צל מן העבר

1

חג המולד. שוב הגיעה עונת החגים הזאת. במצב רוח לא שמח במיוחד, ויטו בארביירי העווה פנים ותוויהם הכהים והנאים התקשו בקוצר רוח. לא היה לו זמן לכל זה – השטויות של עונת החגים העליזה, השתטות השיכורים, חוסר הריכוז, ההיעדרויות התכופות והירידה הכללית בתפוקה של אלפי העובדים שלו. ינואר היה תמיד חודש די חלש מבחינת שולי הרווח.

ולא היה גם שום סיכוי שהוא ישכח שחג המולד הוא המועד בו הוא שכל את אחיו הצעיר אוֹלִי. שלוש שנים חלפו אמנם מאז, אך הטרגדיה הנוראה בה אוֹלִי קיפח את חייו נותרה עדיין חקוקה בראשו. אחיו הקטן, שהיה כל כך מוכשר ומבטיח, נהרג בגלל ששיכורה התיישבה מאחורי ההגה, אחרי ששתתה במסיבה, במסיבה של ויטו, שם הוא התווכח עם אחיו ממש דקות ספורות לפני צאתו לנסיעה הקטלנית הזאת. תחושת אשמה העיבה על כל הזיכרונות המאושרים יותר שהיו לו מאחיו, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים והיה האהבה הגדולה ביותר של חייו.

אבל בעצם, האהבה מכאיבה תמיד. ויטו למד את הלקח הזה כבר בגיל צעיר, כשאמו נטשה את בעלה ואת בנה למען איש הרבה יותר עשיר. הוא לא שב לראות אותה יותר. אביו הזניח אותו ומיהר להיכנס לסדרה של קשרים רומנטיים חולפים. אוֹלִי נולד כתוצאה מאחד הרומנים הללו, התייתם בגיל תשע כשאמו האנגליה הלכה לעולמה. ויטו הציע לו בית. זה היה כנראה מעשה הנדיבות היחידי שעליו הוא לא התחרט מעולם, מפני שעד כמה שהוא התגעגע לאוֹלִי עכשיו, הוא עדיין שמח מאוד על כך שזכה להכירו. השקפת העולם האופטימית של אחיו הצליחה להעשיר, ולו לרגע, את חייו של ויטו המכור לעבודה.

אלא שעכשיו, טירת בולדרווד שנרכשה רק מפני שלאו­ֹלִי התחשק לגור במפלצת הגותית הזאת, על כל הצריחים והחומות שלה, כבר לא נראתה לו כמו בית. ברור שהוא היה יכול למצוא לעצמו אישה, ולראות אותה עוזבת אחר כך, עם מחצית ההון שהוא צבר, עם הטירה שלו ועם ילדיו, כמו שכבר קרה ללא מעט מידידיו במהלך השנים האחרונות. לא. שום אישה לא תיכנס לחייו, חשב לעצמו ויטו בקדרות. כשגבר מגיע למידת עושרו של ויטו, נשים שאפתניות ורודפות בצע ממש משליכות את עצמן לרגליו. אלא שגבוהות או נמוכות, שופעות חמוקיים או רזות, בלונדיניות או כהות, הנשים אשר השביעו את תאבונו המיני העז היו חסרות יחוד מבחינתו. נכון, הסקס הולך ומאבד מהכוח שהיה לו לרגש אותו, הוא נאלץ להודות בציניות מסוימת. בגיל שלושים ואחת, ויטו נאלץ לשקול מחדש את התכונות על פיהן הוא נהג להגדיר אישה כמושכת.

הוא ידע מה הוא לא אוהב. נשים ריקניות עלו לו על העצבים. הוא לא היה איש סבלני או סובלני במיוחד. סנוביות אינטלקטואליות, בלייניות ובחורות המעוניינות לטפס בסולם החברתי שיעממו אותו. פלרטטניות מצחקקות הזכירו לו יותר מדי את נעוריו המבוזבזים, ונשות קריירה קשוחות כמעט אף פעם לא ידעו כיצד להירגע בסופו של יום עבודה ארוך. או שמראש הן ציפו לקבל תכנית רב שלבית להתקדמות מערכת היחסים שלהם. האם הוא מעוניין בילדים? האם הוא יודע בוודאות אם הוא פורה או לא? האם הוא מעוניין להתמסד בבוא היום? לא. הוא לא מעוניין. לא היתה לו שום כוונה לחשוף את עצמו לאכזבה גדולה כל כך; בעיקר לא אחרי שכשאיבד את או­ֹלִי הוא למד כמה בני-חלוף הם החיים. הוא העדיף להפוך לאיש זקן עשיר מאוד, תובעני מאוד ושוחר מדון.

