צלקות אפלות

1

ספרינג היל, קנזס

3 באוגוסט, 2016

יום האירוע

ספרינג היל היתה עיירה קטנה, מרחק כמעט שעה נסיעה מקנזס, ומוקד החירום היה ממוקם בחדר אחורי קלסטרופובי בתחנת המשטרה המקומית החד־קומתית העשויה כולה לבֵנים, שהזכירה שירותים של תחנת דלק. השעה היתה אחרי חצות, וניק קופר היה לבדו כשקיבל את השיחה.

"911, מה מקרה החירום שלך?" אמר בנינוחות אל המיקרופון שבאוזניות שלו ופתח שקיק סוכר לקפה.

אישה דיברה בקול רך מעברו השני של הקו. היא גימגמה חרש, "תמהרו בבקשה," ואת שאר דבריה הוא לא הצליח לפענח מפני שילד התייפח וצווח בהתקפים עזים בין לחישותיה.

"אני לא שומע אותך, גברתי," הוא אמר והפיל את כוס הקפה בדרכו להסתער על המחשב. הוא אמר לעצמו להירגע, אבל הקול הבלתי מתפשר של כאב ואֵימה של ילד קטן היה מטריד ביותר. אצבעותיו היו פתאום חסרות אונים. כתובת צצה על מסך המחשב שלו. "בבקשה, גברתי, את יכולה..."

שמונה שניות מהרגע שקיבל את הפנייה מהדיירת ברחוב לינקולן 2240, ניק איבד את הקשר. הילד הבוכה דמם באופן מפחיד ומסתורי, והמתקשרת התנשפה ואמרה בתוקפנות, "לא! לא!" בקול נואש חסר נשימה. אחר כך נשמעה הלמות מכשיר הטלפון שהוטח ברצפה, או כך לפחות הניח ניק.

ניק התחיל להקליד את המידע למחשב. רחוב לינקולן 2240, ביתם של איאן ומדלין וילסון, אפשרות לתקרית של אלימות משפחתית שמעורב בה ילד.

השוטרת דיאן וַרגָה הגיבה כל כך מהר, שרגלו של ניק נחבטה בשולחן כשהיא צעקה באוזנייה שלו, "בדרך לשם עכשיו!"

לניק לא באמת היה המזג הדרוש לעבודה הזאת. אמו לא ידעה את נפשה כשבנה, הענק העדין, הודיע שהוא רוצה לעבוד במוקד החירום. למרות גודלו ניק היה איש של חתולים בנשמתו, שפתח חשבון אינסטגרם בעיקר כדי להתרברב בשני החתולים האהובים והמפונקים שלו, זאבון וחיה־רעה, שהיו ענקיים ומתוקים בדיוק כמוהו.

זאת היתה הפעם הראשונה שידיו רעדו כשניסה להזין את המידע למחשב.

השוטרת ורגה באזור, יוצאת אל היעד.

ספרינג היל היתה עיירה שבה השכונות עם כל הבתים הזהים, שנגזרו מתבנית אחת, זכו לשמות כמו "מי פלג" ו"נוף עמק". בתחנת המשטרה עבדו שישה אנשים בלבד, רק אחד מהם בלש, ומעולם לא קרה שם שום דבר ממש רע. ניק לא נהנה במיוחד לקבל דיווחים על קטטות ברים והשחתת רכוש, אבל מאז התחיל בתפקידו, האסון הכי גדול שהתרחש היה כשג'ואל גרהם חטפה בעיטה בפה מהסוס שלה אחרי שהופיעה מאחוריו בהפתעה, ואיבדה חלק מהלסת. אפילו המריבות המשפחתיות היו בדרך כלל של אותם שני זוגות בפארק הקרוואנים, שהשתכרו ורבו על כסף.

"ניק?" זה היה בארי שיפס, הבלש היחיד במשטרת ספרינג היל והקצין הבכיר ביותר. הוא פנה אל ניק במערכת הקשר.

"כן, המפקד?"

"גם אני בדרך לשם. סוף."

