קווים אדומים

1. האנוי, וייטנאם, ראש השנה (חג הטט), פברואר 2015 (שנת הכבשה)

עודד קנטור ישב בלובי המפואר של האנוי סופיטל פלזה ולגם קפה מספל עדין שהיה לא פחות מיצירת אומנות מיניאטורית מרשימה. בעת שהתענג על הארומה המשובחת סרק מבטו את דלתות המעליות מהן נפלטו כל העת בני אדם, רק לא האישה לה ציפה. בהיותו רגיל להבחין בפרטים לא החמיץ את העיטורים והמוטיבים הסיניים ששולבו ביד אמן אל תוך הסגנון המודרני מערבי של חלל הלובי. לרגע התעכב מבטו על תמונה צבעונית גדולת מימדים שהציגה מפגש בין קבוצת אזרחים מקומית לבין יחידת צבא צרפתית. קצין צרפתי מצועצע-מדים בעמידה זקופה שמקרינה אדנות שלטונית מול ראש הקבוצה הוייטנאמי בבגד פשוט ובתנוחה כנועה. תזכורת מעוררת מחשבה על הקולוניאליזם הצרפתי שחלף מן העולם.

צליל פעמון בישר את נחיתתה של מעלית. מהדלת שנפתחה הגיחה אישה גבוהה באמצע שנות השלושים שלה, לבושה בשמלה קיצית צבעונית שהחמיאה לגזרתה החטובה. את צווארה עטף צעיף בצבע תכלת שתאם את עיניה הכחולות ושערה הבהיר. היא הבחינה בקנטור ונופפה בידה בעליצות בשעה שמוחו הסטטיסטי ציין איחור של רבע שעה. היא צעדה לעברו בנינוחות כשהיא מתעלמת לחלוטין מהבעת הפנים החמצמצה שלו, תוצאה של חוסר נחת משבוש לוח הזמנים.

"מה אתה אומר על הצבע שבחרתי?' שאלה והחליקה את ידה על שמלתה שהצבע הצהוב שלט בה, "קראתי ב'המטייל' שהשזיף הצהוב מסמל את ראש השנה שלהם...מאד מפרגן מצדי, הא דדי?..."

הבעתו התחלפה למשועשעת, "יש רק בעיה קטנה דפני," אמר, "הצבע הצהוב הוא של הדרום ואנחנו בצפון...כאן צבע החג הוא ורוד... אבל הצעיף דווקא מתאים...אבל העיקר הכוונה ורק אל תגידי שאת עולה להחליף..."

הבעת האכזבה שניכרה בפניה גרמה לו להתחרט על דבריו. הוא הרים ידו כמתנצל בשעה שאמרה,

"הייתי עולה אבל אין לי כלום בורוד..." ואז בפתאומיות החליפה נושא, "למה אני לא מופתעת שדולי ואלברט מאחרים?! חייבת קפה עכשיו."

קנטור אמר בנחת, "הם כבר הלכו. לא רצו להמתין. אמרו שנפגוש אותם ליד הפגודה הגדולה. אז קפה עכשיו או אחר כך?"

"חייבת." אמרה.

הוא סימן למלצר תוך שנזהר מלהזכיר את האיחור שלה. בעולם שלו אי אפשר היה להגזים בחשיבותם של דיוק ועמידה בזמנים. אבל הדבר האחרון שהוא היה צריך הייתה אוירה עכורה.

***

מחוץ לסופיטל גרנד פלזה, ממש מול הכניסה, ניצב בית קפה קטן. על המדרכה היו מפוזרים מספר שולחנות. חבל שנמתח בין שני עמודים הפריד בין מתחם הקפה לאזור חנייה שהיה מלא באופנועים קלים ובאופנוע קוואסאקי כבד אחד שבלט בגודלו. הוא חנה בשפת המדרכה בקרבה מידית לכביש. המפתח היה נעוץ

בחריץ ההתנעה.

אדם רזה שחור שיער ממוצא מערבי, גאיג'ינג בפיהם של המקומיים, ישב לבדו ליד שולחן לשניים בסמוך לקוואסאקי. לפניו על השולחן היה עותק פתוח של מגזין הרכב האמריקאי Car&driver ולצדו כוס מים וספל קפה. האיש לגם משתי הכוסות לסירוגין מבלי שהביט כלל במגזין. מבטו היה נעול על כניסת המלון.

