צפנת פענח

פרק 1 סערת המלחמה

בליל ה26- באוקטובר 1956 נדדה שנתו של יעקב הרצוג.1 יעקב, בנו של הרב הראשי לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היה מנהל מחלקת ארצות-הברית במשרד החוץ. הוא היה גבר צעיר, בן 35, ובמשרד החוץ שירת בסך הכול כשנתיים. דק גזרה היה, צנום וממושקף, מצח גבוה, עיניים מחייכות. יצא לו שם של איש שליו, רגוע, שלא בקלות נתפס להתרגשות חריגה. אולם הלילה חש הרצוג סערת נפש לקראת "ההתפתחות הגדולה" שעמדה להתרחש בימים הקרובים. רק לפני שעות אחדות, כמעט כבדרך אגב, נודע לו בסוד שישראל עומדת לצאת למלחמה.

בבוקר אותו יום שישי, בעיצומו של דיון במשרד החוץ על תנועות מאיימות של הצבא העיראקי לעבר גבול ירדן, התקשר עימו טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש-הממשלה. האם יעקב יודע, שאל קולק, מה פשר הגיוס ההמוני שנערך בתל-אביב? כרגע פנה אליו הציר בשגרירות ארצות-הברית, וייט, ושאל על הגיוס.

יעקב הציע לקולק שיברר את העניין עם יצחק נבון, מזכירו המדיני של ראש-הממשלה בן-גוריון, או עם אל"מ נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי.

אולם קולק, שגאוותו העצמית נפגעה כנראה מכך שחבריו לא שיתפו אותו בעניינים, לחץ על הרצוג שהוא יפנה אליהם.

הרצוג טילפן לנבון, אך זה פסק ש"אין להגיד דבר לווייט", והתריס כלפי הרצוג שאם וייט לא פנה אליו ישירות, מה לו שיעשה בירורים בשבילו?2

אולם לפנות ערב התקשר וייט לביתו של הרצוג, וביקש ממנו פרטים על הגיוס. בתל-אביב אין שומרים על השבת, אמר וייט, והצבא מגייס מכוניות וחיילי מילואים.

הפעם לא היתה להרצוג ברירה. לבש בגדי שבת, והלך לביתו של דוד בן-גוריון בירושלים.

יעקב הכיר את בן-גוריון עוד מימי נעוריו. אישיותו של יעקב היתה שילוב מיוחד במינו של דיפלומט מיומן עם תלמיד חכם, מקורי ומעמיק. לדבריו, בן-גוריון "העריך וקירב" אותו,3 ובמהלך השנים קיים איתו כמה שיחות מקיפות בעניינים מדיניים ובענייני דת ורוח.4

בבית בן-גוריון פגש הרצוג את יצחק נבון ואת נחמיה ארגוב, והללו ניסו לשדלו להתנער מכל העניין. נראה היה שהם לא רוצים להשיב כלל לפנייתם של האמריקנים, ולמסור פרטים על הגיוס. אולם הוא טען כלעומתם, שאם האמריקנים לא יקבלו תשובה ראויה, הם עלולים להסיק מסקנות מרחיקות לכת, ומייד יגיע שדר מהנשיא אייזנהואר לבן-גוריון.

בלית ברירה הסכימו עוזריו של בן-גוריון שיש לשאול את ראש-הממשלה מה להשיב. בן-גוריון ירד מחדרו, שמע את שאלת הרצוג, והורה לו לענות לווייט שיש לישראל ידיעות כי צבא עיראק מתרכז בגבול ירדן; לרגל המצב המתוח בגבול, נקטה ישראל אמצעי זהירות.

הרצוג מיהר להעביר את התשובה לווייט, תוך הדגשה שהגיוס הוא חלקי בלבד, והתרשם שהדיפלומט האמריקני נרגע.

אבל נחמיה ארגוב, שליווה את הרצוג לביתו, סיפר לו בחשאי שגיוס המילואים נועד למטרה אחרת לגמרי - ישראל עומדת לתקוף את מצרים בתוך שלושה ימים!

התרגשות גדולה אחזה בהרצוג, אך הוא הצליח להסתיר אותה מאורחיו לסעודת הערב - כמה ממנהיגי המגבית היהודית המאוחדת בארצות-הברית.5 רק לאשתו פנינה, שממנה לא הסתיר דבר, גילה באותו לילה, "אנחנו יוצאים למלחמה נגד מצרים."6

למחרת היום ראה הרצוג את השר משה חיים שפירא בבית-הכנסת, והבחין בארשת של דאגה ומתיחות על פניו. "אף הוא ודאי יודע שהיננו עומדים בפני מאורעות גדולים," רשם לעצמו.7 במוצאי-שבת הוזמן לשיחה אצל שרת החוץ גולדה מאיר, בה השתתפה צמרת המשרד - המנכ"ל ולטר איתן, ארתור לוריא, גדעון רפאל, אמיל נג'אר ומרדכי שניאורסון. גולדה גילתה להם בקווים כלליים את התוכנית החשאית, והשביעה אותם לשמירת סודיות. מאוחר בערב חזר אליה הרצוג, וניתח את המצב: הידיעות על ריכוזי צבא עיראקי בגבול ירדן יקלו על ישראל זמנית, אמר, כי הן יהוו הצדקה לגיוס הנרחב הנערך כעת. אולם ברגע שיפרצו הקרבות, יפנה מנהיגה של מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, אל ארצות-הברית ויתבע ממנה לעצור את ישראל. נאצר עלול גם לבקש עזרה צבאית מברית-המועצות.

הרצוג הניח שהסובייטים לא יגישו עזרה צבאית למצרים, אולם עצם האפשרות הזו תדחף את ארצות-הברית להפעיל לחץ כבד על ישראל להפסקת מתקפתה. הוא הציע לגולדה מאיר להימצא בימים הקרובים ליד ראש-הממשלה, שכן "יהיו התפתחויות מדיניות גורליות, שיחייבו הכרעות מיידיות".8

הערכת המצב של הרצוג אומתה עוד בטרם החלו הקרבות. ביום ראשון גבר גיוס המילואים, והדיפלומטים האמריקנים כבר לא קיבלו את הסבריו של הרצוג בדבר גיוס חלקי.9 בצהריים התקשר איתו שגריר ארצות-הברית, אדוארד לאוסון, והודיע לו שיש בידיו שדר מהנשיא אייזנהואר לבן-גוריון, והוא רוצה להגישו בהקדם.

הרצוג הזעיק את גולדה מאיר, ויחד נחפזו לבית הנשיא בן-צבי, שם סעד בן-גוריון ארוחת צהריים כבכל יום ראשון. באותה ארוחה, שהפכה למסורת, נהג בן-גוריון לדווח לנשיא על ישיבת הממשלה השבועית.

בן-גוריון שמע את דיווחה של גולדה מאיר, והורה לזמן את לאוסון לביתו בתל-אביב בשעה שמונה בערב. גולדה הנחתה את הרצוג לרדת לתל-אביב, להשתתף בפגישה, ולהישאר לצד ראש-הממשלה.10 פנינה ארזה עבורו מזוודה קטנה, והוא יצא לדרכו.

לפני שירד לתל-אביב ביקר יעקב את אחיו, האלוף חיים הרצוג, במחנה שנלר שבירושלים. חיים הרצוג עסק בקליטת אלפי אנשי מילואים. הוא גילה ליעקב שקיבל הנחיה להתקיף בכוח את הירדנים בכל מקרה של התגרות מצידם.11 יעקב הזהיר אותו מפני הפצצת העיר העתיקה, אך חיים הרגיעוֹ ואמר שיש בידו מפה מפורטת, שבה מסומנים האתרים הקדושים לנצרות.

יעקב יצא לתל-אביב, והגיע לבית בן-גוריון שבשדרות הקרן הקיימת (כיום שדרות בן-גוריון) דקות ספורות לפני השגריר האמריקני.

מרגע זה הפך יעקב הרצוג, מבלי דעת, לשר החוץ הפרטי ולאיש סודו של דוד בן-גוריון למשך חודשים ארוכים.

*

בבואו לבית בן-גוריון, ידע יעקב הרצוג רק חלק קטן מסודות "מבצע קדש" שעמד לפרוץ למחרת היום. רק קומץ מעוזריו הקרובים ביותר של בן-גוריון היה שותף להכנות החשאיות לפעולה שהחלו עוד לפני כשלושה חודשים. רוב שרי הממשלה, הפקידוּת הבכירה ומרבית מפקדי הצבא לא היו בתמונה. חוץ מגולדה מאיר, היו ראשי משרד החוץ שרויים בעלטה גמורה בנוגע להכנות למבצע.

יעקב לא ידע על ההכנות, אולם הוא הכיר היטב את הרקע למלחמה המתוכננת. השנה הקודמת, 1955, היתה שנה של מתיחות הולכת וגוברת ביחסי ישראל-מצרים. שליט מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, שיגר אל שטח ישראל יחידות מתאבדים פלסטינים, "פדאיון", מבסיסים בעזה ובירדן. המחבלים פגעו בעיקר במטרות אזרחיות, ורצחו אזרחים ביישובי הספר ואף עמוק בתוך שטח המדינה. על פגיעות ה"פדאיון" הגיבה ישראל בפעולות תגמול עזות נגד בסיסי צבא מצריים וירדניים, וכך נוצר מעגל שטני של חדירות מחבלים, פעולות תגמול, וחוזר חלילה.

אולם ישראל לא שקלה לצאת למלחמה נגד מצרים עד לסתיו 1955, כאשר התפרסמו הידיעות המדהימות על עיסקת הנשק הצ'כית-מצרית. על-פי אותן ידיעות, עמדה מצרים לקבל מצ'כוסלובקיה כמויות נשק שנראו אימתניות במושגי המזרח-תיכון: כ200- מטוסי קרב והפצצה סילוניים, מדגמי 'מיג' 15 ו'איליושין' 28, 230 טנקים, 200 נגמ"שים, 100 תותחים מתנייעים, 500 תותחים מסוגים אחרים, ספינות טורפדו, משחתות ושש צוללות.12

העיסקה הזו סתמה את הגולל על מאזן הכוחות השברירי במזרח-התיכון, ועל מאמצי שלוש מעצמות המערב, ארצות-הברית, צרפת ואנגליה, לפקח על אספקת הנשק למדינות ערב ולישראל. עד עתה נחשב המזרח-התיכון ל"אחוזת הציד פרטית" של המערב. אולם באמצעות העיסקה הצ'כית, פרצה עכשיו ברית-המועצות לאזור, כבשה לה דריסת רגל חיונית, והעניקה למצרים יתרון כביר על ישראל. נאצר חש עתה מחוזק, ומיהר להודיע בנובמבר 1955 על סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי.

