קאמורה קרטל 2: רגשות מעוותים

פרק 1 עבר נינו

"אתה זוכר מה אמרתי ללוקה בפעם האחרונה שפגשתי אותו? אני בספק שהוא יגלה עניין בעבודה איתנו אחר כך," מלמל פביאנו ופסע ברחבי החדר. "הוא ירצח אותי ברגע שכף רגלי תדרוך בטריטוריה שלו, סמוך עליי. פאק, אני הייתי רוצח אותי במקומו."

רמו נענע את ראשו. "הוא כועס, אבל הוא יחשוב בהיגיון."

הנהנתי. "הוא רצה להגן על הרכוש שלו, על אשתו, אבל הוא בכל זאת איש עסקים ויש לנו טיעונים שישכנעו אותו לשתף פעולה. סמים הם עדיין העסק העיקרי שלו. לוקה צריך לייבא סמים, אבל הוא לא יכול כי אנחנו מחזיקים במערב ודנטה מחזיק במרכז. המבריחים שלו מפסידים יותר מהחומר לפני שהוא מגיע לחוף המזרחי. אם הוא יעבוד איתנו, נוכל להבטיח לו תעבורה בטוחה בטריטוריה שלנו ובתמורה הוא יבטיח לנו שלא יתערב במאבק שלנו בדנטה קבלרו. אנחנו אפילו לא רוצים את עזרתו."

"אנחנו לא צריכים אותה," התעקש רמו ועיניו הכהות התאבנו. היינו חלוקים בעניין הזה. עזרה נוספת מול יריב כמו דנטה קבלרו הייתה מוערכת מאוד אבל כמו לוקה, רמו אִפשר לרגשות להפריע לו בקבלת החלטות הגיוניות.

פביאנו קימט את מצחו. "לוקה שונה ממך, נינו. לא כל החלטה שלו מבוססת על שכל. הוא כועס כי העלבנו את אריה והגאווה עלולה למנוע ממנו להחליט בהיגיון. תסמוך עליי בקטע הזה."

גאווה וחימה. אף אחת מהן לא הביאה תועלת.

"אם תגיד לאחותך שנתת לליאונה את הצמיד, היא תשכנע אותו. היא תחשוב ששוב חזרת להיות אחיה הקטן. היא תרצה להאמין. קח איתך את ליאונה. תהפוך את הסיפור לביקור משפחתי מבחינתי, אבל תשכנע את אריה ולוקה לדבר איתנו. תגיד לו שאני איפגש איתו אישית," אמר רמו.

שלחתי אל רמו מבט אלכסוני. בפעם האחרונה שהוא דיבר עם לוקה, זה לא עבר בשלום. שנים חלפו, אבל אם לוקה עדיין נטר טינה הוא יזכור את הפעם ההיא. ורמו ידע להתגרות באנשים באופן שלא התקבל בעין יפה אצל הקאפו האחרים.

"הוא לא יאמין שאפשר לסמוך עלינו," אמר פביאנו. "והאפשרות שאתה תדבר עם לוקה היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. רמו, אתה פצצת זמן מהלכת. עומד לך רק מהמחשבה איך תרגיש כשתשחה בדם של לוקה. לעזאזל, אתה באמת חושב שתוכל להימנע מלהרוג אותו?"

רמו נשען לאחור בחיוך שלמדתי לחשוש ממנו. "הפמיליה סובבת סביב בריתות וקשרים כדי לשמור על השלום, לא? אנחנו נותנים להם את מבוקשם, את מה שאחותך רצתה בשבילך ובשביל כולם."

הוא לא ענה לשאלתו של פביאנו.

פביאנו הפסיק לפסוע ושילב את זרועותיו. "ומה הדבר הזה?"

"שלום ואהבה," פיו של רמו התעקל כאילו עוד רגע יתחיל לצחוק. "נציע להם לחתן בין שתי המשפחות. זה עבד בין האאוטפיט והפמיליה לאורך תקופה."

