קול יהודה

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

(תהילים מ"ד, ד)1

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א', א).

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות י"ב, ב), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קי"א, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לִסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו' (רש"י שם).

הרמב"ן מתייחס לדברי רש"י:

ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים", כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות [...] ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ', יא): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" [...] ונתן רבי יצחק טעם לזה כי התחילה התורה ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים" [...] ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט הא-לוהים בארץ מעולם [...] כעניין שכתוב (תהילים ק"ה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ", כלומר שגירש משם מורדיו והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, אם יחטאו לו תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם (רמב"ן שם).

בפירושו לפסוק הראשון בתורה מסביר רש"י, שהקב"ה - נותן התורה - החליט לפתוח ב'בראשית' כדי ללמדנו שכל הארץ שלו היא. הרמב"ן מפתח הסבר זה לתפיסת עולם שלמה. לדעתו, זהו 'משפט הא-לוהים בארץ מעולם' - הארץ מקיאה את הגוי החוטא והגוי הצדיק תופס את מקומו. מסר זה הוא כל כך חשוב לדעת הרמב"ן, עד שהתורה מצאה לנכון להקדיש לו את הפסוק הראשון, בבחינת: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם".

חשוב להדגיש, כי הרמב"ן אינו סבור שהתורה פתחה ב'בראשית' רק כדי לבסס את זכותנו על ארץ ישראל. לאמיתו של דבר הוא סבור, שפרשיותיה הראשונות של התורה נועדו ללמדנו שזוהי ארץ ה', ארמונו של מלך, וישיבתנו בה אינה רק זכות גדולה, אלא אף ניסיון: אם נחטא - תקיא אותנו הארץ כשם שהקיאה את הגוי אשר לפנינו. כדי להוכיח שיטה זו, מצטט הרמב"ן את דבריו הנחרצים של משורר התהילים - "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ".

אנו אמונים על תפיסת הזרם המרכזי של הציונות הדתית, שסברה מראשית דרכה שבתקופתנו - ראשית צמיחת הגאולה - אין כלל זה תקף. ביטוי לשיטה זו נתן הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, כאשר נשאל על סיכויי ההצלה של היישוב היהודי בארץ ישראל במלחמת העולם השנייה והשיב: 'מקובלנו, חורבן שלישי לא יהיה'. לאור הביטחון בכך שלא יהיה חורבן נוסף פעלה הציונות במאה השנים האחרונות והגיעה להישגים רבים, החל בהקמת המדינה, כינונה והבטחת ביטחונה ויציבותה, וכלה בקיבוץ הגלויות העצום ובמאבק - שעדיין לא הסתיים - להשגת יציבות איזורית. דרך זו איננה סוגה בשושנים; היא רצופה מלחמות וקרבות עקובים מדם, ותובעת הקרבה אישית ולאומית עצומה. ובכל זאת - מעולם לא התייאשנו. תמיד האמנו ש"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב', ט), ועוד רגע קט, מעבר לעיקול שבמהלך הגאולה, ניוושע.

דווקא לאור האמונה היסודית הזו, אל לנו להפריז בסכנותיהן של ההתפרעויות שאנו עדים להן לאחרונה. הן אינן מהוות איום וסיכון מהותי לקיומה של המדינה, ואפילו אינן מפירות באופן משמעותי את שגרת חייהם של רוב תושביה. אין כלל מקום להשוות בין ההתפרעויות הנוכחיות למלחמות ולשעות הקשות הרבות שעברו עלינו מאז קום המדינה. הפלשתינאים, שכוחם קטן באופן משמעותי מכוחו של צה"ל, אינם יכולים לגבור עלינו, כשם שהחזקים אינם ניתנים ביד החלשים אלא בדרך נס. מכך אינני מוטרד. עם זאת, אני מוטרד מאוד מן הייאוש והפחדים המוגזמים השוררים עתה בקרב חלקים גדולים מהציבור, כתוצאה מן המצב הנוכחי וכתגובה עליו. אני רואה בכך ביטוי לשחיקה מדאיגה ובלתי מוצדקת בכושר העמידה שלנו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

הברייתא במסכת שבת מונה חמש אֵימות של החלש על הגיבור:

אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן (שבת עז ע"ב).

מפני מה נופלת 'אימת יתוש על הפיל'? מסביר רש"י: 'נכנס לפיל בחוטמו'. היתוש איננו מסכן את חייו של הפיל, וממש כך גם המהומות אינן מסכנות קיומית ומשמעותית את מדינת ישראל. הן עלולות לעצבן ואולי אף לעקוץ, לצבוט ולהכאיב מאוד; אך בסופו של דבר תמיד תהיה, בעזרת ה', ידנו שלנו על העליונה. מסיבות אלו אינני פוחד מן המצב, אלא מהפאניקה שסביבו ושבעקבותיו. עלינו להתייחס למאורעות בפרופורציות הנכונות, ולהאמין בכל מה שהאמנו בו בעבר: הקב"ה באמת עומד אחר כותלנו ומשגיח עלינו, וחובתנו לבטוח בו ובהשגחתו.

אומנם, אסור שהאמונה בצור ישראל תסנוור את עינינו מלהבחין במשמעותם הרוחנית של המאורעות האחרונים. אנו מובטחים שלא נגורש מהארץ בשלישית, אך איש אינו ערב לנו שנחיה חיים של שקט ושלווה. הנה זה עומד אחר כותלנו תמיד. כשם שהקב"ה נמצא ומשגיח עלינו כאשר אנו מנצחים, כך הוא נמצא ומנהל ומסובב את העניינים גם כאשר מצבנו הביטחוני אינו אידיאלי. ישנם כאלו החושבים שכיום, כאשר אנו יושבים קוממיות בארצנו, אין מקום עוד לתפילה ולתחנונים כלפי שמיא.