ישראל הרגישה שסכנת השמדה מאיימת עליה. "העיסקה הצ'כית הטילה אותנו לחרדה עמוקה," כתב הרצוג עצמו במסמך רקע על התקופה הזו.13 הממשלה ניסתה תחילה לפעול לביטול עיסקת הנשק, ולאחר שנכשלה - החלה פועלת בקדחתנות להשיג נשק ממקורות אחרים, בעיקר מארצות-הברית. המאמצים הללו נכשלו, וכבר בדצמבר 1955 העלה בן-גוריון בישיבת הממשלה את הרעיון של מלחמת-מנע נגד מצרים. תוכניתו הוכשלה על-ידי מרבית שרי הממשלה בהנהגת שר החוץ המתון, משה שרת; עוד קודם לכן, באפריל 1955, דחתה הממשלה גם את הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה.

אולם באביב 1956 נפתח לישראל מקור חדש לנשק - צרפת. מאז נובמבר 1954 היתה צרפת שרויה במלחמה אכזרית באלג'יריה, שם התמרדו המוסלמים נגד המשך השלטון הצרפתי. נשיא מצרים נאצר היה פעיל מאוד מאחורי הקלעים של המרד: הוא הסית, אימן וצייד את מורדי אלג'יריה. בעיני צרפת הוא הצטייר כאויב העיקרי, והצרפתים האמינו בתמימות מוזרה שאם ימחצו את נאצר - תתמוטט המרידה באלג'יריה. הממשלה הצרפתית החדשה, שהקים מנהיג הסוציאליסטים גי מולה בראשית 1956, שאפה להכות את נאצר מכה קשה, ועל-ידי כך למוטט את הגורם הראשי שליבה את התבערה האלג'ירית.

ממשלת מולה חשה גם רגשי הזדהות ואהדה למנהיגות הסוציאליסטית של ישראל, וגמרה אומר למנוע "מינכן שנייה", בה תוקרב ישראל על מזבח התוקפנות הערבית. בשיחות חשאיות שנערכו בפריז בין מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס למנהיגי צרפת, סוכם על משלוחי נשק גדולים לישראל, חלקם הגדול ללא תיאום עם ארצות-הברית וחברות נאט"ו. צרפת היתה גם בעלת-ברית אפשרית לפעולה צבאית משותפת נגד מצרים, בגלל מלחמת אלג'יריה.

ישראל עדיין קיוותה למוצא של שלום מן המשבר, וזאת עשוי היה להשיג רוברט אנדרסון, סגן-מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, שבא לאזור בשליחותו האישית של הנשיא אייזנהואר. אנדרסון הגיע בחשאי לישראל בינואר 1956, ויעקב הרצוג היה מעורב אישית בשיחות שקיים בירושלים.14 לאחר שניהל שיחות מקיפות עם ראשי המדינה, טס אנדרסון למצרים. אולם שליחותו התנפצה מול עמדתו הנוקשה של נאצר. מרגע זה גברה בישראל הנטייה לצאת למלחמת-מנע. שר החוץ משה שרת, שניהל מדיניות מתונה, אולץ להתפטר; וגולדה מאיר התמנתה במקומו. הסבירות למלחמה גברה לאחר שב23- ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ, עורר בכך את חמתם של הבריטים, וגם סיפק לצרפתים עילה מצוינת להתקפה על מצרים. אולם מאותו רגע ירד מסך כבד של סודיות גם על ההכנות הצרפתיות-בריטיות וגם על השיחות בין ישראל לצרפת.

יעקב הרצוג היה שותף לרבים מהמהלכים הדיפלומטיים בשנים 1956-1955. הוא היה מקורב מאוד לשר החוץ שרת, והכיר היטב את לבטיו בעניין המדיניות שיש לנקוט; הוא היה גם האיש הבכיר במשרד החוץ שטיפל, יחד עם טדי קולק, בשליחות התיווך של רוברט אנדרסון. למעשה, כבר נחשב בעיני רבים ל"יועצו המדיני" של בן-גוריון, למרות שלא היה לו כל תואר רשמי. "ליעקב היתה כניסה חופשית לבן-גוריון," אמר עליו טדי קולק.15

הקשרים בין בן-גוריון לבנו הצעיר של הרב הראשי החלו עוד לפני מלחמת-השחרור. בן-גוריון התרשם ממנו מאוד. כאשר עבד במשרד הדתות, בא יעקב לדווח ל"זקן" על היחסים בין ישראל לעולם הנוצרי, ובמיוחד עם הוותיקן; בשנת 1950, כשיעקב היה רק בן 28, קיים עימו בן-גוריון שיחות ארוכות בענייני יהדות.16 אולם כבר באותה שנה, ובהזדמנויות נוספות, יעץ יעקב הרצוג לבן-גוריון בעניין יחסי ישראל-ארצות-הברית. הוא היה יותר אופטימי מראש-הממשלה בקשר למדיניות האמריקנית ויחסו של אייזנהואר לישראל.17 הוא היה חבר בצוות המקורב לבן-גוריון, שפעל עימו להשגת נשק מארצות-הברית באביב 1956.18 אף-על-פי כן באה לו הודעתו של נחמיה ארגוב על המלחמה הקרובה כהפתעה גמורה.

*

"מצאתי ראש-הממשלה יושב בכורסתו," רשם יעקב הרצוג ביומנו בליל ה28- באוקטובר, לאחר שבא לביתו של בן-גוריון בתל-אביב.19 במהלך הדרך מירושלים כבר גיבש כמה הצעות על הצעדים המדיניים המתבקשים. "העליתי באוזניו רעיונות מספר לגבי המבצע שעמד מאחורי כותלנו. הקשיב ולא הגיב." יעקב התרשם שבן-גוריון אינו יודע עדיין "שהוכנסתי בסוד, בכל אופן באופן חלקי".

השגריר האמריקני לאוסון הופיע בלִוויית יועצו המילטון, ומסר לבן-גוריון את השדר של הנשיא אייזנהואר. הנשיא התייחס לדאגה שהביע בן-גוריון מפני כניסת צבא עיראקי לירדן. "אינני בטוח שאני שותף לעמדתך זו," קבע אייזנהואר, "אך מכל מקום, ועד כמה שידוע לי, לא היתה כניסת צבא עיראקי לירדן... אני חייב בכנות להביע את דאגתי בעקבות הדיווחים על גיוס כבד מצידך, פעולה אשר אני חושש כי רק תגביר את המתח, שאתה מציין כי אתה חפץ בהפגתו." בהמשך השדר שלו ביקש אייזנהואר מבן-גוריון "שלא תהיה יוזמה תוקפנית על-ידי ממשלתכם, העלולה לסכן את השלום ואת הידידות הגוברת בין ארצותינו."

בהמשך השיחה ניסה לאוסון לקבל מבן-גוריון תשובה ברורה על מה שעומד להתרחש. בן-גוריון התחמק מתשובה חד-משמעית, ורק הדגיש את הסכנות האורבות לקיומה של ישראל, ובעיקר את פעילות ה"פדאיון". בתום השיחה שאל לאוסון אם עליו להתחיל לפנות את האזרחים האמריקנים מישראל. תשובה חיובית של בן-גוריון היתה מייד מתפרשת כהודאה בכוונות ישראל לפתוח במלחמה. בן-גוריון השיב שאין הוא יכול לחוות-דעה וגם לא הערכה באיזו מידה נשקפת סכנה לאזרחים האמריקנים.

לאחר שלאוסון עזב, אמר בן-גוריון להרצוג שהוא חייב לחזור למיטתו בגלל מחלתו. בן-גוריון קיים את השיחה עם השגריר האמריקני על אף החום הגבוה שתקף אותו - אולי משום מחלת השפעת, ואולי בגלל ההתרגשות היתרה שאחזה בו כבכל אירוע גורלי, ושאחד מסממניה האופייניים היה חולשה וחום. "בגלל החום," אמר ראש-הממשלה ליעקב הרצוג, "לא אוכל לנסח תשובה לאייזנהואר." הוא ביקש ממנו להגיש לו טיוטה לאיגרת תשובה למחרת בבוקר,20 אך הדגיש שבתשובתו לנשיא לא צריכה להיות התחייבות מצד ישראל שלא לנקוט פעולה צבאית.21 מחד-גיסא רצה בן-גוריון להשלים את הגיוס, ולהתחיל במבצע בטרם ינקטו מדינות העולם צעדים שימנעו את ההתקפה הישראלית; אולם מאידך-גיסא, לא רצה להוליך שולל את נשיא ארצות-הברית.

יעקב נחפז למשרד הביטחון, ובא ללשכת השר. שם פגש בשמעון פרס ובנחמיה ארגוב, והללו גילו לו לראשונה את הסוד האמיתי מאחורי המבצע המתוכנן.

בעקבות הלאמת תעלת סואץ, סיפרו לו השניים, פתחו ישראל וצרפת בשיחות חשאיות, שהגיעו לשיאן ב20- באוקטובר 1956, כאשר ראש-הממשלה דוד בן-גוריון, מלווה בשמעון פרס וברמטכ"ל משה דיין, באו בחשאי לצרפת. בוועידה החשאית שנערכה בפרבר סוור, ליד פריז, השתתפו ראשי צרפת - ראש-הממשלה גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורג'ס מונורי, קציני צבא בכירים ויועצים בדרג עליון; את ממשלת בריטניה ייצג שר החוץ הבריטי סלווין לויד. בתום הוועידה, סוכם על מבצע משולש נגד מצרים. המבצע ייפתח בתקיפה ישראלית בקרבת תעלת סואץ, שתיצור "איום" על השיט בנתיב המים. בעקבות התקיפה ישוגר אולטימטום צרפתי-בריטי לישראלים ולמצרים, שיתבע כי צבאותיהם ייסוגו משני צידי התעלה. ישראל תסכים מייד, והמצרים בוודאי יסרבו, שכן פירוש הדבר עבורם יהיה לסגת מכל מדבר סיני ומהגדה המזרחית של תעלת סואץ. בריטניה וצרפת יפעלו אם כן נגד מצרים, תחילה בתקיפה שדות-התעופה שלה ואחר-כך בהנחתת כוחות יבשה מן הים.

