צל ההר

1

מקור כל הדברים, הזוהר הפנימי, לובש צורות רבות יותר מכוכבי השמים, אין ספק. ומחשבה אחת טובה היא כל מה שדרוש כדי לגרום לו לזרוח. אבל טעות בודדת עלולה לשרוף יער שלם בלבכם, להסתיר את כל הכוכבים, בכל הרקיעים. ובעוד הטעות בוערת, אהבה הרוסה או אמונה אבודה עלולות לטעת בכם את המחשבה שאתם אבודים, ושאינכם יכולים להמשיך. אבל זה לא נכון. זה אף פעם לא נכון. לא משנה מה עשיתם או היכן איבדתם את הדרך, הזוהר הפנימי לעולם לא ייטוש אתכם. כל דבר טוב שגווע בפנים יכול לשוב ולהתעורר, אם רק רוצים בו מספיק. הלב אינו יודע לחדול, כי הוא אינו יודע לשקר. אתם נושאים את עיניכם מן הדף, נתקלים בחיוך של זר מוחלט, והחיפוש מתחדש. המצב השתנה לבלי הכר. הוא תמיד שונה. הוא תמיד אחר. אבל היער החדש הצומח בתוך לב מצולק הוא לפעמים פראי וחזק יותר מזה שקדם לשריפה. ואם תישארו שם, בתוך הזוהר הפנימי, בַֹמקום החדש שהתפנה לשכּן את האור, אם תמחלו על הכול ולעולם לא תרימו ידיים, במוקדם או במאוחר תחזרו לשם, למקום שבו האהבה והיופי בראו את העולם: ההתחלה. ההתחלה. ההתחלה.

"הי, לִין, דרך נהדרת להתחיל את היום!" צעק וִיקראם ממעבה החדר האפל, הטחוב. "איך מצאתָ אותי? מתי חזרת?"

"ממש כרגע," עניתי מסף הדלתות הצרפתיות שנפתחו אל מרפסת החזית. "מישהו אמר לי שאתה כאן. צא לרגע."

"לא, לא, אתה תיכנס, בנאדם!" צחק ויקראם. "תכיר את החבר'ה!"

היססתי. עינַי הבורקות משמים זיהו רק גושי צל בחדר. הדבר היחיד שראיתי בבירור היה שתי חרבות אור שדקרו את התריסים הסגורים ופילחו עננות מסולסלות, מבושמות בניחוח חשיש וּוָניל חרוך של הרואין חום.

לאורך השנים, כשנזכרתי ביום ההוא, בריח הסמים ובצללים ובאור הבוער שחתך את החדר, שאלתי את עצמי אם האינטואיציה היא זו שעיכבה אותי על המפתן ומנעה ממני להיכנס. שאלתי את עצמי כמה שונים היו חיי אילו הסתובבתי והסתלקתי.

הבחירות שלנו הן ענפים בעץ האפשרויות. במשך שלושה מונסונים לאחר היום ההוא היו ויקראם והזָרים בחדר ענפים חדשים בעץ שחלקנו זמנית: יער עירוני של אהבה, מוות ותחייה.

מה שזכור לי בבירור מהבזק ההיסוס, מן הרגע שבאותה העת נראה לי חסר כל חשיבות, הוא שכאשר ויקראם הגיח מהעלטה, אחז בזרועי וגרר אותי פנימה, רעדתי למגע ידו המיוזעת.

מיטה ענקית, שהשתרעה על פני שלושה מטרים מהקיר השמאלי, משלה בחדר המלבני הגדול. גבר, או גוף מת ככל הנראה, לבוש פיג'מה כסופה, היה שרוע על המיטה בידיים שלובות על החזה.

לא הבחנתי בשום תנועה של החזה. שני גברים ישבו שם, אחד משמאל ואחד מימין לדמות הדוממת, והכינו מקטרות צ'ילוּם.

במעלה הקיר, ממש מעל ראשו של המת או השקוע בשינה עמוקה, נתלה ציור גדול של זרתוּסטרה, נביא האמונה הפרסית.

כשעיני הסתגלו לחשיכה, ראיתי שלושה כיסאות גדולים צמודים לקיר הנגדי למרפסת, מופרדים זה מזה בשידות עתיקות כבדות, וגבר יושב בכל אחד מהם.

