פתח דבר
זה היה ערב קשה. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. היתה אווירה עצבנית ומתוחה. ישבנו אצלי בבית: רפי הר־לב — מפקד הכנף, שמואל חץ — מפקד הטייסת ואני. עברנו על המפות לטיסה של מחר, קראנו שוב את פקודת המשימה ולא היה לנו ספק שזו הולכת להיות משימה קשה ומסובכת מכל מה שידענו.
רפי התנגד בתוקף שחץ ואני נטוס יחד באותו מטוס. "כל הידע התאורטי והמבצעי של הטייסת נמצא אצלכם," אמר, "מה יהיה אם יקרה לכם משהו?" לא היה לו סיכוי, שלושתנו היינו חברים כל כך טובים, שלא היתה לו ברירה אלא להיכנע בפני נימוקי הנגד של חץ ושלי. חוץ מזה הוא קיבל את הפיקוד על הכנף בקושי לפני שלושה שבועות, ואילו חץ היה כל כך דומיננטי בטייסת, שרפי היה מוכרח לוותר.
וכך, חץ ניצח ויצאנו יחד לגיחה שממנה חזרתי רק אני, וגם זה קרה לאחר ארבעים חודשים בהם הייתי שבוי במצרים.
חץ היה הדמות הבולטת ביותר בשכבת הגיל שלנו. משכמו ומעלה. הוא הקרין עוצמה ומנהיגות מיוחדים במינם. היה חכם ובעל נועם הליכות. את העובדה שנבחר להיות מפקד טייסת הפנטומים הראשונה קיבלו בחיל האוויר כדבר מובן מאליו, למרות שזאת היתה הפעם הראשונה שלא בחרו לתפקיד טייס ותיק ומנוסה, אלא אחד מהצעירים.
התחלנו יחד את הטירונות, אחר כך בית הספר לטיסה. הוא המשיך במגמת טייס ואני במגמת נווט. לאחר הקורס נפרדו דרכינו. חץ הלך לחצור ואני לתל נוף. אבל קשר הידידות בינינו לא ניתק. שמחתי מאוד כשדרכינו הצטלבו שוב עם הפנטומים. הוא נבחר להיות מפקד הטייסת ואני הנווט הבכיר.
הפנטומים הגיעו ארצה ב־5 בספטמבר 1969, וכבר כעבור חודש יצאנו לתקיפה ראשונה של סוללות 2-SA ליד פורט סעיד.
על טייסות הפנטום הוטל עומס עצום במלחמת ההתשה. העומס הגיע לשיאו בשלושת השבועות שקדמו לתקיפה של ה־18 ביולי. המצרים הקימו ממערב לקהיר מערך טילים נגד מטוסים אדיר וקידמו אותו בקו חזיתי לעבר התעלה. היה ברור כי רק הפנטומים יוכלו לטפל במערך הזה. ואכן, המאמץ המרוכז ויוצא הדופן הזה הוטל עלינו.
שוב ושוב נשלחנו למשימות תקיפה באזורים רוויי טילים, מתמודדים עם מסה אדירה של איומים, נפגעים ונופלים, נשחקים פיזית ונפשית. המתח והעייפות הורגשו היטב בטייסות הפנטומים. הטיסות והתקיפות שלנו נגד הטילים לא הניבו שום תוצאות. הן פשוט נכשלו. המציאות הקשה היתה חייבת לתת אותותיה במורל של הטייסים.
שבועיים לפני התקיפה הזו ירה מארב טילים מצרי על מיראז'ים שלנו שהיו במשימת צילום. בתגובה נשלחו בשעות אחר הצהריים של אותו יום מספר פנטומים לתקוף את סוללות הטילים. שניים ממטוסינו הופלו. רמי הרפז, טייס אחד הפנטומים, נשבה. זה היה הרקע בו קיבלנו בטייסת את פקודת המבצע לגיחה של ה־18 ביולי 1970, יום שבת.
הפקודה, עליה קיבלנו התראה עוד ביום חמישי, היתה פשוטה ולקונית. המשימה — תקיפת סוללות טילי קרקע־אוויר בין קהיר לתעלה, כ־50 ק"מ מערבית לסואץ. בתקיפה אמורים להשתתף מספר מבנים של פנטומים. זמן התקיפה המיועד: 12:40.