באותו הזמן בתוך הלובי חבק קנטור בידו את מותניה של דפני והנחה אותה החוצה דרך הדלת הסובבת של כניסת המלון. בידו האחרת שלף מכיס חולצתו זוג משקפי שמש כהים והרכיב אותן על עיניו שניה לפני שדלתות הזכוכית פלטו אותם אל אור השמש שבחוץ. מבטו סקר את הרחוב והמדרכה שממול במעגל של מאה שמונים מעלות מחפש אחר אי סדירות, הרגל שהיה אצלו לטבע. ואכן מיד הבחין כי הסדירות נפגעה על ידי אלמנט אחד שכאילו הוצב באופן מלאכותי בתמונה הטבעית.

קנטור תהה אם הוא מפתח פרנויה. תחושת הבטן שלו, עליה למד לסמוך, שידרה לו שמשהו לא בסדר. האופנוען, עטוי קסדה שמשקף השמש שלה מורד, שקם מכיסאו בקפה שממול בדיוק באותו רגע, עשה לו דז'ה וו מחיים אחרים. אבל אנשים סביבו חיו בלי להביט מאחוריהם כל הזמן. והנה הוא שהיה כבר אזרח יותר משנה עדיין לא התרגל לחיות כאזרח רגיל. ואז קלטה אוזנו הרגישה את נהמת הקוואסאקי והאופנוע חלף על פניהם ונעלם בהמשך השדרה. הוא גיחך בתוכו. אין ספק שחייו הקודמים גבו את מחירם.

"דדי, אנחנו עוברים ליד האגם, זה שהם זורקים לתוכו דגים בשביל מזל בשנה החדשה?"

"כן, אגם 'הואן קיים', ויודעת למה זורקים דגים? כי במסורת שלהם אל-המטבח עלה לשמים רכוב על קרפיון... זה בכיוון שלנו אבל אחרי הפגודה הגדולה."

"כמה זמן עד הפגודה?" שאלה דפני וידה הידקה את אחיזתה בידו.

"הבחור אמר רבע שעה." ענה.

"מוזר, מרגיש לי שהלכנו מלא ואין שום פגודה באופק."

הוא חייך "בקושי הולכים חמש דקות." זמנים ומרחקים היו אצלו טבע שני.

***

זה היה היום הראשון של חגיגות ראש השנה הוייטנאמי. מדרכות העיר געשו בהמונים שהיו בדרכם למקדשים לשאת תפילות לכבוד הגעת שנת הכבשה. מנהג רווח היה הטלת שטרות כסף מזויפים, 'כסף המתים', אל תוך אש שבערה בכוכים מיוחדים בכניסה לפגודות. השלכת השטרות לאש נחשבה סגולה להצלחה כלכלית בשנה החדשה.

קנטור הבחין כי לבתים שבצדי הרחוב תבנית קבועה. הקומה הראשונה הייתה חנות בעוד שהקומה השנייה שמשה למגורי המשפחה. חזיתות החנויות היו פתוחות לרחוב ומבעדן נשקפו משפחות רבות שהסבו לארוחה חגיגית על כריות שהונחו על הרצפה. קישוטים רבים בצבע אפרסק נתלו מן התקרות ועל הקירות. ריח עוצמתי שהזכיר לקנטור את ריחו של מרק עוף, היתמר מהבתים אל הרחוב. המראה היה אולי מוזר לתייר מזדמן אבל לא עבור קנטור שזכרונו הצילומי אצר בתוכו כול מה שקרא במדריך התיירות אודות ההרגלים המקומיים.

"הזוי! זה לא אמתי פשוט אין דברים כאלה!" שמע את דפני צועקת. היא ניסתה להתגבר על הטרטור הבלתי ניסבל של זרם האופנועים קלים שנע על הכביש הרחב בצפיפות של להקת ארבה.

דפני צדקה, זה אכן היה לגמרי שונה מדרום המדינה. סייגון עם כבישיה העמוסים במכוניות לעומת המכוניות המעטות שנראו כאן.

מימינם התחלפה שורת הבניינים באגם מלאכותי. על המדרכה הרחבה שנמתחה לאורכו הוצבו תפאורות צבעוניות של דמויות קרטון ופלסטיק לצורך צילומי זיכרונות משפחתיים. גם כאן מילאו את הרחוב קישוטים בצבע אפרסק שייצג את צבעו הסמלי של החג. קנטור סיכם לעצמו שמדובר במעין עולם שלישי פשוט אבל יחד עם זאת מרשים באופן שלא ניתן היה להכחיש.

בחלוף עשר דקות הצביע קנטור לכיוון הפגודה הגדולה של העיר העתיקה שנתגלתה במלוא הדרה בצד השני של הכביש הרחב. פסיפס ענק של נמר קישט את הכניסה לחצר המבנה ועשן היתמר מעל כוך השריפה של שטרות כסף המתים.