רמו לא אמר לי דבר כזה. בדרך כלל הוא התייעץ איתי לפני שהחליט החלטות כאלה. בעיני רמו, התוכנית הייתה הגיונית להפליא. נישואים מנעו מלחמות רבות לאורך מאות שנים בתולדות האנושות – כמובן, בגללם גם פרצו לא מעט מלחמות.

פביאנו צחק אבל מבטו הצר אמר לי שהוא לא מרוצה. "למשך כמה שנים ועכשיו הם חזרו להרוג זה את זה."

"כמה שנים זה כל מה שאנחנו צריכים," אמרתי לו. "לוקה יודע כמונו שכל הסדר שלום יהיה תקף לתקופה קצרה בלבד."

"אתה לא מאמין שלוקה יסכים לנישואי שידוך."

"למה לא?" שאל רמו בחיוך. "זה הצליח אצלו ואצל אחותך. תראה אותם, איך הם מטורפים זה על זה מרוב אהבה. אני בטוח שהוא יכול לוותר על איזו בת דודה. לא אמרת שלאבא שלו יש שלוש אחיות ושני אחים? בטח יש כמה בנות דודות בגיל המתאים או אפילו בת דודה שנייה, מבחינתי."

"אחת האחיות האלה הייתה נשואה לבוגד שאבא שלנו רצח. אני בספק שהיא תמסור לנו את הבנות שלה," הזכרתי לרמו.

"אחת הבנות שלה היא זאת שמזדיינת עם גראול הבן זונה. כאילו אקבל אותה או את אחותה למשפחה שלנו," ירק רמו. הטיתי את ראשי בהסכמה. נעביר את המסר הלא נכון אם נסכים שהפמיליה תיתן לנו שאריות של האח החורג הבוגדני.

"לוקה לא היה בוחר אף אחת מהן. אבל מי, לעזאזל, אמור להתחתן עם אישה מהפמיליה?" שאל פביאנו וזקר את גבותיו הבלונדיניות אל אחי. "אל תגיד לי שזה אתה, רמו, כי אני לא אציע דבר כזה. כולנו יודעים שאתה האדם האחרון שאפשר להציג בתור בעל. אתה יוצא מהכלים כל הזמן. החתונה תיגמר בשפיכות דמים וכולנו יודעים את זה."

רמו חייך ועיניו עברו אליי. עכשיו הבנתי למה הוא לא התייעץ איתי. "אני לא אתחתן עם אף אחת. אבל נינו כן."

זקרתי את גבותיי לעומתו ושאלתי, "באמת?"

פביאנו צנח על הספה והעווה את פניו. "בלי להעליב, אבל גם נינו הוא לא בדיוק הטיפוס המתאים לתפקיד הבעל."

הטיתי את הראש. אף פעם לא שקלתי להתחתן. זה נראה לי מיותר. "אם אתה מדבר על היעדר רגשות, אני יכול לזייף אותם אם צריך."

רמו משך בכתפיו. "זה לא שהוא מתחתן מאהבה. נינו לא צריך להרגיש משהו כדי להתחתן. הוא רק צריך להגיד כן ולזיין את הכלה, אולי להביא ילד או שניים ולהשאיר את אשתו בחיים כל עוד אנחנו רוצים שלום עם הפמיליה. תוכל לעשות את זה, נכון?"

צמצמתי את עיניי. נימת קולו לא מצאה חן בעיניי. "אני יכול לעשות את זה."

פביאנו נענע את ראשו. "זה רעיון גרוע מאוד ואתה יודע את זה."

"זה רעיון חריג," הסכמתי, "אבל נהוג לעשות את זה בחוגים שלנו כבר דורות. עוד לפני שהמשפחות שלנו הגיעו לארצות הברית, ארגנו שידוכים כדי ליצור קשרים בין משפחות שונות. ולפמיליה יש ערכים מהעולם הישן. הם המשפחה היחידה מחוץ לאיטליה שעדיין מקיימת את מסורת הסדינים המוכתמים בדם. אני בטוח שהמשפחה של לוקה תאהב את הרעיון של עוד שידוך בין משפחות. לוקה צריך לדאוג שהמסורתיים בפמיליה יהיו מרוצים בעיקר עכשיו, כשהוא קיבל חלק מהקרובים מסיציליה. ויש עדיין מסורתיים בקאמורה שיעריכו הסכם כזה."