כשהשתתפתי בכנס אנשי רוח של הציונות הדתית, ותמהתי מדוע אין יהודי חברון קובעים יום תענית בעקבות הצרות שגורמים להם הערבים, אמר לי רב חשוב אחד ש'כשהיינו בגולה היינו צריכים להתפלל, לצום ולקוות לרחמי שמיים. כיום יש לנו דרכים אחרות - צבאיות ומדיניות, ואיננו צריכים עוד להתפלל. רק על עניינים שעליהם איננו יכולים להשפיע במו ידינו - כגון החלטות המתקבלות על ידי נציגי העם ברוב דמוקרטי - יש מקום לבקש מריבונו של עולם להתערב'. גישה כזו מזכירה את גישתו של בר-כוכבא, שאמר בצאתו לקרב (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה):

ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף [=לא תעזרנו ולא תביישנו] - "הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהילים ס', יב).

מה מצער הדבר לשמוע קולות נכאים העולים מתוכנו מדי פעם בפעם, ובמיוחד מאז הסכם אוסלו, קולות המפטירים כי 'קץ המדינה קרוב', וכי 'אם ימשיך מדינאי פלוני להוביל את המדינה בדרכו - תרד המדינה לאבדון', ח"ו.

זו איננה דרכנו. אנו אמונים על הידיעה שלא עזב ה' את הארץ, וכי הארץ לא ניתנה ביד רשע. הקב"ה לא נטש את צאנו ומסרו לפוליטיקאים. אל לנו להוציא את הקב"ה מההיסטוריה, ואל לנו לזלזל בהשגחתו יתברך בשל כוחנו ועוצם ידינו. "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תהילים מ"ד, ד).

במקביל לביטחון ולאומץ שצריכה להשרות עלינו אמונתנו האיתנה בהנהגת ה' בהיסטוריה, אנו צריכים לדעת שלמאורעות העוברים עלינו נודעת משמעות רוחנית עמוקה. אירועי הדמים והמהומות הקשות הם הדרך בה מאותת לנו הקב"ה על הצורך בתיקון רוחני, ואין זה מקרה שמאז הקמת המדינה לא זכינו ולו לעשור בלי מלחמה או 'מבצע' - מיני-מלחמה. איתות זה אינו מכוון לחזק את שמירת השבת, כשרות המטבח או שמירת שנת השמיטה דווקא.

בעל ה'משך חכמה', בפירושו הידוע על פרשת קריעת ים סוף (שמות י"ד, כד) כותב:

שאם הציבור נשחתין בעבודה זרה ועריות - על זה נאמר (ויקרא ט"ז, טז): "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". אבל בנימוסיות ומידות, לשון הרע ומחלוקת - על זה כתוב [...] כביכול, סלק שכינתך מהם [...] דאם הציבור נשחתין במידות - גרוע יותר מאם נשחתין במצוות.

ישנם תחומים חברתיים רבים הדורשים תיקון, ומעשים רבים יש שניתן לעשות כדי לנסות לתקנם. כולנו חייבים לתקן, ובכך להיענות למסר שמעביר אלינו ריבונו של עולם. הקב"ה מאותת ורומז לנו באמצעות המאורעות שעלינו להרבות חסד, צדקה ומשפט, לתקן את הפער החברתי ולפעול לקדש את שמו יתברך.

לו הייתי חי היום בחו"ל, הייתי עושה כל מאמץ כדי לעלות לארץ, גם אם לא היה ביכולתי להשפיע על מהלך האירועים במו ידיי. ישנה חשיבות רבה לעצם השהייה בארץ ישראל, הארץ שתמיד עיני ה' א-לוהינו בה, במיוחד כאשר הקב"ה מזמן התרחשויות מיוחדות כדי להורות לנו לפנות לדרך הנכונה.

בימי מלחמת יום הכיפורים אמרתי לרב ליכטנשטיין שיש לו זכות מיוחדת לשהות בארץ בעת ההיא. גם כיום זכות גדולה היא לנו להיות נוכחים במרכז ההשפעה הא-לוהית על ההיסטוריה, ולא בפריפריה.

"וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ" (זכריה י"ג, ח) - שאין מתיישבין בארצם אלא בגאֻלה שלישית. גאֻלה ראשונה זו גאֻלת מצרים, גאֻלה שנייה זו גאֻלת עזרא, השלישית - אין לה הפסק (תנחומא שופטים, ט).

גם אם המאורעות האחרונים אינם מהווים איום על קיומה של המדינה - וכאמור אין הם מהווים איום כזה - אסור לנו להתעלם מהם. עלינו להיענות לאתגר המוצב בפנינו, ולפעול לקידום ערכי הצדק והמוסר בחברה. יודעים אנו שיש משמעות להתרחשויות, שהקב"ה 'לא עביד ניסא למגנא' (זוהר בראשית, רא ע"ב), איננו מביא עלינו את ניסיו ואת נפלאותיו לשווא, ואנו בטוחים במה שלימדונו רבותינו: חורבן שלישי לא יהיה.

1 השיחה נאמרה בשנת תשס"א בפרוץ האינתיפאדה השנייה.