צערו העתיק של הירח
נעמה דעי
₪ 37.00
תקציר
בליל שבת חורפי מתרסק אופנוע ביישוב דתי, ורוכבו – בנו של רב ידוע – נפצע קשה ומאבד את כושר הדיבור. הקהילה כולה רוחשת. אוהביו צופים בייסורי החלמתו בעיניים כלות. אביו הנוקשה צופה בו בזעם. אימו – בחרדה וכאב. בן דודו מסב את עיניו, ואחיו וחבריו מחפשים בו לשווא את מי שהיה לפני התאונה. כל אחד מהם גם נושא בתוכו אשמה על מה שקרה שם וגם
רתיעה ממה שנהפך להיות.
בספר ראשון מגלה נעמה דעי תעוזה מפתיעה ומצליחה להתמודד עם חומרים קשים ולתת להם ביטוי אמין ועמוק. בכישרון יוצא דופן היא נותנת לכל אחת מדמויותיה, בני משפחה וחברים שטלטלה גדולה משנה את חייהם, את קולה המיוחד ומכניסה את הקורא לתוך עולמן החרד,
הכאוב, המתייסר, הזועם, המבקש נחמה.
ספרות מקור
מספר עמודים: 283
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: עם עובד
קוראים כותבים (1)
ספרות מקור
מספר עמודים: 283
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: עם עובד
פרק ראשון
"בשביל מה לך לראות אותו ככה?" אייל שאל באמפתיה, כשיעל ביקשה שיגיד לה מתי אין אף אחד עם אריאל. זה יהיה מן הסתם בערב, והוא לא יהיה ערני. "אני גם חושב שכדאי שתדברי עם אחותך קודם. לא דיברת איתה מאז שהחזרת אליהם את יותם, נכון? את לא חושבת שהגיע הזמן, מאמי? כמה זה, שבוע וחצי כבר?" ויעל ענתה בטון הנחמד האסרטיבי שלא ולא ולא.
היא חייבת לבוא. חייבת לעמוד מעל מיטתו של אריאל ולראות במו עיניה. לכן הגיעה לבית החולים והתקשרה אל אייל מהחניה. אמרה שהיא שם, שייקח אותה אל אריאל. אייל נאנח אנחה ארוכה בטלפון וחיכה לה בזרועות שלובות כשיצאה מהמעלית. גבר צר ואלגנטי, שמור היטב, בחלוק רופאים לבן. לא נזף בה. לא שאל אם דיברה עם רותי, רק נאנח והוביל אותה אל אריאל במין שתיקה ספקנית. כשפתח את הדלת היסס והעיף ביעל מבט. הוא חשש, ואם חשש ודאי ידע ממה הוא חושש, שהרי בניגוד לה היה אצל האחיין המרוסק שלה כל יום. הייתה לו, לאייל, רשימת מרוסקים שלמה שנהג לפקוד, אריאל היה רק עוד אחד ברשימת המרוסקים הזאת. פילנתרופ שכזה, אייל.
רגע עמד לצידה ויחד הסתכלו באריאל, בנה של אחותה היחידה, שוכב על המיטה, ארוך כמו אביו. פניו קטסטרופה של אדום וכחול, מצחו עטוף בתחבושת ספוגה דם יבש וכהה. יעל עמדה מעליו בשקט, נשימותיו הרכות של אייל לצידה. אייל מלמל: "דברי איתו לאט." לחץ את זרועה והסתלק, מגלה כתמיד קוֹמוֹן סֵנְס יותר מכל גבר שהכירה. אחרי שיצא פקח אחיינה פתאום את עיניו, ויעל נרתעה. כחולות כמו שתי חתיכות שמיים הן היו, אבל הגוון שלהן שונה ממה שהיה לפני הבלגן. עכשיו הוא כחול מט. יעל בלעה רוק ולחשה לאט מאוד: "אריאל? אתה מזהה אותי? זו דודה יעל." הוא עצם את עיניו ופקח אותן. אחר כך הנהן, בלי לומר מילה. יעל הכירה את הפסיביות של הנעת הסנטר. מייק, בעלה הראשון, היה כזה אחרי התאונה. היא לא התגעגעה לצורך הנואש לדובב מחוות מינימליות.
"אתה יכול לדבר?" שאלה ברעד, לאט מאוד. "אייל אומר שאתה מדבר עכשיו."
אחיינה הנהן, ובלי שתרצה חשבה: המבט. לא בפוקוס. והטיק המוזר הזה בעין שמאל.
"מה שלומך?" לחשה. "אתה מרגיש טוב יותר? זה נעשה קל יותר?"
הוא עצם את עיניו. יעל נרעדה. פתטית. מה היא עושה שם בעצם? מתגנבת כמו איזו דמות מאופרת סבון לבקש מחילה בשם הבן שלה, שלא יבקש. "אתה כועס על יותם?" מלמלה בשקט־בשקט, בעיקר לעצמה, כי נדמה לה שנרדם; אייל אמר שיש לו ניתוקים כאלה. לאט־לאט, שלא להעיר אותו, נסוגה אל פתח החדר וקפצה בבהלה כשאמר לאה אך צלול: "יותם." כשהסתובבה ראתה שהוא נד בראשו מצד לצד, בקושי אך בתקיפות, ושבתוך הכחול מט משתוללת סופה. יעל ברחה, נפרדה במלמול מבוהל. לא אמרה לאייל שהיא הולכת, לא הביטה בעיניו של איש.
בראש מורכן ובמהירות צעדה אל המעלית. הסלולרי צפצף. אייל: ראיתי שיצאת. אני מסיים פה עוד שעה. הערב נבשל מרק מינסטרונה. חייכה חיוך מוסח דעת ומיהרה אל הרכב. שתי אחיות אחרי משמרת ירדו גם הן במעלית. אחת מהן, ג'ינג'ית צעירה, חייכה אליה בהיסוס של מכּירה־ולא־מוכרת, אבל יעל הייתה שקועה בעצמה מכדי לזייף חיוך. אייל נהג ללגלג בחיבה שככה זה אצלה תמיד, האגוצנטריות.
