קדר המילים

השעון צלצל בארבע וחצי. עמי קם במהירות, יודע שאם יתפנק עוד דקה במיטה יילכד שוב בקורי השינה. זאת הייתה הפעולה היחידה שעשה הבוקר במהירות. ההמשך היה שגרת עצלתיים: בשירותים עם עמודי החדשות של עיתון הבוקר, גילוח ומקלחת ממושכת, ולבסוף, במטבח, כוס ראשונה של קפה. "הבַּאלֶעבּוֹס, הבעל בית, של הזמן שלך זה תמיד אתה, אז אל תיתן לו להיות אדון שלך", אמר לו אביו באחת הפעמים הנדירות שנחה עליו רוח השיחה. "אל תמהר. תנצל אותו. תחיה כל זמן שאתה בחיים". כבר בצבא, כשלא עמד בלוחות הזמנים של הקפצות ליליות בתרגילי כוננות, גמלה בו ההחלטה לחיות תמיד רק בקצב שלו, לאט, כמו שהוא אוהב. אמנם, כעורך חדשות ב"קול ישראל" עבד במהירות ותחת לחץ, אבל הרבה פחות מסובך לשזור משפטים מאשר להשחיל שרוכים בנעל צבאית גבוהה. הזמן היה נושא קבוע לחיכוכים עם אביגיל. "רק אלוהים יודע מה היית יכול לעשות עם הכישרון שלך, אם לא היית כל כך איטי ולא יעיל". זה היה משפט המפתח שלה, בכל תקופת נישואיהם, שלוּוה תמיד בחבטת כף יד על השולחן. הוא שנא לשמוע אותו ועוד יותר שנא את הדהוד המכה על השולחן.

הבוקר, הוא הגיע אל הקפה מאוחר מדי, ונאלץ לשתות אותו בעמידה. זה היה המחיר של תגלחת חולמנית וארוכה מהרגיל. הוא תפס את עצמו עובר עם הסכין הלוך ושוב על פני אותה חלקת צוואר וחושב על גילה, הסטודנטית שנכנסה אתמול לחייו. טקס היציאה מהבית נחתם מול הראי. עמי אהב את המראה שלו, חוץ מהמותניים. הוא משך קצת את כנפי החולצה מתוך המכנסיים כדי לחפות על הכרס המתהווה, ושוב הבטיח לעצמו לעשות עוד השבוע מינוי לחדר כושר. הוא העביר מסרק בשערו שהאפיר מעט ושיווה לו לדעתו מראה סקסי, והציג בקול רם את עצמו לדמותו שבמראה: "מר דותן. בוהמיין". מר דותן. גאוותן. תיזהר מהיבריס. יא? ההערה של הֶר רוּמְפֶּן עצבנה אותו - הייתה לו נטייה לקלקל כל רגע יפה. הוא הציץ שוב במראה ויצא, מקפיד שהצעד הראשון מחוץ לדלת יהיה ברגל שמאל. כמו שאומר הֶר רוּמְפֶּן - "מה שמתחיל ברגל שמאל, נגמר תמיד ברגל ימין".

הוא התניע את המכונית חמש דקות מאוחר מן הרגיל, ב־05:25. תשעה רמזורים הפרידו בין ביתו ובין מרכז החדשות של קול ישראל, אבל בשעה מוקדמת זו הם רק מצמצו אליו בעין קיקלופ צהובה, ולא הייתה בהם שום תועלת. הוא הגיע בזמן. בכניסה חייך בחביבות אל זוג המאבטחים טרוטי העיניים, חלף דרך מסדרון ארוך ונכנס אל חדר החדשות, מפלס דרכו אל שולחן העורכים בין תמרות עשן הסיגריות שאפפו את החדר הגדול.

