קוטפי הזיכרונות

 נמל תעופה

מאז שעזבתָ, ד"ר שבתאי, אני רגיל לדבר אליך, עד שלפעמים אני שוכח לשאול את עצמי איפה אתה או לנסות לנחש מה עבר עליך ואם אתה עדיין חושב עלי, עדיין זוכר אותי. זה אני, דוד, ד"ר רוזנבלום. אני עומד כאן באולם מקבלי הפנים בנמל התעופה ומחכה למישהי שבאה מטעמך ושאיני מכיר.

יותר מפעם אחת אמרתָ שנמלי תעופה הם מקומות מיוחדים, שתמיד יש בהם תחושה של ציפייה למשהו אחר. עוד לא יצאת מתחומי המרחב האווירי של המדינה שבה אתה שוהה, וכבר עולים במוחך מראות של מקומות רחוקים. כאילו עוד מעט קט תוכל לצפות באיים קסומים או במפלצות אוקיינוס נסתרות. אתה עומד על הסף של גילוי אמריקה מחדש וכל מטוס שנוחת צופן הבטחה למפגש מסקרן עם אישה יפה וחכמה או עם בן משפחה אהוב שלא פגשת זה שנים. כמוך, תמיד קל לי להתרגש מעמידה בטלה באולם הראשי של כל נמל תעופה, אבל הפעם הזאת נכונה לי הפתעה.

עמדתי באולם מקבלי הפנים. נמל התעופה בארץ דומה לכל נמל תעופה אחר בעולם, אך באחרים שולט אור הניאון הקר, ואילו באולם רחב ידיים זה, שבחללו עמודי בטון גבוהים התומכים בתקרה גבוהה, חודרות קרני השמש ומספקות אור טבעי ורך. קשת עגולה של מעקה אבן דקורטיבי נמוך מפרידה בין דלת כניסת הבאים לבין רחבת מקבלי הפנים. מחצית הסהר שתחומה בגדר אמורה לשמש את הנוסעים בלבד, אולם באווירה הים תיכונית החמה אין זה נדיר למצוא מדי פעם בן משפחה או בן זוג נלהב במיוחד שפורץ אל רחבה זו כדי לחבק ולנשק את יקיריו או כדי להעניק זר פרחים. המאבטח חמור הסבר במדיו הכחולים עומד בקרן זווית זו, שבין הקיר לחיבור עם קצה הגדר, ומשלב ידיים. אקדחו טמון בנרתיק שחור הצמוד למותנו, והוא מביט בעין בוחנת בקהל הרב הצובא על הרחבה, אך אינו מתערב בנעשה. רק כיווץ קל של שרירי הלסת מעיד על דריכותו שמתגברת בכל פעם שמישהו מן האורחים מתפרץ אליה. בקיר שממול קבועה דלת הזזה, שנפתחת לפרקים ומגלה מאחוריה את אולם הנוסעים הנכנסים לארץ ומסועי המזוודות. מעליה שני לוחות אלקטרוניים ענקיים מציגים את מספרי הטיסות. הטיסה שחיכיתי לה - אמריקן איירליינס מניו יורק - מתעכבת. ממקום עומדי, צמוד לצד ימין של הקשת, יכולתי לראות איך הדלת הגדולה מחליקה חרישית על פסי המתכת ופולטת עשרות נוסעים על כבודתם.