ספרינג היל היתה עיירה שרוב תושביה לבנים ממעמד הפועלים, עם מספר לא מבוטל של משפחות חקלאים ותיקות שהיו פזורות מסביב. היה בה מקום אחד נחמד, בר עם מבשלת שיכר וגינה שנקרא "העורב האדום", שניחן בקסם כפרי שמשך אפילו אנשים מהעיר בסופי שבוע שטופי שמש. מלבדו היו רק שתי מסעדות של ממש, כאלה שמתיישבים בהן ומזמינים ארוחה — של רשת סטייקיות ורשת פיצריות. כברירה אחרונה היה סניף של רשת כריכים בתוך הסופרמרקט. ומי שרצה להתפרע ולבזבז, והיו לא מעט כאלה, נסע חצי שעה לעיר גַרדנֶר שהתפארה בסניף גדול של רשת נוספת, המפורסמת במנות הבשריות הדשנות שלה.

דיאן הופיעה שוב באוזנו של ניק. "אני פונה בוויקטורי אל רחוב 223. אגיע אל היעד בעוד שתי דקות."

"הבלש שיפס גם בדרך."

"אה, טוב. זה טוב."

"דיאן..." ניק כמעט אמר לה "תיזהרי", אבל נמלך בדעתו. אף על פי שוורגה היתה מבוגרת ממנו רק בשנים אחדות, כבר היה לה תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת אמפוריה סטייט, והיא זכתה במקום השלישי (נשים) ב"מירוץ הלוחמים" הראשון של קנזס סיטי, מירוץ מכשולים בבוץ. השמועה בתחנה אמרה שלא ייקח זמן רב עד שתגשים את שאיפתה האישית — לקבל קידום ולהתמנות לבלשית.

ניק חיבב את דיאן מאז ומעולם, אבל רק אחרי שמישהו אחר ממוקד החירום סיפר לו מה קרה עם אחיה דיוויד, ניק התחיל לגמגם אל מול עיניה היוקדות, השקועות והעצובות מעט. עכשיו הוא נלחם בדחף ללחוש במהירות משהו על הפחד המצמרר שעלה ממילותיה הבודדות של המתקשרת, ואולי רק בקרביו שלו, כשהקשר ניתק. לבסוף הוא רק אמר, "רות, סוף."

הוא חשש שהדאגה שלו תתפרש כאילו הוא ממעיט בערכה, או גרוע מזה — תחשוף עד כמה הוא רוצה שלא יאונה לה כל רע, מפני שהיא נחמדה אליו. בכל פעם שנתקל בה בעיירה, הוא מצא את עצמו שורק את "נערה חומת עיניים" של ואן מוריסון. הוא ממש רצה להזמין אותה לדייט בפיצרייה המקומית.

המילים "מי פלג" היו חקוקות בשלט על מגדל אבן בצומת, והשוטרת ורגה נכנסה אל השכונה. היא הכירה אותה היטב. לא מפני שהוזעקה לשם לעתים קרובות; להפך. זו היתה שכונה חדשה יחסית שהוקמה לפני שש שנים בלבד. רק מחצית מבתיה נמכרו, ושאר הבתים עמדו ריקים. בתי העץ היו זולים ובכל זאת מרווחים ונעימים אם כי חסרי אופי. הם שכנו בין כמה אגמים כפריים קטנים לא מרשימים וכמה עצי בוקיצה מרהיבים. הבתים התאימו לזוגות צעירים, ודיאן ובאז חשבו שאולי יצליחו להשיג עסקה טובה. היא התאהבה בבית הצהוב־אדמדם שבפינת רחוב רוזוולט, עם הגג השטוח בסגנון ספרדי.

היא חלפה במכוניתה על פני הבית שחשקה בו פעם וחשה דקירת חרטה מסוג "הנה החיים שכמעט היו לי". אז הבחינה בתלת־אופן הפוך בחצר הקדמית, שידיות הכסף שלו זוהרות באורה הנעים של מנורת מרפסת הכניסה.