נקישה נשמעה בדלת, ואישה נכנסה אל החדר. קארן הארפר, מנהלת המשרד שלו, לקח לויטו שנייה להיזכר; אירו-קרלטון, החברה ליצור חלקים למנועי סילון של מטוסים היתה אחת הרכישות האחרונות באימפריה העסקית שלו, והוא רק החל להתוודע עכשיו לצוות העובדים.

"צר לי להפריע לך, מר בארביירי. רציתי רק לבדוק, האם אתה מעוניין שנמשיך לתמוך בתכנית לשיקום אסירים אליה הצטרפנו בשנה שעברה? היא מנוהלת על ידי קרן הצדקה ניו סטרט, והם מפנים אלינו מועמדים מתאימים שעברו אצלם בדיקה מקיפה וזכו לאישורם. הגיעה אלינו מהם פקידה מתלמדת שאמורה להתחיל מחר. שמה הוא – "

"אני לא צריך לדעת את הפרטים," קטע אותה ויטו בצורה חלקה. "אין לי שום התנגדות להשתתפותנו בפרויקט כזה, אבל אני מצפה ממך להשגיח בשבע עיניים על עובדים כאלה."

"כמובן," הכריזה הברונטית הנאה בחיוך קורן של הסכמה. "טוב לדעת, בעונה הזאת של השנה, שאנחנו מעניקים הזדמנות נוספת למישהו שחווה קצת קשיים בחייו, הלא כן? ותקופת השמה היא רק שלושה חודשים."

עוד קישקושים סנטימנטליים ודביקים, חשב לעצמו ויטו בכעס. הוא הניח שהמועמדת הזאת שילמה את חובה לחברה בתקופת המאסר שריצתה, אבל הרעיון הכללי של פושעים פוטנציאליים שמסתובבים בשטח החברה לא שימח אותו במיוחד. "האם הפשע של האישה הזאת היה קשור איכשהו בהונאה?" הוא שאל פתאום.

"לא. אנחנו הבהרנו להם היטב שלא נוכל להעסיק אף אחד עם רקע מהסוג הזה. אני בספק אם ייצא לך להיתקל בה בכלל, מר בארביירי. היא תהיה הכולבויניק של המשרד. היא תוכל להעביר הודעות, לתייק ולאייש את עמדת הקבלה. בתקופת השנה הזאת, יש בדרך כלל קצת צורך בזוג ידים נוספות."

דקירת מצפון רגעית תקפה את ויטו, כי בהיותו חד עין כפי שהיה, הוא כבר הבחין שהמנהלת הזאת נוטה להיות קשוחה מעט עם הכפופים לה. רק ביום הקודם הזדמן לו לשמוע איך היא עושה את המוות לשרת בגלל חריגה קטנטנה שלו במילוי תפקידו. קארן נהנתה מהמעמד שלה ומהכוח שהוענק לה, והשתמשה בהם, אבל מצד שני, היה עליו להניח שאסירה משוחררת תהיה מסוגלת להתמודד עם זה.

אווה בדקה את תיבת הדואר, כמו שעשתה לפחות פעמיים ביום. כלום. לא היה שום טעם לנסות להתעלם מהברור, שום טעם להמשיך ולקוות – משפחתה כבר לא רצתה שום קשר איתה והחליטה להתעלם מכל המכתבים שלה. דמעות צרבו את עיניה התכולות והיא מיצמצה במהירות, הרימה בגאון את ראשה האדמוני. היא למדה להסתדר לבד בכלא, והיא תצליח לעשות זאת גם בחוץ, אפילו שהעולם בחוץ מלא בכל מיני בחירות מבלבלות, אכזבות ואפשרויות שסיחררו את ראשה כליל.

"אל תנסי להתחיל לרוץ לפני שלמדת ללכת כמו שצריך," יעצה לה קצינת המבחן שלה. סאלי היתה אישה שאהבה מאוד לדבר בסיסמאות.

זנבו של הארווי חבט ברגליה של אווה והיא התכופפה כדי ללטף את ראשו הצמרירי. בהיותו תערובת בין רועה גרמני לפודל, הארווי היה כלב מגודל עם אוזניים שמוטות, פרווה שחורה ומקורזלת וזנב ארוך ושעיר שנראה מתאים להיות שייך לכלב מגזע אחר לגמרי.

הגיע הזמן להחזיר אותך הביתה, נערי," אמרה לו אווה חרש, בנסותה שלא לחשוב על העובדה שמכלאת הכלבים בה הארווי התגורר לא תוכל להמשיך ולשכן אותו לאורך זמן. במהלך החודשים האחרונים של המאסר שלה, אווה עבדה במכלאה – בית הסוהר עודד את האסירות לעבוד מחוץ לכתליו כאמצעי לקידום השבתם אל החברה ולחיים עצמאיים – והיה ברור לה לגמרי שהארווי חי על זמן שאול.