אני אוהב להסתכל עליהם ולנסות לנחש מה הסיפור שלהם. הנה גבר גבוה בחליפה שחורה ועניבה פוסע בצעדים בטוחים וגורר מזוודה קטנה על גלגלים. על פניו זקן בן יום ועיניו מוקפות עיגולים שחורים. בשפתיו הקפוצות הוא משדר חוסר שביעות רצון מהיותו כאן. אולי הוא איש עסקים מותש או בן משפחה שנאלץ להגיע לביקור. אני משער שעזב את הארץ לפני שנים ואולי הוא מתגורר באחת ממדינות אירופה הקרות - ראיתי שלפני דקות אחדות נחתה טיסה מסטוקהולם. הוא ודאי כבר שכח כמה חם כאן בסוף מארס. מבנה גופו אתלטי, הוא בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, ומן הסתם קנה לו חיים אחרים ונמלט מהמקום המטורף הזה. אבל אי-אפשר לברוח מהארץ הזאת אף פעם, היא חוזרת אליך תמיד בדרכים שונות ומשונות ובדרך כלל במפתיע. האיש בחליפה נעצר באחת ליד לפתח השמאלי שבגדר המפרידה בין מקבלי הפנים לנוסעים הנכנסים, ונראה שהוא מחפש מישהו. ראיתי אותו מנסה להרחיק ראות מעבר ליער הבלונים והשלטים שמסתיר את היציאה. עקבתי אחריו בעיני והנה יד עדינה הונפה מעל לראשים הצפופים ועיניו הכבויות אורו כאשר קלטו את האישה הצעירה המנופפת במרץ וקוראת בשמו, שלא הצלחתי לקלוט מבעד לקולות ולצעקות. כמה צעדים נוספים והוא כבר מחבק אותה, לבושה מכנסי ג'ינס צמודים המדגישים את גזרתה החטובה, חולצת טריקו ישנה ומעיל עור קצר. לרגע קט פניה נחשפות ואני יכול לזהות את אותן העיניים בדיוק, אותו סנטר. מן הסתם בתו או אחותו הקטנה. כעבור רגע הם מתרחקים מעט כדי לבחון זה את זה. היא בוכה. אף פעם לא הצלחתי לפענח מהו הקוד הסודי האחראי למנגנון הבכי של הנשים. כבר מגיל צעיר הבינותי שהבכי אינו תמיד קשור למשהו עצוב או רע. לפעמים הן בוכות מרוב שמחה או התרגשות יתר, או השד יודע למה.

אני נזכר ביום חורף בחדר המגורים של הורי בדירה הקטנה. אמי ניצבת ליד החלון הפונה לגינה, מביטה בטיפות הגשם הניתכות על החלון ובוכה בשקט, בדמעות. אף שריר בפניה לא זז, ורק הדמעות מלמדות על המתרחש בתוכה. אני לבוש בטרנינג ובסוודר ירוק, עומד בשקט ומביט במחזה בפליאה. לפתע ידה של סבתי מונחת על כתפי, יד גרומה שהיתה ודאי יפה מאוד פעם ועדיין מטופחת. "דוד," היא לוחשת בקולה הצרוד מעישון כבד, "נשים בוכות כי הן צריכות. תזכור את זה ויהיה לך יותר קל."

מאז שמשאית גדולה וחומה של חברת הדיוור הפרטית יו-פי-אס נעצרה בכניסה לביתי ומסרה לי את המכתב הרשום מפיטסבורג, ארצות הברית, זה שבגינו אני ניצב כאן וממתין, אני נזכר בך ללא הרף.

בעוד אני מתבוסס במחשבותי ובוהה בלוח, אני רואה לפתע שהטיסה שאני מחכה לה מגבירה מהירות בישורת האחרונה ועוקפת על הלוח, ממש בדקה התשעים, טיסה מלרנקה. עשר דקות לנחיתה, אומר הלוח האלקטרוני ואני ממשש בדריכות את כיס החולצה המכופתרת הלבנה שלי, לוודא ששני החפצים החשובים ביותר - עט נובע ומשקפי הקריאה שהתחלתי להרכיב לפני כמה שנים - נמצאים במקומם.

"מגיל ארבעים טבעי בהחלט שתתחיל להרכיב משקפיים לקריאה, ד"ר רוזנבלום," אמרה לי האופטומטריסטית הצעירה בחנות המשקפיים. "המספר צפוי לעלות עם השנים אבל אתה בכל זאת נראה צעיר לגילך גם עם המשקפיים," חייכה והוסיפה שרוך לתלייה על הצוואר כשי קטן. הבטתי בפניה הצעירות המחייכות אלי מעבר לדלפק ובעודי מנסה להתחקות אחר צבע עיניה, שהשתנה כל הזמן בשל משחקי האור וצל בחנות, חשבתי לעצמי שהנה הגיל מתחיל לתת בי את אותותיו, והסימנים הראשונים של הדעיכה כבר כאן. פתאום הגיעה מעין נכות כזו לא צפויה שעשויה רק להחמיר עם השנים, ונעלמה תחושת החופש הגופנית שהיתה לי טבעית כל כך. חייכתי בהכרת תודה לבחורה הצעירה והחנקתי את המשפט שהיה שגור בפי סבתי, "נמאס לי מהשקרים של עצמי ולכן אין לי כוח לשקרים של אחרים."