על הרצפה היה שטיח פרסי גדול ויקר, ועל הקירות תצלומים של דמויות בלבוש פרסי מסורתי. מימיני, מול המיטה, ניצבה מערכת סטריאו על שידה שבראשה משטח שיש. שני מאווררי תקרה הסתובבו באיטיות מספקת שלא להחריד את ענני העשן.

ויקראם הוביל אותי על פני המיטה אל הגבר שישב בכיסא הראשון. הוא היה זר כמוני, אבל גבוה יותר: גופו הארוך ורגליו הארוכות עוד יותר היו פשוטות לפניו כאילו צף באמבט. הערכתי שהוא כבן שלושים וחמש.

"זה קוֹנקאנוֹן," אמר ויקראם ודחף אותי קדימה. "הוא חבר באַיי־אָר־אֵי."

היד שלחצה את ידי היתה חמה ויבשה וחזקה עד מאוד.

"זין על האיי־אר־אי!" הוא אמר במבטא חזק של צפון אירלנד. "אני מאַלסטֶר, כוח המתנדבים, אבל אי'פשר לצפות מנקבה כמו ויקראם שיבין את זה, נכון?"

אהבתי את הביטחון שבהק בעיניו. לא אהבתי את המילים הבוטחות שבקעו מפיו. משכתי את ידי לאחור והנדתי בראשי.

"אל תקשיב לו," אמר ויקראם. "הוא מקשקש שטויות, אבל יודע לחגוג יותר מכל זר שפגשתי, אני אומר לך."

הוא משך אותי לעבר הגבר השני בשורת הכיסאות. כשהתקרבתי, הצעיר בדיוק שאף מצ'ילום שהדליק הגבר בכיסא השלישי. כשאש הגפרורים נשאבה לתוך המקטרת, זינקה לפתע להבה מקערת הצ'ילום ובערה לרגע מעל ראשו של הצעיר.

"בּוֹם שַנקָר!" צעק ויקראם והושיט יד לעבר המקטרת. "לין, זה נָווין אָדֵר. הוא בלש פרטי. נשבע באלוהים. ונווין, זה לין, הבחור שסיפרתי לך עליו. הוא רופא במשכנות העוני."

הצעיר קם ולחץ את ידי.

"אתה יודע," אמר בחיוך יבש, "אני לא בדיוק בלש, עדיין."

"זה בסדר," החזרתי לו חיוך. "גם אני לא בדיוק רופא, נקודה."

הגבר שהדליק את הצ'ילום שאף והציע לי את המקטרת. חייכתי לאות סירוב, והוא העביר אותה לאחד הגברים הישובים על המיטה.

"אני וינסון," אמר בלוויית לחיצת יד, כמו גור כלבים גדול ועליז. "סטוארט וינסון. שמעתי עליך מלא דברים כאילו, גבר."

"כל נקבה שמעה על לין," אמר קונקאנון, שקיבל מקטרת מאחד הגברים. "ויקראם לא מפסיק לדבר עליך כמו איזה מעריצה מזוינת. לין אמר ככה, לין עשה ככה. תגיד, ויקראם, כבר מצצת לו? הוא שווה משהו או רק עושה רוח?"

"אלוהים, קונקאנון," אמר וינסון.

"מה?" שאל קונקאנון בעיניים פרועות. "מה? אני סך־כול שואל 'תו שאלה. הודו עדיין מדינה חופשית, לא? לפחות בחלקים שמדברים אנגלית."

"אל תתייחס אליו," אמר לי וינסון ומשך בכתפיו בהתנצלות. "הוא לא שולט בזה. יש לו כאילו טוֹרֶט או משהו."

לסטוארט וינסון, האמריקאי, היתה גזרה מוצקה, ותווי פניו הרחבים והברורים שיוו לו מראה של הרפתקן ימי, אולי שייט יאכטה בודד. למעשה, הוא היה סוחר סמים, ומצליח למדי. שמעתי עליו בדיוק כשם שהוא שמע עלי.

"זה גָ'מאל," אמר ויקראם, שהתעלם מווינסון ומקונקאנון והציג אותי בפני האיש שישב משמאל לדמות הדוממת. "הוא מייבא, משפשף, מגלגל ומעשן. מופע יחיד."