פביאנו נענע את הראש. "אני אומר לך שוב, לוקה לא יסכים. הוא יהרוג אותי."

רמו גיחך. "עוד נראה. שמעתי שהוא צריך להגן על הילדים שלו."

פביאנו נדרך. "לאריה יש ילדים?"

רמו ואני יודעים כבר תקופה. אחד מאנשי הקשר שלנו אמר לנו. לוקה דאג להרחיק את אריה ואת הילדים מהתקשורת, ואפילו חיסל כמה צלמים שלא קלטו את עניין הפרטיות. רמו לא רצה שפביאנו ידע, כי הוא חשש שפביאנו יתרגש מדי בזמן הביקור בניו יורק. כנראה הוא שינה את דעתו.

"יש לה בת ובן," אמרתי. "הוא צריך להגן עליהם, ואם נציע לו שלום במערב, זה ישכנע אותו."

פביאנו שתק. "כמה זמן אתם יודעים?"

"זה חשוב? הרי לוקה לא היה נותן לך להתקרב לילדים שלו," אמר רמו.

פביאנו הנהן אבל פיו היה מתוח. "אתה יודע שדנטה לא היה הכוח המרכזי מאחורי המתקפה עלינו. זה היה אבא שלי." הוא הביט בי ואז ברמו. "דנטה עלול להרוג את אבא שלי לפני שנשים עליו יד. אני לא רוצה שזה יקרה. תן לי לנסוע לשיקגו ולהביא אותו ללאס וגאס. תוכל לבקש מלוקה שלום אחר כך."

רמו שלח אליי מבט נוקב והיה ברור שהוא צריך שאהיה קול ההיגיון כרגיל.

"זה נראה לא חכם," אמרתי. "אתה מושקע רגשית מדי ולא יכול להוביל מתקפה בשטח האאוטפיט, בעיקר נגד אבא שלך. ואנחנו לא יודעים בוודאות אם אבא שלך פעל בניגוד להוראות ישירות מדנטה. אולי דנטה לא יהרוג אותו."

"זו הייתה התוכנית של אבא שלי. שמעת מה המזדיינים באאוטפיט אמרו כשקרענו להם את הצורה. אבא שלי שלח את המזדיינים האלה כי הוא רצה שאמות," פביאנו נהם. "ואני רוצה להרוג אותו. אני רוצה לקרוע לו את הצורה איבר־איבר."

"ואתה תעשה את זה," אמר רמו בנחישות ונגע בכתפו של פביאנו. הוא עצר. שוב החיוך הזה. "אבל זו תהיה מתנת חתונה יפה. אם נשים את הידיים על סקודרי, נוכל להציע את מותו בתור מנחת שלום ללוקה ואנשיו. הרי גם האחיות סקודרי לא ממש אוהבות את אבא שלהן."

"ברור שלא. כי הוא חלאה מתועבת," אמר פביאנו.

"אנחנו לא יכולים להיכנס לשיקגו ולגרור החוצה את הקונסיליירי. אתה מבין את זה, נכון? דנטה יפעיל כל הגנה אפשרית." הייתי מוכרח להגיד את זה כי התברר מרגע לרגע שלא רמו ולא פביאנו יחליטו בתבונה בכל הקשור להפלת האאוטפיט.

"האפשרות ההגיונית היחידה היא לשלוח אותי לניו יורק להיפגש עם לוקה. אני לא מעורב רגשית. אצליח להרגיע את המצב הטעון אם אצטרך."

רמו נענע את הראש. "אני הקאפו. אני אמור להיות בחזית. רק פחדן עלוב ישלח את אחיו כדי לסכן את התחת העלוב שלו במצב כזה."