יצאתי מהחנות חמוש במשקפיים ובמאה שנים של זקנה והרגשתי שהדבר היחיד שחסר לי הוא כיס בחולצה. תליית המשקפים על הצוואר כמוה כהכרזה תמידית על הטרגדיה שמתרגשת עלי, וזו לא נראתה לי אפשרות הגיונית. אחרי הכול, אני בהחלט נראה צעיר מכפי גילי. לא גבוה במיוחד אבל לא נמוך בכלל. שיער שחור שסימני שיבה לבנה החלו להיזרק בו פה ושם, עיניים חומות שירשתי מאמי וסנטר כפול שקיבלתי מאבי. מבנה גופי רזה, אני מקפיד להתעמל בקביעות - בעיקר ריצה למרחקים, מכור לתחושה הזאת של אושר שמופיעה לפתע אחרי עשרים דקות של ריצה רצופה.

עמדתי וצפיתי, ידי בכיס חולצתי, ולפתע לכדה את עיני דמות של גבר מבוגר בשנות השישים לחייו, לבוש חליפה שחורה, חולצת פסים אפורה עם כיס, עניבה אפורה מפוספסת מהוהה מעט מרוב שימוש, מבטו מרוכז וזר פרחים בידו - גרברות אדומות. הרגשתי כאילו הונחה על חזי אבן גדולה כבדת משקל, כי לרגע הייתי בטוח שזה אתה, ד"ר שבתאי, אך עד מהרה הבנתי שטעיתי. זה המוח שלי שמתעתע בי. יש לי יכולת בלתי נדלית לשכוח אנשים. התמונה חזרה להיות בהירה והלחץ בחזה התחלף בתוגה המוכרת, זו שמחזרת על פתחי זיכרונותי ומבקשת למלא את החלל העצום שנפער בתוכי מאז היעלמותך.

וכך לנוכח שתיקתם של עמודי אולם המבקרים ולשאונו של הקהל הרב שביניהם, ממקומי בקצה האולם ראיתי את האורות על לוח הטיסות מתחלפים. טיסת אמריקן איירליינס אמורה לנחות בעוד דקות ספורות. אם כך נותרה לי לפחות עוד חצי שעה של המתנה דרוכה עד שנוסעי הטיסה יצאו דרך השרוול אל הקומה השנייה של נמל התעופה, ובהם האישה המסתורית שאני ממתין לה ושאולי נושאת עמה את התשובה לתעלומה - מה עלה בגורלך מהיום שבו נפרדו דרכינו כשהחלטת לפרוש מרצון.

"יש כמה דברים שאני צריך להספיק לפני שהכול ייגמר," אמרת לי כשקראת לי לשיחה במשרדך בבית החולים. מרגע ההיכרות בינינו שהינו יחד שעות רבות, זה לצד זה. אני השוליה שלך, ואתה - הטראומטולוג האגדי של תל אביב, זה שידיו טיפלו במאות פצועים ושחנך עשרות רופאים. כבר בתחילת התמחותי, במהלכו של ניתוח דחוף בלילה רצוף אירועים, בחרתי להיות לשולייתך, ואתה אפילו לא ידעת על כך. הקשר הזה בינך - המאסטר, לביני - התלמיד שלך, נרקם בהדרגה. נדרשו כמה שבועות עד שהכרת בי כשולייתך, ולא היה קל לרכוש את אמונך, אבל מרגע שזה קרה, כולם הבינו שרוזנבלום הוא שולייתו של שבתאי - לטוב ולרע. אני דבקתי בך ולא בחלתי בשום עבודה קשה. הייתי מוכן להתנדב לכל משימה בכל שעה משעות היום, ואתה מצדך גמלת לי בכך שלימדת אותי את רוב הדברים החשובים שאני יודע היום. בחלוף השנים נוצרה בינינו מערכת יחסים של אב ובנו. הימים חלפו ואני סיימתי את התמחותי בכירורגיה כללית ולאחר שנים של עבודה קשה באגמי דם וצואה יצאתי להתמחות בטראומה במיאמי שבארצות הברית - על פי הנחיותיך ובתום שנתיים מרתקות ביותר שבתי לארץ. הספקנו לעבוד יחדיו שכם אל שכם, עד שביום בהיר של קיץ רגיל בהחלט מצאתי את עצמי במשרדך כשברקע צלילי הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי ורחש המזגן. ישבנו זה מול זה כפי שהיינו רגילים לעשות זה שנים, כוסות קפה על המכתבה ושנינו במדי חדר ניתוח, רגליים על השולחן - נחים מהניתוח האחרון. "החלטתי לפרוש, דוד," פלטת כבדרך אגב, "ואני רוצה שאתה תשמע את זה לראשונה ממני ולא מאחרים."