דפני שסקרה בחשש אמתי את ההמונים שהתגודדו בפתח הפגודה אמרה "לא חייבים להיכנס פנימה, נכון?"

קנטור הידק את אחיזתו בידה "לא ניראה לי שנשוב לכאן בקרוב. אולי חבל להחמיץ, לא?"

לרגע היססה "לא בקרוב ולא בכלל...רק שלא ברור לי איך חוצים את הכביש הזה?!" הוא הבחין שחרדתה אמתית בגלל הכאוס הדו גלגלי ששטף את הכביש הרחב כמו נהר רוגש.

"בואי נעשה כמוהו." אמר קנטור והצביע על מקומי שירד לכביש והחל לחצות בקו ישר ובקצב אחיד כשהוא מתעלם מזרם האופנועים שסביבו. לפני שהספיקה להתנגד הצמיד אותה אליו ופסע אל הכביש.

וזה עבד. נחיל האופנועים עקף אותם מימין ומשמאל כמו עדת דבורים נרגזות שגילו לפתע מכשול בדרכן אבל ידעו איך להימנע ממנו. זה הרגיש כאילו לבשו גלימות פלא המגנות עליהם מכל רע.

רק שזאת הייתה טעות.

כמו צרעה שמכ"מ ההתראה שלה השתבש פרץ לפתע משום מקום אופנוע קוואסאקי כבד ופגע בקנטור במלוא העוצמה של מסה בת רבע טון המואצת במאה ושישים כוחות סוס. עוצמת המכה הייתה קטלנית. קנטור הועף באוויר כאילו פגע בו משפך של סופת טורנדו ואז הוטח אל הכביש בעוצמה מחליאה. ההפתעה הייתה כה גדולה עד שאפילו הווירטואוזיות של כמה מהרוכבים האחרים שנקלעו לטווח הפגיעה לא הספיקה להם על מנת לחמוק והם התנגשו אלה באלה. בחסות המהומה האיץ הקאווסאקי הדורסני ונעלם. דפני שכף ידו של קנטור נקרעה מתוך כף ידה ברגע הפגיעה התמוטטה וצנחה אל הכביש חסרת הכרה.

לכאוס נוסף תוך שניות רעש מבהיל של סירנות. קנטור חסר ההכרה הושכב על אלונקה והועלה אל תוך אמבולנס. האמבולנס עשה דרכו אל בית החולים הצרפתי כשצוות הפרמדיקים עסוק בפעולות החייאה. בחדר המיון אובחן קנטור כפצוע אנוש והובהל בדחיפות אל חדר הניתוח.

על פי תורת הסיכויים גורלו של קנטור נגזר. הסיכוי לספוג פגיעה כזאת ולהישאר בחיים הייתה בסדר הגודל של טעות סטטיסטית.

רק שהתאוריה הסטטיסטית כשלה בניבוי יכולותיה של הרפואה הסינית.

***

רפ"ק אלברט חדד עדיין התקשה לעכל כיצד הטיול המבטיח למזרח נקטע באיבו באסון שכזה.

שבועיים כבר חלפו מן התאונה ורק חמישה ימים מאז פתח קנטור לראשונה את עיניו והתעורר ממצב הצמח בו היה שרוי. אז התברר כמה חזק היה קנטור גופנית ומנטלית. הרופאים סכמו את הבדיקות שעשו לו במסקנה של 'אפס נזקים למוח וגם לא נזק קבוע לגוף לטווח הארוך. 'עם זאת', הסתייגו, 'אפילו השיקום הטוב ביותר לא יוכל להחזיר את קנטור למצב הגופני בו היה טרום הפציעה'.

המשמרת שלו ליד מיטתו של קנטור החלה לפני ארבע שעות ותימשך עוד פרק זמן שכזה. דפני, דולי והוא עצמו חילקו בניהם שגרת השגחה של שמונה שעות למשמרת. הם לא רצו להותיר את קנטור אפילו רגע אחד לבדו. קנטור, בניגוד למקובל, זכה לחדר פרטי בפרנץ' הוספיטל של האנוי. מפקד משטרת התנועה העירונית, שהתקשה להסתיר בפני חדד את מבוכתו מהאסון שארע לקולגה זר בתחום השיפוט שלו, משך בחוטים המתאימים.

קנטור התהפך על גבו פקח עיניים והבחין בחדד.

"אתה עוד כאן, אלברט? לא נמאס לך להיות בייבי סיטר או שאולי מסתדרים במפלג גם בלעדיך?..."

"בוקר טוב גם לך." ענה חדד בקלילות, "ככה זה כשיוצאים לטיול עם אנשים שלא יודעים לחצות כביש...יש כאן בשבילך ארוחת בוקר וייטנאמית, רוצה?"