היא ובאז ביטלו את האירוסין בדרך הרגועה הגרועה ביותר — אף אחד מהם לא באמת כעס, אבל שניהם לא היו מסוגלים לגייס את הכוחות להמשיך הלאה. עכשיו היא גרה בבניין הדירות "פלזה ארזים", מעל טיפוס מתבודד ומלא עוויתות שמכסה את החלונות בשקיות אשפה שחורות ומשמיע שיר אחד ויחיד, "עיניים ללא פנים" של בילי איידול, יום אחרי יום, בווליום שמרטיט את הפוטון שלה. כשבאז עזב הוא לקח איתו את החבר הכי טוב שלה — את סטרבאק, כלב הטרייר. "די, בואי נהיה כנים," הוא אמר. "את עובדת בלי הפסקה. דירת שני החדרים החדשה שלך היא לא מקום לכלב קטן ובודד, שיֵשב כל היום ויחכה שאמא שלו תחזור הביתה."

דיאן התקרבה אל רחוב לינקולן 2240 והרגישה אדישות לא אופיינית. בית משפחת וילסון היה בבירור אחד היקרים בשכונה, עם אדריכלות נוף בטוב טעם ומזרקת חרס שמזדקרת מאחורי מקבץ שיחי ורדים מוזנחים למדי.

בקרב השפע הנינוח של משפחת וילסון והביתיות של התלת־אופן האדום על הדשא של השכנים, דיאן הרגישה שכאן ב"מי פלג" הכול בסדר. טוב יותר מרוב המקומות, למען האמת. טוב יותר מהחיים שלה, זה בטוח. היא יצאה מהרכב בפניה אל הבית, והאינטואיציה שלה לא אמרה "זירת פשע".

אבל השעה היתה מאוחרת, וכל חלון בקומה הראשונה של הבית בסגנון וילה איטלקית היה מואר בעוצמה. הקומה העליונה שמאחורי המרפסת הקטנה היתה חשוכה. מקרבת מקום עלו נביחותיו הקצרות החוזרות ונשנות של כלב עצבני.

דיאן צעדה בשביל המוביל אל דלת הכניסה של הבית, שמשני צדיה ניצבו שני עצים ירוקי עד דקיקים. היא הקישה בדלת בתקיפות שלוש פעמים. "משטרה!" לא היתה תשובה.

הדלת עצמה היתה מזכוכית חלבית, תחומה בחלונות צרים עם תריסים מוגפים, שאחד מהם היה סדוק כך שדיאן הצליחה להציץ אל סלון עם רצפת עץ בהירה. היא הצטמררה למראה רצועה צרה בצבע חום־אדום שזלגה מחדר אחד למשנהו. לבה החל להלום בחוזקה. אחרי הכול נראה שזאת לא סתם שטות כמו שקיוותה.

זאת תהיה הפעם הראשונה שתידרש לאירוע חמור יותר מקטטה בבר — במסגרת תפקידה כשוטרת, הכוונה. היא היתה מלאת פחד אבל גם משולהבת. דיאן ניסתה את הדלת. היא היתה נעולה.

בשמץ פאניקה כמעט בלתי מורגשת היא שלפה מנרתיקה את הגלוק החצי־אוטומטי והניפה אותו למצב הכנה לירי.

היא נסוגה לאחור בשקט אל המדרכה ודיברה אל מיקרופון הקשר הצמוד אל חזה. "ניק?"

"כן, די?"

"אני חושבת שהתקרית כאן עשויה להיות 10־40."

"פאק! או־קיי."

"תזעיק תגבורת. ונוכל לקבל פרמדיקים? יש פה הרבה דם."

"כן, בטח. היתה לי הרגשה כזאת."

"מעולה. סוף."

דיאן חמקה בין הצללים אל צדו הדרומי של הבית. כעת היא ראתה שהכלב שנובח ללא הפסקה נמצא בחצר האחורית. היא שמעה גם יללות חלשות יותר של כלב אחר.

בקצה שורת שיחים היתה גדר ברזל עם שער שהוביל אל החצר האחורית. השער השבור היה קשור בחבל, ודיאן נאבקה בו דקות ארוכות עד שהצליחה לפתוח אותו. הצירים השמיעו קול חריקה צווחני, כמו ציפורן ששורטת לוח גיר. לפני שנכנסה לחצר האחורית, דיאן פנתה בקשר אל הבוס שלה. "שיפס?"

קולו נשמע באוזניות שלה. "אני כבר פונה מזרחה ברחוב 223, די. אגיע לשם לפני שתספיקי למצמץ."