בשבע בבוקר נכנסנו לתדריך. חץ, המוביל, היה גם המתדרך. מלבד האווירה המתוחה, שבתקופה ההיא כבר הפכה לשגרה, לא היה שום אות מבשר רעות. כך התנהלו הדברים גם בעשרות הזדמנויות אחרות: תיאור המטרות, איתורן וסימונן על גבי המפות והתצלומים, חלוקת יעדים ואחר כך יציאה למטוסים, בדיקה והמראה.
החימוש אותו נשאנו היה מקובל, ועל סמך הניסיון שלנו, גם יעיל: עשר פצצות של 850 פאונד כל אחת. ואולם נוסף לפצצות, נשאנו איתנו אביזר נוסף. לראשונה בתולדות חיל האוויר צוידו המטוסים שלנו במארז (פוד) ל"א, שעל פי ההבטחות היה מסוגל לספק לנו הגנה יעילה נגד הטילים המצריים.
כאן אני חייב לעצור לרגע ולומר כמה מילים על הפוד הזה. נושא הל"א היה בתקופה ההיא בחיתוליו. לא רק אצלנו, אלא בעולם כולו. את הוראות ההפעלה שלו קיבלנו מרב־סרן מחיל האוויר האמריקאי. פרופיל הטיסה שהוא הציע, שהיה הפרופיל שעובד על ידי חיל האוויר האמריקאי, הטריד אותנו מן הרגע הראשון: היינו אמורים לטוס בזוגות, בגובה 18,000 רגל, ישרים, עם מינימום הטיית כנף, כדי לא להפריע לפוד לשבש ביעילות את מנגנוני ההנחיה של הטילים שיישלחו לעברנו. האינסטינקטים שלנו כטייסים קוממו אותנו נגד פרופיל הטיסה הזה. הרגשנו כמו ברווזים בלונה פארק: טיסה ישרה ואופקית, בגובה 18,000 רגל מעל קִני הטילים. אבל הפוד הוצג ככל כך יעיל, פתרון קסם נגד ה־2-SA וה־3-SA, שלא היתה לנו ברירה אלא לקבל את ההנחיה הזו ולטוס בהתאם. זה הוכח כטעות פטאלית. למארז לא היתה שום יכולת כזו. לנו אמרו שאין לנו מה לחשוש, לא מאלו ולא מאלו.
טסנו גבוה. בגלל שהיינו בטווח הגילוי של המכ"ם המצרי לא טרחנו אפילו לשמור על דממת אלחוט. חצינו את התעלה וטסנו לכיוון המטרה שלנו, שהיתה כאמור במרחק של כ־50 ק"מ מסואץ.
דקות ספורות לפני שהגענו למטרה, קיבלנו התראה שסוללת 3-SA ננעלה עלינו. מספר שניות אחר כך שיגרה הסוללה טיל. ראינו אותו מתקרב, אבל לא עשינו שום ניסיון התחמקות. זה לא ייאמן, איך ישבנו שם ופשוט לא נקפנו אצבע כדי להציל את עצמנו — בגלל שהאמנו שהפוד המטופש הזה יעשה את העבודה.
הטיל, כמובן, לא התרשם מ"נשק הפלא" שלנו, התכנס מתחתינו, והתפוצץ כמו שכתוב בספרים.
ההרגשה ברגע ההתפוצצות היתה כאילו ריססו את דופן הפח של המטוס בחופן חצץ. לא היו סימנים של אש, לא עשן ולא שום תופעות אחרות. רק הקשר החיצוני נפגע ושותק. יכולנו לדבר רק בינינו, בתוך המטוס, באמצעות האינטרקום. השלכנו מיד את הפצצות ועשינו הטיה מזרחה — חזרה הביתה. עכשיו, לאחר מעשה, כבר הנמכנו והגברנו את המהירות כדי לא להיפגע מטילים נוספים. הפנטום, נקי מחימוש, ובהנמכה הגיע למהירות של 600 קשר.
חששנו מירי כוחותינו, להם לא יכולנו להודיע שאנחנו באים לחצייה לא מתוכננת של התעלה. הקשר, כאמור, היה מנותק. התייעצנו והחלטנו לאור המצב פשוט להיזהר. דיברנו בינינו כל הזמן, אולי כדי להתגבר על החרדה. החלפנו חוויות: מה קורה, מה רואים, זנב נקי, יושבים עלינו, לא יושבים עלינו. שאלתי את חץ אם דולקות נוריות על הפאנל שלו. הוא ענה שמלבד נורית בטיחות טיסה, שהיא נורית אזהרה שולית לגמרי, הכול נראה נורמלי.