חסרת רגישות, קנטרה את עצמה, כבר ישובה מול ההגה, מקישה את הקוד. תראי אותך, יושבת מול שאריות הילד של רותי ועסוקה בעצמך, ואת הרי יודעת הכול על התפקוד הוורבלי שלו, שבאמת מדאיג, ועל החולשה שיש בצד ימין. בעצמך ראית שכל המצח חבלות. ידיה רעדו על ההגה. הרי הכירה את אריאל כנער אנרגטי, מלא חיוניות, חסר טקט. משהו בפניו תמיד שבה את ליבה. בקושי נתנה את דעתה על הילדים האחרים של אחותה, אבל אריאל, היה בו משהו שמילדות עורר בה תמיד חשק לנשק אותו: העיניים הגדולות וכל האנרגיה הילדית הזו. כבר זמן רב מאוד לא הייתה מזועזעת כל כך: לראות את האיטיות שנע בה עכשיו, את ההיסוס שהגה בו את ה"כן" וה"לא" הבודדים שנחלצו מפיו, את הטיק בעין, את האינטונציה, את הכחול מט הזה. ולכל זה גרם יותם שלה. הרי לולא ברח, אריאל לא היה שוכב כאן. איזה קוצים יש לילד הזה שלה שבורח מכל מקום. צחוק עלה בה והיא אמרה לעצמה: ומאיפה הקוצים שלו, ממך הרי.
היא נסעה משם, עיניה מוסתרות במשקפי שמש. מה יותר אגוצנטרי מלעמוד ליד המיטה של האחיין שלך בבית החולים ולרחם על עצמך מפני שהילד שלך יצא כמוך? הרי כבר בגיל תשע, כשעוד גרה בבית הישן של ההורים בבַּקְעַה, הייתה בורחת מהבית עם חברה וחוזרת בלילה, מאוחר. כמה דאגו כולם בבית וכמה התענגה על כל הדאגה הזאת, וכמה טוב היה לראות את ההקלה בפניו של אבא יעקב שלה, כשרץ לקראתה ברחוב. הריצה הזאת והדאגה היו הוכחות מוחשיות למשהו שכל כך הייתה צריכה להוכיח לעצמה שוב ושוב. כך יצרה עוד ועוד פרובוקציות, בכל דרך שעלתה על דעתה - גם בלבוש - הקפידה להתלבש בסטייל שונה מן הנורמה. זה הרי התחביב האחד שמלווה אותה מאז הזיכרון הכי קדום שלה, ההתלבשות. אקססוריז, סטיילינג. הסבל הכי גדול שמקצועה הסב לה הוא המדים הלבנים של המזכירה הרפואית. לצבעים יש משמעות, ולבן זה קדושה, דבר שמעולם לא התיימרה לו. היא, קדושה? אייל היה צוחק אם היה שומע, הכי לא קדושה שיכולה להיות במגבלות אישה אורתודוקסית. שלום של רותי קדוש, אולי. אם יש בכלל בני אדם קדושים. מייק נהג לומר שאין. כל הקדושים הלכו בגזים, היה אומר כמו ניצול שואה, למרות שמשפחתו ממסצ'וסטס כבר שלושה דורות. בכל פעם שהתעוררה שערורייה עם איזה רב, הוא נהג לחזור על כך. יש בני אדם טובים, זה כן, אמר כשהתווכחה. אבל לא קדושים. הקדושים הלכו כולם בגזים.
בלי ששמה לב, כמו על נהג אוטומטי, נסעה אל הבית של שלום ורותי. זה קרה לה הרבה מאז שיותם עזב ועבר לגור אצלם. פעם בכמה שבועות מצאה את עצמה בדרכה לשם בסופו של יום עבודה. גם עכשיו פשוט עלתה ימינה לגבעה הצרפתית במקום להמשיך אל רמות, מבטה מנותק וגשם אור אדום של שקיעה חורפית מוקדמת יורד על החלון לידה, משתקף בשערה. ברגע שקלטה ששוב סטתה מן הדרך עיניה התרחבו, אבל היא כבר המשיכה מכוח האינרציה והאימהות. זו כבר הפעם השנייה החודש. אין ספק שלפסיכולוגית שלה, דוקטור שנבל, יהיו הרבה שמות גנאי לועזיים להטיח בזה. נהיגה פרוידיאנית, אולי, או הדחקה מכנית. לאייל לא סיפרה על הסטיות הא־רציונליות האלה. גם עכשיו לא תספר. עוד שעה יצא מבית החולים, ומי אמר שייסע ישר הביתה. אם תגיע אחריו תגיד: פקקים. אין טעם להדאיג אותו. היו ערבים שחנתה מחוץ לבית אחותה, לא ממש ממול, שלא יזהו את הרכב. ישבה בפנים עם מזגן דולק והביטה בגדר הנמוכה, השבורה בכמה מקומות, בעשבים המבצבצים, בשביל הכניסה, הסתכלה מתוך המכונית בלי להיכנס, כמו מרגלת. לפעמים נכנסה, ואז פגשה את יותם: הלוק של מייק, הקישקעס שלה. הלוואי שזה היה הפוך, מעולם לא רצתה שיהיה דומה לה מבפנים. היה גם צד סנטימנטלי בתוכה שפשוט היה שמח לעוד ממייק, עוד קצת מהנונשלנטיות, מהאירוניה הדקה, הרכה, מטוב הלב. פעם, כשיותם עוד חי בביתה וכעס על נישואיה החדשים, הוא צעק עליה שכבר שכחה את מייק. זה היה כשדוקטור שנבל הגדירה אותו דפנסיבי ושורד, כשכל יום איתו בבית ובבית הספר היה גיהינום. הוא לא אלים, המורים אמרו, אבל משתמט מכל מטלה לימודית ונושר מכל אירוע חברתי אינטראקטיבי. הוא לא עושה שום דבר בבית הספר. אנחנו מצטערים להטריד אותך בזה, גברת הנדלר. וכשניסתה להתעמת עם הילד הדפנסיבי והשורד, בן האחת עשרה, בן נעוות המרדות שלה, צעק שהוא לא רוצה לגור עם האישה ששכחה את אבא שלו. היא שכחה. היא.
נער בהיר עם כיפה גדולה עמד בטרמפיאדה. נו, אם היא כבר נוסעת תיקח אותו. הורידה חלון וקראה את שם היישוב. הנער חייך בשמחה והתיישב לידה. חגר. אמר תודה בנימוס.
"מאיזו משפחה אתה?" פניו היו לה מוכרים.
"שטיין," ענה. צ'ארמר כזה, מהסוג האשכנזי. "אני ליאור שטיין."