"מופע יחיד," חזר אחריו ג'מאל.

הוא היה רזה בעל עיני זיקית ומכוסה כולו קמיעות דתיים. התחלתי למנות אותם, מהופנט לקדוּשה, והגעתי לחמש דתות מרכזיות לפני שעיני נדדו אל חיוכו.

"מופע יחיד," אמרתי.

"מופע יחיד," הוא ענה.

"מופע יחיד."

"מופע יחיד."

הייתי אומר זאת שוב אבל ויקראם עצר בעדי.

"זה בילי בּאסוּ," אמר ויקראם והצביע על הבחור הקטן והכחוש בעל עור השמנת, שישב מעברה השני של הדמות הדוממת. בילי באסו הצמיד את כפות ידיו בברכה והמשיך לנקות את הצ'ילום שלו.

"בילי באסו מביא," הכריז ויקראם. "הוא מביא כל מה שאתה רוצה. כל דבר, מבחורה ועד גלידה. תבחן אותו. באמת. תבקש ממנו להביא לך גלידה. הוא יביא אותה ברגע זה. תבקש!"

"אני לא רוצה —"

"בילי, לך תביא גלידה ללין!"

"מיד," השיב בילי והניח את הצ'ילום.

"לא, בילי," אמרתי והרמתי יד. "אני לא רוצה גלידה."

"אבל אתה מת על גלידה," ציין ויקראם.

"לא מספיק כדי לשלוח מישהו להביא אותה, ויקראם. הכול בסדר, אחי."

"אם הוא כבר מביא מָשו," אמר קונקאנון מבין הצללים, "אני בעד גם גלידה וגם בחורה. שתיים. ושיזיז כבר ת'תחת."

"שמעת את זה, בילי?" דירבן אותו ויקראם.

הוא התקרב לבילי והתחיל לגרור אותו מהמיטה, אבל קול עמוק ומהדהד בקע מהדמות השכובה, וּויקראם קפא כאילו כיוונו אליו אקדח.

"ויקראם," אמר הקול. "אתה מחריב לי את ההַיי, בנאדם."

"אוי חרא! חרא! חרא! סליחה, דניס," גימגם ויקראם. "בסך הכול הכרתי ללין את החבר'ה ו —"

"לין," אמר השוכב, פקח את עיניו ולטש אותן בי.

הן היו בהירות עד להפתיע, אפורות, עם נגיעה של סגול.

"קוראים לי דניס. נעים להכיר. תרגיש בבית. מי קאסה, סוּ קאסה."

התקדמתי, לחצתי את כנף הציפור הרופסת שדניס הושיט לי, ושוב התרחקתי מהמיטה. דניס עקב אחרי במבטו. חיוך קלוש של קדושה התפשט על פניו.

"וואו!" אמר וינסון בשקט כשנעמד לצדי. "דניס! אחי! טוב לראות אותך! איך היה כאילו בצד השני?"

"שָקט," התפייט דניס, שהמשיך לחייך אלי. "שקט מאוד. עד לפני כמה רגעים."

קונקאנון ונווין אדר, הבלש הצעיר, הצטרפו אלינו. כולם לטשו עיניים בדניס.

"זה כבוד גדול, לין," אמר ויקראם. "דניס מסתכל עליך."

השתררה שתיקה קצרה. קונקאנון הפר אותה.

"נחמד, הדבר הזה!" נהם מבעד לחיוך מלא שיניים. "אני יושב פה שש חודשים מזוינים, משתף ת'כולם בחוכמתי ותבונתי, מעשן ת'סמים ש'ך ושותה ת'וויסקי ש'ך, ואתה פוקח עיניים רק פעמיים. עכשיו לין נכנס ואתה מסתכל עליו כאילו הוא בוער או מָשו. מה אני, נקבה, דניס?"

"כאילו לגמרי, אחי," אמר וינסון בשקט.

קונקאנון התפקע מצחוק. דניס התכווץ.

"קונקאנון," לחש, "אני אוהב אותך כמו רוח רפאים ידידותית, אבל אתה מחריב לי את ההיי."

"סליחה, דניס," גיחך קונקאנון.