היא אהבה את הארווי בכל לבה. הוא היה הדבר היחידי בחייה, שהיא עדיין העזה לאהוב עכשיו, ובימים בהם היא ראתה אותו הוא הצליח לרומם את רוחה כמו ששום דבר אחר לא היה מסוגל לעשות. אבל למארג', האישה טובת הלב שניהלה את המכלאה ואספה אליה את הכלבים העזובים, היה מקום מוגבל, והארווי כבר בילה שם כמה חודשים בלי שיצליח למצוא לעצמו משפחה מאמצת. הארווי היה בעצם האויב הגדול ביותר של עצמו, הוא לא הפסיק לנבוח על אנשים שהיו מעוניינים אולי להעניק לו בית לכל ימי חייו, והבריח אותם לפני שהזדמן להם לגלות עד כמה הוא עדין ונוח, נאמן ונקי. אווה ידעה עד כמה גדול יכול להיות הפער בין מראית העין לבין המציאות; היא בילתה שנים רבות כל כך בהעמדת פנים כדי להרחיק אנשים ממנה, האמינה שהיא לא זקוקה לאף אחד, לא התחשבה בכלל בדעותיהם של אנשים והתגאתה בהיותה שונה ומיוחדת. בבית, בבית הספר, בכל מקום אליו הגיעה, אווה היתה לבד.

חוץ מאוֹלִי, היא חשבה לעצמה, ודקירה עזה של כאב וחרטה פילחה לה את הלב כמו סכין. אוליבר בארביירי היה חברה הטוב ביותר, והיא תצטרך לחיות את כל חייה בידיעה שהוא מת באשמתה המלאה. היא הלכה לבית הסוהר על נהיגה חסרת אחריות, אך זכר המשפט היה לגמרי מטושטש בראשה מפני שהיא כבר היתה בגיהנום מנטלי, ואף בית משפט לא היה מסוגל להעניש אותה יותר משהיא הענישה את עצמה. לא שינה לה שאביה זרק אותה מהבית בשאט נפש ואפילו זה שהיא התבקשה שלא להשתתף בלווייה של אוֹלִי ולהביע את האבל שלה. היה ברור לה שהיא לא ראויה לרחמים או למחילה. ועם זאת, היא לא זכרה בכלל את התאונה. במהלכה היא ספגה פגיעת ראש חמורה וסבלה מאובדן זיכרון, מה שמנע ממנה לזכור גם מה גרם לה לקבל את ההחלטה הלא סבירה לנהוג תחת השפעה של אלכוהול, וגם את התאונה עצמה. לפעמים היא חשבה שיש ברכה באובדן הזיכרון הזה, ולפעמים הפחד היחידי הזה שלה לחוות שוב מחדש את מה שעשתה היה הסיבה לאי יכולתה לזכור גם את השלבים המאוחרים יותר של אותו הלילה הנורא.

היא הכירה את אוֹלִי בבית הספר, פנימיה יוקרתית לבנים ובנות שהתגאתה בשכר לימוד גבוה מאוד ובהישגים אקדמאיים מרשימים. שום מחיר לא היה גבוה מכדי לאפשר לאביה להרחיק מהבית את הבת הכי פחות אהובה עליו, היא הודתה בפני עצמה בעצב. תמיד גרמו לה להרגיש כמו גוזל הקוקיה הזר בקן המשפחתי. אווה היתה היחידה משלוש בנות המשפחה שנשלחה להתחנך מחוץ לבית. זה רק הציב עוד חיץ בינה לבין שתי אחיותיה, ג'ינה ובלה, ועכשיו, כשהיא כבר באמת הפכה לבת הסוררת, לא היה שום סימן לכך שמישהו מעוניין בכלל לקלוט אותה בחזרה אל חיק המשפחה. אמהּ הלכה לעולמה כמובן, כך שלא היה שם אף אחד שיאחה את הקרעים, או יטרח כלל לנסות. לאחיותיה היו החיים שלהן, עם הבעלים והילדים והקריירות שלהן, ואחות אסירה לשעבר היתה מבחינתן רק כתם מביש על שמה של משפחת פיצג'רלד.

אחרי שנזפה בעצמה על שטף המחשבות השליליות והמדכדכות הללו, אווה אילצה את עצמה להתרכז בדברים החיוביים: היא השתחררה מבית הכלא, היא קיבלה עבודה – עבודה ממשית – היה לה קשה עדיין להאמין למזלה הטוב. כשרק המליצו עליה לתכנית של קרן ניו סטארט, היא לא תלתה תקוות רבות שישלחו אותה להשמה מאחר שלמרות שהיא סיימה את בית הספר עם ציונים טובים מאוד, לא היה לה שום ניסיון רלבנטי בעבודה משרדית, או כישורים מועילים. אבל חברת אירו-קרלטון הציעה לה חגורת הצלה ממשית, העניקה לה הזדמנות לשקם את חייה, ואם חברה עתירת מוניטין כזאת תופיע בקורות החיים שלה, כבר יהיה לה קל הרבה יותר למצוא משרה קבועה.