"היי ליאור, אתה גר קרוב לקהנים?"
"מי, איתמר קהן ואריאל קהן?" שאל, וכשהנהנה אמר: "לא, אבל אם את מגיעה לשם אני אסתדר." לאכול אותו, יעל חשבה, איפה הוא ואיפה יותם.
"אני אקח אותך בשמחה לאן שאתה צריך," הודיעה בפסקנות, והוא אמר יפה תודה. אחרי שתיקה קצרה שאל: "את אימא של יותם הנדלר?"
"כן," ענתה מופתעת.
"חבר טוב שלו," ליאור אמר, "לא שמעת ממנו את השם שלי?"
"אולי, ואני לא זוכרת."
אבל לא, חשבה בצער כעוס, יותם היה מרוכז מדי באגו שלו ובדעתו המנומקת עליה - אימא שלו - מכדי לספר על אחרים. הציצה בנער עם החיוך הרחב והבהיר והכיפה הגדולה, הופתעה כשטען שהוא החבר הטוב של יותם - טוב מדי בשביל הבן שלה הוא נראה לה.
הנה השער הצהוב של היישוב, וכשנסעה דרכו תהתה בפעם האלף לשם מה הוא נחוץ אם תמיד הוא פתוח. הפעם תיכנס, כן. הפעם תיכנס. אחרי שיותם צעק עליה ששכחה את אבא שלו הוא הלך ושכח אותו בעצמו. ככל שידוע לה, לא דיבר עליו מאז גיל שתים עשרה, כשעבר אל רותי ושלום. גם לכך הייתה לדוקטור שנבל קללה בלטינית.
זה לא הגיע למייק, שבנו היחיד ישכח אותו, אבל אגוצנטריות היא מחלה גנטית, ללא ספק. אין פלא שלא יכלו לחיות זה עם זו באותו בית, הוא והיא, יותר מדי אגו בבית אחד. לא משנה כמה קנתה לו וכמה פינקה אותו וכמה צעקה על המורים שאבא שלו מת ושצריך לגלות אמפתיה, זה לא באמת עזר, והיא גם לא באמת רצתה לעזור. רצתה שקט, שיפסיק להסתובב בבית כל הזמן ולדבר על מייק ולהפריע ולברוח מבית הספר. כשברח עשתה סצנה שלמה, אבל בתוכה שמחה. היא הייתה צריכה שקט וחום ולהבין איך זה בלי מייק. איך זה אמור לעבוד. "תני לי דימוי, אימאג'," דוקטור שנבל אמרה לה, ויעל בחרה באוטו ללא מנוע. "לא המצבר," הדגישה, "המנוע." הבחירה באימאג' הייתה מחווה סימבולית למייק, רופא השיניים שכל כך אהב מכונות.
היא פנתה לטרמפיסט המנומס ואמרה: "אני אוריד אותך פה." הנוכחות שלו הרעישה לה במחשבות. פתאום רצתה את האוטו סטרילי, רק היא והיא. הוא אמר: "סבבה, אבל חשבתי שתיקחי אותי." לרגע יעל נדהמה מחוסר הטקט, עד שנזכרה שהציעה את זה בעצמה. "לא, אני מצטערת," אמרה וידיה הזיעו על ההגה. "אני ממהרת. נזכרתי."
"עוד מאה מטר יותר טוב לי," ענה. "אני פונה שם ימינה."
פתאום לא יכלה לסבול אותו באוטו אפילו עוד שנייה אחת נוספת: "רד כאן, בבקשה."
הבחור כנראה נבהל, כי ירד בלי שום חיוך. אמר: "ד"ש ליותם," ויעל שמעה: עכשיו אני מבין מאיפה הטרלול שלו.
אימא דפוקה שווה גורים דפוקים. היא האטה לקראת הבית ונשמה לאט. נזכרה איך דוקטור שנבל זקפה שתי גבות בהירות מעל למשקפי הפלסטיק השחורים המתיימרים שהיא שנאה כל כך, והעירה שרכב בלי מנוע אין לו קיום וזה היה נכון, היה דרוש לה מנוע חדש כדי שלא תשבוק חיים.
המנוע החלופי היה אייל. בלי תשוקות וירטואוזיות, בלי אשליות רומנטיות. גבר צר כתפיים וממושקף עם הומור יבש, שהדהד בו משהו מן האירוניה הדקה, הרכה ההיא, של מייק.
כששמע אותה צועקת על רותי בהיסטריית זעם, התקשר אל שלום, ביקש פרטים, הפעיל פרוטקציות ומשך בחוטים כדי שהילדים "יקבלו הכי טוב, הכי מהר". כמה התרגזה עליו, שבמקום לגבות אותה בזעם הצודק שלה או להתרגז על כפיות הטובה שלה, מיד רץ לעזור, אבל זה גם מה שאהבה בו.
היא פתחה את החלונות ונשמה עמוק. מייק היה נוצץ מאבק פיות, רבע אינדיאני, יפה תואר ואינטלקטואל. מודל החלום הציוני, שעלה לפני משפחתו ללחום בצה"ל, אפוף הילה רומנטית. גם היחסים שהתפתחו ביניהם היו כאלה, בלתי אמצעיים. את אישה מיוחדת ויש בך אש גדולה, מייק נהג לומר. אני אוהב כשאת. הוא אהב כשצחקה וחייכה, כשראה את גומות החן שלה, אהב גם כשסיפרה על דברים שהיא גאה בהם. הוא אהב כשהקשיבה לו וחשפה חולשות שהסתיר בסיפור, היה פורץ אז בצחוק מרוצה ואומר: לא הרגשתי את זה בעצמי. מייק נהג לומר: קשה לי כשאת. היה לו קשה כשהטיחה תלונות בלי להקשיב, כשהתלוננה על דברים שיכלה לשנות, כשהתעקשה שיקום איתה ליותם גם כשלא היה יכול לעזור. הוא היה תינוק היסטרי ותובעני, יותם, והיא הייתה עייפה.