הסגן שלו לניהול דסק החדשות, שהיה הרכז התורן של משמרת הלילה, לא נראה עייף. "ישנת", קבע עמי. "קצת", השיב אביתר. "לא קרה שום דבר מיוחד, שידרנו שלוש מהדורות זהות". הוא עשה ארבע משמרות לילה בשבוע, ואם לא היו אירועים חריגים, ישן תמיד במשמרת. בשש בבוקר, אחרי שש שעות עבודה, מיהר הביתה להכין את הילדים לבית הספר, ואחר כך לטפל באשתו, שמאז הולדת ילדם השני הייתה משותקת ממותניה ומטה ומרותקת לכיסא גלגלים. כשהגיעה העוזרת בשמונה בבוקר היה יוצא לעבודתו השנייה, כעורך בסוכנות הידיעות הצרפתית. עורכת המשנה, השותפה שלו לעריכה במשמרת הלילה, נראתה כבויה. עשר שנים הם יחד ברדיו, ועמי לא הצליח לזכור מתי נראתה אחרת. צירופי הלבוש שלה היו מוזרים. הפעם לבשה חולצת צווארון ירוקה, שנתחבה לתוך חצאית כחולה, שנכרכה סביב זוג רגליים לא רעות בכלל, שהתחברו בקצה לנעלי גולדה שחורות.

"יש משהו שאני צריך לדעת?" שאל עמי.

"צביקה בווינה, בכינוס של הסוכנות הבינלאומית לפיקוח על אנרגיה גרעינית. הם מתכוונים לגנות אותנו ולדרוש שגם ישראל תיכנס למשטר הפיקוח. דיברנו איתו בלילה, והוא ביקש שנעיר אותו ברבע לשבע שלנו. יכול להיות שיהיה לו סיפור טוב".

עמי הסתיר בקושי את מדקרת הקנאה. לפני שנתיים הפסיד מול צביקה בהתמודדות על משרת כתב רשות השידור באירופה. הוא התנחם במחשבה שכשצביקה יסיים את הקדנציה, בעוד פחות משנה, יתקיים מכרז חדש. עמי נחשב לזוכה הוודאי. הוא התרווח על כס הרכז, ואסף אליו את כל המהדורות ששודרו במהלך הלילה ואכן הן לא היו מסעירות במיוחד. כשהגיע אל הידיעה שחתמה את מהדורת חמש בבוקר - תאונת רכבות בצרפת - חייך. כולם בחדר החדשות הכירו את ההרגל שלו לחייך כשקרא דיווחים על תאונות רכבת בעולם. בפעם הראשונה שזה קרה, בתחילת דרכו כעורך משנה, רק מגי, הכתבנית, העזה לשאול מה כל כך מצחיק במאות הרוגים. עמי נבוך לרגע ואז אמר לה - "זה פשוט מזכיר לי את אחד הרגעים היותר משמעותיים שלי בקורס הכתבים של הרדיו".

שבועיים חלפו מאז החל הקורס, וזה היה הביקור הראשון של החניכים בחדר החדשות - קודש הקודשים של הרדיו. אחרי כל השנים האלה, זכר עמי את הביקור בפרטי פרטים. במרכז החדר ניצב שולחן מלבני, ולידו שישה אנשים. שלושה עורכי חדשות ושלוש כתבניות. בראש השולחן, מוקף בערימת ניירות מודפסים, איש מבוגר בחולצה לבנה, עניבה כחולה משובצת ושלייקס אדומים, הכתיב לכתבנית שישבה לימינו ותקתקה במהירות האור על מקשי מכונת הכתיבה. הוא דיבר בסמכותיות ובקול רם, מצליח איכשהו לגבור על רעש שלוש מכונות הכתיבה וקולות ההכתבה של שני עמיתיו לשולחן. "זה אפרים, מנהל חדר החדשות ורכז החדשות הוותיק ביותר שלנו", הציג אותו מנהל מחלקת החדשות, שהוביל אותם בביקור. המבוגר העיף מבט נוזף לעבר הבוס שלו והמשיך להכתיב בלא הפסקה. מנהל מחלקת החדשות הנמיך את קולו. קשה היה שלא להבחין ביראת הכבוד שרחש לעורך הזעפן: "עוד מעט תשודר המהדורה, וברגיעה, לפני שיתחילו להכין את המהדורה הבאה, הוא יספר לכם על העבודה כאן".

