו ברגל עד כפר הרא"ה הסמוכה לחדרה. השניים ישנו על חוף הים והמשיכו לחיפה, משם נסעו עד הבית. למרות שהיה בפנימייה, או בטיולים מחוצה לה, נכח פנחס בבני עקיבא בכפר אתא והצליח להישאר גם בשנים האלה חלק מהחבורה. בני גילו התגבשו והיו חלק מגרעין "מגשימים" של תנועת בני עקיבא. ככל ששנות התיכון התקדמו, כך הדיבור על הליכה לקיבוץ נעשה מוחשי יותר.

בשנות היסודי, המקצוע האהוב היחיד על פנחס היה טבע. כך גם בתיכון, המורה היחיד שאיתו פנחס הסתדר היה המורה לביולוגיה. הוא ראה את האהבה הרבה של פנחס לטבע ומנגד את חוסר המוטיבציה שלו להשתתף בשיעורים, ופנה אליו בהצעה: פנחס יכין את החומרים לניסויים של תלמידי כיתות ט'-י' וישמש מעין לבורנט. "אתה לא צריך להגיע לשיעורים. אם תכין לי את החומרים האלה, תקבל 100". כך היה.

אבל המתח מול ההנהלה היה תמידי. פעם, בשבת ישיבה, הלך פנחס לפעולת ליל שבת בסניף בני עקיבא רחובות. התלוו אליו שני חברים שהגיעו לישיבה מבתים שמרניים יותר. לפי כללי הישיבה, ההליכה לבני עקיבא היתה אסורה, כי בסניף היו בנות. כשפנחס נתפס הוא נענש. שלחו אותו למה שנקרא אז "גלות" - שבוע בישיבה גבוהה חרדית. הוא נפגע עד עמקי נשמתו ולא בגלל העונש. באותה שבת ממש נתפס תלמיד אחר בזמן שהדליק רדיו בשבת. הבחור השני קיבל נזיפה, אבל לא הועף מהישיבה ולו ליום. דמו של פנחס רתח. האם מפגש עם בנות והליכה לתנועת נוער גרועים יותר מחילול שבת? כעבור שנים הוא הבין שלישיבה היה מבט חינוכי על המקרה. ההנהלה חששה שאם הנער שחילל שבת יורחק מהישיבה, הוא יחדל לקיים מצוות. פנחס, כך חשו מחנכיו, נמצא עדיין בתוך מעגל מקיימי המצוות. החומרה היתרה במה שעשה היא העובדה ש"החטיא" חברים שלא הכירו בנות עד אז. אבל זו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שבה פנחס נזרק מהישיבה. למען האמת, זה קרה כל כך הרבה פעמים, שבמסגרת גיוון ה"גלויות" הוא הגיע אפילו לישיבת הכיפות הסרוגות, "מרכז הרב".

כשהגיע לכיתה י"ב, קיים גרעין הנח"ל שלו שבת גיבוש בקיבוץ בארות יצחק שליד פתח תקווה. זאת היתה שבת ישיבה שפנחס היה צריך להשתחרר ממנה ברשות. פנחס לא פנה למחנך שלו, אבל כן קיבל את רשותו של המדריך בישיבה. התנאי היה שיחזור ללימודי הגמרא שהתקיימו במוצאי שבת. פנחס נסע, השתתף ומיהר לחזור, כפי שהבטיח. אבל התברר שהמדריך לא העביר את המידע. המחנך, שעבר בין הלומדים במוצאי שבת וראה את פנחס, כעס מאוד. הוא הרגיש שזהו, הסאה הוגדשה. "קח את הדברים שלך", אמר לתלמיד הסורר, "ולך מכאן".

פנחס נפגע, אבל ראה כאן גם הזדמנות נפלאה. במשך למעלה משלוש שנים הוא סחב את השהות בישיבה ואת העימותים עם מחנכיו. עכשיו הוא קיבל סיבה טובה ומנומקת לחזור הביתה לבלי שוב. בחנוכה של כיתה י"ב הוא פרש מהלימודים. כשהגיע הביתה, זרק את התיק והודיע שהפעם הפרישה מהישיבה היא סופית. "הלימודים לא בשבילי", הכריז, "אני רוצה ללכת לצבא ולהיות קיבוצניק. בשביל זה לא צריך בגרויות". טובה היתה מודאגת, בתור יידישע מאמע קלאסית היא רצתה שלפחות יסיים את בחינות הבגרות. למענה ולמען הפרוטוקול, פנחס ביקר בחודשים הבאים בתיכון ערב אקסטרני בחיפה ונבחן בחלק מהמקצועות. לבחינות במקצועות האחרים הוא לא הגיע, כי חשב שלא יהיה בזה צורך. כדי לחלוב פרות, אמר, לא צריך בגרות במתמטיקה.