"מה לגבי התחת שלי?" מלמל פביאנו.

"התחת שלך בטוח בגלל אחותך. לא משנה מה לוקה אומר, הוא תמיד יחשוב פעמיים לפני שיתקע לך כדור בראש. עם נינו, שום דבר לא יעצור בעדו."

"הוא לא יירה בי. המשלוח הבא שלו יצטרך לעבור את הגבולות שלנו בימים הבאים... אם אפשר להאמין למודיעים במקסיקו. אנחנו ניירט אותו, נחזיק באנשיו ובסמים עד הפגישה ואז אתן את הפקודה לשחרר אותם כמנחת שלום, אות לרצון טוב."

"סמים וחיילים לא ימנעו מלוקה לחסל אותך," אמר פביאנו.

"עוד נראה," אמרתי. "זה הפתרון ההגיוני היחיד."

"ההיגיון שלך מעלה לי את הסעיף," מלמל רמו.

"אני הבעל לעתיד ולכן ההחלטה ההגיונית היא לשלוח אותי. אנחנו עושים את זה בתנאים שלי, רמו. לא אתן לשניכם לסבך את הסיפור הזה בגלל הרגשות שלכם."

"אני חושב שהוא מעצבן אותי בכוונה," אמר רמו לפביאנו.

פביאנו הנהן. "אני חושב שאתה צודק."

"לא צריך להתאמץ כדי לעצבן אותך, רמו."

רמו צמצם את עיניו לעומתי. "ההחלטה ההגיונית תהיה לקחת איתך מישהו. אסור לך ללכת לבד. קח את פביאנו."

פביאנו גלגל עיניים. "כן, קח אותי. כי כנראה אני חסין מפני שאני סקודרי."

הבטתי בבחור הבלונדיני. "אולי הנוכחות שלך תפתח יותר מדי פצעים אצל לוקה. אנחנו לא רוצים להתחיל ברגל שמאל."

"אני חושב שכבר מאוחר מדי," אמר פביאנו.

"אתה רוצה לבוא איתי לניו יורק?" שאלתי והבעת פניי נראתה ספקנית.

"אעדיף לנסוע לשיקגו ולהרוג את אבא שלי, אבל אם נישואים מטורפים בינך ובין איזו אישה מסכנה מהפמיליה יקרבו אותי למטרה, אסע לניו יורק ואדבר עם לוקה ויטיאלו. אבל אני לא חושב שהוא ישמח במיוחד לפגוש אותי. הוא לא יאמין לרגע שהשתניתי."

"באמת לא השתנית. רק בהתנהגות שלך כלפי ליאונה. אתה עדיין בן זונה אכזרי ולכן אסור לוויטיאלו לסמוך עליך," אמרתי.

פביאנו העביר את מבטו בין רמו לביני. "אז אני הולך או לא? אני צריך למצוא דרך לספר על זה לליאונה בלי שהיא תצא מדעתה."

רמו נענע את הראש. "אני אמור לנסוע בתור הקאפו."

"נשמור את האיחוד המרגש לפגישה השנייה, כשוויטיאלו ישתכנע שיתרונות הברית עולים על האושר שבעריפת הראש שלך," אמרתי.

"אני מבין שזה אומר שאני נוסע," קם פביאנו. "אני באמת מקווה שהסיוט הזה יאפשר לי להרוג את אבא שלי, אחרת שניכם תצטרכו לפצות אותי בגדול."

עדיין לא השתכנעתי שנוכחותו של פביאנו תשפר את המצב. הוא אחיה של אריה, נכון, אבל זה לא יגן עליו לנצח. לא בא בחשבון לקחת את רמו. אצטרך לוודא שלוקה ופביאנו יפעלו על פי ההיגיון שלי ולא יאפשרו לרגשותיהם הבלתי צפויים לנהל את האירוע.