הכתבנית דווקא דיברה בקול רם, מכוונת דבריה אל החניכים: "תראו תראו, גדיים. עכשיו הם פועים, אבל רק יקבלו מיקרופון ליד, יתחילו לגעות כמו תיישים". זה היה המפגש הראשון של עמי עם מגי - גבוהה מאוד, בלונד צבוע, אף ארוך מעט, ושפתים צרות, ארוכות, שהסתירו לשון חדה כתער ופה מפיק מרגליות, כפי שלמד מאוחר יותר. כולם צחקו, והוא החליט כבר אז שהוא מחבב אותה מאוד. עורכי המשנה הצטרפו לצחוק, אבל שבו להכתיב במהירות למראה הרכז שהזעיף את פניו. על השולחן ניצבו כעשרה מכשירי טלפון. חמישה מהם צלצלו בלא הפוגה. מדי פעם התפנתה אחת הכתבניות, הרימה את אפרכסת אחד הטלפונים, הניחה על ראשה אוזניות תוך שהיא אומרת שלום קצר למי שנמצא מעבר לקו ומתקתקת אל הדף את מוצא פיו. לעיתים העבירה את הטלפון לעורך, שהאזין בקוצר רוח בולט, אמר משהו בחדות ונפנה להמשך ההכתבה שלו. צלצולי הטלפון שהתמזגו עם הנקישות, צלצולי סוף השורה של מכונות הכתיבה, לחשן של הכתבניות ונהמת העורכים, ערבו לאוזניו של עמי. זו הייתה הסימפוניה הבלתי נגמרת של חדר החדשות.

במקום שבו עמד שמע רעש עמום נוסף. תקתוק עקשני, בלתי פוסק, שבקע מבעד לקיר זכוכית שהפריד את חדר החדשות מחדרון קטן שצמוד אליו. הוא ניגש והציץ דרך הזכוכית. שישה מכשירי טלקס עמדו שם, כמו חיות קדומות, מרובעות, לשונות ארוכות של נייר מודפס משתלשלות בקצב הכתבה מבעד ללועותיהן וצונחות מטה אל הרצפה. עמי נכנס לחדר הקטן. הרעש בפנים היה כמעט בלתי נסבל. הוא הביט מהופנט בחומר הגלם המודפס של חדר החדשות. היו שם מאות ידיעות שכיסו את רצפת החדר הקטן בשטיח של אלפי מילים בעברית, באנגלית ובצרפתית, ועמי נרגש מהידיעה שכל המילים שנפלטו מהמכשירים הודפסו ממש באותו הרגע על ידי כתבנים וכתבניות בסוכנויות הידיעות הגדולות בניו־יורק, בוושינגטון, בלונדון, בפריז ובתל־אביב. בעודו עומד נכנס לחדר השליח של חדר החדשות. תפקידו העיקרי היה לאסוף בכל רבע שעה את שטיחי המילים ולהביא אותם אל עורכי החדשות שיפרמו אותם, יסננו את מה שנראה רלוונטי, ויארגו אותם מחדש, בעברית, אל תוך המהדורה.

עמי יצא מן החדר הקטן אל חדר החדשות הגדול בדיוק כשמכשיר הרדיו שעל שולחן העריכה השמיע את הפיפסים המוכרים, ואחריהם את קולה המוכר לא פחות של הקריינית: "קול ישראל מירושלים..." מכונות הכתיבה נדַמו וכך גם הטלפונים. הדקות האלה, שבהן החלו את מסען באוויר העולם אותן המילים שנבחרו ונערכו בקפידה רבה, היו מִדֵּי שעה רגעי החסד של חדר החדשות. ובדיוק ברגע הזה שאל אחד מחבריו לקורס בנחרצות: "מי שָׂמְכֶם להחליט מה רוצים - או מה צריכים - המאזינים שלכם לשמוע בחדשות?" 14 זוגות עיניים ננעצו בבחור שהעז להתחצף והעלה את השאלה שהעסיקה אותם מיומם הראשון בקורס הכתבים.

