קאמורה קרטל 5: לבבות מעוותים

פרק 1 ג'מה ג'מה בת 10, סביו בן 14

יש אנשים שלא מאמינים באהבה ממבט ראשון.

הם אומרים שזו רק תשוקה.

בפעם הראשונה שראיתי את סביו פלקון, התאהבתי בו, במלוא מובן המילה. לא השתוקקתי אליו כי לא ידעתי אז מהי תשוקה. התאהבתי בנער שלא יכולתי לקבל, לא במובן שהמשפחה שלי הייתה מסכימה לו.

שכבתי על הבטן, על הספה, מוזיקה של האחים ג'ונאס בקעה בקולי קולות מהאוזניות שלי, צוברת תאוצה בדרך לפזמון. הנעתי את רגליי לקצב המוזיקה, ושרתי את השורה הראשונה של הפזמון בקולי קולות, כשצל הוטל על המגזין שלי.

רוגז הציף אותי. שנאתי שדייגו מרגל אחריי. ראשי התרומם ופלטתי צרחה קטנה. נער גהר מעליי, מרפקיו שעונים על משענת הספה וגיחוך על פניו.

ניסיתי להתיישר, אבל נפלתי מהספה ונחַתּי בצורה מאוד לא מכובדת על הרצפה.

הנער הקיף אותה ועמד מעליי. חיוכו הלך והתרחב.

שפתיו נעו, אבל ניק ג'ונאס צרח באוזניי. הנער התכופף והוציא את האוזניות מאוזניי, משרה שקט על סביבותיי.

"אז את ג'מה. את שרה יפה," הוא אמר.

הסמקתי. המשכתי לשתוק בקיפאון. היה לי קול יפה אבל לא ניסיתי לשיר היטב. צרחתי את השיר בניסיון להוציא קיטור. הנער לא החמיא לי. הזיק הלעגני בעיניו הבהיר זאת.

למרות גסות הרוח שלו, לא הצלחתי לחלץ מפי תגובה חדה כי הנער הזה היה יפה כל כך שכאב לי להביט בו. הוא היה גבוה ושרירי, עיניו בצבע שוקולד מריר ושערו שחור כפחם, מעוצב בקפידה. כולו עצמות לחיים חדות, לסת נחושה וחיוך שחצני. אפילו הבגדים שלו נראו מדהים. ז'קט עור שחור, מכנסי ג'ינס כחולים כהים בגזרה נמוכה, חולצה לבנה צמודה שהבליטה את מתאר שרירי הבטן שלו, ונעלי ספורט לבנות. ראיתי בחורים כמוהו רק במגזינים לנערות שקראתי בסתר.

כמו המגזין שהוא הרים מהספה ועיין בו.

מבוכה הציפה אותי.

אחת מגבותיו – ואפילו היא הייתה מושלמת – התרוממה. "אם תרצי לברר בעוד כמה שנים, תודיעי לי."

הגיחוך.

שפתיי נפערו בשעה שלהקת פרפרים התעופפה בפראות בבטני. התכווצתי בעל כורחי בגלל התחושה הלא מוכרת. דייגו מיהר אלינו והעביר את מבטו ממני, שעל הרצפה, אל הנער ואל המגזין שבידיו.

עיני הזית של דייגו, באותו צבע כמו שלי, הבזיקו ברוגז כשחטף את המגזין מהנער. "ג'מה, את לא אמורה לקרוא את החרא הזה! סבתא תשטוף לך את הפה בסבון אם היא תגלה."

"היא מאיימת לשטוף לי את הפה בסבון רק אם אני אומרת מילים לא יפות, לא אם אני קוראת אותן."

"עוד יותר גרוע. את תהיי מרותקת במשך שבועות," מלמל דייגו. הוא סקר את הכתבה שקראתי ופניו האדימו. ואז הוא קרע את המגזין לגזרים. אם אימא לא הייתה מחרימה לי את הטלפון לפני כמה ימים, הייתי מצלמת את הדפים כפי שעשיתי בעבר. "אנטוניה נתנה לך לקרוא את החרא הזה?"

כמובן, טוני נתנה לי אותו. לה הרשו לקרוא מגזינים לנערות. אבא שלה היה קוּל. זקרתי את סנטרי. לא רציתי להלשין. שמתי לב שעיניו של הנער נעוצות בי. העפתי לעברו מבט חטוף והרגשתי שלחיי בוערות מרוב מבוכה.