קיארה

עמדתי בצד כרגיל, רחוק מספיק מרחבת הריקודים כדי שאף אחד לא יצטרך להזמין אותי לרקוד. עיניי עקבו אחרי ג'וליה כשרקדה עם בעלה, קסיו. עיניה ננעצו בעיניי לרגע והיא חייכה. היא כבר יצאה מהבית כשאני נאלצתי לעבור לגור עם דודה אגידיה ודוד פליקס לפני שש שנים, אבל היא ואני בכל זאת הפכנו לחברות קרובות והיא הייתה קרובה אליי יותר מכל אדם אחר, בעיקר יותר מאחיי הגדולים. הותר להם להישאר באטלנטה אחרי שאבא שלנו נהרג על ידי בן דודי לוקה. הזיכרון העביר בי צמרמורת.

ג'וליה הייתה כמעט היחידה שהביטה בי בטוב לב ולא בבוז מתנשא. התאפקתי לא לשפשף את זרועותיי, הרגשתי כאילו כל הזמן קר לי. אפילו המוזיקה לא הצליחה להרגיע אותי. חיכיתי בקוצר רוח לחזור הביתה ולהרגיש את קלידי הפסנתר תחת קצות אצבעותיי.

גווי התקשח כשלוקה ניגש אליי. אשתו אריה כנראה ריחמה עליי וביקשה ממנו להזמין אותי לרקוד. הלוואי שהיה מסרב.

"תרצי לרקוד?" הוא שאל והושיט את ידו. כיוון שמלאו לי שמונה־עשרה בשנה שעברה, ציפו ממני להשתתף באירועים חברתיים. אפילו דודה אגידיה ודוד פליקס לא מצאו תירוצים להרחיק אותי יותר. רבים עדיין נידו אותי, לא בגלוי, אבל ראיתי אותם מביטים בי כשחשבו שאני לא שמה לב.

"אשמח מאוד," אמרתי בשקט ולקחתי את ידו. גופי התקומם נוכח המגע הפיזי, אבל הכרחתי אותו להיכנע והלכתי בעקבות לוקה אל רחבת הריקודים. הוא היה בן דודי והכרתי אותו כל חיי, אבל לא הכרתי אותו לעומק. מרוב בני דודים במשפחה, קשה היה לשמור על קשר קרוב.

ניסיתי לאזור אומץ לקראת הצעד הבא, כי ידו תהיה על מותניי וניסיתי להתכונן כדי שלא אתכווץ, אבל ברגע שכף ידו נגעה שם, כל גופי נדרך. לוקה הביט בי אבל לא התרחק. הוא כנראה היה רגיל לתגובה כזאת מאנשים. המוניטין והגודל שלו היו מבריחים כל אישה שפויה בדעתה. ניסיתי להרפות את גופי באחיזתו כשרקדנו, אבל הפסדתי בקרב ולבסוף ויתרתי.

"אבא שלך היה בוגד, קיארה. הייתי מוכרח לחסל אותו."

מעולם לא זקפתי את זה לחובתו. אבא שלי ידע מה השלכות הבגידה, ובכל זאת לוקה חשב שזו הסיבה שמגעו היה בלתי נסבל מבחינתי. הלוואי שזה היה נכון. אלוהים, כמה קיוויתי שזה יהיה העניין היחיד, כמה קיוויתי שרק מגעו של לוקה עורר בי בהלה. הדחקתי את זיכרונות הלילות ששברו אותי.

"לא הייתה לך ברירה," הסכמתי. "ואני לא מתגעגעת אליו. הוא לא היה אבא טוב. אני מתגעגעת לאימא שלי אבל לא אתה הרגת אותה. אלא אבא שלי."

בראשי התחלתי לנגן את המנגינה שעליה התאמנתי בשבועות האחרונים בתקווה שהיא תרגיע אותי. אך לשווא.

לוקה הנהן. "דיברתי עם דודה אגידיה ועם פליקס. הם מודאגים שעוד לא התחתנת."

