קופסת הפברז’ה של די-סיאונה

אלגרה הרימה את מבטה וחייכה אל הדיילת. בניד ראש קל וחיוך ישנוני היא דחתה את גביע השמפניה שהוצע לה. למרבה המזל, המחלקה הראשונה היתה ריקה כמעט לחלוטין. איש לא יהיה עד להלם ולדאגה הנוראה שלה, איש לא יוכל לדעת עד כמה טילטלה אותה הבשורה שאחיה מתיאו מסר לה יומיים קודם.

איך סבהּ היה יכול להסתיר ממנה את החומרה האמיתית של מחלתו? היא ידעה שהוא עובר בדיקות מכיוון שהרופאים חששו שמחלת הלוקמיה שלו חזרה, אבל כששאלה אותו על תוצאותיהן, חודשיים קודם, הוא התייחס לזה בביטול. עכשיו היא כבר ידעה.

שנה אחת לחיות.

ליבה התכווץ. זה היה בלתי נתפס שהאיש שנראה תמיד גדול מהחיים עצמם לא יהיה שם כדי לחגוג איתם את חג המולד הבא. דמעות ניקוו בעיניה. היא מיהרה למחות אותן בהרגישה כי הדיילת התוססת שבה לכיוונה. אסור היה לה לאבד את קור רוחה. כל העולם עוקב אחריה. וכיום, עם הטכנולוגיה שמאפשרת להזרים הכל לכל העולם במהירות האור, שמירה על חזות נאותה נעשתה חשובה עוד יותר מתמיד.

הלא היא אלגרה די-סיאונה, נכדתו הבכורה של אחד האנשים החזקים ביותר בעולם. היא גם הפנים של קרן די-סיאונה, ארגון הצדקה לו היא הקדישה את חייה. משרה מלאה, שבה היא שמחה בהחלט להשקיע את כל עתותיה, אפילו אם משמעות הדבר היא השלמה עם חיים שהיו ברוב המקרים חיים של בדידות נוראית.

בהתנערה מכל המחשבות המעיקות הללו על עצמה, היא הציצה החוצה מחלון המטוס שהחל לזוז ממקומו, בשדה התעופה הבינלאומי של דובאי, כדי לתפוס את מקומו בתור על מסלול ההמראה.

אור השמש של תחילת חודש מאי היה מסנוור. מסנוור כמעט כמו האורחים האמידים מאוד וההצלחה המדהימה של אירוע הגאלה האחרון שאירגנה הקרן שלה. צוות הארגון שלה, שפעל כמו מכונה משומנת, הבטיח לה שזה היה האירוע הכי מוצלח שלהם עד כה, והתרומות שנאספו בו הכפילו כמעט פי שניים את מה שנאסף בשנה שעברה. אבל אלגרה, גאה ככל שהיתה בהישגים שלה, לא יכלה לחשוב על זה כעת.

לא כשמילותיו של מתיאו מסתחררות עדיין בראשה. מעבר לבשורה על ההרעה במצבו הבריאותי של הזקן, אחיה הפיל עליה עוד בשורה מדהימה.

מתברר שהאגדה הקטנה של סבא שלהם לא היתה כלל אגדה, אם להאמין למה שמתיאו סיפר לה.

מאז שאלגרה יכלה לזכור את עצמה, היא אהבה תמיד לשמוע את הסיפור על המאהבות האבודות של סבהּ. היתה תקופה שבה היא אפילו תהתה אם סבהּ שהיו לו סיפורים כל כך פרועים, ניהל בעבר אורח חיים דקדנטי כמו זה שהוריה ניהלו. היא ביטלה את הרעיון הזה מכיוון שידעה שסבהּ נותר מסור לסבתה עד יום מותה. היושרה שלו היתה אחת התכונות הטובות שאותן היא השתדלה לסגל לעצמה תמיד. מלבד זאת, הקמת האימפריה של די-סיאונה וצבירת ההון המשפחתי הם הדברים שעמדו אצלו בעדיפות העליונה.

לגלות שלמאהבות האבודות אכן היתה משמעות אמיתית עבורו, לזה היא לא ציפתה בכלל. כי מה יגרום לסבא שלהם להטיל על מתיאו את השבתו של ענק שאבד לו לפני שנים רבות, סתם מתוך גחמה?

ובאשר להבעה שהיתה על פני אחיה כשהוא אמר לה לחזור הביתה ללא שום השתהות מיותרת...

אלגרה לקחה נשימה עמוקה כשהמטוס דהר לאורך המסלול והתרומם באוויר היבש של שמי המדבר.

היא כבר התמודדה בעבר, כשהיתה בת שש בלבד, עם האובדן של שני הוריה בנסיבות מחרידות שעוררו קלחת תקשורתית. היא כבשה את הכאב שלה כדי לעמוד כצוק איתן בשביל ששת אחיה, וזאת למרות געגועיה המייסרים לאמהּ, שהפגנת אהבתה יכלה להיות, לפעמים, די נפיצה, עזה ככל שהיתה.

יהיה מה שיהיה. מה שסבהּ רוצה להגיד לה, היא תתמודד עם זה באומץ.