"לין," מילמל דניס מבלי להניע את ראשו או גופו, "בבקשה אל תחשוב שאני גס רוח. אני חייב לנוח. היה נעים להכיר אותך."

הוא הטה את ראשו בכמעלה אחת לעבר ויקראם.

"ויקראם," מילמל בקול בס שירתי ומהדהד. "בבקשה תשמור על שקט. אתה מחריב לי את ההיי. אני אעריך את זה אם תפסיק."

"בטח, דניס. סליחה."

"בילי באסו?" אמר דניס ברוך.

"כן, דניס?"

"זין על הגלידה."

"זין על הגלידה, דניס?"

"זין על הגלידה. אף אחד לא מקבל גלידה היום."

"כן, דניס."

"זה ברור, העניין של הגלידה?"

"זין על הגלידה, דניס."

"אני לא רוצה לשמוע את המילה גלידה לפחות שלושה חודשים."

"כן, דניס."

"יופי. עכשיו, ג'מאל, תכין לי בבקשה עוד צ'ילום. גדול וחזק. ענקי. אגדי. זה יהיה מעשה של חמלה, לא רחוק מנס. להתראות לכולם, גם פה וגם שם."

דניס שילב את זרועותיו על חזהו, עצם את עיניו ושקע שוב במצב מנוחה: נוקשוּת דמוית מוות, עם קצב נשימה של חמש שאיפות בדקה.

איש לא זז או דיבר. ג'מאל, קפוץ שפתיים מרוב בהילות, הכין צ'ילום אגדי. החדר כולו לטש עיניים בדניס. תפסתי את ויקראם בחולצה.

"בוא, אנחנו הולכים," אמרתי ומשכתי אותו החוצה. "להתראות לכולם, גם פה וגם שם."

"הי, חכו לי!" צעק נווין ומיהר לצאת בעקבותינו מבעד לדלתות הצרפתיות.

האוויר הצח ברחוב העיר את ויקראם ואת נווין בן־רגע. הם החישו את צעדיהם והתאימו אותם לשלי.

הרוח שנשבה במעבר המוצל בין מבנים תלת־קומתיים ועצים פשוטים שופעי עלווה, הביאה איתה את ריחו העז והנמרץ של צי סירות הדיג ברציף סאסון הסמוך.

שלוליות של אור שמש נשפכו מבעד לרווחים בין העצים. בעודי עובר מצל לאור, טובל בבריכות של חוֹם לבן, הרגשתי כאילו השמש הגואה מציפה אותי ומתנקזת עם שפל הצל.

השמים היו כחולים ואביכים, הים הזכוכיתי נשטף אל החוף. עורבים נסעו על גגות אוטובוסים לאזורים צוננים יותר של העיר. קריאות הרוכלים עם עגלות היד היו רמות ובוטחות.

היה יום בהיר של בומביי, מהסוג שגורם לתושביה המוּמבּאיקָרים לפצוח בשירה, וכשחלפתי על פני גבר שצעד בכיוון הנגדי, שמתי לב ששנינו מזמזמים את אותו שיר אהבה הינדי.

"מצחיק," העיר נווין. "שניכם שרים את אותו שיר, אחי."

חייכתי ועמדתי לשיר עוד כמה שורות כמנהגנו בימי הזכוכית הכחולה של בומביי, כשלפתע ויקראם קטע אותנו.

"אז איך הלך? השגת את זה?"

אחת הסיבות שמיעטתי לנסוע לגואה היתה שבכל פעם מישהו ביקש ממני לעשות שם משהו בשבילו. שלושה שבועות קודם לכן, כשסיפרתי לוויקראם על המשימה החדשה שלי בגואה, הוא ביקש ממני טובה.

הוא השאיר תכשיט מחתונת אמו אצל מלווה בריבית כעירבון להלוואה במזומן. זו היתה שרשרת משובצת אבני אודם קטנות. ויקראם החזיר את החוב, אבל המלווה סירב להחזיר את השרשרת. הוא אמר לו לבוא ולאסוף אותה אישית מגואה. ויקראם, שידע שהמלווה מכבד את ארגון המאפְיה של סנג'אי, ביקש ממני, חבר הארגון, לבקר אותו.