קנטור עיווה את פניו והניף את ידו בתנועת דחיה, "עוד ירקות טבועים במרק של עוף לא מוגדר... ועוד על הבוקר... לא, תודה. אבל יש מצב אלברט שתארגן לי כוס קפה?"

"בטח קפה דדי, ונחש מה? מהיום אתה הבעלים המאושר של פינת קפה פרטית עם קומקום והכול..."

"לא היית צריך..."

"באמת שלא הייתי ולא התכוונתי, זה הכול דפני ודולי, אבל בטח הבנת לבד." הוא הפעיל את הקומקום החשמלי.

"תגיד אלברט, יש חדש ממשטרת התנועה?"

חדד שפשף את סנטרו בידו. "עוד לא, והבנתי ששאלו אותך אם נזכרת במשהו וענית שאתה לא זוכר כלום?"

"כן, שאלו. אני זוכר את כל הבוקר עד הרגע שהתחלנו לחצות את הכביש. שם זה נגמר, בור שחור. מה הוציאו מהעדים?"

"כבר דברנו על זה פעמיים."

"אני יודע, אבל תגיד שוב."

"אופנוע קוואסאקי, כבד, 1200 סמ"ק, הגיע מצד שמאל שלך במהירות ולא היו סימני בלימה. בטח בדיוק שלח אס.אם.אס..."

"ומה עם מצלמות אבטחה? לא מצאו כלום?"

"לגבי האופנוע לא היו צריכים. מצאו אותו כמה רחובות משם. אופנוע שכור. מי ששכר לא מקומי והם לא מצליחים לאתר את השם שמסר לסוכנות ההשכרה. ולפני שתשאל אגיד שגם לא מצאו שום התאמה לשמות שעברו בביקורת גבולות או במלונות בהאנוי...הם עוד עובדים על בתי הארחה ומקומות קטנים אבל בינתיים זה 'פגע וברח' תיק פתוח."

הקומקום זמזם וחדד מזג את המים לספל הקפה והושיט אותו לקנטור שנטל לגימה ונאנח בעונג.

"איך אתה מרגיש?" שאל חדד "אפשר להכניס אותך כבר לשיבוצים?"

קנטור צחק ומיד הצטמרר ונשך את שפתו כשכאב חד פילח את חזהו. "תן לי כמה ימים, אוקיי?..."

"קבלת, אני הולך לקפטריה. להביא לך משהו?"

"בטח, לאפה עם ביצה קשה, חציל וסלט קצוץ עם כדורי פלפל וטחינה בצד..."

"תמשיך לחלום דדי... הלכתי."

חדד שב אחרי עשר דקות כשבידו סנדוויץ' בשר ובקבוק קולה. הוא נעצר בדלת כשראה את הבעת פניו של קנטור.

"אלברט, הקוואסאקי, איזה צבע היה לו?"

"שחור עם מגן רוח אפור, למה?"

"ראיתי אותו אלברט."

"ראית אותו? לפני שפגע בך?"

"לא אלברט, ראיתי אותו חונה מול המלון כשדפני ואני יצאנו החוצה."

"ו..."

"אני חושב שהוא הביט לכיוון שלנו ואחרי כמה שניות חלף עלינו במהירות בכיוון הפגודה הגדולה."

"וראית אותו?!"

"קסדה שחורה ומשקף כהה מורד. לא ניתן לזיהוי."

חדד פסע אל החלון ונעמד בגבו אל החדר. הוא אמר בשקט "דדי, מה אתה חושב על צירופי מקרים?"

"שאין דברים כאלה..."

חדד פנה לאחור והביט בו, "הבעיה שלך זה שאתה עוד תקוע במוסד. שם אולי אין צירופי מקרים. טוב, בסוף הכול יתגלה..."

"או שלא..." ענה קנטור, "אלברט, עד מתי אתה מתכוון לדגור עלי כאן? עד שתחסל את כול צבירת ימי החופשה שלך או שאתה גם הולך לשבור את החסכונות של הילדים?..."

חדד רכן קדימה, "שוב אתה מנדנד הא? מה, לא נעים לך כשאני כאן דדי?...וגם אם לא נעים לך אז אני לא שם זין. ברור? אגיד לך עוד פעם: האופציה היחידה היא שארבעתנו נצא יחד מבית החולים הזה ומהעיר הזאת ומהמדינה הזאת! אז סתום כבר, או. קיי?"

"רק רציתי להגיד תודה ותראה איזה סיפור עשית מזה..." אמר קנטור וחייך.