"מה הבעיה?" שאל בסקרנות.

דייגו נראה נבוך. למה הוא מתנהג מוזר? הוא אף פעם לא היה נבוך ככה ליד מיק. מי הנער הזה? "אחותי לא אמורה לקרוא שטויות."

"סבתא לא רוצה שגם אתה תקרא אותם."

הנער קימט את מצחו. "למה לא?"

דייגו הסמיק לבסוף. עכשיו באמת רציתי לדעת מי היפיוף. "כי ג'מה לא אמורה לדעת על דברים כאלה."

"דברים כאלה?" חזר הנער.

דייגו הנמיך את קולו ואמר, "נשיקות וכאלה."

הנער פרץ בצחוק. "אל תגידי לי שאת לא יודעת איך באים ילדים לעולם?"

למרות הלעג בקולו, רציתי לחייך. איך מישהו יכול להיות יפה כל כך?

הוא הביט בעיניי וחייך אל דייגו. "אני צריך לנהל איתך את השיחה?"

דייגו נראה כאילו הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. לעיתים נדירות הצלחתי להביך אותו. הנער הזה צריך ללמד אותי איך הוא עושה את זה. "אני יודע איך זה עובד אבל אחותי לא אמורה לדעת."

"גם אתה לא אמור."

דייגו הביט בי בזעם. "אני בן. אבא דיבר איתי."

"בחיי," אמר הנער וצחק.

פתאום פניו של דייגו הקדירו. "אנחנו מכבדים את המסורות שלנו. גם אתה אמור לכבד אותן, גם אם אתה לא מאמין בהן."

"מה עשית כשדחפת את הלשון שלך לגרון של דקוטה? כיבדת את המסורות שלך?"

"נישקת בחורה?" פלטתי.

דייגו הביט בי באופן שדרש שאסתום.

"סבתא רוצה שנחכה עד שנתחתן!"

הרגשתי שזה הקש ששבר את גב הגמל. הנער התכופף, השעין את ידיו על מותניו ושאג מרוב צחוק. "אל תגיד לי שלא עשית יותר מלהתנשק, דייגו?"

דייגו הביט בי במבוכה ואז תפס בזרועו של הנער. "בוא נלך לחדר שלי. ג'מה תמשיך להציק לנו אם נישאר כאן."

הנער נענע את ראשו בתדהמה. "מה שתגיד." הוא הלך בעקבות דייגו אל המדרגות.

"הבית שלנו לא מפואר כמו האחוזה שלכם," אמר דייגו. האם הוא התבייש בבית שלנו?

"אז מה?" שאל הנער. "לפני שבאנו לווגאס, האחים שלי ואני גרנו באותו חדר."

הוא היה מושלם. הפרפרים בבטני המשיכו לרקוד והתחושה הייתה נעימה לי – נעימה מאוד.

"איך קוראים לך?" פלטתי לפני שעלו.

"סביו פלקון," אמר וחייך אליי.

פרפור. פרפור. מתקפה של פרפרים.

"והתכוונתי למה שאמרתי. אם תרצי לברר מה זה אומר בעוד כמה שנים, בואי אליי."

נדרש לי רגע להבין על מה הוא מדבר – הכתבה.

דייגו העביר מבט בין חברו אליי וקימט את מצחו. "בוא, גבר." הם נעלמו בקומה העליונה.

סביו פלקון.

דייגו אמר לי שהוא חבר של בן למשפחת פלקון אבל חשבתי שהוא עובד עליי. אף פעם לא הייתי חושבת שהנער היפהפה הזה הוא בן פלקון. לפי הלחשושים המפוחדים עליהם, ציפיתי למישהו בעל מראה מאיים ומפלצתי.

באמת דיברתי עם בן למשפחת פלקון... והבכתי את עצמי.

לחיי המשיכו לבעור כשחשבתי על נפילתי הלא מכובדת ועל הכתבה שסביו תפס אותי קוראת.

איך תדעי אם החבר שלך יודע לנשק?

מעולם לא נישקתי בן וגם לא אנשק. לא עד יום החתונה שלי ואז זה יהיה רק בעלי.

באותו רגע, הבטחתי לעצמי שסביו פלקון יהיה האיש.