יעל החנתה את המכונית. ערב מוקדם. צרצר נשמע אי־משם. ממקומה שמאחורי ההגה, מול ביתם של שלום ורותי, עוד היססה אם להיכנס, הרי לא ראתה את שלום ורותי מאז שיחת הטלפון הקצרה ההיא, כשבלעה את כבודה וביקשה שיותם יחזור לביתם. איזו שיחה זו הייתה, ואחריה איך תיכנס? ובכל זאת עלה בה דחף להיכנס, איזה צורך חייתי. נעלה את האוטו בקליק ויצאה אל הבית. עם אייל זה לא היה כמו עם מייק: בלי אבק פיות, בלי ניצוצות, בלי תשוקה נסערת לדברים קטנים וגדולים. פשוט ופונקציונלי: לחיות. להתעורר ויש מישהו שם, מכין קפה, מכין מרק, רואה מערכון של הסדרה הזו, הפרלמנט, כותב מאמר. מנוע. רכב צריך מנוע.
יעל צעדה בשביל הכניסה לבית. רותי ושלום כנראה שקועים כל כך בעיסוקיהם האינטלקטואליים והתאולוגיים שאין להם פנאי לעשב את גינתם הקדמית וכולה מלאה עשבים ירוקים וגבוהים של חורף. על השביל נראתה בימבה מטונפת, ומתוך הבית נשמעו קולות. עם כל צעד שצעדה קדימה משהו בה נדרך. מאז עבר בנה לגור בבית הזה, הרגישה בכל ביקור שם כאילו התייצבה בבית דין לענייני משפחה לדיון בעניינה. איך. איך. איך בנך היחיד לא רוצה אותך. איך הוא מעדיף אותם. מעדיף אותנו. רחמים. רחמים. רחמים. התנשאות. רחמים דווקא זקפו תמיד את קומתה. אם דפנסיבית לבן דפנסיבי.
נקשה על הדלת ביד קשה ונכנסה בלי לחכות לתשובה, מוכנה להתעמת עם רותי. יאיר בן הארבע היה החי הראשון בשדה ראייתה, בלונדיני, עירום ומקושקש לגמרי. הפרא הקטן רץ בשמחה בסלון, מרוח בשוקולד, כף עץ בידו הימנית והוא קורא בהתרגשות: "דודה יעל, דודה יעל!" לאחותו הגדולה־ממנו־אבל־הקטנה־עדיין שירה, הייתה לפחות די בגרות להיות נבוכה. היא צצה מהמטבח פתאום, לבושה שכבות כמו בצל, רצה אחריו וצועקת: "יאירי, זה לא צנוע, בוא הנה." כשרץ וצחק יעל הבחינה בחלחלה שהוא בעצם מכוסה כולו קעקועי במבה ישנים. נו, אבא ואימא בהחלט לא בבית.
איתן, בנם הגדול, שמיהר להתחתן בגיל עשרים ושתיים ורק האל יודע היכן אשתו, צעד לסלון בחזה גלוי ובעיניים טרוטות של אדם שקם משינה. הוא אמר "היי" אדיש והרים את הקטן בתנועה זריזה. כף העץ הוטחה בחזהו והכתימה אותו בשוקולד. איתן לא נראה מתרשם, הטביע נשיקה על הבלונד של אחיו המשתולל ואמר בפיהוק: "בוא נשים לך תחתונים, נודיסט קטן." כששאלה איפה אבא ואימא, אמר שאצל אריאל. נס, כנראה פספסה אותם בדקות.
הסלון היה במצב קטסטרופלי: ספות מוכתמות, שולחן מכוסה ערימות דפים, לפטופ פתוח. גביע הבדלה עוד עמד על צלוחית דביקה מיין והתעפש. היא אף פעם לא הייתה סטרילית, רותי, ומה שקרה לאריאל ויותם כנראה חיסל כל שארית של מחשבה אסתטית או היגיינית שהייתה לה. אבל שלום? והשכנים, למען השם? פתאום הרגישה כנציגה של המועצה לשלום הילד במקום שתרגיש כמו זו שצריכה להצטדק בפני המועצה הזאת. ההרגשה הייתה טובה. בידיים בטוחות אספה את גביע ההבדלה הדביק ואת הצלוחית ולקחה אותם למטבח, שכחה לרגע שבאה בכלל לחפש את יותם, שיכורה מתפקידה החדש כמצילת בית קהן מפני עצמו.
במטבח היו שירה ורינת, מנסות להכין עוגה. שתיהן היו לבושות באופנה ישנה ולא מעודכנת, חצאיות מנופחות וחולצות על חולצות. לפי מצב העניינים במטבח, הבנות ירשו ללא ספק את כישורי הבישול והאפייה של אימן: המטבח היה כאוס של קמח וקקאו וקערות וקליפות ביצים. "דודה יעל," אמרה רינת, מביטה בה בעיניה של רותי. "יש מצב שאת עוזרת לנו עם זה? זאת עוגה לאריאל... נראה לי גמרנו עליה."
יעל התגייסה מיד, מתמלאת עזוז. "קודם כול סדר," פסקה, וכך נשטפו האבקות מן השולחן והשיש ונזרקו קליפות הביצים. מהשיש גורשו למקרר ערימות של תבניות פשטידות ועוגות סוג ד, שגרמו לרותי להודות בליבה על שלא בחרה בסגנון החיים השיתופי והחטטני הזה של יישוב קהילתי. כשסיימו לסדר, הזדעזעה לגלות שהבנות עשו ניסוי ללא מתכון. "פעם ראיתי את אימא מכינה עוגת שוקולד," התנצלה שירה, "היא כאילו רק ערבבה את כל החומרים, אז זה מה שעשינו…" יעל עברה איתן על החומרים שהכניסו פנימה ("נראה לי שתיים..." "בערך חצי...") ואיזנה את הכמויות. רק אז הרשתה להן לקפל את התערובת הכהה, הנוצצת, אל תבניות משומנות היטב. יצאה כמות שערורייתית של בלילה בגלל כמות הקקאו שהכניסו. אף אחת מהבנות לא שאלה מה בדיוק היא, דודה יעל, עושה שם.
ביתם של שלום ורותי היה בלגן מעוגן בחוק - מי שבא ברוך הבא. היא הלכה וסידרה את ערימות הדפים על השולחן בסלון, בזמן שהבנות שטפו את הקערות שעבדו בהן ("לא לתת לערימות להצטבר בכיורים") ופנתה
סוף־סוף לחפש את בנה יחידה.