ההסכם בין שלוש המדינות נרשם ונחתם כדת וכדין. בהתקשרות נפרדת עם ישראל, התחייבה צרפת להגן על ערי ישראל וחופיה מפני תקיפות של מפציצים וספינות של מצרים על ריכוזי אוכלוסייה. טייסות-קרב צרפתיות הגיעו לארץ, ואילו ספינות מלחמה צרפתיות החלו לסייר בקרבת חופי ישראל.

בישיבת הבוקר אישרה הממשלה את עריכת המבצע, אמרו פרס וארגוב ליעקב הרצוג, אולם סודות רבים אינם ידועים לחברי הממשלה. המבצע, הוסיפו, ייפתח למחרת היום, ב29- באוקטובר, בשעה 17:00, בהצנחת כוח של צה"ל בקרבת תעלת סואץ.

יעקב הבין שהוא אחד האנשים הבודדים בארץ השותף לסוד הכמוס, ובוודאי האיש היחיד במשרד החוץ, להוציא את גולדה מאיר, שידע את האמת על המבצע המתוכנן. הוא ידע אף יותר ממרבית שרי הממשלה! אולם הוא התגבר במהרה על התדהמה שאחזה בו, ועבר לפסים מעשיים. "יש לתת מייד הוראות ברורות לצנזורה," פסק. פרס וארגוב הזעיקו למקום את הצנזור הצבאי הראשי ואת הממונה על יחידת הקשר הצבאית לעיתונות. בו-בזמן דיווח הרצוג טלפונית לגולדה מאיר על השיחה עם לאוסון, ולאחר מכן הסתגר בלשכה שהעמידו לרשותו, ושעות ארוכות הוגיע את מוחו על דרכי הסברת המבצע ועל התשובה שיש לתת לנשיא אייזנהואר.22 הוא חטף כמה שעות שינה במלון 'דן', והגיע למשרד ב7:30-, מצויד בטיוטת התשובה. אך עכשיו התברר לו שב5:00- לפנות בוקר הופיע פקיד של השגרירות האמריקנית בשער משרד הביטחון, ותחב לידיו של ה-ש.ג. הנדהם מעטפה חתומה. היה זה שדר נוסף של הנשיא אייזנהואר לבן-גוריון. זו היתה למעשה חזרה על השדר הראשון, בסגנון תקיף יותר.

ב12:00- בצהריים, לאחר שגולדה מאיר אישרה את טיוטת התשובה שהכין, נכנס הרצוג לביתו של בן-גוריון. בן-גוריון שכב במיטתו, קודח מחום, ולידו נמצא רופאו, הפרופסור צונדק. פולה סירבה בתוקף להרשות לאורח להיכנס לחדרו של החולה, ורק לאחר ששיכנע את פרופסור צונדק בדחיפות העניין, הורשה הרצוג להיכנס לראש-הממשלה. בן-גוריון קרא בעיון את האיגרת, שתיארה את הסכנות הגוברות נגד ישראל, עיסקת הנשק הצ'כית מצרית, וחדירות ה"פדאיון". את הקמת הפיקוד הערבי המשולש של מצרים, סוריה וירדן תיאר הרצוג כ"יצירת טבעת פלדה סביב גבולות ישראל". הרצוג שקד במיוחד על הפיסקה המסכמת, והעיקרית, באיגרת:

"תהיה זו מעילה בחובתה הראשית מצד ממשלתי [ממשלת בן-גוריון] אם לא תנקוט בכל האמצעים האפשריים להבטיח כי המדיניות המוצהרת של שליטי ערב לחסל את ישראל בכוח - תיעשה לאל. ממשלתי פונה לעם בישראל למזג עירנות ושקט. אני בטוח, כי בעושר נסיונך הצבאי הנרחב תדע להעריך הסכנה הגדולה והרת-הגורל שבה אנו מוצאים עצמנו."

זו היתה הפיסקה שנועדה שלא להוליך שולל את נשיא ארצות-הברית. ישראל לא התחייבה שלא לפתוח במלחמה.

ברגע שאישר בן-גוריון את הטיוטה, העביר אותה הרצוג למזכירת ראש-הממשלה, שעבדה באותו היום בבית בן-גוריון, כדי שתדפיס אותה ותעביר אותה לשגריר ארצות-הברית.

אולם כאשר ירד יעקב הרצוג לקומת הקרקע של הבית, נמסר לו שהשגריר לאוסון טילפן וביקש לראותו בדחיפות. הרצוג נסע מייד לשגרירות האמריקנית, והורה לעוזריו של בן-גוריון להעביר אליו את האיגרת המודפסת ברגע שתהיה מוכנה.

במשרדו שבשגרירות, הראה לאוסון להרצוג מברק שקיבל משר החוץ ג'ון פוסטר דאלס, ובו הוראה לפנות בהקדם את כל האזרחים האמריקנים מישראל. פירוש הדבר היה שארצות-הברית צופה פתיחתה של מלחמה קרובה. לאוסון ביקש את עזרת ממשלת ישראל בפינוי האזרחים האמריקנים, והרצוג הבטיחוֹ שאגף הנספחים הצבאיים של צה"ל יעמוד לרשות הנספחות הצבאית של ארצות-הברית בארץ.

השגריר האמריקני שאל בעצבנות היכן איגרת התשובה של בן-גוריון לנשיא ארצות-הברית. לאוסון כנראה חשש, כי הדחייה במתן התשובה נובעת מסחבת מכוּונת. האיגרת נמסרה להדפסה, אמר הרצוג, ולמען האמת, הוא מתפלא שהיא לא הגיעה עדיין לשגרירות. כדי להסיר ספקות, נטל את שפופרת הטלפון, והתקשר למזכירתו של בן-גוריון. הוא דיבר אליה באנגלית כדי שהשגריר יעקוב אחר השיחה.

המזכירה הנרגשת סיפרה לו שנפלה טעות בהדפסה, ומאחר שאין ברשותה מחק של דיו מכונת-כתיבה, שלחה מישהו לקנות מחק. האיש עוד לא חזר, אמרה המזכירה.

אין דבר, אמר לה הרצוג, "תשלחי את האיגרת כמות שהיא, מתוקנת בכתב-יד."

אבל המזכירה נתקפדה. אין לה סמכות לכך, הכריזה, "וכל עוד אני מזכירת ראש-הממשלה, לא ייצא מתחת ידי מכתב ראש-ממשלה לקוי מבחינת התקתוק."23

כדי למנוע פריצת משבר דיפלומטי בגלל מחסור במחק, גייס הרצוג את מיטב כשרון השכנוע שלו, והסביר בסבלנות למזכירה כי שגריר ארצות-הברית יעביר את נוסח האיגרת בצורת מברק לארצות-הברית, כך שאיש לא יבחין בטעות ההדפסה, ואילו האיגרת המודפסת בכתיב מלא תישלח רק מאוחר יותר, עד אז תספיק לתקן את כל השגיאות. אבל עכשיו, נא לשלוח לשגרירות את האיגרת כמות שהיא.

לבסוף נתרצתה המזכירה, והאיגרת הגיעה ליעדה בשלום.

מהשגרירות נסע יעקב הרצוג למשרד הביטחון. הוא הציע לעוזריו של בן-גוריון לנקוט מייד שני צעדים: לשלוח מברק לאבא אבן, שגריר ישראל בוושינגטון (ששימש בו-זמנית גם שגריר ישראל באו"ם), כדי שיכניס אותו בסוד המבצע המתקרב; ולהכין הודעה מדינית על הפעולה.

נחמיה ארגוב פסל מייד את ההצעה הראשונה. אף שגריר לא צריך לדעת על תוכנית המבצע, פסק, ואסור לשלוח מברק, אפילו מוצפן, שמא ייקלט ויפוענח על-ידי זרים. ביום הקודם שיגר אבן דיווח מפורט על שיחה שקיים עם שר החוץ ג'ון פוסטר דאלס, שהאיץ בו כי ישראל תימנע מפעולות שיסכנו את השלום. אבן סיים את דיווחו בשאלה: "מה הולך לקרות?" אולם על-פי החלטת בן-גוריון ומקורביו, לא זכה למענה על שאלתו, ולא הוכנס בסוד המבצע. (להחלטה זו היה ספח אומלל: אבן, שלא ידע על המבצע, נפגש ב29- באוקטובר עם עוזר שר החוץ האמריקני ראונטרי, וניסה כמיטב יכולתו לשכנעו שאין לישראל שום כוונות תוקפניות. באמצע דבריו נכנסה פנימה מזכירתו של ראונטרי, ובידה מברק של סוכנות ידיעות שבישר על צניחת חיילי צה"ל בסיני. ראונטרי עיין במברק, והעיר לאבן, "אדוני השגריר, נדמה לי שהשיחה שלנו הפכה עכשיו לאקדמית...")

אשר להודעה המדינית, גילה הרצוג להפתעתו שאיש לא חשב על הכנת הודעה כזו. כשהעלה את השאלה, אמר לו נחמיה ארגוב שבשעה 16:30 תיערך התייעצות בבית בן-גוריון, וכדאי שיעקב יכין נקודות להודעה מדינית.

ההתייעצות נערכה ליד מיטתו של בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל, ראש אמ"ן האלוף יהושפט הרכבי, נציג שירות הביטחון יצחק נבון ויעקב הרצוג. בדיון התגלע ויכוח בין הרצוג לדיין, בשאלה מי יוציא את ההודעה על תחילת מערכת סיני. דיין תבע שזה יהיה דובר צה"ל, הרצוג דרש שזה יהיה משרד החוץ. לבסוף פסק בן-גוריון, שדובר צה"ל יפרסם את ההודעה על המבצע הצבאי, ואילו משרד החוץ יוציא הודעה מדינית רשמית. דיין מסר שהודעת דובר צה"ל על הפשיטה בקרבת תעלת סואץ תפורסם בשעה 20:20. היה ברור שההודעה המדינית לא תהיה מוכנה עד אותה שעה. עד שהשלים הרצוג את ניסוח ההודעה, יחד עם סמנכ"ל משרד החוץ ארתור לוריא; עד שהעביר את הטיוטה לשמעון פרס, וקיבל את אישורה של גולדה מאיר; ועד שתורגמה - היתה כבר השעה 22:30. באותן שעתיים שחלפו בין שתי ההודעות תהה העולם על כוונותיה המדיניות של ישראל בפעולתה.