עשיתי זאת וקיבלתי את המחרוזת, אבל ויקראם הפריז בהערכת הכבוד שהמלווה רוחש לארגון של סנג'אי. האיש אילץ אותי לחכות שבוע, הבריז מפגישה אחר פגישה והשאיר הודעות פוגעניות עלי ועל הארגון, עד שהסכים להחזיר את המחרוזת.

הוא עשה טעות. כמלווה בריבית, או מה שנקרא כריש, הוא העליב ארגון שעסק בציד כרישים. הזמנתי ארבעה בחורים מקומיים שעבדו עם סנג'אי. הרבצנו לגנגסטרים שחסמו את דרכנו אליו, עד שברחו. כשהתעמתנו עם הכריש, הוא החזיר את המחרוזת. ואז אחד המקומיים הכה אותו בקרב הוגן והמשיך להכות אותו בקרב לא הוגן, עד שהמלווה בריבית קלט את המסר לגבי מתן כבוד.

"נו?" שאל ויקראם. "השגת את זה או לא?"

"הנה," אמרתי, הוצאתי את המחרוזת מכיס המעיל והושטתי אותה לוויקראם.

"וואו! השגת את זה! ידעתי שאפשר לסמוך עליך. דני עשה לך בעיות?"

"תמחק את מקור ההלוואות הזה מהרשימה שלך, ויקראם."

"תיק," הוא אמר. בסדר.

הוא שפך את המחרוזת המשובצת משקיק המשי הכחול. אבני האודם הבוערות באור השמש דיממו בכפות ידיו.

"תשמע, אני... אני לוקח את זה הביתה לאמא שלי. עכשיו. אפשר להקפיץ אתכם לאנשהו במונית?"

"אתה נוסע בכיוון ההפוך," אמרתי כשוויקראם נופף בידו למונית חולפת. "האופנוע שלי מחכה בלֵיאוֹפּוֹלד'ס."

"אם לא אכפת לך," ביקש נווין בשקט, "אני אשמח ללכת איתך עד שם."

"כרצונך," עניתי וצפיתי בוויקראם מכניס את שקיק המשי לחולצה, למשמרת.

הוא עמד להיכנס למונית, אבל עצרתי בעדו ורכנתי אליו.

"מה אתה עושה?" לחשתי.

"מה זאת אומרת?"

"אתה לא יכול לשקר לי בענייני סמים, ויק."

"מה פתאום לשקר?" הוא מחה. "בסך הכול לקחתי כמה שאיפות של סוכר חום. אז מה? זה החומר של קונקאנון ממילא. הוא שילם עליו. אני —"

"קח את זה בקלות."

"אני תמיד לוקח בקלות. אתה מכיר אותי."

"יש אנשים שיכולים להפסיק במכה, ויקראם. אולי קונקאנון כזה, אבל אתה לא, ואתה יודע את זה."

הוא חייך, ולמשך כמה שניות ראיתי את ויקראם הישן והטוב: ויקראם שהיה נוסע להביא את המחרוזת מגואה ללא עזרתי או כל עזרה אחרת; ויקראם שלא היה משאיר תכשיט מחתונת אמו אצל מלווה בריבית מלכתחילה.

החיוך התקפל לתוך עיניו כשנכנס למונית. צפיתי בו ממרחק וחשבתי על הסכנות האורבות לאדם כמוהו: אופטימיסט שבור־לב.

חזרתי ללכת, ונווין הצטרף אלי.

"הוא מדבר הרבה על הבחורה ההיא, האנגלייה," אמר נווין.

"זה מסוג הדברים שאמורים להצליח, אבל מצליחים לעתים רחוקות."

"הוא מדבר הרבה גם עליך," אמר נווין.

"הוא מדבר יותר מדי."

"הוא מדבר על קַרלָה ודידיֶה וליסה. אבל בעיקר עליך."

"הוא מדבר יותר מדי."

"הוא סיפר לי שברחת מבית סוהר," אמר. "ושאתה אסיר נמלט."

נעצרתי.

"עכשיו אתה מדבר יותר מדי. מה, זה מידבק?"

"לא, תן לי להסביר. אתה עזרת לחבר שלי אסלאן..."

"מה?"

"חבר שלי —"

"על מה אתה מדבר?"

"זה היה בבָּלַרד פּיֶיר באמצע הלילה, לפני שבועיים. עזרת לו לברוח."