לפתע הגיע הרגע בו הכול קרה בבת אחת: במרחק שלא עלה על 15 שניות טיסה מהתעלה, שמתי לב שהמטוס מבצע הטיה אטית בכיוון שמאל כלפי מטה. היינו במהירות של 600 קשר, בגובה 100 רגל בלבד. למרות שאני לא טייס אלא נווט, הבנתי שאין יותר "למטה". מסקנה: המטוס יוצא מכלל שליטה. בלי לחשוב הרבה משכתי בידית ההפלטה ועפתי החוצה.
עד היום אני לא יודע אם אני פלטתי את עצמי, או חץ משך בידית שלו חלקיק שנייה קודם. לעולם לא אדע. גם מותו של חץ יישאר בגדר תעלומה. לעולם לא נדע מה קרה באותו חלקיק שנייה גורלי. מדוע הוא לא יצא? האם החופה שלו לא נפתחה? בפנטום, אם החופה לא נפתחת, אין הפלטה. אולי הוא נהרג ביציאה? ייתכן. חץ לקח איתו את סוד מותו וטמן אותו, יחד עם הפנטום העשֵׁן והמרוסק, בחולות אפריקה. ואנחנו מתלבטים מאז ועד היום, ואין מנוח. למה הוא לא צנח?
כשיצאתי מן המטוס היינו במהירות עצומה של 600 קשר, ובגלל הלם האוויר איבדתי את ההכרה. אני זוכר במעורפל את המצנח שנפתח, ואחר כך אני זוכר את עצמי זוחל על הקרקע, פצוע, רגל שמאל שבורה בשבר פתוח, מונחת בצד כאילו היא לא שייכת לגוף שלי. יד ימין היתה שבורה בשלושה מקומות וגם היא היתה מונחת בצד ללא כל שליטה. היו עוד שברים במקומות אחרים בגוף והיה גם דימום חזק מחתך עמוק במפשעה.
הדבר היחיד שעוד יכולתי לעשות היה להסתכל סביב. ראיתי את פטריית העשן שהותיר הפנטום שלנו, לא רחוק מהמקום בו נחתִּי. לא ראיתי שום סימן לְחץ והנחתי שהוא נהרג. אני לא יודע איך עשיתי את זה, אבל הצלחתי לשלוף את מכשיר הקשר האישי מכיס הסרבל וליצור קשר עם אהוד חנקין (לימים נהרג במבצע תקיפת טילים בסוריה במלחמת יום כיפור) שהיה עדיין באוויר. ההקלטה של השיחה בינינו, שהיתה די ארוכה, נסתיימה כאשר הגיעו אלי החיילים המצרים ואני אומר לאהוד, "להתראות ותמסור דרישת שלום בבית." לצערי יותר לא ראיתי את אהוד. בכל מקרה זה היה מקרה נדיר של נפילה בשבי בשידור חי, ובבית יודעים לפחות שאני חי.
השתחררתי מהשבי אחרי מלחמת יום הכיפורים, בנובמבר 1973. ארבעים חודשים ישבתי בכלא המצרי, מתוכם שנה שלמה בבית חולים צבאי במהדי. כיום נדמה לי שלא עבר יום בו לא חשבתי על נפילת המטוס, מותו של חץ והחלל שהותיר מאחוריו.
אחד הדברים הראשונים שנעשו אחרי השחרור היה לנסות ולגלות מה באמת קרה שם. בעזרת צילומי אוויר הצלחנו לאתר בדיוק את מקום נפילת המטוס, שהיה חלק מהשטח אותו כבש צה"ל במלחמת יום הכיפורים והיה קרוי "אפריקה".
יצאנו לשם: רפי הר־לב, רוני חולדאי שהיה מספר שתיים שלנו בתקיפה, אורי — חברו של חץ ואנוכי. מצאנו ואספנו חלקים מהמטוס, פיסות בד של סרבל טיסה ובעיקר את שרידי עצמותיו של חץ שהובאו לקבורה בשנת 1974 בבית העלמין הצבאי בקריית שאול.
המעגל נסגר, התעלומה והפצע נותרו פתוחים. כנראה לעולמים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.