הפעולה אכן נפתחה בשעה היעודה, 17:00, כאשר 395 צנחנים בפיקודו של רב-סרן רפאל איתן (רפול) צנחו בכניסה המזרחית למעבר המיתלה, כמה עשרות קילומטרים מתעלת סואץ; באותה עת פרץ טור משוריין דרך הגבול המצרי ומשטרת כונתילה, ודהר מערבה בסיני כדי להתחבר עם הצנחנים; טור אחר חדר למצרים באזור קסיימה.

דובר צה"ל פירסם הודעה לקונית על כוחות ישראליים אשר "נכנסו ופגעו ביחידות פדאיון" בראס אל-נקב וכונתילה "ותפסו עמדות מערבית מצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ".

כעבור שעתיים פורסמה ההודעה המדינית, שניסחו הרצוג ולוריא. זו היתה מלאכת מחשבת של גמישות דיפלומטית. היא הציגה את פעולת צה"ל בסיני כפעולת תגמול גדולה, שאחת ממטרותיה היא ביעור קיני ה"פדאיון", אולם גם דיברה על זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובכך הותירה פתח להצדקת המשך הפעולות הצבאיות. הלשון הזהירה וההצגה של המבצע כפעולת תגמול נועדו להקדים רפואה למכה, שמא ימנעו הארגונים הבינלאומיים את המשך מתקפתה של ישראל, ויעצרו אותה כבר ביום הראשון ללחימה, או שמא לא ימלאו הצרפתים והבריטים את התחייבותם ולא יתערבו בלחימה באזור, ואז תוכל ישראל לטעון שמלכתחילה תוכנן כל המבצע כפעולה קצרה ומוגבלת.

את היום הסוער הזה נעלה מסיבת עתונאים שערכו פרס והרצוג בשעה 1:00 אחר חצות. השניים נאלצו להתמודד עם שאלות "נוקבות במיוחד" של העיתונות הבינלאומית.

בתוך אותה סערה התחוללה פרשה שזיעזעה את מנהיגי המדינה, ואת יעקב הרצוג - הטֶבח בכפר קאסם. באותו כפר ערבי, בשטח ישראל, ירו אנשי משמר-הגבול למוות ב43- ערבים ישראלים שלווים ששבו מעבודתם בשדה, מבלי לדעת שבינתיים הוטל עוצר על כפרם. "בחילה אחזה אותנו וכן את אנשי הביטחון כששמענו על המקרה המתועב," כתב הרצוג כעבור כמה שבועות. "עלינו בהחלט להודות בכך שדבר-מה לא בסדר אם צעירים יהודים מסוגלים למעשה כזה."24 (בתום מבצע סיני הועמדו האחראים לטבח בכפר קאסם לדין, והוטלו עליהם עונשי מאסר ארוכים).

למחרת היום, בהתאם להסכם סוור, פורסם האולטימטום הבריטי-צרפתי לישראל ולמצרים. האולטימטום עורר זעם רב בארצות-הברית, שכן האמריקנים תפשו מייד את הקשר בין ההתקפה הישראלית לבין צעדי צרפת ואנגליה. שתיהן היו בעלות-בריתה הקרובות ביותר של ארצות-הברית, והנה, הסתבר שהן נכנסו לברית חשאית עם ישראל מאחורי גבו של אייזנהואר. בגלל הזעם הרב נגד ה"הונאה", ניתק למעשה משרד החוץ האמריקני כל קשר דיפלומטי עם ישראל במהלך ימי הלחימה.

ה30- באוקטובר היה היום שממנו חשש בן-גוריון ביותר. באותו יום היתה ישראל צריכה לשאת לבדה בכל כובד המערכה. בן-גוריון חרד מהפצצות מצריות על ערי ישראל. הוא חשש גם מפני עיכובים בפרסום האולטימטום הבריטי-צרפתי, והטיל ספק בנחישותו של אנתוני אידן, ראש-ממשלת אנגליה.

אולם חששותיו היו מוגזמים. להוציא נסיון סרק של 'איליושין' מצרי בודד להפציץ שדה בדרום, לא תקפו המצרים את שטח ישראל; ואילו הבריטים והצרפתים אכן פירסמו את האולטימטום שלהם לישראל ולמצרים. בשעה 22:30 התייצב שוב יעקב הרצוג בביתו של בן-גוריון, ובידו נוסח האולטימטום הצרפתי-בריטי. את נוסח האולטימטום הביא אליו שגריר אנגליה בישראל. עכשיו צריך היה לנסח תשובה לאולטימטום הזה. יעקב הזדרז והכין טיוטה לאישורו של בן-גוריון. הוא מצא את ראש-הממשלה ללא חום, אך שוכב במיטתו. לידו היה מונח ספר של הרמב"ם. הרצוג ביקש מבן-גוריון שיקרא ויאשר את טיוטת התשובה שהכין. השעה היתה מאוחרת, וכל רגע יקר.

להפתעתו, גילה יעקב שלבן-גוריון לא אצה הדרך. הוא הזמין את הרצוג לשבת, ופתח בשיחה על...הלכות עבדים ב"יד החזקה" של הרמב"ם. הרצוג הביט בו בתדהמה. העולם מחכה, בסיני סוערים קרבות, ו"הזקן" שח לו בהלכות עבדים. הוא העיר לעומתו, שהכנת התשובה לאולטימטום היא "דבר בוער".25

אולם בן-גוריון המשיך בשלו. הוא מיאן לשנות את הנושא, והמשיך לשוחח ולשאול על כתבי הרמב"ם.

הרצוג ענה לו בפיזור-נפש, תוך מצוקה ומתח רב. שוב ושוב ביקש מבן-גוריון להתפנות לעניין החשוב באמת, ושוב הוטל אל חיקו של הרמב"ם. הוא הרגיש שהוא יושב על מחטים. "עניתי על שאלותיו כמיטב יכולתי," סיפר הרצוג, "וכל אותה עת ניסיתי בקוצר-רוח להמריץ אותו להתייחס לניירות שהיו עימי - אך הוא פשוט התעלם מהפצרותי."26

רק אחרי כעשר דקות של שיחה, "נראה שביב בעיניו" של ראש-הממשלה. בן-גוריון הזדקף, לפתע מעשי וענייני. הוא הפך את הספר. "תן לי הניירות!" אמר להרצוג, חטף את המסמכים מ"ידיו הרועדות", וקרא בעיון את נוסח האולטימטום ואת הצעת התשובה. הרצוג הבין שלשיחה על הרמב"ם היתה מטרה מוסווית: "באותן עשר דקות, שלכאורה לא היה להן קץ, ניסה לברר לעצמו אל-נכון שאומנם הוא שליט במצב ושיוכל לקרוא את המסמכים מתוך רוגע ושלווה גמורה."27

אישית התמוגג הרצוג מחוויה אחרת, שהיתה לה משמעות עמוקה לגביו. "תאר לעצמך," אמר ליצחק נבון לאחר מכן. "אני במשרדי, מולי יושב השגריר האנגלי, ואני עם רגליים על השולחן ועם שלייקעס. עד לפני כמה זמן אנגליה היתה השליט והכובש שלנו - והנה היום אנחנו יושבים ומגלגלים שיחה על פעולה צבאית משותפת. מה משמעות האולטימטום, איך נפעל בעקבותיו... היה לי קשה להאמין. וחשתי באותו רגע שהנה, אנחנו מדינה עצמאית!"28

*

וכך, לפתע, הוטל יעקב הרצוג למרכז הזירה המדינית והבטחונית. הוא הפך ליועצו המדיני של דוד בן-גוריון במהלך מלחמת סיני ובחודשים הקשים שלאחריה. הנטל של ניהול המערכה המדינית הועמס כמעט באופן בלעדי על כתפיו. הרצוג הפך שותף לסודות הכמוסים ביותר, הוא זכה לפתע למעמד שאף פקיד בכיר במשרד החוץ לא הגיע אליו. אומנם, כראש מחלקת ארצות-הברית במשרד החוץ היה שותף גם בעבר לדיונים ולהכרעות מדיניות; עם זאת, הוא היה טירון יחסי במשרד החוץ, ועבד שם כשנתיים בסך הכול. לפתע, בסערת המלחמה, הוקפץ מעל ראשי ותיקים ובכירים ממנו - מנכ"ל המשרד וראשי מחלקות וסמנכ"לים חשובים, ונהיה לאיש אמונו של ראש-הממשלה. גולדה מאיר נשארה בירושלים, לא השתתפה בהתייעצויות היומיומיות, והותירה את השטח לפעילותו הבלעדית של הרצוג. עמיתיו של הרצוג במשרד החוץ בוודאי לא רוו נחת ממעמדו החדש.