בחור צעיר רץ לעברי אחרי חצות בבלרד אסטייט, רחוב רחב ללא מוצא שהוא מבוך של מבני מסחר נעולים משני הצדדים. הרודפים מגיחים והצעיר נעצר. פנסי רחוב מטילים צללי עצים על הכביש. הצעיר יוצא לקרב, ואני מצטרף אליו.

"מה איתו?"

"הוא מת. לפני שלושה ימים. ניסיתי למצוא אותך אבל היית בגואה. אני מסתכן כשאני מספר לך."

"מה אתה מספר לי?"

הוא התכווץ. נהגתי בו בקשיחות כי הוא דיבר על הבריחה מהכלא, ורציתי שיגיע לשורש העניין.

"הוא היה חבר שלי באוניברסיטה," אמר בקור רוח. "הוא אהב לשוטט בלילות במקומות מסוכנים. כמוני. כמוך, אחרת לא היית שם ולא יכולת לעזור לו. חשבתי שאולי תרצה לדעת."

"אתה צוחק?"

עמדנו בפס צל דק. סנטימטרים הפרידו בינינו, ואילו המולת הקוֹזוֵויי הסתחררה סביבנו.

"לְמה אתה מתכוון?"

"שלפת את עניין הבריחה מהכלא רק כדי לבשר לי על מותו המצער של אסלאן? זה מה שאתה אומר? השתגעת, או שאתה באמת כל כך נחמד?"

"כנראה," אמר, הולך ומתרגז, "אני באמת נחמד. נחמד מדי, כי חשבתי שתקבל את הדברים כפשוטם. סליחה שהטרדתי אותך. זה הדבר האחרון שרציתי לעשות. סליחה. אני הולך."

עצרתי אותו.

"חכה!" אמרתי. "חכה רגע."

הוא נראה אמין לחלוטין: המבט הכן, היציבה הבטוחה, האור בחיוכו. תחושת הבטן בוחרת את ילדיה בעצמה. תחושת הבטן שלי חיבבה את הבחור הצעיר שניצב לפנַי, אמיץ ופגוע. הוא נראה אמין לחלוטין, וזה משהו שלא רואים כל יום.

"טוב, טעות שלי," אמרתי והרמתי יד.

"אין בעיה," ענה ונרגע.

"אז בוא נחזור לזה שוויקראם סיפר לך על הבריחה מהכלא. תראה, זה מידע שעשוי לעניין את האינטרפול, והוא תמיד מעניין אותי. אתה מבין את זה, כן?"

זאת לא היתה שאלה, והוא ידע את זה.

"זין על האינטרפול."

"אתה בלש."

"זין גם על בלשים. זה מידע על חבר, שלא מסתירים מחבר כשמגלים אותו. לא לימדו אותך את זה? אני גדלתי ברחובות האלה ואני יודע את זה."

"אבל אנחנו לא חברים."

"עדיין לא," חייך נווין.

בחנתי אותו זמן־מה.

"אתה אוהב ללכת?"

"אני אוהב ללכת ולדבר," אמר בעודו מתפתל אחרַי כנחש בין ההמון.

"זין על האינטרפול," הוא חזר ואמר כעבור זמן־מה.

"אתה באמת אוהב לדבר, מה?"

"וללכת."

"טוב, אז תספר לי שלושה סיפורי הליכה קצרים מאוד."

"בטח. סיפור מספר אחת?"

"דניס."

"אתה יודע," צחק נווין וחמק מאישה שנשאה צרור ניירות טיוטה על הראש, "זה היה גם הביקור הראשון שלי שם. חוץ ממה שראית במו עיניך, אני יכול לספר רק דברים ששמעתי."

"ספֵּר."

"ההורים שלו מתו. אומרים שהוא לקח את זה קשה. הם היו עשירים כקורח. הם המציאו פטנט שהיה שווה הון תועפות. שישים מיליון, שהלכו ישר לדניס."

"זה לא חדר בשישים מיליון."

"הכסף שלו מופקד בקרן נאמנות," ענה, "בזמן שהוא בטראנס."

"בזמן שהוא שוכב, אתה מתכוון?"