אפרים התנפל עליו: "מה זאת אומרת, זאת המומחיות שלנו. אנחנו יודעים מניסיון מה המאזינים רוצים וצריכים לשמוע. אם לא היינו טובים לא היו מאזינים לנו ואז היו מחליפים אותנו או משנים את השיטה ואת הסגנון של החדשות. עובדה שלא עושים את זה..."

גם עמי העז: "אבל עדיין לא ברור לי איך אתה יודע מה הציבור 'רוצה' או 'צריך' לשמוע. לי דווקא נראה שאתה משמיע מה שאתה חושב שהם רוצים לשמוע. אז על סמך מה אתה מחליט מה לשדר?"

אפרים כיווץ את גבותיו העבותות וזה, כפי שלמד עמי בשנים הבאות, היה סימן שהוא נמצא על סף רתיחה: "בלתי אפשרי, וגם לא מעניין לשדר הכול. אז מסננים ידיעות על פי קריטריונים: חדש, חשוב או מעניין". הוא עיווה את פניו בבוז גלוי. "אני מקווה שבקורס שלכם מלמדים אתכם את הדברים האלה. זה אלמנטרי".

"אבל אני רוצה להבין". עמי, מופתע מהעזתו, לא ויתר. "ראיתי קודם בטלקס ידיעה על אלף הרוגים בתאונת רכבות בסין. למה זה לא שודר?"

"על זה בדיוק אני מדבר. סי־נו־ן. סלקציה. אלף הרוגים במדינה של כמעט מיליארד - לא חשוב. ומכיוון שלסין אין יחסים איתנו והיא סגורה הרמטית לישראלים, אז אין גם סיכוי שמישהו משלנו נמצא על הרכבת. לכן - לא מעניין".

"חיי אדם לא מעניין?"

"בסין? לא חשוב. לא מעניין".

השעון בחדר החדשות כבר הראה על השעה שש ושבע דקות. עמי הציץ במהירות על כותרות עיתוני הבוקר. אנשי משמרת הלילה כבר עברו עליהם ביסודיות, ואף שידרו את כותרות העיתונים ואת הידיעות המרכזיות במהדורות של חמש ושש בבוקר. מגי הגיעה תוססת כתמיד: "אתה נראה עייף. אני הולכת לעשות קפה, אולי זה יעזור לך לפתוח את הצמצם ולהיכנס לעבודה כמו שצריך". עמי צחק. הוא אהב לעבוד עם מגי, ולא שכח את העזרה שהושיטה לו במשמרת הראשונה שבה נפלה עליו האחריות למהדורה כולה - חודשיים אחרי שהתחיל לעבוד כעורך משנה.

רחובות ירושלים נסתמו באותו היום לפנות ערב בשל הפגנת־ענק של אזרחים שקראו לממשלה להתפטר. רכז החדשות של משמרת הערב נתקע בפקקים. עמי נשאר עורך יחיד עם שתי כתבניות ועם אירוע אקטואלי מתפתח. עשר דקות לפני המהדורה הגיעה ידיעה על מפגין שנפצע מירי. חדר החדשות הוצף בתגובות. מכשירי הטלקס בחדר הקטן רעמו וכל הטלפונים שעל שולחן העריכה צלצלו במקביל וללא הרף. עמי היה אחוז אֵימה. הוא ידע שאין סיכוי שבדקות שנשארו עד השידור יצליח להתמודד לבדו עם מבול המידע. מגי הרימה את הטלפון הראשון: "אנחנו לא מקבלים הודעות מדוברים. אין אבל. תפנה לכתב. שאאלום!" וכבר הרימה את הטלפון השני: "יש לך 30 שניות. תכתיב". בתוך 40 שניות קיבל עמי לידו טיוטה של ידיעה ראשונה מאת הכתב לענייני משטרה. שלוש דקות לפני המהדורה נמצאו בידיו שש ידיעות חדשות מודפסות וערוכות. בשנייה האחרונה, כשכבר שודרו הפיפסים, דחף לידי הקריינית את עיקר החדשות, ובאנחת רווחה שמע את הפתיחה של המהדורה הראשונה שערך בעצמו. מגי התבוננה בו משועשעת: "אתה כמו אחרי אורגזמה, אבל בהפוך. זה הקטן - גדול נהיה".

