צל השרביט

מבוא

ב־27 בנובמבר 2003, בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, הגיע לסדנת הפַּסל שלי בכפר אֶרְטוֹ גבר כבן חמישים ובידו חבילה בצורת גליל, עטופה בנייר עיתון. הוא הושיט לי יד והציג את עצמו. הוא בא מסן־מיקלה־אל טַליָאמֶנטוֹ, כפר בשולי העמק של פְריוּלי, אבל שייך כבר למחוז ונציה.

"אני רוצה לתת לך את זה במתנה," אמר, תוך שהוא מתחיל להפשיט את החבילה מעטיפת העיתונים, ושאל "שם המשפחה שלך קוֹרוֹנָה, לא?"

"כן," עניתי מסוקרן, "אבל כאן כמעט כולם קורונה."

"אתה הוא זה שכותב ספרים, הסופר?"

"כן, כתבתי כמה ספרים, אבל אין זה אומר שאני רואה את עצמי כסופר ממש," השבתי כדי להסיר מעלַי את התואר המנופח סופר, שאינני סובל, ואינני ראוי לו.

"יש לי משהו שאולי יעניין אותך," אמר האיש כשהוא מוציא את החפץ מתוך העיתונים.

נחשף גליל־מתכת, שלא היה אלא מְכל ישן של מסכת גז. הוא פתח אותו והוציא ממנו מעין נקניק. זאת הייתה מחברת עבה, עטופה בפיסת־בד משובצת, בלוּיה מאוד וקשורה בחוט. הוא הושיט לי אותה. בפינות העטיפה ניכרו סימנים של כרסום.

"מצאתי אותה ברפת של אבי, בגומחה מתחת לאבוס, כאשר שיפצתי את המבנה הישן כדי לבנות בית חדש. יש בה סיפור על פלוני סֶבֶרינו קורונה, המכונה זינו, שהוא כתב בעצמו. אולי מדובר בקרוב־משפחה שלך. אני, כמובן, לא קראתי את הכול, רק כמה עמודים ראשונים, אבל הבנתי שהוא היה רוכל, ומקורו כאן, בכפר שלך, אֶרְטוֹ."

הייתי מסוקרן מאוד וניסיתי לדפדף במחברת, אבל עמודים רבים נדבקו זה לזה כמו אוהבים שהתאבנו. על אף מְכל המתכת והסמרטוטים שעטפו אותה במשך שנים רבות, הלחות שהצטברה והחשכה גרמו נזק משמעותי לכתוב בעיפרון וגם לנייר, שהתפורר בקלות. אבל כשהפרדתי בין דף לדף בחוד האולר, כפי שעשיתי מייד בעשרים העמודים הראשונים, התברר שכתב היד קריא בהחלט. אמנם חסרו פה ושם חצאי מילים בשולי הדפים, אך הסיפור היה כה ברור, עד שהיה אפשרי להבין ללא קושי את המשפט, ואולַי אף לנחש את המילה החסרה. המחברת הייתה עבה, בשורות צפופות, בעטיפה שחורה. בעמוד הראשון מילים אחדות העבירו בי צמרמורת: "20 ביולי 1920. בחוץ חם מאוד, אבל אני חש צינה וחש בשלג, שלג סביב".

כתב היד היה זעיר, באותיות דפוס. אני כבר רציתי לשלח את האלמוני הבלתי צפוי, שזיכה אותי במתנה כה יקרה, ולהתחיל לקרוא את מה שכתב בן־כפרי, שכבר נפטר לפני שמונים וחמש שנה. כדי לתגמל את הזר, שלא רצה שום תמורה, נתתי לו במתנה ינשוף־עץ שנאחז בשֵד היער, והוא קיבל זאת בשמחה.