הייתי בת תשע־עשרה ולא יועדתי עדיין לאף אחד. "מי רוצה להתחתן עם בת של בוגד?" מלמלתי. עמוק בלב הרגשתי הקלה. נישואים יחשפו סוד שנאלצתי לשמור עליו, סוד שיהפוך אותי למצורעת בחוגים שלנו.

"לא עשית שום דבר רע. המעשים של אבא שלך לא מגדירים אותך."

אנשים צפו בי. "למה שלא תגיד להם," שאלתי בזלזול והבטתי סביבי בקהל. התכווצתי כששמעתי את נימת הדיבור שלי. "סליחה." לוקה היה קאפו. הייתי צריכה להפגין אליו כבוד.

הוא הביט בי ועטה מסכה אטומה. "אני לא רוצה להבטיח אותך לחייל. את בת ויטיאלו וצריכה להתחתן עם אחד הקפטנים או האנדרבוסים."

"זה בסדר, יש לי זמן," אמרתי בשקט ולחיי הסמיקו בבושה. לא באמת היה לי זמן. העובדה שהייתי מבוגרת, לא נשואה ובתו של בוגד רק תגרום לאנשים להמשיך לדבר.

הריקוד הסתיים סוף־סוף ושלחתי אל לוקה חיוך מהיר ומאולץ לפני שחזרתי הצידה. לאחר מכן, עשיתי את מה שאני מצטיינת בו – מה שלמדתי להצטיין בו – העמדתי פנים שאני לא שם. הבחירה של דודה שלי בשמלות צנועות בצבעים שקטים מהקולקציה של שנה שעברה בהחלט עזרה. חיכיתי שמסיבת חג המולד של ויטיאלו תסתיים כבר. תקופת חג המולד התקשרה אצלי עם יותר מדי זיכרונות איומים.

תקופת חג המולד לפני שבע שנים

לא הצלחתי לישון. לא משנה כמה התהפכתי והסתובבתי, תמיד הצלחתי לשכב על החבורות. אבא היה שרוי היום במצב רוח איום ונורא. אימא אמרה שזה קשור לעובדה שאנחנו בניו יורק. מחר, נחזור סוף־סוף לאטלנטה ואז מצב רוחו ישתפר. בקרוב, הכול ישתפר. עוד מעט אבא יפתור את כל בעיותיו וסוף־סוף נהיה מאושרים. ידעתי שזה לא נכון. הוא לעולם לא יהיה מאושר, לעולם לא יפסיק להכות אותנו. אבא נהנה מהאומללות ונהנה לגרום לנו לסבול.

משהו השתנה למטה. יצאתי מהמיטה והתמתחתי, ניסיתי להיפטר מהכאב באיבריי בעקבות המכות שספגתי הבוקר. קול במסדרון משך אותי אל הדלת ופתחתי אותה בזהירות. הצצתי דרך הפתח. גבר גבוה התנפל עליי. משהו מעל ראשי נצץ באור ואז סכין נתחבה אל תוך משקוף הדלת. פתחתי את פי כדי לצרוח, אבל האיש כיסה את פי בידו. נאבקתי בבעתה מפני הזר הענק.

"אל תשמיעי קול. לא יקרה לך כלום, קיארה." קפאתי והבטתי מקרוב באיש. זה היה בן דודי לוקה, הקאפו של אבא שלי. "איפה אבא שלך?"

הצבעתי לעבר הדלת בקצה המסדרון, חדר השינה של הוריי. הוא שיחרר אותי ומסר אותי למתיאו, בן דודי השני. לא הבנתי בדיוק מה קורה. למה הם כאן באמצע הלילה?

מתיאו החל להרחיק אותי ואז אימא יצאה מחדר השינה. עיניה המבוהלות ננעצו בי לרגע ואז היא קרסה ארצה.

לוקה נפל על הרצפה בשעה שכדור פגע בקיר מאחוריו. מתיאו הדף אותי והסתער קדימה, אבל איש נוסף לפת אותי באחיזה כואבת. מבטי קפא על אימי שהביטה בי בעיניים חסרות חיים.