זנבו של הארווי צנח בעת שעבר בפתח ביתו הזמני. מארג' שמה קומקום להרתיח מים וגירשה אותו אל החצר כי הוא תפס יותר מדי מקום בפנים. זנוח בחוץ, הוא הצמיד את זרבוביתו אל זגוגית הדלת ועקב במבטו אחרי כל תנועה של אווה.

"הנה... חלקי אותם מחר, כשתתחילי את העבודה החדשה שלך," הפצירה בה מארג' בתחבה חוברת קטלוג לידיה של אווה. "כמה הזמנות יועילו לנו מאוד, ואני חייבת להגיד שהעבודה שהבנות הנפלאות שלנו עשו עד כה היתה ממש יוצאת מהכלל."

אווה דיפדפה בחוברת שהציגה כריות מצופות מעשי רקמה וסריגה מלאכת יד, סימניות, סטים תואמים של כובעים וצעיפים; נרתיקים למשקפים, צעצועים, ואפילו שקיקי לבנדר, שרובם היו מעוטרים בציורים של כלבים מכל מיני גזעים. במאמץ לאסוף כסף כדי לממן את הטיפול בכלבים העזובים והמשוטטים, במכלאה ואצל כמה משפחות מאמצות זמניות, מארג' ארגנה אוסף יצירות של כמה שכנות חובבות חיות, שתפרו וסרגו. זה היה אוסף מרשים מאוד של מוצרים, בדיוק בזמן לתקופת הקניות של חג המולד, אם כי אווה חשבה לעצמה בצער שלא מזיק היה לנשים האלה להרחיב מעט את אופקיהן כדי לפנות גם אל קהל צעיר יותר.

"אני יודעת שבאת לכאן ברגל, בשביל הארווי, אבל יש לך כסף לנסיעה הביתה באוטובוס?" שאלה מארג', ופניה הידידותיים נמלאו בדאגה למראה העייפות וחוסר השקט שניכרו בתווי הפנים העדינים של אווה.

"כמובן שכן," שיקרה לה אווה, שלא רצתה שמארג' תיאלץ להכניס את ידה לתוך כיסה הלא כל כך עמוק.

"ויש לך בגדים סבירים ללבוש מחר?" שאלה מארג'. "את צריכה להתלבש בהידור לעבודה במשרד גדול."

"מצאתי חליפת מכנסים בחנות צדקה." אווה לא חלמה להודות בפה מלא שהמכנסים היו טיפה צרים מדי והז'קט לא ממש נסגר על החזה הדי שופע בו היא התברכה. אם היא תלבש את החליפה הזאת עם החולצה הכחולה היא תיראה מהודרת מספיק ואיש לא ישים לב לכך שהנעלים השטוחות והשחורות שלה גדולות עליה קצת. היא היתה מעדיפה נעלים עם עקב, אך אביונים לא יכולים להיות בררנים, וידרשו לה לא מעט תלושי משכורת כדי לבנות לעצמה מלתחה סבירה של בגדי יומיום. בעבר היא אהבה מאוד אופנה, אך היא ויתרה על המעקב אחרי מה שאופנתי, ביחד עם עוד הרבה מאוד תחומי עניין שכבר לא התאימו למצבה. כעת היה עליה להתרכז באתגר קשה הרבה יותר ופשוט להסתדר. במילים אחרות, לשלם את שכר הדירה, להאכיל ולהלביש את עצמה כמיטב יכולתה. הנערה המרדנית וההרפתקנית שבחרה להתלבש כמו גותית – תחרה שחורה, עור ושיער צבוע בשחור, קצוץ קצר כמו שערו של נער – מתה ביחד עם אוֹלִי בתאונת הדרכים ההיא, היא השלימה בצער עם העובדה, ולא הכירה כמעט את הבחורה הזהירה וההגיונית שהיא הפכה להיות.