הוא גם השתלב היטב במעגלים הפנימיים שסביב בן-גוריון. אפשר היה להניח שכאזרח, דיפלומט, מחויט ומעונב, אנגלוסכסי במוצאו - הוא היה יליד אירלנד - ודתי בנוסף לכול, יתקשה עד מאוד לתפקד בחבורת אנשי הביטחון, ה"ביצועיסטים" והקצינים שסביב בן-גוריון. אך ההיפך היה הנכון. ברוחו הטובה, בחוש ההומור שלו, בשלווה שבה פעל בתנאי לחץ ובעיקר בעצתו החכמה, התחבב הרצוג על החבורה והתקבל על-ידה באמון ובהערכה. כדברי יצחק נבון:

"איני זוכר מקרה, שבן-גוריון כל-כך התחשב בטיוטה שהגיש לו מישהו, כמו במקרה שאירע עם יעקב הרצוג. יעקב הרצוג הגיש טיוטה. הוא היה עובר על זה, מסתכל, ובדרך כלל היה מאשר זאת, מכניס שינוי פה ושם. הרבה פעמים היה אומר, 'הבחור הזה, יש לו הרבה שכל... הבחור הזה פיקח, הבחור הזה יש לו שכל'. עם השנים כבר קרא לו 'בחור מצוין, בחור נפלא'. אני העדפתי שהקשר יהיה ישיר בינו ובין בן-גוריון. כולנו העדפנו [זאת], גם בן-גוריון וגם אני, שצריך הייתי לשמור על בן-גוריון; לא שמרתי עליו מפני הרצוג."29

במהלך כל ימי המלחמה לא מש יעקב מדוד בן-גוריון, העלה נושאים שחייבו טיפול מיידי, יזם תגובות, חיבר הודעות ואיגרות מדיניות. שדרים ואיגרות בהולים שהגיעו ממנהיגי העולם וממוסדות האו"ם עברו דרכו, והוא ניתח את משמעותם עבור ראשי המדינה. חלק גדול מעבודתו עשה הרצוג בלילות, לאחר שהיה מבקר במשרדי החוץ והביטחון ובבית בן-גוריון, ומסיים במשרדו שבקריה. פנינה נשארה בירושלים. "הייתי לבד עם שתי תינוקות," סיפרה פנינה, "ויום אחד הוא צילצל והזמין אותי לבוא לתל-אביב ליום אחד. היה לו חדר במלון 'דן'."30

ובינתיים סערה המערכה. צרפת ובריטניה שיתקו באמצעות הטלת וטו את פעילות מועצת הביטחון של האו"ם, כדי לאפשר את השלמת המערכה הצבאית. אולם המזכיר הכללי של האו"ם, דאג המרשלד, עקף את המועצה המשותקת, וכינס את עצרת האו"ם שבפניה הובאו הצעות החלטה קשות נגד ישראל ובעלות-בריתה. בזכות הגוש האפרו-אסייני והגוש הסובייטי, ולנוכח המבוכה והמחלוקת במחנה המערבי, הפכה עצרת האו"ם לגורם עוין ופעיל נגד ישראל. על יעקב הרצוג היה לשקול את הסכנות בחזית מדינית זו, ואת חופש הפעולה של ישראל על אף מטר הגינויים והאזהרות שזרם ממושב האו"ם בניו-יורק.

הרצוג גם קיים את הקשר השוטף עם שגרירות ארצות-הברית. הוא היה צריך לנסח תגובות לצעדי הלחץ האמריקניים השונים, שכללו פניות עקיפות וישירות של הנשיא לישראל באמצעות עוזרו, שרמן אדמס, והמנהיג הציוני האמריקני הרב אבא הילל סילבר. בן-גוריון התעלם מאותן פניות, על אף המלצותיו החוזרות ונשנות של השגריר אבא אבן כי יתחשב בהן.

כשנודע להרצוג שהצי השישי האדיר של צבא ארצות-הברית בדרך לארץ, כדי לפנות את האזרחים האמריקנים, מצא דרך לשכנע את הנספח הצבאי של ארצות-הברית שהפגנת הכוח הזו תעיד דווקא על בהלה בצד האמריקני. הפנייה הועברה למפקד הצי השישי, שהשתכנע בהגיונה, והחליט לשלוח לארץ שתי ספינות בלבד.31

היו אלה ימים סוערים ומלהיבים. מסע ישראל בסיני היה רצוף נצחונות. ב5- בנובמבר 1956 הניפה חטיבה 9 את דגל ישראל בשארם א-שיח', ובכך תם מבצע סיני. כל חצי-האי היה בידי צה"ל.

שונה היה גורלו של המבצע הצרפתי-בריטי. הוא התנהל בהיסוס ובעצלתיים, ורק ב5- בנובמבר נחתו כוחות הפלישה באזור התעלה. אולם עוד קודם לכן קיבלה עצרת האו"ם החלטה על הפסקת הקרבות ועל הקמת כוח חירום של האו"ם. צרפת ובריטניה הפסיקו את התקדמותן תוך פחות מיממה. המבצע שלהן הסתיים בכישלון חרוץ.

ישראל, לעומת זאת, חגגה וצהלה, ואף דוד בן-גוריון, שהיה זהיר ביותר בהתבטאויותיו, כשל בלשונו. ב7- בנובמבר נשא נאום ניצחון בכנסת, ודיבר על "מעמד סיני שנתחדש בימינו אלה". הוא קבע בנאומו התקיף שהסכם שביתת-הנשק עם מצרים מת ונקבר, ויחד עימו בוטלו קווי שביתת-הנשק בין ישראל ומצרים. ישראל מבקשת עתה לכונן שלום של ממש עם מצרים, הכריז בן-גוריון, והדגיש שאין שום סכסוך בינה לבין העם המצרי. ישראל הציעה משא-ומתן לשלום גם עם שאר מדינות ערב, והתחייבה שלא להילחם בשום מדינה ערבית אם לא תותקף על-ידה. בן-גוריון לא דיבר על כוונותיו הטריטוריאליות, אולם הדגיש שישראל לא תסכים שכוח זר כלשהו יוצב בשטחה או באחד השטחים המוחזקים על-ידה.

היה זה נאומו של מנצח, שסבר כי מעמדו החדש יקל עליו לעשות שלום עם שכניו. הרצוג סבר שזהו נאום קשוח, וראה בו "טעות גסה". כשקרא את עיקרי הנאום בביתו של בן-גוריון יום לפני שהושמע, ניסה להזהיר את ראש-הממשלה מפני הרושם הקשה שדבריו יעוררו בחוץ-לארץ. "אולם רוחו של בן-גוריון לא היתה לוויכוחים", העיר בצער.32

יחד עם זאת, אמר הרצוג בדברי הסבר מאוחרים יותר:

"יש לקרוא את הנאום הזה על רקע אווירת הימים ההם. בן-גוריון, וכמוהו כל עם ישראל, סברו שיש לשים קץ אחת ולתמיד לאותו חלום בלהות של התקפות 'פדאיון', איומי השמדה ועוד. אנחנו נאבקנו עבור הישג אדיר - שלום. לולא ההתערבות הצרפתית-בריטית, ישראל היתה מגשימה את המטרה הזאת."33

לשיא התלהבותו שגבלה בהתרברבות, הגיע בן-גוריון באיגרת ששלח לחיילי חטיבה 9, בה הכריז: "קמה מלכות ישראל השלישית!"

"היינו שיכורי ניצחון," רשם הרצוג על הדברים הללו, "והיינו נחושים להשיג ניצחון לפני שניסוג."34 הרצוג גם היה נרגש מהמרכיב היהודי בתגובת העם בישראל לתוצאות המבצע - ניצחון לאחר אלפי שנים של תבוסה ושעבוד.

*

אולם כגודל תחושת הניצחון באותו יום - כן היה גודל תחושת התבוסה והחרדה שפשטה בקרב מנהיגי ישראל למחרת היום, ה8- בנובמבר.

בתוך זמן קצר השתנה המצב בעולם:

ברית-המועצות היתה עסוקה עד כה בדיכוי מרד עממי אנטי-קומוניסטי בהונגריה, שפרץ ימים אחדים לפני כן, אולם ב4- בנובמבר מחצו הסובייטים את המורדים באכזריות רבה, ועכשיו היו ידיהם פנויות לטפל במזרח-התיכון.

בינתיים נערכו הבחירות לנשיאות ארצות-הברית, ואייזנהואר נבחר ברוב מוחץ לכהונה שנייה. גם הוא היה עכשיו יותר חופשי לפעול לחיסול המשבר.

עצרת האו"ם, בהנהגת הגוש האפרו-אסייני, ומזכיר האו"ם דאג המרשלד, הפעילו גם הם לחץ כבד על ישראל. העצרת קיבלה החלטה שעל ישראל לסגת מייד משטח סיני. העצרת החליטה להקים כוח או"ם, שיתפוס את מקומם של הכוחות הזרים אשר פלשו לשטח מצרים.

נשיא ברית-המועצות, המרשל בולגנין, שיגר לצרפת, אנגליה וישראל איגרות בלשון חריפה ומאיימת. באיגרות לצרפת ולבריטניה היו כלולים רמזים על סכנה של פריצת מלחמת-עולם. באיגרת לראש-ממשלת ישראל מה5- בנובמבר, שנכתבה בלשון בוטה ועולבת, הועמד עצם קיומה של ישראל בסימן שאלה.

"ממשלת ישראל משחקת באופן נפשע ובלתי-אחראי בגורל העולם ובגורל עמה היא," הזהיר בולגנין באיגרתו. "היא זורעת איבה כזו למדינת ישראל בין עמי המזרח, אשר אינה יכולה אלא להשאיר רישומה על עתיד ישראל, ואשר מעמידה בסימן שאלה את עצם קיום ישראל בתור מדינה.

...ברגע זה נוקטת הממשלה הסובייטית אמצעים על מנת להפסיק את המלחמה ולרסן את התוקפים."

בן-גוריון היה נסער ומודאג. "האיגרת שכיבדני בה בולגנין," רשם לעצמו, "אילולא היה שמו חתום [עליה], הייתי יכול לחשוב שזו נכתבה על-ידי היטלר, ואין הבדל רב בין התליינים האלה. מדאיגה אותי [העובדה] כי זורם נשק סובייטי לסוריה, ויש לחשוב שהנשק מלווה 'מתנדבים'."35

בן-גוריון החליט לשגר את גולדה מאיר ושמעון פרס לפריז, כדי לבקש את עזרת השלטונות הצרפתיים. מנהיגיה של צרפת אומנם הבטיחו להתייצב לצד ישראל בכל אשר יש להם, אולם הזהירו מפני כוחם האדיר של הסובייטים, המצוידים בטילים ובנשק בלתי-קונבנציונלי.

ה8- בנובמבר הפך להיות יום מר ונורא, אחד הימים הקשים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. באותו יום, בעקבות האיגרת המאיימת של ברית-המועצות לישראל, נקרא שגריר ברית-המועצות בארץ לשוב למוסקבה. באותן שעות הוצף העולם בידיעות מדאיגות, שעוררו אימה בחוגים רחבים: חמש ספינות מלחמה סובייטיות ביקשו לעבור במצרי הדרדנלים ולהיכנס לים-התיכון; נמסר על בואן של שש צוללות סובייטיות ושל אנשי-צפרדע לאלכסנדריה; צנחנים סובייטים הועמדו בכוננות; לדברי מקורות של נאט"ו, טייסות סובייטיות חלפו מעל תורכיה בדרכן לסוריה; מטוס 'קנברה' בריטי הופל מעל סוריה, ומומחי ביון ראו בכך הוכחה כי מומחים סובייטים מפעילים כבר את מערכת ההגנה האווירית שם.