"זה יותר מלשכב. דניס נמצא במצב של סָמאדהי. בזמן שהוא ישן, פעימות הלב שלו וקצב הנשימה איטיים כל כך שהם קרובים לאפס. מבחינה טכנית הוא הוכרז מת כבר הרבה פעמים."

"אל תזבל לי את השכל, בלש."

"אני לא," הוא צחק. "כמה רופאים כבר חתמו על תעודות פטירה שלו בשנה האחרונה, אבל דניס תמיד מתעורר. ג'מאל מופע־יחיד אוסף אותן."

"טוב, אז דניס מת מבחינה טכנית מדי פעם. זה בטח לא קל לכומר ולרואה החשבון שלו."

"בזמן שהוא בטראנס, הנכסים של דניס שמורים בקרן נאמנות, והוא קיבל לידיו סכום שהספיק רק לקניית הדירה שכרגע היינו בה, ולהישרדות במצב המתאים לטראנסים שלו."

"שמעת את זה או בלשת את זה?"

"גם וגם."

"טוב," אמרתי, ושתקתי רגע כדי לאפשר למכונית אחת לנסוע אחורה. "לא יודע מה הקטע שלו, אבל בחיים לא ראיתי מישהו שוכב יותר טוב ממנו."

"אין לו מתחרים," חייך נווין.

שנינו הירהרנו זמן־מה.

"סיפור שני?" שאל נווין.

"קונקאנון," אמרתי והמשכתי להתקדם.

"הוא מתאגרף בחדר הכושר שלי. אני לא יודע עליו הרבה, אבל אני יכול להגיד לך שני דברים."

"שהם?"

"יש לו מכת־וו שמאלית קטלנית, אבל אם הוא מפספס הוא אכל אותה."

"אה?"

"בכל פעם מחדש. הוא תוקע שמאלית, מנחית ימנית, ותמיד מוריד את הוו השמאלי ישר מעליה ונשאר חשוף אם הוא לא פוגע. אבל הוא מהיר ומפספס לעתים רחוקות. הוא לא רע."

"מה עוד?"

"דבר שני שאני יכול לומר בוודאות זה שהוא הבחור היחיד שפגשתי שהצליח להכניס אותי לדירה של דניס. דניס מת עליו. הוא נשאר ער בשבילו יותר מאשר בשביל כל אחד אחר. שמעתי שהוא רוצה לאמץ את קונקאנון רשמית. זה קשה כי קונקאנון יותר מבוגר מדניס, ואין לי מושג אם יש תקדים לאימוץ אדם לבן בידי הודי."

"מה זאת אומרת, הוא הצליח להכניס אותך לדירה של דניס?"

"אלפי אנשים מתים לראות את דניס כשהוא בטראנס. הם מאמינים שבזמן שהוא מת זמנית, הוא מסוגל לתקשר עם מי שמת סופית. אף אחד כמעט לא יכול להיכנס."

"אלא אם כן הוא ניגש ודופק על הדלת."

"אתה לא קולט. אף אחד לא מעז לדפוק על הדלת כשדניס בטראנס."

"תעשה לי טובה."

"אף אחד חוץ ממך, זאת אומרת."

"טוב, דיברנו על דניס," אמרתי ופיניתי מקום לארבעה גברים שדחפו עגלת יד. "נחזור לקונקאנון."

"כמו שאמרתי, הוא מתאגרף בחדר הכושר שלי. לוחם רחוב. אני לא יודע עליו הרבה. הוא כנראה בליין. אוהב מסיבות."

"יש לו פֶּה שחבל על הזמן. בנאדם לא מגיע לגיל שלו עם פה כזה, אלא אם כן יש לו גב."

"אתה טוען שאני צריך להיזהר ממנו?"

"רק מהצד הלא נכון שלו."

"והסיפור השלישי?" הוא שאל.

סטיתי מהרחוב שהלכנו בו והתקדמתי כמה צעדים בשביל שרוחבו ככף יד.

"לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל מאחורי.

"אני הולך לקנות מיץ."

"מיץ?"

"חם היום. מה חשבת?"

"אה, כלום. מעולה. אני אוהב מיץ."

שלושים ותשע מעלות בבומביי, מיץ אבטיח קר, מאווררים קרובים מדי לראש בעוצמה שלוש: גן עדן.