בית הכלא לימד אותה להעדיף את האנונימיות. להתבלט בקהל היה עלול להיות די מסוכן שם. היא למדה לא להרים את הראש, לציית לכל החוקים, לעזור לזולת כשהיא יכולה ולסתום את הפה שלה כשלא. בית הכלא מילא אותה בושה, בדיוק כמו שפסיקתו של בית המשפט הטילה בה קלון. רבות נכתב על הנפילה שלה בעיתונות המקומית בגלל הרקע הכלכלי הטוב של משפחתה ולימודיה במוסד חינוכי מיוחס. באותו הזמן היא ראתה בזה אי-צדק משווע שמוקיעים אותה בגלל דברים שלא היו בכלל בשליטתה. ואז, בבית הכלא, היא הכירה נשים שלא היו מסוגלות כמעט לקרוא, לכתוב או לספור עד עשר. היא עבדה איתן, למדה להכיר את הבעיות הבסיסיות הרבה יותר, שהיו להן. מבחינתן, להיכנס לעולם הפשע היתה הדרך היחידה לשרוד, ואווה ידעה שלה לא היתה ההצדקה הזאת.

אז מה אם אבא שלך לא אהב אותך מעולם? אז מה אם אמא שלך לא חיבקה אותך אף פעם ולא הגנה עליך, ואם שני הוריך העדיפו תמיד את אחיותיך על פניך? אז מה אם תייגו אותך כעושת צרות כבר בבית הספר היסודי בו חבריך ללימודים התעללו בך? אז מה אם אמך היתה אלכוהוליסטית? ואז מה אם התעלמו מהבעיות שלה במשך שנים רבות?

לעולם לא יהיה תירוץ למה שהיא עשתה לאוֹלִי, אותו היא אהבה כמו אח, היא חשבה לעצמה באומללות בעת שצעדה בעיפות חזרה הביתה, לדירת החדר שלה. בסופו של דבר, הכל חזר תמיד אל אירועי אותו הערב הנורא. אבל בדרך כלשהי, יהיה עליה ללמוד לחיות עם הטעות הנוראה שלה ולהותיר אותה מאחורי גבה. לעולם היא לא תשכח את החבר הכי טוב שהיה לה, אך היא ידעה שהוא היה וודאי הראשון שהיה אומר לה להפסיק לענות את עצמה. אוֹלִי היה תמיד מעשי להפליא וידע להתעלם מכל הדברים השטחיים ולהגיע ישר אל לב הבעיה. אם הוא היה נשאר בחיים, הוא היה נעשה רופא מצוין.

"זאת לא אשמתך שאמך שותה... לא אשמתך שהנישואים של הוריך מתפרקים או שהאחיות שלך הן שתי ילדות עשירות מפונקות ובלתי נסבלות! למה את לוקחת על עצמך תמיד את האשמה על כל מה שלא בסדר במשפחה שלך?" אוֹלִי נהג לשאול אותה בחוסר סבלנות.

בציפייה נרגשת, אווה הכינה את הבגדים ליום המחרת. מאחר שניו סטארט הבטיחו לה שהעבר שלה יישאר חסוי, היא לא חששה שמישהו יראה בה משהו מלבד עובדת זוטרה שמצטרפת למשרד. היא למדה לאהוב להיות עסוקה ולהביא תועלת, כי זה העניק לה תחושה שהיא משיגה דבר מה, במקום תחושת התיעוב העצמי החלולה שהמשיכה לרדוף אותה חודשים רבים אחרי התאונה, כשהיו לה הרבה יותר מדי שעות פנויות כדי לחשוב בהן על הטעויות שלה.

"את יכולה להכין את הקפה לישיבה. יהיו עשרים אנשי צוות שישתתפו בה," אמרה לה קארן הארפר בחיוך קשה. "את יודעת להכין קפה?"

אווה הינהנה במרץ, כשהיא מוכנה לעשות הכל כדי להשביע רצון, למרות שכבר קלטה שלהשביע את רצונה של מיס הארפר – כך היא הציגה את עצמה – עשוי להיות אתגר לגמרי לא פשוט. אחרי שהראו לה היכן נמצא המטבחון, היא בדקה איפה כל דבר נמצא ואז ניגשה למלאכה.

בעשר ארבעים וחמש, אווה גילגלה את העגלה אל חדר הישיבות בו איש גבה קומה מרשים מאוד נשא דברים לפני אנשי הסגל שישבו סביב לשולחן הארוך. מתח ניכר שרר בחדר, ואיש מלבדו לא פצה את פיו. הוא דיבר על כך ששינוי הוא דבר שאין מנוס ממנו אבל... זה לא דבר שיקרה מהיום למחר, ופיטורים אינם צפויים. קולו היה בעל המבטא הרך והמתוק ההוא שנשמע לאוזניה מיד זכור ומוכר: מבטא איטלקי. בזמן שכל המאזינים שלו נעו במושביהם בתחושה של הקלה קולקטיבית לשמע התחזית הזאת, אווה מזגה בידים רועדות את הקפה של הבוס שלה. שחור, שני סוכר, על פי הרשימה שנמסרה לה. אבל לא יכול להיות שזהו ויטו, אמר לה מוחה הסחרחר, בשום פנים זה לא יכול להיות הוא. הגורל לא היה יכול לשלוח אותה לעבוד דווקא בחברה שמנוהלת על ידי האיש שבו היא פגעה יותר מכל. ועם זאת, היא הכירה את קולו העמוק של ויטו, עם הנטיה שלו להתנגן בהברות מסוימות באופן שגרם לבטנה להתהפך כאילו היא יושבת על רכבת הרים דוהרת. היא לא העזה להביט, לא הרשתה לעצמה להציץ. ובעת שהתקדמה לאורך החדר כדי להגיש קודם כל את הקפה של הבוס, היא החליקה ישר מתוך נעליה הגדולות מדי, כך שעד שהגיעה אל קצהו של השולחן היא כבר היתה לגמרי יחפה!