"הסובייטים אימצו מדיניות של לוחמה מוחלטת," רשם הרצוג ביומנו, וציין את הימים האחרונים כ"נקודת מפנה מכרעת". לדעתו, נחיתת הכוחות הצרפתיים-בריטיים והאיומים הסובייטיים "עוררו חרדה עמוקה מפני מלחמת-עולם". הוא התקשר כמה פעמים לאבן לניו-יורק, לבקשו כי ישוב ויצהיר לפני עצרת האו"ם שישראל קיבלה את הדרישה להפסקת אש בכל רחבי סיני.36 הצרפתים והבריטים נאלצו להפסיק את מתקפתם על מצרים, ולהודיע גם הם שהם מקבלים את הפסקת האש. אולם המשבר לא חלף. ישראל נתבעה להודיע, מייד, שכוחותיה ייסוגו מסיני.

בשעות הבוקר של ה8- בנובמבר הגיעה לידי בן-גוריון איגרת חריפה מאת הנשיא אייזנהואר, הראשונה מאז פרץ מבצע סיני. זו היתה איגרת קשה ללא תקדים ביחסי שתי המדינות.

"הובאו לתשומת ליבי," כתב אייזנהואר, "הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית.

עלי להגיד בגילוי לב, אדוני ראש-הממשלה, כי ארצות-הברית מתייחסת לידיעות אלה - במידה שהן נכונות - בדאגה עמוקה. כל החלטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים הדחופים הנעשים על-ידי האו"ם, להשיב השלום במזרח-התיכון, ועתידה להביא לידי הוקעת ישראל כמפרה העקרונות וההוראות של האו"ם... אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת האו"ם, ותודיע מייד על החלטתך. זה יהיה דבר מצער מאוד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בעניין חמור כזה הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בשיתוף הפעולה הידידותי בין שתי ארצותינו."

ראשי מחלקת המדינה האמריקנית, שמסרו את האיגרת לנציגי ישראל בוושינגטון, הוסיפו לכך בעל-פה כי מאחר שישראל מסכנת את שלום העולם, עלולה ממשלת ארצות-ברית לנקוט צעדים מעשיים נגד ישראל. תת-מזכיר המדינה, הרברט הובר, מנה בפני ציר ישראל בוושינגטון ראובן שילוח את האיומים האמריקניים על ישראל, אם תעמוד בסירובה לסגת: הפסקת כל עזרה ממשלתית ופרטית מארצות-הברית לישראל, כלומר כל עזרה שקיבלה ישראל מקרנות אמריקניות לסיוע חוץ, וכן את הכנסות 'המגבית היהודית המאוחדת' ומלווה ה'בונדס'; הטלת סנקציות על-ידי האו"ם, וכמו כן ייתכן גם גירוש מהאו"ם. לפי אחת הגרסאות, הבהירו האמריקנים כי לא יתערבו לטובת ישראל במקרה של התקפת "מתנדבים" סובייטים עליה.

גם מזכיר האו"ם דאג המרשלד קיים פגישות עם נציגי ישראל, והשמיע ספקות לגבי עתיד קיומה של מדינת ישראל. בביקורתו החריפה נתמך המרשלד על-ידי הגוש האפרו-אסייני, שהתייצב בזעם נגד ישראל.

אבן טילפן בדחיפות להרצוג, ומסר לו על איומי האמריקנים; הוא גם הריץ מברק לבן-גוריון:

"העולם מצפה במצב של מתיחות גדולה לתשובתך למכתב אייזנהואר. גוברות הפניות מחוגי יהודים ואחרים, וכולם מאיצים שתיסוג מנקודה ו' בנאומך מאתמול [שבה סירב בן-גוריון להצבת כוח בינלאומי בשטחים הכבושים]. ישנה הרגשה כללית, שנושאים הרי-גורל נתונים בידיך."

בן-גוריון הנסער רשם ביומנו:

"טילפן לי אבן, מלא פחדים. גם מברקיו זורעים אימה ופחד. הובר הזהיר את שילוח שינתקו כל הקשרים איתנו, יפסיקו כל עזרה, ואולי גם יגרשו אותנו מהאו"ם. כנראה, נפל עליהם פחד רוסיה. לפי הידיעות, זורם נשק רב עם 'מתנדבים' לסוריה."37

הפחד מפני מתקפה צבאית סובייטית נפל על העולם כולו. הידיעה המדאיגה ביותר הודלפה בפריז, כנראה על-ידי מקורות של סוכנות הביון המרכזית של ארצות-הברית: ברית-המועצות מתכוונת להרוס את ישראל כליל במתקפה מסיבית בתוך 24 שעות.

גם בן-גוריון נתפס לבהלה, על אף שהסתיר זאת ממקורביו.

"היה זה יום בלהות," רשם ביומנו. "מרומא, מפריז ומוושינגטון רודפות זו את זו ידיעות על זרם מטוסים ו'מתנדבים' סובייטים לסוריה, על הבטחה להפציץ את ישראל - שדות-התעופה, הערים ועוד, אם הסורים והירדנים ייצאו למלחמה בנו... יש, אולי, הרבה מהגוזמה בידיעות אלה, אבל איגרתו של בולגנין אלי - מכתב שראוי היה להיכתב על-ידי היטלר - והשתוללות הטנקים הרוסיים בהונגריה, מעידים מה נאצים קומוניסטים אלה מסוגלים לעשות."38

מנהיגי ישראל היו ברובם המומים מן הממדים העולמיים שאליהם הידרדר המשבר, ומן הסכנה המוחשית למלחמת-עולם שהתפתחה מתוך סכסוך אזורי בין ישראל ומצרים. הם ידעו איך לטפל במצרים, ואיך להרוויח זמן בוויכוח עם ארצות-הברית. אולם הם לא ידעו איך לעמוד מול סכסוך עולמי, מול הלחץ המשולב של שתי מעצמות-העל, ומול הסכנה שברית-המועצות האדירה תממש את איומה ותפעל להשמדת מדינת ישראל. גם החלטת הצרפתים והבריטים להפסיק את האש ולסגת פעלה לרעת ישראל. "התהום של הבלתי-נודע נפערה לפני ישראל," רשם הרצוג, "ומנהיגיה נרתעו לאחור."39

זו היתה תחושה קשה במיוחד, מאחר שישראל הרגישה שהיא ניצבת לבדה מול העולם כולו. הרצוג ראה כיצד ישראל הופכת ליעד של מלחמת-עצבים עזה, כשמזכיר האו"ם, דאג המרשלד, האמריקנים והסובייטים מפעילים עליה לחץ כבד.

הלחצים הבינלאומיים, ובעיקר איומיה של ברית-המועצות וצילה האימתני של מלחמת-עולם, עירערו את עמידתו התקיפה של בן-גוריון. התקווה היחידה שנותרה לו היתה כי יוכל להסביר לאייזנהואר את המצב לאשורו, ולהשיג את הבנתו ותמיכתו. כשהגיע האולטימטום האמריקני לירושלים, התקשר בן-גוריון מייד עם אבא אבן, והציע לבוא לוושינגטון ולהיפגש עם הנשיא. הוא רצה להסביר לאייזנהואר את מצבה של ישראל ולבקש את תמיכתו בתוכנית של נסיגה תמורת משא-ומתן לשלום. אבל אבן השיב שבוושינגטון השתררה אווירה עוינת לישראל, ופגישה עם הנשיא היא בלתי-אפשרית.

בן-גוריון הבין כי אין לו ברירה. "הוא הרכין ראשו באומץ-לב למציאות." נזכר יעקב הרצוג, "והסכים לסגת - בלי הסכם שלום."40

בן-גוריון קיים שיחה דחופה עם גולדה מאיר, וזימן את חבריו להתייעצויות, לאחר מכן קרא אליו גם את ראשי מפלגות האופוזיציה, להעמידם על חומרת המצב. תחושה של בדידות נוראה העיקה על כל המשתתפים. במהלך היום הופיע לפתע בלשכת בן-גוריון נשיא המדינה יצחק בן-צבי. היה זה צעד ללא תקדים, אשר הותיר רושם רב על כל מי שהיה בלשכה באותה עת.41

במשרדו של ראש-הממשלה התרוצצו יועצים ופקידים עצבניים, ערכו התייעצויות חטופות באווירה קודרת, רוויית מתח וחששות. הטלפונים צילצלו ללא הרף, ומברקים מקצווי תבל הביאו בשורות איוב. אחר-הצהריים הוגשו רשמית לבן-גוריון האולטימטומים של ארצות-הברית וברית-המועצות. השדרים נמסרו ליעקב הרצוג, כדי שיפרש את משמעותם. "השדרים מאייזנהואר ומבולגנין עברו את המסננת של יעקב הרצוג," נזכר יצחק נבון. "[הוא הכין] טיוטות לתשובות, איך לפרש את הידיעה הזאת ואיך לפרש את המכתב הזה."42

הרצוג העריך את הדיווחים והאיומים בקור-רוח, והגיע למסקנה שהעולם אינו כה קרוב למלחמה.43 אולם על רקע הלחצים הבינלאומיים הגוברים, זימן בן-גוריון ישיבת ממשלה, שנועדה להכריע אם לסגת מסיני ללא שלום. על-פי הנחיות בן-גוריון, הכין יעקב הרצוג מכתבי תשובה לבולגנין ולאייזנהואר. המכתב לבולגנין היה קר וגאה, ולא כלל שום התחייבות לנסיגה:

"הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר היתה הכרח של הגנה עצמית, ולא פעולה לפי רצון זר, כפי שהוגד לך. בהיענותנו לקריאת עצרת האו"ם הפסקנו האש... אנו מוכנים להיכנס מייד למשא-ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף פעולה, בלי כל תנאים מוקדמים ובלי כל כפייה... אני חייב להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל הכלול באיגרתך. מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על-ידי צרכינו החיוניים ועל-ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה."

