קדשה 1: שובן של כוהנות האהבה

יש לכבד את רצפת ההיכל, חשבה עתליה לעצמה, לדשן את מנורת השמן הנצבת לפני צלם האלה כך שלהבתה תבער כל הלילה ותאיר את החלומות, לכבות את הלפידים המאירים את ההיכל, וללכת סוף סוף לישון. היה זה יום מופלא, שהגיע אל קצו, והיא ציפתה בחיוך עדין לשנתה המתוקה. אולי תזכה לפגוש את האלה האהובה בחלום הלילה, חשבה לעצמה, אך גם אם לא, מה בכך? הרי היא פה, משרתת במקדש הגדול של עשתרת בירושלים, והאלה, הלא נוכחת היא תמיד במקדשה. לפעמים אף מופיעה היא בגופן של הכוהנות עצמן. הגם שהיתה עוד צעירה לימים הרגישה עתליה את האלה נוכחת בתוכה כבר מספר פעמים.

פעם אחת, כשרקדה לפני באי המקדש בין ענני עשן הקטורת, מסכה מפוארת על פניה וצעיפים לבנים משתרגים על גופה העירום, חשה אותה בתוכה פתאום. משהו כמו התדפק על דלתי הכרתה, מבקש רשות להופיע, והיא, שלמדה להמתין לרגע שכזה, נכנעה עמוק בתוכה ואמרה לה "הנני".

את שהתרחש לאחר מכן זכרה עתליה רק כמתוך חלום. איך נעמדה אל מול קהל עולי הרגל בברכיים כפופות וירכיים פשוקות, אצבעותיה שלוחות קדימה, לשונה משתרגת מתוך פיה כנחש קדמוני ועיניה יורקות אש מאחורי המסכה. היא זוכרת את הצפיפות הטעונה של אותו הרגע. הס הושלך מיד בהיכל. כל העיניים ננעצו בה פתאום. היא דיברה אז בשפה שאיש לא יכול היה להבין. שפת האלים היתה זו. לחשי נחשים, מלאכים ואלים יצאו אותו היום מפיה בזעם ובברכה. הקהל הקשיב לה משתאה והיא רקדה ריקוד שמעולם לא למדה קודם. היא הניחה לגופה להוליך את עצמו, לרקוע בכוח על בימת העץ ולרקוד למקצב שהוא עצמו מייצר. היא צפתה במתרחש כאילו ניצבה מחוץ לגופה, עם קהל המאמינים. האלה רקדה בה בעוצמה אדירה.

למשך יומיים שלמים שכבה לאחר מכן במיטתה מבלי יכולת לקום. הכל היה מתוק כנופת צופים ולא היה לה צורך או רצון לעשות דבר. ביום השני באה לבקר אותה עשתר, הכוהנת הגדולה. היא נשקה לה וברכה אותה על שהפכה גם היא להיות כוהנת עשתרת במלוא מובן המילה. היא הוסיפה וברכה אותה על שהפכה להיות מקדש בפני עצמה, על שהפכה להיות קדשה!

"מעתה גופך הוא המקדש הראשון" אמרה עשתר. "את הינך מקדש בתוך מקדש. וכשם שעלייך לכבד את המקדש החיצוני בו אנו גרות, כך ועוד יותר מכך, עלייך לכבד את המקדש הפנימי, שהוא גופך ורגשותייך" אמרה לה. "למדי את סמטאות הגוף, יש בו מבואות נסתרים, ממש כמו במקדש העתיק הזה ועוד יותר ממנו. שהרי את המקדש הזה בנה אדם, ואת מקדש הגוף לא אדם בנה, אלא האלים עצמם! ועתה" אמרה עשתר, "קומי לך יפתי ולכי לך אל החצר, עבודה רבה לפנינו, ואת כמובן אינך פטורה ממלאכות הבית. קומי קומי" עודדה אותה.

עתליה הטיבה את הנרות אל מול צלם הזהב של האלה. לפעמים תהתה בינה לבין עצמה אם גופה, שהפך להיות מקדש לאלה, איננו מקודש יותר מאותו צלם, שהרי אותו יצרו ידי אדם, ואילו את גופה יצרו האלים... אבל היא הניחה לשאלות הללו שלא הביאו לה שמחה, וטיפלה בנרות, כפי שלמדה לעשות: למזוג שמן זית זך אל הספלים, להחליף את הפתילות הישנות בפתילות חדשות, לקחת את הפתילות הישנות במלקחיים מזהב, ולהניח אותן בצלוחית הכסף.

"יש לכבד את כלי הקודש המשומשים ממש כשם שמכבדים את המת" אמרה לה מורתה, כשלמדה את אמנויות המקדש. עתליה החוותה קידה לצלם עשתרת וניגשה אל הקיר, על מנת להתחיל בסבב כיבוי הלפידים. לפתע עצרה. נדמה היה לה ששמעה רחש קל ליד דלתות שערי המקדש.

"מוזר" אמרה לעצמה, והחליטה ללכת לבדוק אם הכל כשורה לפני שתכבה את אורות ההיכל כולם. כשהתקרבה עתליה אל הפתח חשה את רוח הלילה הצוננת נושבת מבעד לדלת הפתוחה למחצה. כיצד זה יכול להיות, תהתה בינה לבינה, והלא הדלתות נסגרו בתום הטקס, אחרי שאחרון עולי הרגל ירד במדרגות המקדש והלך לדרכו. "אולי פתחה אותה רוח הלילה השובבה" ענתה לעצמה וניגשה בדילוג קל לסגור שוב את הדלת.

מישהו לפת אותה פתאום בכוח רב, והיא נדחפה לאחור. מבעד לעיניה המבועתות ראתה איש גדל מידות, קירח ומזוקן, לבוש גלימה לבנה כאחד מכוהני מקדש יהוה. הוא זינק עליה מן הצללים, אחז בה, ודחף אותה אחורנית אל תוך המקדש. היא רצתה לצרוח אולם ידיו הגדולות סתמו את פיה. עיניו יקדו אש כלפידים.