ויטו הציץ לעבר הבחורה הרכונה על עגלת התה, הבחין בשיער האדמוני הבוהק כמו זהב ונחושת, שנאסף ונקשר על קודקודה, בעידון של צדודיתה, באלגנטיות של ידיה הלבנות והדקיקות ובאופן בו מכנסיה הצרים נצמדו אל ישבן קטן וחטוב ומשם מטה אל זוג רגלים דקות וארוכות. היה בה משהו. משהו שלכד את תשומת הלב שלו, משהו מוכר באופן מעצבן, אך מה זה היה בדיוק, הוא לא היה מסוגל לומר עד שהיא הזדקפה והוא ראה את פניה הקסומות, עם העיניים הענקיות והתכולות. נשימתו נעתקה כליל והוא הביט בה ולא היה מסוגל להאמין שזאת היא באמת. בפעם האחרונה בה הוא ראה אותה היה לה שיער שחור, קצוץ, והבעה ריקה של טראומה במבטה, כאילו היא לא מסוגלת לראות דבר מכל מה שמתחולל סביבה. מתח נורא חרץ תלמים נוקשים ביופי הפראי כמעט של תווי פניו החזקים והנאים.

הו, אלוהים אדירים, זה באמת ויטו בארביירי! בתחושה של קבס, מרוב ההלם, אווה קפאה עם ספל הקפה המקרקש בידה הרועדת.

"תודה רבה," אמר ויטו ללא שום הבעה, כשעיניו הזהובות חולפות על פני דמותה החיוורת והרועדת בעת שנטל מידה את הקפה.

"מר בארביירי, זוהי אווה פיצג'רלד שהצטרפה היום אל צוות המשרד," אמרה קארן הארפר בנימה מעשית.

"אנחנו כבר נפגשנו בעבר," הצהיר ויטו בנימה קרה כקרח. "תיכנסי לפה אחרי שתסתיים הישיבה, אווה, אני רוצה לדבר איתך."

אווה הצליחה להיכנס בצורה חלקה בחזרה לתוך הנעלים שלה, בדרכה בחזרה אל עגלת התה. בעזרת המשמעת העצמית הנוקשה שהיא רכשה לעצמה בכלא, היא הצליחה להגיש את יתר ספלי הקפה בלי שום תקרית מיותרת, למרות שעורה היה ספוג זיעה והיא נאלצה להתנשם במהירות כדי לשוב ולהשתלט על עצמה.

ויטו בארביירי – זה היה צירוף מקרים נורא ואכזרי שהעבודה שהוצעה לה היתה דווקא בחברה שלו. אבל מה לעזאזל הוא עושה בכלל באירו-קרלטון? היא עברה על אתר האינטרנט של החברה, ולא היה בו שום איזכור לויטו, אם כי ללא ספק, הוא פה הבוס. טוב, זה הסוף של ההזדמנות הנפלאה אשר ניתנה לה! ויטו לא ירצה לראות אותה בשום מקום בו הוא נמצא: הוא מתעב אותה. כשהיא תשוב לחדר הישיבות, הוא יודיע לה ללא ספק על פיטוריה. ברור שזה מה שהוא יעשה. מה עוד היא יכולה לצפות שהוא יעשה? הרי זאת אשמתה שאוֹלִי נהרג, אז למה שהוא ימשיך להעסיק אותה? הוא נדהם לראות אותה. המתיחות המאיימת הזאת של פניו הרזים והשחומים העידה באופן חריג על מה שהוא הרגיש. אם הוא היה יודע מראש מי היא, הוא היה דואג לא לקבל אותה לעבודה, לפני שהיא היתה מגיעה בכלל לאירו-קרלטון.