"בן-גוריון נבהל מאיומי הרוסים, אך החליט להיכנע דווקא לאמריקנים," כתב אחד ממכריו. ואכן, את נכונותו לסגת גילה בן-גוריון במכתבו לאייזנהואר. אך גם את זאת עשה תוך מאבק וניסיון נואש של הרגע האחרון להבטיח הישגים מסוימים לישראל. גם לאחר שהחליט בן-גוריון לסגת, פתח במאמץ להאט את הנסיגה. מכאן הבין שהוא חייב להודיע כבר היום על נכונותו לסגת, כדי לפרק את מטען הנפץ שאיים על ישראל, ולהפיג את ההיסטריה באו"ם ובוושינגטון. בסתר ליבו עדיין לא ויתר על שאיפתו לספח לישראל לפחות את מצרי טיראן ואולי את רצועת עזה. אולם באותן שעות גורליות רצה, קודם כול, למנוע נסיגה של כוחות צה"ל ללא תמורה כלשהי.

את הנוסחה הגואלת הביא לו יעקב הרצוג. "אני המלצתי בפני בן-גוריון ש[החלטת הנסיגה של הממשלה] תכלול 'תיאום עם כוח או"ם'."44 הרצוג שאף להשיג התחייבות מהאו"ם, כי בנסיגתו יוחלף צה"ל בכוח בינלאומי ולא בצבא מצרים; ואילו מארצות-הברית רצה להשיג הבטחה, כי תפעל להסדר סופי של שלום במזרח-התיכון.

בן-גוריון קיבל את עצתו, והטיל על יעקב את המשימה הבלתי-אפשרית הזו.

ישיבת הממשלה נפתחה בשעה 17:00 ונמשכה כחמש שעות. הרצוג הבחין בפחד מפני מלחמת-עולם שירד על רבים משרי הממשלה.45 לקראת השעה 21:00 התקבלה החלטה לסגת. בינתיים גם הגיעו טכנאים מ'קול ישראל' כדי להעביר שידור חי של בן-גוריון לאומה. השידור נועד תחילה לשעה שמונה, נדחה לתשע, וכן הלאה. סיבת העיכוב היתה פשוטה: בן-גוריון סירב לסגת ללא תמורה. הוא ביקש להשהות את הנסיגה ככל שניתן, גם כדי לתת שהות לעולם להירגע מהבהלה של מלחמה קרובה, וגם כדי לנסות להציל חלק מפירות מבצע סיני. הוא רצה להתנות את הנסיגה המלאה של ישראל מסיני בסידורים מתאימים שייעשו עם כוח החירום של האו"ם.

בן-גוריון יצא מישיבת הממשלה, והורה להרצוג לטלפן לאבן, ולברר איתו אם האווירה בוושינגטון ובאו"ם נוחה להתניית הנסיגה בסידורים ראויים שיעשה האו"ם לכניסת כוח החירום לאזור.

לקראת השעה תשע בערב, באווירה הגובלת בפניקה ששררה בלשכת ראש-הממשלה, התיישב הרצוג ליד הטלפון, והחל לערוך בשלווה את בירוריו בחוץ-לארץ. הוא נאחז בפסוק ממברק קודם של אבן, בו הציע השגריר כי ישראל תודיע על רצונה לסגת "כאשר ייעשו סידורים משביעי רצון עם הכוח הבינלאומי העומד להיכנס לאזור התעלה". הרצוג טילפן לאבן, וביקש ממנו לבדוק אם ניתן להשיג הבטחה שכזו. אבא אבן ביקש שהות כדי להשיב על השאלה. בכך למעשה הטיל בן-גוריון על הרצוג, בתל-אביב, ועל אבא אבן, בניו-יורק, לנהל משא-ומתן עם ארצות-הברית ועם מנהיגי האו"ם, כדי להבטיח לישראל הישגים ממשיים; או לפחות להרוויח זמן עד הנסיגה הממשית, זמן שינוצל למאבק מדיני על השגת חלק מיעדיה של ישראל.

"הממשלה עמדה בפני השאלה," סיפר אבא אבן לימים, "האם הלחץ הוא כל-כך חזק, האם האיומים הסובייטיים הם כה רציניים, עד שאין לנו אלא לקום ולסגת ללא תמורה כלשהי, ללא כל מאמץ בכל זאת להציל משהו מן הנסיגה. והשאלה הזאת התמקדה בשתי נוסחאות. נוסחה אחת שהיתה אומרת: ישראל מְפַנה את כוחותיה מסיני ומעזה, נקודה. אילו נתקבל הנוסח הזה, היינו יוצאים באמצע נובמבר בלי כניסתו של כוח האו"ם ברצועת עזה, על מנת למנוע הסתננויות, ובלי הצבת צבא האו"ם... בשארם א-שיח', תוך הפיכת הנקודה הבודדת הזאת לאינטרס ימי ומסחרי גדול.

"היתה נוסחה אחרת: נודיע שנהיה מוכנים לפנות את סיני ואת עזה, כאשר ייקבעו הסדרים משביעי רצון להצבתו של כוח האו"ם. הממשלה היתה נתונה בלבטים, איך אפשר להציע את ההצעה המסויגת, שמא זה יזמין את ההתנפלות הפיזית של ברית-המועצות, בלי שיהיה לנו גיבוי אמריקני. והדיון נמשך ונמשך. והיה רעיון ליעקב על מנת לחלץ את הממשלה. הוא אמר, אנחנו יושבים כאן, אנחנו לא בקשר עם הגורמים הבינלאומיים, נטיל על השגריר בוושינגטון לבדוק מה תהיה התוצאה של ההצעה הגואלת, אולי בכל זאת אפשר להציל משהו. הוא ניסח לי מברק, הוא אמר יש שתי נוסחאות. בן-גוריון ממתין לשדר, בידך הדבר, על-ידי כל מיני מגעים, אני יודע מה גדולה האחריות."46

המשך חילופי השדרים של הרצוג עם אבן עבר לשיחה טלפונית ביניהם. אבן השיב לו, "יעקב, זה יפה מאוד, אך מה יהיה אם אכריע בעד הנוסח המסויג, ויתנפלו עלינו גויי הארצות, וכל שכר הכרעה ייצא בהפסדה. אתה אומר לי להתייעץ, אני מתחיל בהתייעצות עם יעקב הרצוג. ומשם אני אלך לדאלס... אני רוצה לשאול מה דעתך?"

יעקב השיב לו בדחילו ורחימו, "אני בכל זאת בעד הנוסח השני, שאולי מסוכן, אבל אם זה יעלה יפה, הרי הקורבנות שהקרבנו לא היו לשווא, ונוכל להציל משהו."47

הרצוג ניהל את שיחותיו הטלפוניות מתוך הגומחה הקטנה שליד לשכת ראש-הממשלה. במשך שעות ניהל שיחות מרתוניות עם גיסו של אחיו אבא אבן [אבא אבן ואחיו הבכור של יעקב, חיים הרצוג, היו נשואים לשתי אחיות, סוזי ואורה]. יעקב שמר על "קור-רוח ושקט מופתיים".48 אבן אמר לו שהוא חייב להביא את ההצעה בפני דאלס, ולבחון את תגובת ארצות-הברית; וזה, אמר, יקח זמן.

בעוד שסביב התהלכו שרים עצבניים, ובחלקם מפוחדים, רכן יעקב בשלווה מעל שפופרת הטלפון. הוא ואבן קבעו לעצמם "צופן" פרטי משלהם, בו זכה כל אחד ממנהיגי אומות העולם לשֵם מן המסורת היהודית. "שני הגיסים הללו התלחשו בטלפון על פרעה, והמן, ומרדכי, ואחשוורוש," סיפר יצחק נבון. "אף אחד לא הבין על מה הם מדברים, ומי זה המן ומי זה אחשוורוש... הם דיברו בעברית מוזרה מאוד, שצריך להבין הרבה פסוקים מן התורה כדי לדעת על מה הם מדברים. 'תגיד להם ברחל בתך ולא ברחל בתך', כל מיני פסוקים וסימנים. הרצוג התלחשש לו בנחת עם אבן, ושום דבר אחר לא עניין אותו."49

שרי הממשלה, ובעיקר המתונים שבהם, היו המומים. "לסגת, לסגת, לסגת!" הרעים פנחס ספיר והלם באגרופו על השולחן. זלמן ארן עישן סיגריות בשרשרת, והתהלך ברחבי הלשכה. "לכם יש מנטליות ישראלית," הודה בגילוי לב. "אני יהודי גלותי, ואני מפחד. אתם שוכחים את העולם! אתם איבדתם את חוש הפחד של העם היהודי. זו תהיה השמדה גלויה!" הם נכנסו להרצוג, ותבעו ממנו להפסיק את המשא-ומתן. "תפסיק כבר, מה אתה שמה מתווכח איתם, צריכים לסגת, ונגמר העניין!"50

אבל יעקב לא נבהל. "מה אתם רוצים ממני," אמר לשני השרים. "תפנו אל ראש-הממשלה. אני אינני - דברו עם ראש-הממשלה."51

יצחק נבון היה מלא התפעלות מהתנהגותו. "לא האמנתי למראה עיני," אמר לימים. "יושב יעקב החלוש, החיוור, הצנום אבל החכם - עם גיבוי של בן-גוריון - שקט מאוד, שליו מאוד, ועושה את מלאכתו. בן-גוריון אמר לו - אני רוצה להשיג דבר כזה וכזה, אני רוצה שנצא אבל עם נוכחות של כוח או"ם וחופש שיט. ויעקב יושב, עם המבטא האנגלי שלו, מחזיק את האפרכסת, מסתודד עם אבן, אולי אפשר ככה ואולי אפשר אחרת, ולא נרתע ולא מוותר."52

בינתיים התבשר העם בישראל, שראש-הממשלה ימסור הודעה ב'קול ישראל'. אולם המשא-והמתן בניו-יורק נמשך, ובן-גוריון לא רצה להודיע על הנסיגה בטרם ישיג את יעדו. הרצוג התרשם שהוא לא נבהל מהאיומים הרוסיים. בן-גוריון לא רצה לסגת ללא תנאי, הוא היה נחוש שלא לשוב אל המצב שלפני המבצע.