"מצוין!" היא פלטה, ומיד התחרטה על ההקלה הניכרת בקולה. "אז או־קיי, נתראה עוד מעט."

דיאן דרכה על משהו שהשמיע "קוואק" זעיר. "שיט," היא לחשה והשפילה מבט אל ברווז צעצוע מתחת לנעל שלה. היא התקדמה הלאה וראתה כמה כדורי טניס צהובים ישנים, אכולים למחצה, מוטלים ברחבי הדשא שצמח פרא ושפע עשבים שוטים. בקצה החצר הפנימית, ממש בפאתי הבטון, היה ארגז חול ירוק ענקי בצורת צב. לידו היה "שולחן מים" של פעוטות, בדיוק בגודל המתאים לילד קטן לעמוד ולהתיז מים, ולהשתמש בכל הכוסות הצבעוניות כדי לסובב את גלגל המים.

דיאן הוצפה אימה פתאומית שהרעידה את ברכיה. היא חשבה על התלת־אופן בחצר השכנים ודמיינה את רגליו השמנמנות של ילד מניעות במרץ את הגלגלים. תלת־אופן קטן שחרש את המדרכה עד שהושלך הצדה כבדרך אגב, ונשכח כלא היה במסגרת המרדף אחר הרפתקה חדשה.

"בבקשה שזה לא יהיה ילד," היא לחשה, ואף לא היתה מודעת לתפילתה.

האור חילחל מבעד לתריסי החלון האחורי, ודיאן כרעה על ברכיה קרוב אל הבית בעת שעשתה את דרכה לאורך החצר הפנימית, לעבר הדלת האחורית. עכשיו היא ראתה את הכלבים. יצורים מבוהלים אבל מתוקים, שלא הבינו מדוע נשארו מחוץ לבית. שניהם היו מזן בוסטון טרייר בצבעי שחור־לבן, קטנים וידידותיים. עיניהם היו פעורות לרווחה ולחות, והם התנשמו והתנשפו והתרוצצו לכל עבר, לא יודעים את נפשם מבלבול ומצוקה.

כמו סטרבאק, חשבה דיאן ונזכרה בטרייר שלה. שכבר לא היה שלה. כלבים קטנים ובודדים מחכים שאמא תחזור הביתה. מה קרה לאמא?

הכלבים באו מיד אל דיאן. הקטן יותר, זה שיילל, התחיל ללקק את ידה. השני רק כישכש בזנבו הקצר ופצח בריקוד קטן בעודו מביט שוב ושוב לעבר דלת המרפסת הסגורה, המחסום היחיד שעומד בדרכו מהצללים אל הביטחון שבפנים.

דיאן סובבה את הידית הארוכה של הדלת הכפולה, והצד השמאלי נפתח. היא שלחה רגל אחת כלפי חוץ כדי למנוע מהכלבים להיכנס פנימה וסגרה את הדלת חרש מאחוריה. בעת שהתגנבה אל תוך הבית ראתה את כפות רגליהם הקדמיות של שני הכלבים נצמדות אל הזכוכית בתחינה שתניח להם להיכנס.

מהמקום שבו עמדה בכניסה לפאטיו האחורי, דיאן ראתה את כל החלל המוביל אל דלת הכניסה לבית שדרכה ניסתה להיכנס בתחילה. ליד היציאה לפאטיו עמד שולחן זכוכית עגול לארוחות בוקר. בקבוק יין ריק התגלגל איכשהו אל הקיר ונעצר שם. על השולחן עמד בקבוק יין נוסף, ועל הרצפה מתחתיו נראה בקבוק אלגנטי של וודקה משובחת.

דיאן לא היתה סנובית במיוחד בענייני מזון ושתייה, אבל מבט מהיר אחד אמר לה בוודאות שכאן לא התנהלה סתם מסיבת פוקר של חטיפי צ'יפס ומטבלים. על לוח החיתוך העבה היתה תקרובת עשירה, אכולה למחצה, של זיתים, סלאמי, קרקרים, גבינות וענבים.