שאלתי מתי הגעת להחלטה הזאת, ואתה ענית שכבר לפני זמן מה, והוספת שהיו כמה דברים שהיית צריך לסדר כדי שהדבר יתאפשר. "המלצתי עליך לתפקיד מנהל היחידה במקומי, ומן הסתם ייפנו אליך בקרוב. אני לא רואה מועמד ראוי ממך, ואני רוצה מאוד שזה יהיה אתה."

"אשמח מאוד, אם כי אני בטוח שזה לא יהיה קל, בעיקר להיפרד ממך," אמרתי, הישרתי אליך מבט והוספתי, "ומה תעשה עכשיו כשאתה פורש?" ענית בנשימה אחת, כמו היתה התשובה מוכנה בפיך מבעוד מועד, "יש לי רשימה ארוכה של דברים להספיק. אני מתכוון לסיים לכתוב את הספר ההוא שהתחלתי לא מזמן, זה שסיפרתי לך עליו, ללכת הרבה לים, לרקוד, לנסוע למקומות שלא ביקרתי בהם, לקום בבוקר מתי שמתחשק לי, ויש אישה אחת שמחכה לי כבר הרבה שנים - אני מתכוון לכבוש אותה בשנית," וחייכת את החיוך שלך הממזרי שלעתים נדירות אפשר לראותו, ועננה של רוך עטפה לפתע את פניך. לאחר שתיקה קלה שאלת, "ומה איתך? הכול בסדר בבית? מה שלום ענת? בפעם האחרונה אמרת שיש לכם בעיות ואתם מנסים לעבוד על זה. אני יודע שאנחנו בדרך כלל לא מדברים על החיים האישיים שלנו, אבל עכשיו כשאני עוזב חשבתי שאולי הגיע הזמן."

סיפרתי לך שאני חושב שענת ואני הגענו לסוף הדרך. שהיא ביקשה פסק זמן מהכול ונסעה להודו לחצי שנה או יותר כדי לחשוב ולהחליט מה הלאה. המשכתי ואמרתי שלי נראה שכבר החליטה, ועכשיו זה רק תרגיל של משיכת זמן כדי שהפרידה תהיה קלה יותר לשנינו. "מזלי שיש לי את העבודה כאן," הוספתי, "העבודה ממלאת את רוב שעות היום שלי ואני עסוק מכדי לחשוב על דברים אחרים. חוץ מזה תמרה כבר גדולה ושנינו מוכנים לפתוח בדרך חדשה, כך שהצעתך לנהל את היחידה באה בזמן הנכון ואשמח לקבל אותה."

מקץ כמה דקות של שתיקה פתחת את הארון שמאחור ושלפת בקבוק יין שככל הנראה הבאת במיוחד למעמד החגיגי הזה. חלצת את הפקק ושלפת שתי כוסות יין מעוטרות. כך ישבנו במשרדך, שתינו מהיין המשובח והחרשנו, מאזינים לנגינתו של יצחק פרלמן בכינור. לא נצרכנו לתקשורת מילולית ובהחלט היינו מסוגלים לשבת בשקט מבלי לשוחח על דבר ובכל זאת להרגיש בנוח. ובאמת חשנו בנוח. הקשר המקצועי בינינו היה מובן, וחשתי שהגיעה שעתי לפרוש כנפיים ולעוף לבד. חיינו הפרטיים היו תמיד שמורים לנו. מעולם לא חשתי צורך לשוחח על רגשותי או על מערכות היחסים שהיו לי, לא איתך וגם לא עם חברַי הגברים, וגם הם מצדם לא שאלו הרבה. דיברנו על כסף, פוליטיקה, היסטוריה, טיולים, אפילו על בחורות, אבל רגשות - מחוץ לתחום.

