קוביות של שוקולד

בלה כהן מדשדשת בנעלי הבית שלה ופותחת לכדי סדק את הדלת.

"תראה, מרדכי, זה הנכד של הסֵגַלְסוֹנים, שבא מהצבא," היא לוחשת לבעלה, והוא שותק לרגע ואחר כך עונה, "עדיין ממשיך לבוא... אפילו שכבר אין בשביל מה."

אני עושה את עצמי לא שומע, חולף על פני הדלת הסגורה שלהם ומטפס לקומה השלישית. אני מוציא את המפתח, שעדיין נמצא אצלי, ומסובב אותו במנעול. הידיים שלי רועדות קצת. אני נכנס פנימה ומדליק את האור בדירה הריקה.

הכול נשאר פה כמו שהיה. כיסא הנדנדה, מדפי הספרים, השולחן הכחול. רק ריח התבשילים של סבתא כבר הספיק להתנדף.

אני מסתובב בבית שלהם ולרגע נדמה לי שהיא תכף תצא מאחד החדרים, תיגש אלי ותגיד, "אני רואה שאתה עצוב, יהלי. צלחת אחת של מרק קוּבֶּה תסדר לך את הבטן, אחר כך נטפל במה שיושב לך על הלב."

אני ניגש לפינת האוכל ופותח את הרדיו שחונה על רשת ב' ואחר כך סוגר. רק חודש עבר ואני כבר מתגעגע אליה. לסבא שלי אני מתגעגע כבר יותר משש שנים.

אני נכנס לסלון. במזנון עדיין מונחת חפיסת שוקולד אחרונה. אני מקלף את העטיפה ושובר לי ריבוע. המתיקות של השוקולד מתערבבת לי במליחות של הדמעות.

אני פותח את המגירה התחתונה, זו שבה הנחנו פעם את הדפים שעליהם כתבנו את כל מה שקרה. זה היה אחרי שהכול כבר נגמר וסבתא אמרה, "סיפורים אם לא כותבים אותם יכולים ללכת לאיבוד."

שש שנים לא נגעתי בסיפור הזה ועכשיו אני חוזר אליו שוב.

בשבע בערב נכנסה אמא מהעבודה.

"קנינו לך מתנה," היא אמרה בקול חגיגי, "לכבוד הבר־מצווה!" והניחה על שולחן המטבח חבילה מלבנית עטופה בנייר צבעוני.

"אבל הבר־מצווה שלי רק בעוד שלושה חודשים," הזכרתי לה.

אמא אמרה שהיא יודעת, אבל היה מבצע בחנות וחבל לפספס הזדמנות לרכישה מוצלחת רק בגלל רבע שנה.

אמרתי לה שהיא צודקת, ובלבי התפללתי שבתוך העטיפה תהיה רכישה מוצלחת של מחשב נייד.

קילפתי את הנייר וגיליתי שהתפילה עזרה.

אמא אספה את קליפות העטיפה, עשתה מהן כדור וסיפרה שהם התלבטו אם להעניק לי לבר־מצווה מסע שורשים משפחתי בחוץ לארץ, או לפטופ, ובסוף החליטו ללכת על מחשב. חיזקתי אותה ואמרתי שאם היו לנו שורשים משפחתיים בדיסנילנד אולי הייתי מצטער, אבל בנסיבות הקיימות, מחשב נייד הוא בהחלט החלטה נבונה.

אמא ניקדה לי נשיקה על הלחי, שאלה אם אני רעב ובדקה אם זכרתי להוריד את דון, כי גם לשלפוחית של כלבים יש קיבולת מוגבלת.

אחר כך הטלפון צילצל. זאת היתה שרית, המזכירה שלה, שאמרה שמשה מ"מטבחי שמואל" מבקש לדבר איתה בדחיפות, ואמא אמרה, "תעבירי," והתיישבה לשיחה ארוכה. ככה זה כשאתה ילד של מנהלת משרד פרסום, אתה אף פעם לא בטוח מתי בדיוק יגישו לך את ארוחת הערב.

בזמן שאמא דיברה עם שמואל ממטבחי משה, או להפך, לקחתי את המתנה והלכתי לחדר. כבר דיגדג לי באצבעות להרגיש את המקשים הטריים של הלפטופ שקנו לי לבר־מצווה שלושה חודשים לפני הזמן הנכון.