איתן השגיח על יאיר כשנעל את סנדליו. כתם השוקולד עוד היה על חזהו והוא לא טרח לעשות דבר בנידון, רק חייך כשיעל העירה על כך. יעל שאלה אותו איפה יותם. "בחדר, איפה הוא כבר יכול להיות," אמר לה. "ואיפה דבוֹר," תהתה, נזכרת שלא ראתה את הקטנה הדומיננטית, תכולת העיניים, עם הפה המתוק. "אצל חברה," ענה ופיהק. "אימצו אותה שם מאז שאריאל ויותם דפקו את הראש, עד שלאימא ואבא יהיה קצת זמן מכל הבית חולים הזה." הוא צעק לשירה שתיקח את יאיר לעטיה, לשחק עם תלם. "תלם!" התחלחלה, ואיתן צחק. יאיר קיפץ סביבם בחוסר סבלנות.
"להקפיץ אתכם?"
"לא, זה ממש כאן ממול, רחוב וחצי. הייתי נותן לו ללכת לבד, אבל צריך לחצות כביש."
שירה באה מהמטבח בחוסר חשק ואחזה בידו של הקטן. יעל הביטה בהם כשיצאו החוצה.
דלת חדר המקלחת נטרקה. היא הלכה אל החדר שאריאל ואיתמר חלקו עם יותם. החדר היה ריק, אבל היא השתהתה בו. משום־מה הרגישה שהיא קרובה יותר ליותם כאן, ליד חפציו המושלכים - גרביים מלוכלכים, מכנסיים, חגורה מוטלת על המיטה, קופסת סיגריות ריקה על אדן החלון - בלי שיפריע בנוכחותו לפנטזיית אם ובנה שלה. לא היה לו שום חפץ אישי מלבד איזה פוסטר שמייק הביא לו מנסיעה לארצות הברית ושכבר הצהיב מזמן. גם הפוסטר הזה ריגש את יעל, הוא היה יכול להסיר אותו ולא הסיר.
כשעמדה מולו לא יכלה להעמיד פנים. הם לא היו מסוגלים לשוחח כמו אם ובנה. את כל כישורי השיחה שלו שמר לרותי ושלום. פעם אמר לה, בבית הזה, עם הספות המוכתמות ועם הג'ונגל בכניסה, בלי בושה: "את לא אימא שלי ולא אבא שלי. זה" (והצביע על שלום) "האבא שלי, וזאת" (והצביע, למען השם, על רותי) "האימא שלי. את לא תבואי הנה ותחשבי שאת מנהלת לי את החיים פתאום." רותי התנצלה, שלום התנצל, יותם אולץ להתנצל, אבל היא לא שכחה. יש זיכרונות שכל החיים מסתחררים סביבם כמו מחוגה, וזה היה זיכרון כזה.
היא שברה צלחות במטבח שלהם באותו יום, כמו אישה היסטרית, צעקה והשליכה. לא סלחה לאיש מהם על מה שאמר לה בנה. עכשיו עמדה בחדרו בתוך ריחותיו וחפציו והתבוססה במין געגוע לקשר שלא היה ביניהם מעולם.
זה לא הגיע למייק, שבנם ישכח אותו. זה לא הגיע לה. ולא שהייתה אימא טובה, אפילו ילדים שהאימהות שלהם הכו אותם חזרו אליהן, היא שמעה על כאלה שברחו ממשפחות האומנה בחזרה הביתה. היא לא הכתה את יותם אבל גם לא אחזה בו שיישאר, והוא לא נשאר ולא חזר. זה שרף בחזה שלה כמו כוהל על קרביים פתוחים, הידיעה שהמנגנון של שניהם פגום, לא - שהיא עצמה פגומה, קרה, פאק בייצור.
פתאום נבהלה מכך שיותם לא בחדר, למה בעצם הוא לא בחדר? איתן אמר שיהיה בחדר, ואיזו פרנויה שהתחבאה עד עכשיו החלה לבצבץ במקום הנוסטלגיה הטיפשית שבחפצים שלו, והיא חיפשה אותו, את יותם, חרדה ונסערת. כשיצאה בבהילות למסדרון שמעה צחוק של נערה, צחוק שצלצל מוכר אבל היא לא זיהתה, והוא בא מדלת הרשת הפונה לגינה האחורית, אז לשם פנתה. הבית היה מלא ריח טוב וחם של שוקולד, רק שלא תשרופנה את העוגה. קצרת נשימה היא עברה במסדרון ופתאום נעצרה; אולי תפריע לה, לנערה הצוחקת הזו, שעכשיו עם יותם, כי בדרך כלשהי ידעה שהיא עם יותם. אבל מתוך אותו פחד פתאומי המשיכה - הרי היא אימא שלו, אימא שלו היחידה, שילדה אותו בקיסרי וישנה כשיצא, ורק אבא שלו היה שם ער לקבל את פניו, ואולי על כך כעס כל הזמן.
יעל פתחה את דלת הרשת בנשימה אחת ומצאה אותם על כיסאות הפלסטיק השבורים (גינתם האחורית של הקהנים לא הייתה במצב טוב מזה של הקדמית). יותם ישב ורגליו שלוחות לפנים, על דלי הפוך. המבט שהפנה אליה היה מופתע, מבט של אינטימיות שהופרעה בגסות: "אימא?"
הנערה ישבה על הכיסא השבור, זרועה כמעט נוגעת בזרועו. לא יפה, אבל מרשימה. לבושה קצר וקרוע, פריקי־זרוק כמוהו, אבל עיניה מבוגרות משלו בשנים רבות. שערה היה אסוף על ראשה בפקעת עצומה בגודלה, רגליה משוכלות. המבט שנשאה אל יעל היה ערני, מזמין לשיחה. יעל, נענית למבטה, הציגה את עצמה: "אני יעל, אימא של יותם." ההיסטריה הפתאומית שאחזה בה גוועה. יותם נראה כפי שנראה תמיד.
הנערה אמרה: "שי," וכשהושיטה את ידה אליה, נצבט ליבה משום־מה, אולי בגלל הנאיביות שהתגלתה במחווה הזו.