האלמוני הביט שוב ושוב בהרים ואמר שהמקום מוצא חן בעיניו. במגמה לקצר בשיחה, הצעתי לו שנלך לשתות משהו בבר סטֶלה של סבינה. רציתי כבר לפתוח את המחברת. רציתי להיפטר ממנו. אלא שהזמן לא התקצר, ולא הצלחתי להיפטר ממנו. הוא היה שתיין מיומן, ובמהלך השיחות בין כוס לכוס ירד לילה. רציתי מאוד לקרוא את הדפים האלה, אבל אחרי הכוס החמישים הטשטוש ההולך וגובר מיתן מאוד את סקרנותי, ודחיתי הכול למחר. דיברנו על וָיוֹנְט. הוא אמר שראה את המופע של פּאוֹליני ואת הסרט של מרטינלי. קרוב לחצות, שותפי לשתייה קם ונפרד מעלַי בלחיצת יד, כאילו שתה מי מעיין ולא יין. הוא עלה למכוניתו ושב אל העמק. כאשר הושיט לי את ידו הבטתי שוב בטבעת המושחלת בשרשרת דקה שהייתה תלויה על צווארו: טבעת זהב קטנה, ועליה צלב. כשראה שאני מביט בה בסקרנות, אמר לי בלי שביקשתי: "היא הייתה של סבתי, ואחר־כך של בִּתהּ, כלומר אִמי. אִמי נתנה לי אותה לפני שנפטרה." וסיים באומרו: "אני שומר עליה כאילו הייתה חפץ קדוש," ויצא.

הוספתי לשתות עוד אי־אלו כוסות ואחר־כך גררתי את עצמי מתנודד אל הספסל בסדנה שלי. הצבתי את המחברת על בול־עץ ארזית המשמש לי שידה, כדי שאוכל לבחון אותה במבט, כי בהיותי שתוי לא רציתי אפילו לגעת בה מחשש שמא אשחית דפים, כי דפים אחדים נראו כעשויים מאפר. ביום המחרת השכמתי קום, הצתי אש בתנור, רוקנתי קערה של קפה עם פרנה כדי להפיג את שרידי השכרות, ולבסוף נטלתי את המחברת המסתורית והתחלתי לרוץ בין הדפים.

שלושה ימים ארכה הקריאה. ככל שהתקדמתי, הלם לִבּי בחָזקה מהתרגשות. זה היה סיפור עצוב וגם מתוק, ששמעתי במקוטע מסבי בילדותי. אני מעתיק אותו כאן כפי שקראתי אותו. רק לפעמים התערבתי, כי שגיאות חמורות או מילים בעגה של אֶרְטוֹ הקשו על פיענוח הכתוב.

כפי שכבר ציינתי, בעמוד הראשון הופיעו רק תאריך ומשפט אחד: "20 ביולי 1920. בחוץ חם מאוד, אבל אני חש צינה וחש בשלג, שלג סביב".

באופן שרירותי התערבתי בכתוב במקומות רבים, כדי להשיבו אל כללי האיות, בעיקר בכל הנוגע לפיסוק. הנחתי לפעלים, אף שהכותב השתמש בהם רק בצורת היחיד, גם כאשר ראוי היה להשתמש בצורת הרבים. הכנסתי בין סוגריים את תרגום הביטויים שהופיעו במקור בעגה של אֶרְטוֹ. נאלצתי לנהוג כך, כי לא היה אפשר לפענח אותם. הרשיתי לעצמי גם להפריד בין נושא לנושא, והשארתי רווחים בין פרק לפרק. פעמים רבות עברתי לשורה חדשה, כי זינוֹ כתב באיטלקית פרימיטיבית ותמציתית כהלמות גרזן, בלא הפסקות מן ההתחלה עד לסוף כמעט בלי לנשום, מחשש שלא יספיק לסיים. בין הדפים האחרונים של המחברת הציץ דף קרוע. שאלתי את עצמי מדוע קרע אותו.

אחרי המשפט הראשון שבו הזכיר שלג, שעליו יחזור בהמשך, האיש פתח בהציגו את עצמו.