למרות שיחת העידוד שהעניקה לעצמה במשך כל הטיסה, אלגרה התקשתה לבלום את הרעד שלא הירפה מכל גופה בעת שהמכונית הנהוגה על ידי נהג פנתה אל דרך הגישה הארוכה אשר הובילה אל המקום לו היא קראה ביתה. אומנם היתה לה דירה בת שלושה חדרים, באפר-איסט-סייד של מנהטן, אבל בית האחוזה של משפחת די-סיאונה בלונג איילנד, המקום שבו היא גדלה עם אחיה ואחיותיה, היה ביתה האמיתי.

כמו עם רוב הבתים, הזיכרונות שנלוו לבית הזה היו מתוקים-מרירים, אבל במקרה של אחיה ושלה, המרירות היתה רבה מהמתיקות. אלגרה לא יכלה לעצור את מבטה מלנוע אל הפינה הצפון-מערבית של המבנה רחב הידיים והמרשים מאוד, שהיה בית האחוזה של משפחת די-סיאונה. מדשאות מטופחות הקיפו אותו, ומעבר לו, במרחק, ניתן היה לראות פיסה קטנה של מפרץ לונג איילנד.

זהו המקום שאליו היא הובאה אחרי הלילה שבו היא עמדה בבית הוריה וראתה איך אביה ואמהּ מנהלים את מה שעמד להיות ריב הצרחות האחרון שלהם.

שעתיים אחרי המפגן המחריד ההוא, מכונית משטרה בודדת עוררה את אימתה בהגיעה; קצין יצא ממנה, ובכמה מילים הפך את אחיה ואותה ליתומים.

מספיק עם זה.

אלגרה גירשה את הזיכרון הרע בחזרה אל מעמקי מוחה ויצאה מהמכונית.

הדלתות הכפולות נפתחו, ואלמה, עוזרת הבית שהיתה חלק מהמשפחה זמן רב יותר מכפי שאלגרה יכלה לזכור, יצאה לקראתה. למרות שחיוכה של האיטלקיה הזקנה היה רחב מאוד ומסביר פנים כמו תמיד, אלגרה הצליחה להבחין בדאגה שהסתתרה בעיניה החומות ובאופן שבו היא פכרה בהיחבא את ידיה.

"מיס אלגרה, מזמן כבר לא ביקרת." המלמול שלה כמעט נבלע בקול נקישת עקביה של אלגרה על רצפת השיש של ההול הענקי.

אלגרה הינהנה אך מבטה כבר חיפש את דמותו המוכרת של סבהּ, ונשימתה שבה והתדפקה על צלעותיה בחושבה על כך שהוא עלול להילקח מהם. "איפה הוא? מה שלומו?" היא שאלה.

חיוכה של אלמה התעמעם עוד יותר. "הרופא המליץ שהוא יישאר במיטה, אבל סיניור ג'ובאני... הוא טוען בתוקף שהוא חש טוב היום. הוא יושב בחוץ, בפינה האהובה עליו."

אלגרה הפנתה את גבה לגרם מדרגות הברזל היצוק שהתרומם בגאון לגובה של שלוש קומות, מתוך רצון לפנות אל האגף המערבי של הבית, אל המקום שבו סבהּ נהג לאכול את ארוחות הבוקר שלו מאז שהיא זוכרת אותו.

"אלגרה?"

היא נעצרה ופנתה בחזרה אל אלמה. הדאגה ניכרה כעת בבירור רב יותר על פניה המחורצות קמטים, מספיק כדי לגרום לצמרמורת צוננת לחלוף במורד גבה של אלגרה.

היא לא פיקפקה לרגע בעדותו של אחיה, אבל למען האמת, מתיאו היה מעט עסוק עם האישה שהתלוותה אליו אל אירוע הגאלה של הקרן. בפינה סודית של ליבה, אלגרה קיוותה שהוא הגזים בחומרת המצב, כשדיבר איתה בדובאי.

ההבעה שהיא ראתה כעת על הפנים של מנהלת משק הבית אישרה לאלגרה שמתיאו לא הגזים בכלל.

"הוא לא במצב שבו היה בפעם האחרונה שראית אותו. תכיני את עצמך."

אלגרה הינהנה בפה יבש והחליקה בכף ידה המיוזעת את בד הפשתן של שמלתה הכחולה, בהמשיכה לצעוד לעבר האגף המערבי, בלי שתשים לב או תעריך את האור, שהסתנן מבעד לחלונות הגבוהים, ונח על יצירות האמנות יקרות הערך שקישטו את הקירות.

הדבר היחיד שעניין אותה היה להגיע כבר אל קצה המסדרון, ולצאת בדלתות הכפולות שהובילו אל המרפסת המקורה.

תכיני את עצמך.

למרות האזהרה, נשימתה של אלגרה נעצרה בצאתה אל אור השמש. היא ציפתה למצוא את סבהּ יושב בחוץ בכורסה האהובה עליו. המראה של מיטת בית החולים, שצוידה במה שנראה כמו מכל חמצן, גרם לה להלם עז כל כך, שהיא קפאה בפתח.