יעל נענתה לרגע ומיד הרפתה ונשארה במקומה. יותם זז באי־נוחות ושאל: "למה באת, אימא, צריכה משהו?" ויעל, כמו תמיד בפני זרים, התביישה שבנה מדבר אליה ככה, כמו אל מכרה רחוקה ולא אהובה במיוחד. היא בלעה את רוקה ואמרה שרק באה לראות שהוא בסדר, ופתאום הבינה שבאמת לשם כך באה, מתוך איזה צורך עמוק לוודא שהוא בריא ושלם. הרי רק עכשיו ראתה את אריאל הצחקן, שתמיד עורר בה חשק לנשק אותו, שבור ומבולבל, שוכב במיטת בית החולים חבול בכל גופו, ומבטו בוהה ומשוטט לכאן ולשם. פלא שעלה בה פתאום פחד עלום והיא מוכרחה לוודא שיותם בסדר? אולי המנגנון שלה דווקא בסדר גמור, אחרי הכול, והפאק רק אצלו.
בנה וחברתו הסתכלו בה שניהם, ופתאום הנערה קמה, קלה ורצינית, והלכה בשתיקה אל הבית. "היי," יותם קרא אחריה, "היי, היא עוד שנייה הולכת. מה יש לך? שמעת אותה, היא רואה שאני בסדר וזזה."
הנערה פתחה את דלת הרשת ואמרה לו: "תפסיק לדבר על אימא שלך כאילו שהיא לא כאן ושומעת אותך, מטומטם," וסגרה את הדלת בחבטה.
המבט שיותם העיף ביעל היה נרגז. כמו מייק גם הוא היה בנוי היטב, שערו שחור וחלק. גם הפנים הרבועים היו של מייק, אבל האף התקיף היה שלה. אילו חייך, היו מתגלות גומות החן שירש ממנה, אבל הוא לא חייך, רק התמתח לאחור ונאנח. הוא לבש מכנסי ג'ינס שקוצרו בקריעה וחולצה שהפתח שלה נגזר בוולגריות חסרת טעם.
יעל התיישבה בזהירות במקומה של הנערה ואמרה: "היא מוצאת חן בעיניי."
"גם בעיניי," אמר יותם בלי לחייך. "חבל שהיא חושבת שאני מטומטם."
יעל חייכה. כל כך ילד הוא נראה כשאמר את זה. היא אמרה: "לא נראה לי שהיא באמת חושבת שאתה מטומטם, יותם."
"טוב," ענה ביובש. "אז אני בסדר. למה שאני לא אהיה בסדר? את הסעת אותי לפה מהבית חולים בעצמך."
זה היה נכון. היא הייתה בטוחה אז שירצה לחזור אליה ואל אייל לפחות לפרק זמן, להתאוששות. כששמעה מרותי שברח בליל השבת ההוא התמלאה הקלה טיפשית שלא רק ממנה הוא בורח, אלא גם מהם - המחנכים האידיאליים, מיסטר אנד מיסיז יאנוש קורצ'אק. אבל מה פתאום רצה לחזור אליהם? אליה אף פעם לא חזר. כשביקש שתסיע אותו אליהם הוצפה ברחמים עצמיים, ובכל זאת בלעה את הגאווה והתקשרה אל רותי. התגברה על כל המילים האכזריות שהטיחה ברותי במוצאי השבת ההם. את כל הרוע והרעל שאכלו אותה מבפנים חמש שנים הקיאה אז על אחותה ולא רצתה לדבר איתה עוד לעולם, אבל למענו התקשרה, ביקשה מהקול הקר והפגוע שבקצה השני של הקו שיחזור אליהם. אחרי הכול, אולי היא לא כזו אגוצנטרית. אפילו הסיעה אותו אליהם. הוא צדק, הוא היה בסדר.
"הייתי היום אצל אריאל," אמרה בפשטות, ומיד הוא הפך את פניו. רגע ארוך עמד שם ביניהם שקט פסטורלי של כפר, וצרצר השמיע את קולו. יותם לא אמר דבר ולא הסתובב אליה. הוא לא שאל כלום.
"הייתָ שם?" שאלה לבסוף.
"לא בפנים." שתיקה. ואחר כך בקול נמוך, כאילו הכריחה אותו: "מה שלומו?"
"הוא יהיה בסדר," יעל ענתה, אף שלא הייתה בטוחה בכך כלל. משהו מחוסר הביטחון שלה ודאי ניכר, כי יותם אמר ברוגז: "אני שונא שאת משקרת, את יודעת?"
"שים לב איך שאתה מדבר," ירתה וידעה שנשמעה פתטית בתביעה הזאת לכבוד.
"בסדר, אבל מה שלומו באמת?"
"אי אפשר עדיין לדעת," יעל אמרה. "לא טוב. לכן באתי לראות שאתה בסדר."
"הרגשתי כמו זבל גם בלי שתבואי."
"זאת הייתה החלטה שלו, אתה יודע," אמרה בעדינות. "לנסוע ולא לרוץ. הוא היה יכול לרוץ."
"זה ששכבתי שם וריירתי לא ממש עזר."
זה היה נכון.
"כלום לא יעזור לי להסתכל לשלום ורותי בלבן של העיניים," אמר.
"כנראה שלא."
בגינה האחורית של שלום ורותי צמחו פרא עשבים גבוהים של סוף חורף, ערוגות צמחי תה מדולדלים, גרוטאות. שטח רחב ולא מנוצל, חסר זהות אסתטית או פרקטית, אבל מהיכן שהוא נשמע קול נקישה עדין של פעמוני רוח.
"ברור שהוא מפגר שניסה לרכוב על האופנוע," יותם אמר בנוקשות. "העוואר הזה, תראי מה הוא עשה לעצמו ולכלי שלנו. אני לא יודע מה הוא חשב לעצמו."
"למה ברחת?" יעל העזה פתאום, "משלום ורותי, הכוונה... בערב ההוא, לפני שאריאל מצא אותך. למה ברחת?" זה אכל אותה מאז הטלפון ההוא מרותי - למה ברח. רצתה לשמוע מה עשו לו. במה הם טעו סוף־סוף.
"משהו טיפשי." יותם ענה. "סתם זרקתי בוץ על שלום ואיתמר."
"איתמר?" שאלה מופתעת.
"סבתא שולה חושבת שאני משוגע." לא ענה על שאלתה. "היא מפחדת להסתכל עליי, כאילו לא ידעה לפני זה שאני מחלל שבת." ונעץ ביעל את המבט המוכר לה כל כך מילדותו, המבט הטורק תריסים: "מה, החיטוט הזה ייקח עוד הרבה זמן?"