רק אבא היה בחדר השינה איתה והוא רצח אותה.

מתה. סתם ככה. כדור קטן והיא איננה.

נגררתי למטה והוציאו אותי מהבית, דחפו אותי למושב אחורי של מכונית. ואז הייתי לבד עם קול נשימותיי השטחיות. כרכתי את זרועותיי סביב חזי והתכווצתי כשאצבעותיי נגעו בחבורות שבמעלה זרועותיי, החבורות שמקורן בהתפרצות של אבי הבוקר. התחלתי להתנדנד אנה ואנה, זמזמתי מנגינה שהמורה שלי לפסנתר לימדה אותי לפני כמה שבועות. נעשה קר במכונית, אבל לא היה אכפת לי. הקור היה נעים ומנחם.

מישהו פתח את הדלת ואני התכווצתי בפחד. הרמתי את רגליי אל חזי. לוקה הכניס את ראשו פנימה. דם הופיע על גרונו. לא הרבה, אבל לא הצלחתי להתיק את המבט. דם. של אבא שלי?

"בת כמה את?" הוא שאל.

לא אמרתי מילה.

"שתים־עשרה?"

נדרכתי והוא סגר את הדלת והתיישב מקדימה ליד אחיו, מתיאו. הם הרגיעו אותי ואמרו שאני בטוחה. בטוחה? מעולם לא הרגשתי בטוחה. אימא תמיד אמרה שהביטחון היחיד בעולם שלנו הוא המוות. זה מה שקרה לה.

בני הדודים שלי לקחו אותי לאישה מבוגרת בשם מריאנה שאותה לא פגשתי קודם לכן. היא הייתה אוהבת וטובת לב אבל לא יכולתי להישאר איתה. הכבוד הכתיב שעליי להיות עם בני משפחתי, ולכן נשלחתי לבולטימור לגור עם דודה שלי אגידיה ובעלה פליקס, שהיה אנדרבוס בעיר כמו שאבא שלי היה אנדרבוס באטלנטה.

פגשתי אותה רק באירועים משפחתיים כי אבא שלי והיא שנאו זה את זה. כמה ימים לאחר הלוויה של אימא שלי, לוקה לקח אותי אליהם. שתקתי לידו והוא לא ניסה לקשור שיחה. הוא נראה כועס ומתוח.

"אני מצטערת," לחשתי כשנעצרנו בחזית וילה גדולה בבולטימור. לאורך השנים למדתי להתנצל גם אם לא ידעתי מה עשיתי רע.

לוקה הזדעף אליי. "על מה?"

"על מה שאבא שלי עשה." הכבוד והנאמנות היו הדברים החשובים ביותר בעולמנו, ואבא הפר את הנדר ובגד בלוקה.

"זו לא אשמתך אז אין לך על מה להתנצל," אמר ולרגע קצר האמנתי שזו האמת. עד שראיתי את פניה הכועסות של דודה אגידיה, ושמעתי את פליקס אומר ללוקה שאם הם יתנו לי לגור אצלם זה יתפרש בצורה שלילית. לוקה לא היה מוכן לשמוע, לכן נשארתי איתם ולבסוף הם למדו לסבול אותי. למרות זאת לא עבר יום שבו לא הייתי מודעת לעובדה שמתייחסים אליי בתור בת של בוגד. לא האשמתי אותם. מגיל צעיר למדתי שאין פשע חמור יותר מבגידה. אבא הכתים את שם המשפחה שלנו, הכתים את אחיי ואותי ותמיד נישא את הכתם. אחיי, לפחות יכלו ליצור לעצמם שם טוב אם יהפכו לבכירים אמיצים, אבל אני הייתי בת. התקווה היחידה שלי הייתה רחמים.