כעבור שעה, שבה הספקנו להאזין גם לקונצ'רטו לפסנתר החביב עליך, קמתי ממקומי, לחצנו ידיים ונפרדנו זה מזה. יצאנו איש-איש לדרכו החדשה. אני ירשתי את מקומך ואילו אתה נעלמת, כמו בלעה אותך האדמה. פעמים רבות מצאתי את עצמי מנסה לחקות אותך, מסגל לעצמי את עמידתך - אותה עמידה שקטה, מתוחה, גוף צנום וכפוף מעט הדרוך כנמר המשחר לטרף - ומיישם את המילים שאמרת לי לא פעם: "כירורג טוב צריך לדעת להחליט, לטוב או לרע. הוא צריך לדעת לקבל החלטה גם כשלא ברור לו לגמרי אם זו ההחלטה הטובה ביותר. סנן את העיקר מזבל הפרות והחלט מיד, בו ברגע. וזאת כדי לתת לפצוע שלך הזדמנות לחיות. יש לך שעה פחות או יותר כדי להצליח או להיכשל בגדול. זו החלטה שלך שאף אחד אחר לא יכול לקבל, ואתה, או צל"ש או טר"ש. אין באמצע. ככה, כמו אלוהים קטן לרגע."

בדיוק לפני שבוע עמדתי במרפסת ביתי, אוחז ביד אחת כוס קפה ובשנייה את המכתב המסתורי. מי כותב מכתבים היום? שולחים הכול בדואר אלקטרוני. אולי מדובר במעטפת נפץ? ניערתי את המעטפה הקטנה שבידי, בניסיון להפיק ממנה אי אילו רעשים חשודים של מנגנון נפץ זעיר שפותח במיוחד במעבדות סודיות בקוטב הצפוני. כזה שנועד רק כדי לחסל אותי. חייכתי לעצמי, שכן אין לי אויבים של ממש - בטח לא הפצועים שלי. מי כמוך יודע שרבים מהם הם מה שנקרא "האנשים האחרים", אלה שגרים בחורים טחובים, אולי עשרה בחדר, בתחנה המרכזית הישנה. נרקומנים, אלכוהוליסטים, מהגרים, זונות או גדוד ענקי של משוגעים לא מטופלים שמנסים שוב ושוב לאבד עצמם לדעת בקפיצה, ממגדל או מגשר מעל לכביש סואן, כשהם ממלמלים משפטים דחוקים, מתווכחים עם הישות שממנה ניסו לברוח ושרק הם מסוגלים לראותה או לשומעה. אך דווקא הם, אותם אנשים שהחיים פסחו עליהם, ניחנים באינסטינקט בריא, לב חם ונפש אסירת תודה כלפי היד שהושטה להם לעזרה. לא, לא הם יבקשו לעשות לי תעלול כזה.

פתחתי את המעטפה ובתוכה מצאתי מעטפה נוספת, רגילה, ועליה נכתב באנגלית בכתב יד נשי עגול - לד"ר דוד רוזנבלום, ממאיה טאודורסקו. התיישבתי על הכיסא הקטן, ליד שולחן האלומיניום שצמוד למעקה, הנחתי את כוס הקפה על השולחן ופתחתי את המעטפה.

ד"ר דוד רוזנבלום, שלום רב,

שמי מאיה טאודורסקו. אתה לא מכיר אותי ואני לא מכירה אותך. יש לי דבר מה למסור לך מהמורה שלך לשעבר ד"ר שבתאי. הוא ואמא שלי השביעו אותי שלא אעשה זאת בדואר אלקטרוני. אני באה במיוחד בטיסה בשבוע הבא. כרטיסי הטיסה נרכשו מראש על ידי משרד עורכי הדין של שניהם, ולא, אל חשש, לא מדובר בתביעה משפטית. אסביר לך הכול כשאגיע. אשמח אם תוכל לבוא לפגוש אותי בנמל התעופה. תוכל לזהות אותי בקלות בשל כובע אדום שאחבוש על ראשי.

מאיה טאודורסקו

השורות שמתחת פירטו את מספר הטיסה ואת תאריך הנחיתה וכמו כן הושארה כתובת של דואר אלקטרוני כדי שאוכל לאשר את קבלת המכתב בזמן הקצר שנותר. אישרתי כמובן וכעת הנני כאן, ממתין לפיסת מידע על אודותיך.