ויטו היה הקללה של החיים שלה מאז שהיתה בת שש-עשרה. היא הניחה יד לא רגועה מעל לקעקוע שהתנוסס על מותן שמאל שלה, וממש צרב אותה כמו אות קלון. היא היתה נערה כה נמהרת וטיפשה, היא הודתה בצער, נסערת לגמרי מהמפגש שהתחולל זה עתה. אף אחד מהבחורים בבית הספר לא משך אותה. רק כשהיא נסעה הביתה עם אוֹלִי, לסוף שבוע, היא פגשה את הגבר של חלומותיה. מבוגר ממנה בעשר שנים תמימות, איש בוגר במלוא מובנה של המילה, עם אינסטינקטים רצחניים של כריש עסקי. הגבר של חלומותיה כמעט לא שם לב לקיומה, ועוד פחות מכך להיותה לידו ומתחננת לתשומת לבו. נכון, הוא נראה קצת מאוכזב מהחברה עמה אחיו בחר להסתובב, אחרי שראה את אווה עם תלבושתה הגותית, שערה הצבוע בשחור והבעת פניה המרדנית. היא מעולם לא שהתה בטירה לפני כן, ועל כן עשתה כל מאמץ להיראות כאילו החוויה הזאת לא מרשימה אותה בכלל.

"אווה?" אווה חגה על מקומה ומצאה את קארן הארפר עומדת ובוחנת אותה. "את לא הזכרת את העובדה שאת מכירה את מר בארביירי..."

"אבא שלי עובד אצלו ואנחנו גרים בקרבת הבית שלו," הודתה אווה בתחושה בלתי נוחה.

הברונטית הנאה קפצה שפתיים. "טוב, אל תצפי שזה יקנה לך איזשהן הנחות," היא הזהירה. "מר בארביירי מחכה לך. ותאספי את הספלים בזמן שאת נמצאת שם."

"טוב. ואני בכלל לא ידעתי שהוא... אה... עובד כאן."

"מר בארביירי רכש את אירו-קרלטון בשבוע שעבר. הוא המעסיק שלך."

"נכון..." בחיוך מנומס שהתבזבז לגמרי על האישה המרירה שהזעיפה אליה פנים, אווה מיהרה לעזוב את המקום, כשבחילה מבעבעת בבטנה. מזל גרוע עד מאוד רודף אותה, כמו צל מרושע, לכל אשר תלך! הנה היא, מנסה להתאקלם בחזרה בעולם שמחוץ לכלא, ודווקא האדם היחידי שהיה רוצה וודאי שהרשויות יוסיפו להחזיקה כלואה מתגלה כבוס שלה.

ויטו היה שעון על קצה השולחן, משוחח בטלפון באיטלקית קולחת, כשהיא חזרה לחדר הישיבות. מתוחה כמו חתול שמתייצב לפני אריה, אווה ניצלה את הדחייה שניתנה לה כדי להעמיס את הספלים בחזרה על עגלת התה, אם כי מראהו נותר חקוק על רשתיות עיניה: חליפת העסקים השחורה, שנתפרה לו בהזמנה מיוחדת והתאימה בשלמות לקומתו הגבוהה, לכתפיו הרחבות מאוד ולמותניו הצרים, החולצה הלבנה שבלטה כל כך על רקע עורו השחום, עניבת המשי הזהובה שתאמה את הגוון של עיניו באור השמש. הוא היה יפה-תואר בצורה עוצרת נשימה, ואקזוטי; מעצמות לחייו הגבוהות, הבולטות בתעוזה ומאפו החזק ועד לגבותיו השחורות כפחם ולפיו החושני היפהפה. הוא לא השתנה בכלל. הוא המשיך להקרין את אותה הילה של סמכותיות ואותה אנרגיה שרק הוסיפה על המתח שלה. אחיו הגדול של אוֹלִי, היא חשבה לעצמה בכאב, ואילו רק היתה שומעת בקולו של אוֹלִי, חברה הטוב ביותר היה יכול להיות עדיין בחיים.

"תפסיקי לנסות לפלרטט עם ויטו. תפסיקי להשליך את עצמך לרגליו!" הזהיר אותה אוֹלִי בכעס, בלילה של המסיבה הגורלית ההיא. "את לא הטיפוס שלו ואת גם צעירה מדי בשבילו. ואפילו אם לא היית, ויטו היה אוכל אותך לארוחת הבוקר. הוא מתנהג כמו טורף ביחסיו עם נשים."