טפיפת עקבים נשמעה מאחוריו. מגי חזרה עם "השחור בלי כלום" שהכינה והוא חזר אל העבודה. בתוך דקות החלו גלגלי תעשיית החדשות את מרוץ הבוקר וכל הטלפונים צלצלו בבת אחת. "נו, התעוררו כל שואבי האבק", אמרה מגי כשהחלה לקבל את הידיעות שהכתבים שמרו למהדורת החדשות המשפיעה ביותר של הרדיו. "אלה כמו האוטו זבל של העירייה - לוקחים הכול, שופכים הכול". את הכתב המדיני, שנהג מדי בוקר להעביר בטלפון את הבולטין היומי של לשכת ראש הממשלה, אהבה הכי פחות. "הראובן הזה, כל בוקר צריך להגיד תפילת ברוך שעשֹני נקבים נקבים חלולים חלולים, למה אם לא היו לו נקבים באוזניים ובפה, לא היה יכול להביא את כל מה שאומרים לו המקורות־יודעי־דבר. זה, לא צריך לקרוא לו עיתונאי. זה אשכרה המוביל הארצי". לחדר החדשות קראה פעם "חדר ההלבשה".

"למה?" שאל עמי.

"מה למה? מה אתה עושה? לוקח מילים, לפעמים חרטא ברטא, מלביש אותן יפה והופ, שולח לתצוגה באוויר".

לעמי קראה מרטין המלך. "אתה כמו מרטין לותר קינג", אמרה, "כל הזמן יש לך חלום. אממה - יש לך בעיה שאתה אף פעם לא מתעורר מהחלומות שלך".

ברבע לשבע קישרה אותו עם וינה. השעה שם הייתה רבע לשש, אבל צביקה נשמע ער ונלהב. "יש לי סקופ אדיר", אמר. צביקה תמיד הֶאֱדיר את הסיפורים שלו, אבל הפעם זה היה אמיתי: צרפת משעה אספקת אורניום מועשר לכור הגרעיני בנחל שורק. עמי ערך את הידיעה במהירות, ותשע דקות לפני המהדורה ביקש ממגי שתקשר אותו עם הצנזור התורן. הידיעה הזאת הייתה הכותרת הראשית של חדשות השעה שבע, ועל פי הערכתו של עמי, גם הנושא העיקרי של שידורי היום כולו, ברדיו ובטלוויזיה. אם תיפסל, יהיה צורך למצוא ידיעה פותחת אחרת. למרבה הפלא, הצנזור אישר את הידיעה לשידור, כמות שהיא ומיד. בשבע בדיוק נשמעו הפיפסים המוכרים בכל בית בישראל. נינוח לרגע, לגם עמי מכוס הקפה השנייה שלו והביט סביבו בסיפוק: הנה הוא כאן על הכיסא של אפרים, גם רכז חדשות, גם מנהל חדר החדשות, גם ראש דסק החדשות ברדיו, וגם, בקרוב, המועמד הוודאי לתפקיד כתב הרדיו והטלוויזיה בגרמניה, שאחראי לאירופה כולה. לא רע בשביל מי שרק לפני תשע שנים סיים קורס כתבים. לו ידעה, הייתה המורה רות גאה בו מאוד עכשיו.

"יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?" נכנס קולה של מגי אל תוך מחשבותיו של עמי, "הפרצוף שלך זורח כאילו בלעת ירח מלא". הוא חייך והמשיך ללגום בנחת מהקפה, יודע שזו ההפוגה האחרונה לבוקר זה. כשיסתיים שידור המהדורה תתחיל ההמולה הרגילה בחדר החדשות, שתתעצם בשטף של תגובות מהארץ ומהעולם על הסקופ של צביקה, שפתח את שידורי הבוקר של קול ישראל.