העצים בגינת השכן נעו ברוח. הלילה כיסה את צמרותיהם. הצרצר השמיע את קולו. ירח פגום ריחף מעליהם בשמיים. אייל בוודאי יוצא עכשיו הביתה. יעל נזכרה שלפני שיצאה מבית החולים כתב לה שיבשלו מרק. בבת אחת התמלאה כעס צודק: "דאגתי. אימהות דואגות."
יותם קם, השחיל את הבהונות בכפכפי הפלסטיק שלו ואמר: "הבנתי את זה. בסדר. אין לי כוח פשוט לכל השיחות החופרות האלה על מה עובר עליי."
יעל קמה. למעשה, היא אמורה להיות אסירת תודה, בנה דיבר הפעם יותר משדיבר שנים.
הוא היה גבוה ממנה בסנטימטרים אחדים, דומה דווקא לה בגובהו ולא לאביו. גם ההתרוצצות של העיניים באה לו ממנה וגם המרדנות בצמה שאסף בה את שערו. מייק לא חש צורך במרידות. האופנוע לא היה מבחינתו מרד אלא רק כלי תעבורה נוח. "יותם," חרגה פתאום מגבולה.
הוא הביט בה והיא נבהלה ובכל זאת המשיכה: "האופנוע היה קשור לאבא?"
בנה נראה מופתע מאוד. כבר שנים לא ניסתה לדבר על כך. מייק היה בגדר טאבו.
הוא אמר: "אנחנו לא מדברים עליו, אל תכניסי אותו."
"הוא מת בתאונת אופנוע."
"אני יודע איך הוא מת," הוא התחיל להתקדם אל דלת הרשת. "אמרתי שתעזבי את זה."
"רק תענה." פתאום היה חשוב כל כך שיענה, שיגיד לה.
יותם נאנח, הסתובב אליה ואמר: "רציתי שיהיה לי איך לצאת מהיישוב המעפן הזה בלי כל הטרמפים שאוכלים את הראש, בסדר? לא הכול קשור לזה שהוא מת, את יודעת." עוד רגע היה נכנס ומגיף בפניה את הרשת, אבל קולה רעד: "לא?"
הוא אמר בגבו אליה: "אם אני אגיד לך את האמת תרדי ממני?"
"כן." כן. כן. כן.
"לא הכול קשור אליו, ואני בקושי זוכר אותו, אבל כן היה איזה קטע אולי עם האופנוע ואיתו. לא יודע מה... זה בערך הדבר היחיד שאני כאילו זוכר ממנו. לכן עוד יותר הורג אותי הקטע עם אריאל, כי אם זה היה חייב לקרות למישהו - זה לי ולא לו. זהו, עכשיו את יכולה ללכת."
סירנה נשמעה מרחוק. יותם הדף את דלת הרשת ונכנס. יעל נכנסה אחריו המומה מדבריו, גם אם לא הבינה אותם לגמרי. מופתעת מכך שדיבר ושלא רבו הפעם. נראה שהוא מתאפק מאוד שלא לריב.
יותם נפנה אליה ושאל: "אז את הולכת או מה?"
"אני הולכת," ענתה בשקט. "קדימה, לך אליה, היא מחכה לך."
פתאום חייך, וזה היה חיוך מלנכולי. גומות החן נפערו, אבל עיניו לא היו חלק מזה: "היא מחכה, אבל לא לי."
יעל הייתה סקרנית מכדי להתאפק: "למי היא מחכה?"
יותם לא ענה. לפעמים פשוט לא היה עונה.
מהמטבח נשמעו קולות צחוק, ושניהם נמשכו לשם נבוכים, כמו שני יתושים אל הפלורסנט. ילדי קהן, איתן, שירה ורינת, ישבו, בהירי שיער כולם, אכלו עוגת שוקולד וצחקו. ביניהם ישבה הנערה הזרה שי, וצחקה יותר מכולם. רינת אמרה ליותם כשנכנסו: "קח עוגה, אלכוהוליסט."
"את הכנת אותה?" שאל לפני שיעל הספיקה למחות, ורכן לחתוך לעצמו מהתבנית שעל השולחן. "אם את הכנת אותה, זה בטח רעיל. שתי הרעלות בחודש זה יותר מדי בשבילי."
"העוגה לא לאריאל?" הקפידה, נרגזת ממושב הלצים המשפחתי הזה, מתנדבת להזכיר את הטרגדיה שככל הנראה נשכחה.
"יצאו שתי תבניות," אמרה שירה בפה מלא. "יצא טוב."
"ממש טוב," איתן אמר וצחק. הוא לבש חולצה, סוף־סוף, ועם קצת מזל אולי ניקה לפני כן את השוקולד מהחזה שלו. "יותר טוב משל אימא."
יעל נפרדה מהם ויצאה לאט אל הרכב. יותם לא הביט בה כשיצאה. כמעט התנגשה בשלום, שנכנס בתנופה לגינה הקדמית. איזו בושה. הרי לא החליפה איתו מילה מאז התקשרה לרותי לבקש שיותם יחזור. שלא במפתיע, שלום לא נראה מוטרד מכך כלל.
"יעל," פנה אליה בדאגה. "לא ידעתי שאת פה, מה שלומך?"
"בסדר," ענתה לו, מרימה אליו את עיניה. כל כך גבוה, שלום של רותי. מאחוריו, שקיות בידה, עמדה אשתו של איתן, שילה.
"רותי עם אריאל," אמר בקצרה והעביר יד בזקנו.
"בסדר," מלמלה ועברה על פניהם. "להתראות שלום. אם אתם צריכים עזרה, רק תגידו."
הוא הנהן והמשיך בדרכו, ופתאום סב לאחור ושאל, עיניו מלאות דאגה: "הוא התנהג בסדר, יותם?"
"כן," ענתה וצעדה אל הרכב. הדאגה שלו הרגיזה אותה. גם הרכושנות, הוא שאל אותה כאילו היה הוא ההורה והיא המורה באסיפת ההורים.
הוא התנהג בסדר? כן, דווקא יותר מהרגיל, למרות שעדיין לא ממש בסדר, ואפילו עכשיו לא ככה בן צריך לנהוג באימו. זו הייתה השיחה הקרובה ביותר ל"בסדר" מאז העזיבה השנייה, המלודרמטית שלו, אחרי שהתחתנה עם אייל. פעמיים ברח ממנה אל הקהנים־קורצ'אקים שלו, הראשונה חודש אחרי מותו של מייק והשנייה אחרי שהודיעה לו שהיא מתחתנת.