הדלת נפתחת שוב ופרץ נוסף של נוסעים עובר דרכה. אני מרים את מבטי ומזהה מיד כובע לבד אדום כרוך בסרט שחור. מאיה. אישה צעירה, תמירה ויפה מאוד - משהו נעתק בחזי למראה. היא מזהה את מבטי ומחייכת. משהו בפניה מזכיר לי איזו שחקנית קולנוע אך אני לא מצליח להיזכר מי. פניה סימטריות, עצמות לחיים גבוהות, ושערה השחור פזור ומגיע עד לכתפיה. עורה לבן והיא לבושה מכנסי ג'ינס אדומים וחולצה לבנה עם כפתורים שמגלה חזה קטן. יש משהו מזרח אירופי בדמותה אבל איני מצליח לנחש בת כמה היא ומאין. לרגליה נעלי סירה שטוחות ועל כתפה תיק צד אדום. חולצת הטריקו הפשוטה מדגישה את גזרתה הדקה וחושפת בטן שטוחה. הייתי מהמר שהיא צוענייה למרות עורה החיוור. הזיהוי היה ברור. מבט אחד ארוך, נפנוף בידי הימנית וניע ראש לשלום.

"שלום, דוד, מה אתה עושה כאן?" היא אומרת בזמן שהיא מניחה את מזוודתה על גלגליה ומסירה את הכובע מעל ראשה.

"שלום, מאיה, ברוכה הבאה למדינתנו הקטנה והמוקפת אויבים," אני עונה באנגלית שרכשתי בארצות הברית כשהתמחיתי בטראומה.

"נעים להכיר, דוד," היא אומרת ומושיטה את ידה לשלום. כף ידה קטנה ועדינה ועיניה ירוקות או כחולות או משהו בין לבין. היא מדברת אנגלית אמריקאית.

חייכתי אליה במבוכה והיא השיבה לי חיוך. היה במבטה משהו מיוחד, כמו הזמנה לדו-קרב. ופתאום שמעתי אותה אומרת, "אתה לא נראה כמי שבא לחכות לי, הלכת לאיבוד?"

"לא, האמת היא שאני מחכה לחבר שאמור להגיע עוד מעט מניו יורק אבל בטיסה אחרת שמתעכבת משום מה." צחקתי, וכמוני גם היא.

"אמרו לנו שיש פקק תנועה מעל קפריסין, אולי בגלל זה," המשיכה לצחקק.

"בהחלט ייתכן," אמרתי ברצינות תהומית. "זאת הפעם הראשונה שלך כאן?"

"הו לא, הגעתי לכאן הרבה פעמים, אני אוהבת את ישראל."

התכופפתי כדי ליטול את מזוודתה, אך היא הרחיקה אותה מידי.

"בואי, נלך למכונית שלי. היא חונה לא רחוק, בחניון לטווח קצר. היכן את מתגוררת כשאת כאן, או יותר פשוט, לאן אני לוקח אותך עכשיו?"

"לשום מקום, דוד. יש בחוץ מונית שמחכה לי והיא תיקח אותי הביתה. זה חלק מהעניין. פגישתנו כאן בנמל נועדה להיות קצרה. מאוד קצרה. לא, אל תשאל אותי למה. אשאר כאן מספיק זמן כדי להסביר. זה מספר הטלפון שלי כאן בארץ," הוסיפה בנשימה אחת כשהיא גוררת אחריה את מזוודתה.

"תתקשר בסוף השבוע למספר הזה וניפגש, אני חושבת שאוכל לחבב אותך," אמרה באנגלית האמריקאית שלה והישירה אלי מבט נטול בושה.

מוזר. יעילה, חסרת פשרות וגינונים ומשיגה את מה שהיא רוצה. קצת מזכירה לי את המורה שלי לשעבר.

היא מתרחקת ממני וסוקרת את דמותי, עומד לבדי עם הידיים בכיסים, ולרגע קט משתהה מול דלתות הכניסה של הטרמינל ואומרת לי בקול רם, "אני ממהרת להאכיל את רוברט."

"מי זה רוברט?" אני צועק, מנסה להתגבר על שאון ההמון.

"רוברט זה החתול שלהם," היא עונה וצוחקת. "תתקשר," מסמנת לי בידה החופשית ונעלמת באחת.

טיסה מספר 312 של אמריקן איירליינס נחתה לפני עשר דקות מבשר לוח הטיסות, והילד שבתוכי כבר מתרוצץ ברחובות תל אביב הישנה, מחפש צוענייה יפה שפגשתי בנמל התעופה.