היום

היחס בתור בת של בוגד, התמודדות מול פנים מרחמות או נגעלות, אלה לא היו הדברים הכי גרועים באירועים האלה. אפילו לא קרוב. הוא היה הדבר הכי גרוע. הוא הביט בי מהצד השני של החדר ופניו הביעו את הידיעה על מעלליו, הניצחון על מה שגזל. הוא עמד לצד דודתי – אשתו – ולצד ילדיו – בני דודיי – וזכה לכבוד. עיניו הנעוצות בי העבירו בי צמרמורת. הוא לא התקרב אליי, אבל די היה במבטו הזימתי, שהיה בדיוק כמו מגעו. השפלה וכאב. לא יכולתי לשאת אותו. זיעה קרה כיסתה את עורי והבטן שלי התהפכה. הסתובבתי ומיהרתי אל שירותי הנשים. אתחבא שם עד סוף הערב, עד שיגיע הזמן לעזוב עם דודה אגידיה ודוד פליקס.

התזתי מים על פניי והתעלמתי מהאיפור המינימלי ששמתי. למרבה המזל, המסקרה הייתה חסינה למים ושמתי מעט קונסילר כדי להסתיר את העיגולים השחורים שמתחת לעיניי, לכן הנזק לא היה נורא. הייתי צריכה את המים הקרים כדי שיעזרו לי להשתלט על הבהלה שהציפה אותי.

הדלת נפתחה וג'וליה נכנסה. היא הייתה יפהפייה בשמלה סגולה נועזת ובשיער חום בהיר. היא הפגינה ביטחון מאז ומתמיד. כך היא הצליחה לגרום לנישואיה עם קסיו להצליח למרות פערי הגילים.

היא ניגשה אליי ונגעה בכתפי, גבותיה התקרבו זו לזו. "את בסדר? למה עזבת את המסיבה?"

"אני לא מרגישה טוב. את יודעת שקשה לי להיות ליד הרבה אנשים."

עיניה התרככו וידעתי מה עומד להגיע. "לוקה יהרוג אותו אם תספרי לו מה הוא עשה."

"לא," אמרתי בקול לא יציב, עיניי נודדות אל הדלת מחשש שמישהו ייכנס וישמע אותנו. לעיתים קרובות התחרטתי שסיפרתי לג'וליה זמן קצר אחרי שזה קרה, אבל הייתי שבורה ומבולבלת, והיא תמיד הייתה טובה אליי. "נשבעת שלא תגידי לאף אחד. נשבעת, ג'וליה."

היא הנהנה אבל ראיתי שזה לא מוצא חן בעיניה. "נכון, ואני לא אספר. זו החלטה שלך אבל אני חושבת שדוד דורנט צריך לשלם על מה שעשה."

הצטמררתי כששמעתי את שמו. הפניתי לה את גבי ושטפתי שוב ידיים. "את יודעת שאני זו שאשלם את המחיר, ג'וליה. העולם הזה לא טוב לב, בעיקר לא לאישה כמוני. אני לא יכולה לעבור את זה. המצב שלי ידרדר. ההורים שלך כבר מתקשים למצוא לי בעל. אם האמת תצא לאור, אמות רווקה. הם לעולם לא יסלחו לי."

שפתיה התמתחו לכדי פס דק. "ההורים שלי אף פעם לא התייחסו אלייך כמו שצריך. אני מצטערת."

נענעתי את הראש. "זה בסדר. הם אפשרו לי לגור אצלם. הם אף פעם לא הרביצו לי, אף פעם לא הענישו אותי בחומרה. זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."

"אוכל לשאול את קסיו אם אחד מאנשיו הוא שידוך מתאים בשבילך. יש הרבה גברים הגונים בינינו."

הגונים. קסיו משל בפילדלפיה ביד רמה. בעיניו המילה 'הגון' לא תואמת את ההגדרה המקובלת אצל אחרים, אבל לא הייתה לי זכות להיות בררנית או לשפוט אחרים.

"לא. זה יפגע בהורים שלך. את מכירה אותם."

"כן, אני יודעת..." גבותיה התכווצו.

"אל תדאגי לי. אני לא ממהרת להתחתן," אמרתי. נישואים יהיו החורבן הסופי שלי.