באותם הימים, הנשים של ויטו היו בלונדיניות גבוהות ואלגנטיות, מתוחכמות מאוד, כל מה שאווה לא היתה, וההשוואה אליהן הכאיבה לה נורא. הוא היה מחוץ להישג ידה; רחוק כל כך מחוץ לליגה שלה שזה שבר לה את הלב. היא נעשתה אובססיבית בקשר לויטו בארביירי, מוקסמת ממנו בטירוף כמו שיכולה להיות רק נערה מוכת אהבה. היא נצרה כל בדל מידע, שהצליחה למצוא אודותיו. הוא שותה את הקפה שלו עם סוכר והוא גם אוהב שוקולד. הוא תומך בכמה גופי צדקה שמעניקים שירותי רפואה לילדים בארצות מתפתחות. הוא חווה ילדות קשה אחרי שהוריו נפרדו ואביו פנה אל אלכוהול ונשים אחרות כדי להכהות את הכאב של נטישת אשתו. הוא אוהב לנהוג מהר ויש לו אוסף של מכוניות. למרות שיניו המושלמות, הוא שונא ללכת לרופא השיניים. ההיזכרות עכשיו בכל הפרטים הללו שהיו כה חשובים לה פעם, שיקעה את אווה עמוק, במידה מסוכנת, בביצה הטובענית של העבר שהיא קברה מזמן.

"נדבר במשרד שלי שנמצא בחדר הסמוך," הכריז ויטו שסיים את שיחת הטלפון שלו. הוא עזב את השולחן וניגש לפתוח את הדלת בקצה השני של החדר. "תעזבי את העגלה הארורה הזאת!"

ההוראה קצרת הרוח גרמה לה למשוך מיד את ידה שנשלחה כבר אוטומטית אל ידית העגלה. סומק עלה במעלה צווארה הדק והלהיט את לחייה במבוכה רבה.

עיניו המדהימות של ויטו נעצמו למחצה בהינעצן בה; הוא בחן אותה משערה האסוף בקפידה על קודקודה, אל פניה המושלמים והחיוורים, עם העיניים התכולות העצומות הללו, האף הקטן והעדין והפה הבשל והמפתה כל כך. הוא חש צורך לשחרר את העניבה שלו ואת הצווארון באופן מידי, מפני שנעשה לו חם מדי. הזיכרון חבט בו בתמונות שהוא ניסה לשכוח כבר מזמן. אווה בשמלה קטנה כסופה ובוהקת, קימורים אתלטיים שנראו רק במרומז, רגליים שנראו כאילו אין להן סוף. הוא נשם עמוק ולאט. טעם פיה של אווה, מגע ידיה המחליקות מתחת לז'קט שלו, מעל לחולצתו, באופן מגרה מאוד. סקס בהתגלמותו, סקס אסור לחלוטין, בשום נסיבות שהן. והוא הפר אז את הכלל, הוא שלא הפר את הכללים הללו מעולם, שהתגאה תמיד בשליטתו העצמית ובהגינות שלו. נכון, זאת היתה רק נשיקה, אך זאת היתה נשיקה שלא היתה צריכה לקרות בכלל, ומה שבא בעקבותיה הרס לגמרי את המשפחה שלו.

בהתנערו משטף הזיכרונות המעיק הזה, ויטו היה דרוך כמו מוט פלדה. הוא יפטר אותה. מובן שזה מה שהוא יעשה. להיות איתה באותו המשרד, כשהוא לא מתכוון לעזוב את הסביבה עד שיסתיים האירגון מחדש של החברה, זה משהו בלתי רצוי. לגמרי לא רצוי, בדיוק כמו המחשבות הללו. הוא לא ירשה לבחורה שהיתה אחראית למות אחיו לעבוד באחת החברות שלו. איש לא יצפה ממנו לנהוג אחרת. איש לא יאשים אותו על החלטתו. אבל כהרף עין הוא העלה בדעתו אדם אחד שבוודאי היה חושב אחרת... אוֹלִי, הרחום והחנון, ששימש בעבר כקול המצפון של ויטו.

אווה חלפה על פניו בצעד לא בטוח, ראשה האדמוני זקוף, מסרב להראות חולשה או חשש. ויטו היה קשוח, נוקשה, חסר רחמים ומצליח מאוד בעסקיו, נועז ונכון לקחת סיכונים בזמנים קשים – כל מה שאוֹלִי לא היה. ויחד עם זאת, זה לא כל הסיפור, חשבה לעצמה אווה בכאב. שכן מאצ'ו ככל שויטו היה ללא ספק, הוא עדיין קיבל בצורה טובה ותומכת את עובדת היותו של אוֹלִי הומו, והודה בכך שכבר ניחש את זה ממילא. ויטו תיאר לעצמו כיצד זה, שבדיוק כמו אווה, אוֹלִי נחשב לחריג בבית הספר.

והיא עדיין זכרה איך אוֹלִי צחק בהקלה שלא תיאמן כשאחיו קיבל בלב שלם את היותו מי שהוא.

הצטברות של דמעות צרבה את עיניה של אווה מתחת לעפעפיה המושפלים ושטף של צער מילא אותה בגעגועים לקול שהיא כבר לא תשוב לשמוע לעולם לחבר שהיא למדה לאהוב כל כך.