אחרי בריחתו השנייה הייתה שיחתם האמיתית האחרונה, רובה בצעקות. בפעם השלישית שנסע לקהנים זו כבר לא הייתה בריחה, אלא עזיבה מאורגנת. כמה כָּמְהָה כל הזמן הזה לשיחה קטנה איתו, אמיתית, סתמית אפילו, והנה היום דיברו, כמעט הגיעו לדבר אפילו על מייק. כמה יותם דומה לו, פיזית, הכוונה, העתק ממש, בגוף וגם בתנועות שלו, שכנראה באות עם הלוק הזה במחיר אחד, כי קשה להאמין שזכר וחיקה אותן. עכשיו כשישבה ברכב נזכרה בשיחה: הרכינה הזו לפנים, העצבנות של יד שמאל, ההטיה של הסנטר - בייחוד ההטיה הזו של הסנטר - והידיים שלו, בדיוק בגודל ובצורה הנכונים.
בבת אחת הוצפה געגועים מרים אל מייק, אל כל מה שלימד אותה, הרי בא מהעולם הגדול וידע הכול על הכול, והיא מה ראתה לפני שהראה לה? כמה התגעגעה לידיים האלה שלו, למבט הזה, לגאווה שלו בה, שממש לא מובנת מאליה. כמה התגאה בה, כמו טווס בזנבו. התגעגעה להרגשה שמישהו גאה בה כל כך ורואה בה כל כך את שלו. ואיך היה רץ אחרי יותם הקטן בכל הבית, ואיך היה שר בקולי קולות בשבתות, איך היה מושיב את יותמי על ברכיו ונותן לו לטעום מהבירה, למרות התנגדותה, רק שלוק אחד, ואיך היה מעיר אותו בבוקר באיזה קנון באנגלית, אם שרתה עליו הרוח, והקנון היה מזדמזם לה בראש כל היום עד הלילה. מה שר שם? איך הייתה המנגינה? וגם ליותם הקטן התגעגעה. לא מתנגח, לא מתנצח. לא שהיה אי־פעם ילד טוב ירושלים, הרי היה בנה ובנו, אבל כל כך אנרגטי הוא היה, ועליז, ודומה לו, למייק שעד התאונה. אריאל היום, בבית החולים, הזכיר לה את המייק שהדחיקה היטב, המייק של אחרי התאונה - המבט הזה, המסוחרר, האפאתי, האיטיות המגושמת של התנועות, החבלות בכל מקום בגוף... ויותר מזה - ההרגשה כאילו שמו ביניהם מחיצת זכוכית, בינה ובין מייק, שהיה אדם ללא מחיצות.
בבת אחת עלה בה הבכי, שרף את הגרון. והיא לא בכתה הרבה מאז שמייק. זה פשוט לא היה הוגן, מה שקרה לו, לבעל הראשון והנהדר הזה שהיה לה, הרי הוא היה נהג זהיר, זהיר מאוד, והעתיד כולו פרוש לפניו. גם עם אריאל זה לא היה הוגן, אריאל שלא ניסה אף פעם לרכוב על הצרה צרורה הזו, שתירקב בגיהינום, עד שנאלץ להציל את יותם מעצמו. כל השנים פחדה מהמילואים של מייק, אבל בסוף זה היה רק אופנוע ומכונית אחת שלא שמה לב.
ומה איתה? לא מגיע לה, כמו כולם, להרגיש מחובקת ושייכת ונמשכת? מנוע יש לה, היא לא שבקה חיים, אבל עוד כמה דקות עם מייק היו מזכירות לה את הרוך שיש בין שני אנשים שבחרו זה בזה - בחרו ממש, מלכתחילה, בחירה שהיא נקייה מכל מיני עניינים אחרים. מייק היה מזכיר לה שהיא אימא טובה או לפחות לא גרועה עד כדי כך. הוא חשב אז שיש לה את זה, שהיא אימא טובה, והיא הייתה כזו.
אייל התקשר. היא לא ענתה, נזקקה להפוגה. נדמה היה לה ששלום יוצא מהבית. מהר התניעה ונסעה משם, הדמעות עוד בזוויות העיניים. פתטית, חשבה. פתטית. והמכונית נסעה.
איריס –
צערו העתיק של הירח
אלמלא פרסם עמרי הרצוג ביקורת משבחת ומהללת בעתון “הארץ”, מן הסתם לא הייתי לוקחת את הספר לקריאה, ולו רק משום מספרם הרב של הספרים המונחים על “מדף הספרים הממתינים לקריאה” בביתי; אך קראתי את הביקורת ולקחתי את הספר לקריאה.
במבט לאחור, ולאחר שכמעט בחרתי להפסיק את הקריאה כ- 20 עמודים לפני סוף הספר, נראה שהייתי צריכה ללכת אחר תחושת הבטן שלי; וזה לא שהספר לא טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב, כזה שבעוד שבוע לא ישאר ממנו אלא זכרון רחוק, ובעוד שנה אצטרך לחזור אל הביקורת הזו כדי להזכר על מה הספר הזה בכלל?
יותם הוא בנה של יעל, שאביו מת עליו בצעירותו, ואמו נישאה בשנית, ואין הוא מוצא את מקומו בביתה, ועל כן עובר לחיות בבית אחותה הנשואה לרב באיזושהי התנחלות, בית שיש בו שבעה ילדים, והוא מתקבל כאחד מהם, למרות זרותו ומנהגיו האחרים.
אריאל, אחד האחים הצעירים, קרוב בגילו ליותם, נושא אליו עיניים מעריצות במידה מסוימת, ולכן בערב שבת אחד, כשיותם יוצא מן הבית בכעס, ואף רוכב על האופנוע שלו (עניין שלא יעשה בישוב דתי), אריאל הממהר אחריו, מוצא אותו עם הרעלת אלכוהול, ובהחפזו להזעיק עזרה מנסה לנסוע על האופנוע ומתרסק.
זהו הבסיס לסיפור, ממנו החלה שנת השיקום של אריאל, שנה במהלכה תתברר עוצמת הפגיעה; שנה במהלכה ה”מרד” של יותם והתרחקותו ילכו ויחריפו, וכל היחסים בתוך המשפחה יתערערו.
לביקורת המלאה: https://irisganor.com/?p=4737