היא חלפה בזהירות על פני השולחן ונזהרה שלא לדרוך על שברי זכוכית. בין השרידים המרוסקים אפשר היה להבחין בשתי כוסות יין, ובכוס משקה עבה וכבדה יותר שנשארה על הרצפה בשלמותה. אחד הכיסאות המרופדים בצהוב שמסביב לשולחן היה הפוך, וכיסא אחר היה מוכתם בגוון כהה יותר. מתחת לכיסא ההפוך ביצבצה תמונת נייר רטובה מאוד.

דיאן רכנה מעליה כדי לבדוק מה מופיע בה. זה היה צילום מוגדל של שתי נשים ששערן החום־כהה התנפנף ברוח. הן היו מקושטות בצמידים ובעגילים ועמדו לפני בניין יוצא דופן. העיצוב היה מזרח־תיכוני במעומעם. כמעט כמו מסגד בלי צריח. מה שנשפך על הרצפה דלף אל התמונה, ופניהן של שתי הנשים התמזגו והתערבבו אלה באלה. דיאן דמיינה לעצמה מישהו מיושבי השולחן הזה שהחזיק בתמונה זמן קצר לפני כן.

האם הוא העלה זיכרונות? אתם זוכרים את הפעם ההיא אז, כשהיינו...? כן, אני אלך רגע להביא את התמונה.

היא השתהתה לרגע. היתה לה הרגשה מוכרת באופן מוזר, ולא בקטע טוב. דיאן הסתובבה במקומה ובחנה את הבית. ליד הדלת עמדו מגפיים גדולים מאוד לצד כוננית שעליה נראו עציץ שרך, קופסת טישו, נר ותמונה של שני גברים נאים בחולצות עם שרוולים קצרים, שחשפו רק במרומז את הקעקועים שעל זרועותיהם העליונות.

רק כשדיאן חלפה שוב על פני השולחן היא יכלה לראות את האזור שמעבר לדלפק הבר. אזור המטבח היה פתוח והתמזג עם הסלון. בחלל שבין המקרר לחלק הפנימי של הבר, ליד הכיור ומדיח הכלים, נקוותה שלולית דם חלקלקה ובוהקת. דם ניתז גם על הקירות סביב ועל המכשירים החשמליים. דיאן הרגישה מועקה מתגבשת בגרונה.

המקרר היה מקושט בציורי ילדים, שכעת היו מנוקדים באופן כמעט אמנותי בנתזי דם זעירים. גשם סיוטי שיורד על בתי־קופסה מסודרים, משפחה של שלוש נפשות — כולן משורטטות בקווים כלליים, כמו מקלות — עננים צמריריים ושמש מחייכת. נתיב הדם נמשך לאורך הבית ועבר בפתח אחת הדלתות. דיאן נאבקה בגל בחילה ונשמה כמה נשימות ארוכות ועמוקות.

באמצע הדרך בין המטבח לדלת הכתם גדל בנפחו, לאורך ולרוחב, ודיאן ניחשה שזה מפני שמישהו השתרך, נפל וניסה להמשיך לנוע, או שנגרר, על הרצפה. זה היה כתם מכוער, שהוליך את מוחה של דיאן למקום שהיא לא רצתה ללכת אליו. היא דמיינה ילד מבולבל זוחל כמה סנטימטרים ואז מצליח להתרומם על רגליו למלחמה אחרונה וכושלת על חייו. ילד או ילדה.

סיגריות, היא חשבה לפתע, ומוחה כאילו השמיע קליק. זאת היתה הנגיעה החושית שהחזירה אותה אחורה בזמן. בבית עמד ריח קלוש של סיגריות. מרלבורו לייט, אם עליה לנחש. הסיגריות שאחיה עישן. על הקיר ממול היתה תלויה מסֵכת עץ ארוכה ודקה עם חורים שגולפו באזור הפה והעיניים. המסכה בהתה בה בתדהמה מבועתת. זו היתה מסכה אפריקאית, דומה לזו שדיוויד הביא הביתה. מזכרת. זה מה שהיא. זהו בית של חייל.

היא הביטה בחרדה מעבר לכתפה בשולחן הערוך לכאורה למשתה נהנתני של יין וגבינות בין חברים. ואז היא הביטה קדימה בשלולית הדם האנושית שקראה לה לבוא ולראות מקרוב. לבוא ולראות מקרוב איזה דבר נורא קרה פה.