"אז... מה הקטע של בלש פרטי? זה אמיתי?"

"כן. זה התחיל בטעות, בערך, אבל אני עושה את זה כמעט שנה."

"איזה מין טעות הופכת אדם לבלש?"

"למדתי משפטים," הוא חייך. "הגעתי כמעט עד הסוף. בשנה האחרונה קראתי מאמר על בלשים פרטיים, ואיך הם משפיעים על מערכת המשפט. מהר מאוד הדבר היחיד שעניין אותי היה החלק הבלשי, אז פרשתי והחלטתי לנסות."

"ואיך הולך?"

הוא צחק.

"גירושים זה הרבה יותר בריא מבורסה, והרבה יותר צפוי. טיפלתי בכמה תיקי גירושים, אבל הפסקתי. היה לי שותף. הוא לימד אותי את המקצוע. הוא מתעסק עם גירושים כבר שלושים וחמש שנה, ועדיין מת על זה. אני לא התלהבתי. בשביל גברים שמנהלים רומן מחוץ לנישואים זה תמיד ייחודי. בשבילי זה תמיד היה אותו סרט עצוב."

"ומאז שנטשת את כרי המרעה הפוריים של הגירושים?"

"עד עכשיו מצאתי שני בעלי חיים שנעלמו, בעל נעדר ותבשיל אבוד," אמר. "משום־מה הלקוחות שלי, שאלוהים יעזור להם, עצלנים או מנומסים מכדי לעשות את זה בעצמם."

"אבל זה מוצא חן בעיניך, הבילוש. מלא ריגושים, כן?"

"אתה יודע, אני חושב שההנאה שלי נובעת מגילוי האמת. כעורך דין זכיתי רק לגרסה מסוימת של האמת. כאן זאת האמת כולה, גם אם זה בסך הכול תבשיל משפחתי גנוב. הסיפור האמיתי, לפני שכולם משקרים."

"אז אתה מתכוון להמשיך?"

"לא יודע," הוא חייך ושוב הסיט את מבטו. "תלוי כמה טוב אני אהיה, נראה לי."

"או כמה גרוע."

"או כמה גרוע."

"אנחנו כבר בסיפור השלישי," אמרתי. "נווין אדר, בלש פרטי הודי־אירי."

הוא צחק כך ששיניו הלבנות העלו קצף, אבל הגל גווע עד מהרה.

"זה לא עד כדי כך מעניין."

"נווין אדר," הטעמתי. "איזה צד דפק לך את החיים יותר, ההודי או האירי?"

"אנגלוסקסי מדי בשביל ההודים," הוא צחק, "והודי מדי בשביל האנגלוסקסים. אבא שלי..."

מבחינתם של רבים מדי, מולדת האב היא פסגה משוננת וגאיות אבודים. כיוון שטיפסתי איתו אל אחת הפסגות, חיכיתי שיעפיל אל השיחה.

"אחרי שהוא נטש את אמא שלי, איבדנו את הבית. גרנו ברחוב עד שהייתי בן חמש, אבל אני לא ממש זוכר את זה."

"מה קרה?"

הוא נשא את מבטו אל הרחוב, עיניו המתרוצצות צפות על פני גאות של צבע ורגש.

"היתה לו שחפת," אמר הבלש הצעיר. "הוא הכין צוואה שבה הוריש את הכול לאמא שלי, ואז התברר שהוא הרוויח הון, אז פתאום נעשינו עשירים ו..."

"הכול השתנה."

הוא הביט בי כאילו סיפר יותר מדי.

המאוורר, המרוחק סנטימטרים ספורים מראשי, הקפיא לי את המוח. סימנתי למלצר וביקשתי שיחליש אותו מעט.

"קר לך?" הוא לעג לי עם יד על המתג. "אני אראה לך מה זה קר."

הוא הגביר את המאוורר לדרגה חמש. הרגשתי שהלחיים שלי קופאות. שילמנו, וכשיצאנו שמענו אותו אומר שלום.

"שולחן שתיים התפנה!"

"מת על המקום הזה," אמר נווין כשהתרחקנו.

"באמת?"

"כן. יופי של מיץ, חרא שירות. מושלם."

"אתה ואני נסתדר, בלש. אנחנו נסתדר."