לקראת השעה 23:30 הודיע אבן שנמצאה הנוסחה הגואלת, שהתקבלה גם על ממשלת ארצות-הברית: "ישראל תיסוג בתיאום עם הפעילות היעילה [אפקטיבית] של כוח האו"ם." נוסחה זו היתה מכרעת, לדעתו של הרצוג. בכך נמנעה נסיגה מיידית, שעכשיו הותנתה בהקמת כוח האו"ם. ישראל זכתה לפסק-זמן שבו תוכל להסביר את עמדתה בקרב עמי העולם. לדברי הרצוג, מילא אבן תפקיד מפתח בניסוח "הנסיגה המותנית", שנקשרה עכשיו בהקמת חיל האו"ם.53 יצחק נבון זקף את ההישג לזכותו של הרצוג, ל"סבלנותו, ההתמדה, וקור-הרוח שלו... אילו היה מישהו אחר קצר-רוח יותר, עצבני יותר, דומני שהיינו מכריזים על נסיגה, בלי שהיינו מקבלים תמורה כלשהי."54

בן-גוריון והרצוג רכנו מייד על ניסוח הטקסט הסופי של האיגרת לנשיא אייזנהואר. משפט המפתח שניסחו אמר: "נחזיר ברצון כוחותינו, כשרק ייעשו הסידורים הנאותים עם האו"ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ." בן-גוריון הוסיף: "לא אני ולא שום דובר מוסמך של ממשלת ישראל לא אמר, שאנו מתכוונים לספח את מדבר סיני."

רק עכשיו יכול היה בן-גוריון לשאת את דברו לאומה ברדיו. בינתיים נסתיימו שידורי הרדיו הרגילים, והציבור הוחזק ליד המקלטים על-ידי שידור מאולתר של שירים עבריים, והודעות על נאומו של בן-גוריון שישודר בקרוב. לבסוף, כחצי שעה לאחר חצות, בקע קולו של ראש-הממשלה ממקלטי הרדיו. הוא הודיע על החלטת ישראל לסגת מסיני, וכלל את הנוסחה המוסכמת שאיפשרה את השהיית הנסיגה. הוא גם ציטט את תשובותיו לנשיא אייזנהואר ולמרשל בולגנין. בן-גוריון הדגיש:

"שלוש מטרות ראשיות הצבנו לעצמנו במבצע סיני: 1. השמדת הכוחות, שארבו כל הזמן להכריענו; 2. שחרור שטח המולדת שנתפס על-ידי הפולש; 3. הבטחת חופש השיט במצרי אילת וגם בתעלת סואץ. ואם כי לפי שעה בוצע בשלמותו רק הסעיף הראשון והראשי - יש לנו ביטחון כי גם שתי המטרות האחרות יקוימו במלואן."

אחת המטרות של הנאום היתה לסכל את הסכנה של הפצצת ישראל על-ידי טייסות סובייטיות. מייד לאחר שידור דבריו של בן-גוריון, פנו אבא אבן ועוזריו לדאג המרשלד וארקדי סובולב, איש המשלחת הסובייטית. הם הודיעו לשניים כי צה"ל ייסוג מסיני. ביומנו ניסה בן-גוריון למעט בחשיבות האיום הסובייטי: "ביקשתי מהחברים בממשלה לא להיתפס לבהלה של סכנת הרוסים. עוד העולם אינו הפקר לגמרי."55

רק כעבור זמן התברר, שצדקו המעטים - ויעקב הרצוג ביניהם - שלא האמינו בסכנה האמיתית של מתקפה סובייטית. התברר שכל האיום הסובייטי כולו על ישראל לא היה אלא צעד הפחדה בלבד, שמאחוריו לא היו שום כוונות מבצעיות. ב6- וב7- בנובמבר ביצעה ברית-המועצות את המבצע המזהיר ביותר של לוחמה פסיכולוגית מאז מלחמת-העולם השנייה. כל בשורות האימים שפורסמו היו כוזבות: טייסות סובייטיות לא חלפו מעל תורכיה ולא באו לסוריה; צוללות רוסיות לא הגיחו בנמל אלכסנדריה; סורים ולא רוסים הם אלה שהפילו את מטוס ה'קנברה' הבריטי מעל שטחם; כל הידיעות על כוונת התערבות סובייטית, על זרם של מתנדבים רוסים, על השמדת ישראל בתוך שעות - היו חלק ממערכת הטעיה ותעמולה מתוחכמת. לימים התפאר ניקיטה כרושצ'וב בזכרונותיו בהפצת הידיעות הכוזבות על "מתנדבים" סובייטים במזרח-התיכון.

אולם בשעות המרות של ה8- בנובמבר, איש לא היה מוכן להמר על כך שהסובייטים לא יפעלו, והיו רגעים בהם חשו רבים ממנהיגי ישראל שסכנת השמדה מרחפת מעל המדינה.

באותו יום קשה התגלה הרצוג חדש לכל מי שהיה בלשכתו של ראש-הממשלה. איש שליו וקר-רוח, נחוש להשיג את מטרתו, ממאן להיבהל מאיומיהם של שועי עולם ולהיגרר אחרי פחדיהם של קטני אמונה. בעוד שסביבו רעדו אמות הסיפים, רכן בן הרב מעל שולחנו כתלמיד חכם השוקד על תורתו, והצליח במשימתו. וכך היה יומה הקשה והמר של ישראל - ליומו הגדול של יעקב הרצוג.

תכונותיו אלה של הדיפלומט הצעיר עמדו לבוא לידי ביטוי שוב ושוב בחודשים הארוכים של מאבק דיפלומטי שעמדו עתה בפתח. עם תום המבצע, לא שוחרר מתפקידו אלא נשאר ליד בן-גוריון לקראת המערכה המדינית, שעברה עכשיו לוושינגטון ולעצרת האו"ם. הרצוג קיבל מינוי מיוחד לשם כך על-ידי מנכ"ל משרד החוץ, ולטר איתן, שביקש ממנו "לטפל בכל העניינים העשויים להתעורר בעצרת או"ם סביב פרשת סיני, ובמיוחד אלה הדורשים התייעצות שוטפת עם ראש-הממשלה."56

כעבור חודשים אחדים, עם תום המאבק המדיני שבעקבות סיני (ראו להלן), שיגר דוד בן-גוריון מכתב לרב הראשי לישראל, אביו של יעקב.

"אכן היו החודשים האחרונים," כתב, "חודשי חרדה כאשר לא ידעתי זה כמה שנים. אבל עלי להודות שאחד מעובדי משרד החוץ - מהמובחרים, הנבונים, החרוצים והנאמנים שבהם, היה לי לעזר רב, וקשה לי להביע כל מה שאני חייב לו על עזרתו בחודשי מבחן אלה. שם העובד הזה הוא יעקב הרצוג. ואני יכול להגיד בלי כל מליצה והגזמה: אשרי יולדתו."57

ואילו ליעקב עצמו נתן בן-גוריון את תמונתו, ועליה רשם "ליעקב הרצוג - צפנת פענח של מדינת ישראל".58

1. יומן יעקב הרצוג, 26.10.1956.

2. יומן הרצוג, שם.

3. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, 'הארץ', 4 ו11- בנובמבר 1966.

4. שם.

5. יומן הרצוג, שם.

6. ראיון עם פנינה הרצוג, 10.2.2000.

7. יומן הרצוג, 27.10.1956.

8. יומן הרצוג, שם.

9. יומן הרצוג, 28.10.1956.

10. יומן הרצוג, שם.

11. יומן הרצוג, שם.

12. מיכאל בר-זהר, בן-גוריון, עם עובד, תל-אביב, 1978, כרך ג' עמ' 1149.

13. מסמך רקע של יעקב הרצוג, "סיני" באנגלית, ללא תאריך.

14. ראו פירוט להלן, בפרק שישי.

15. ראיון טדי קולק.

16. יומן בן-גוריון, 27.12.50.

17. יומן בן-גוריון, 16.5.50, 25.8.54.

18. יומן משה דיין, 3.4.1956, מצוטט באבני דרך, עמ' 185.

19. יומן הרצוג, 28.10.1956.

20. שם.

21. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

22. יומן הרצוג, שם.

23. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

24. מכתב אישי של יעקב הרצוג לגדעון רפאל, 19.12.56.

25. שם.

26. ראיון הרצוג עם יעקב רעואל, 'ג'רוזלם פוסט', 8.10.1971.

27. שם.

28. ראיון המחבר עם יצחק נבון, יולי 1999.

29. בראיון עם מירון מדזיני, ירושלים, 15.10.1972, מצוטט במאמר של אברהם אביחי, "יעקב דוד הרצוג, תולדות חייו", מתוך הספר פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש, ספר זיכרון ליעקב הרצוג, ירושלים, הוצאת יד בן-צבי ומשרד הבטחון - ההוצאה לאור, תשמ"א - 1981, עמ' 28.

30. ראיון פנינה הרצוג.

31. יעקב הרצוג, "סיני", שם.

32. ראיון הרצוג עם יעקב רעואל, שם.

33. שם.

34. שם.

35. יומן בן-גוריון, 7.11.1956.

36. יעקב הרצוג, "סיני", שם.

37. יומן בן-גוריון, 8.11.1956.

38. שם.

39. יעקב הרצוג, "סיני", שם.

40. ראיון הרצוג עם יעקב רעואל, שם.

41. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

42. ראיון של יצחק נבון עם אברהם אביחי, מתוך יעקב דוד הרצוג, תולדות חייו, שם, עמ' 28.

43. ראיונות הרצוג עם שבתי טבת, שם.

44. יעקב הרצוג, קולו בשידור 'קול ישראל' לזכרו, מרס 1977.

45. יעקב הרצוג, "סיני", שם.

46. אבא אבן, תוכנית לזכרו של יעקב הרצוג, 'קול ישראל', שנה למותו.

47. אבא אבן, תוכנית לזכרו של יעקב הרצוג, 'קול ישראל', שם.

48. ראיון יצחק נבון עם אברהם אביחי, שם, עמ' 29.

49. ראיון המחבר עם יצחק נבון.

50. ראיון יצחק נבון עם אברהם אביחי, שם.

51. שם.

52. ראיון המחבר עם יצחק נבון.

53. יעקב הרצוג, "סיני", שם.

54. ראיון יצחק נבון עם אברהם אביחי, שם.

55. יומן בן-גוריון, 8.11.1956, שם.

56. מכתב ולטר איתן, מנכ"ל משרד החוץ, ליעקב הרצוג, 12.11.56.

57. מכתב בן-גוריון אל הרב הראשי הרצוג, 11.3.57.

58. רישום על תמונת בן-גוריון, בית פנינה הרצוג, ירושלים.