סבהּ שכב במיטה, עטוף בשמיכת קשמיר עד למותניו. חזהו עלה וצנח בנשימות רדודות ועפעפיו היו שמוטים. אבל היה זה גוון עורו הבריא בדרך כלל, שנראה כעת חיוור ובצקי, שהיכה בה בעוצמה הכי רבה. על רקע שיערו הלבן והסמיך, השינוי מאז הפעם האחרונה שבה היא ראתה אותו לפני חודשיים, היה ממש מפחיד.

"את מתכוונת להמשיך לעמוד שם במשך כל היום ולנעוץ מבטים?"

אלגרה קפצה ממקומה לשמע השאלה הנצרדת. רגליה ניתקו את נעלי הפלטפורמה שלה מהמקום שבו הן היו נטועות מרוב התדהמה, והיא החלה לנוע קדימה אל הדמות החלושה שהצטיירה באור השמש.

"סבא." אלגרה נעצרה ולא ידעה מה להגיד כדי להתמודד עם מה שניצב מולה.

"בואי, שבי," הפציר בה ג'ובאני די-סיאונה וטפח ביד גרומה על צד מיטתו.

היא סגרה את שארית המרחק והתיישבה על המיטה, ובלעה יבבה של בכי כשעיניה פגשו את העיניים של סבהּ. היא לא היתה מצליחה לעמוד בזה אם רוחו של האיש הזה, העשוי ללא חת, שהגיע אל חופי אמריקה לפני חצי מאה, היתה מתעמעמת. אך למרבה המזל, עיניו האפורות נותרו צלולות לגמרי ונוקבות כמו תמיד, למרות צל הכאב המזערי אשר נראה בהן.

"למה לא סיפרת לי?" היא לחשה, וקולה נצרד מרוב רגש שהיא ניסתה לכבוש. "דיברנו בטלפון כל כך הרבה פעמים מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. ולמה לא ביקשת ממני לבוא מוקדם יותר?"

"היו לך דברים אחרים שהעסיקו אותך."

אלגרה הזדעפה. "איזה מין דברים?"

"אני יודע כמה היה חשוב לך אירוע הגאלה של הקרן שלנו, ועל פי הדיווחים שקיבלתי, הוא היה הצלחה מסחררת. לא רציתי שתדאגי בקשר לאיש זקן כשאירוע כה גדול תבע את כל תשומת לבך."

"העבודה שלי לעולם לא תהיה חשובה לי יותר ממך. אתה יודע את זה. היית צריך לקרוא לי!"

חיוך ציני עיקם את שפתיו הדקות. "טוב, בואי נגיד שאני מרגיש נזוף כהלכה."

אלגרה נדה בראשה בצער. "אני מצטערת."

"אל תצטערי. האש הזאת שבוערת בך בשקט היא אחד הדברים שבהם אני הכי גאה לגביך, פיקולה מיה." הוא הושיט לה את ידו הגדולה והיא הניחה את ידה בתוכה. מגעו היה חמים ומעודד, אבל ליבה צנח בהבחינה בכך שלחיצתו איבדה את עוצמתה הרגילה. "אז מתיאו דיבר איתך?"

אלגרה בלעה בקול והינהנה. "הלוקמיה שלך חזרה? והפרוגנוזה היא שנה אחת, אם יהיה לך מזל?" קולה רעד עם השאלה הזאת, והחלל שנפער בתחתית בטנה, למרות מאמציה להשתלט עליו, הלך והתרחב בהשיבה מבט לסבהּ. היא רצתה, בכל מאודה, שזה יתברר כלא נכון, אבל ליבה עמד כבר בגרונה בראותה את ג'ובאני מהנהן אליה באישור.

"סי," הוא אישר ועיניו היו יציבות בהתמקדן בעיניה במבט שאמר לה שהוא לא יניח לה לברוח מהמצב להווייתו. "והפעם כבר אין מקום לשום התערבות רפואית. זה היה מסוכן מספיק כבר בפעם הקודמת, לטענתם של הרופאים."

"אין שום דבר שהם יכולים לעשות? אתה בטוח? אני יכולה לנסות להתקשר לכמה אנשים..."

"אלגרה, קארה מיה, לא בשביל זה ביקשתי שתבואי. אני גברתי על הסיכויים במשך חמש-עשרה שנים, מאז שהמחלה אובחנה אצלי לראשונה. היו לי חיים ארוכים וטובים, זכיתי מהרבה בחינות. אני משלים עם הגורל שלי, אבל לפני שאלך..."

"סבא, בבקשה, אל תדבר ככה," היא התחננה.

סבהּ הביט בה באהדה, ואז נד בראשו. "את תשלימי עם זה, בדיוק כמו שהשלמת כבר עם כל כך הרבה דברים שקרו בחייך, אלגרה שלי. את חזקה. ואת תהיי אפילו חזקה יותר בגלל האתגר הזה. אני בטוח בכך."

אלגרה רצתה לאטום את אוזניה כמו ילדה, להתעלם מהגיגיו הפילוסופיים של הזקן, אבל היא מעולם לא היתה אחת כזאת שטומנת את ראשה בחול. היא הונחתה בגיל צעיר מאוד, כמעט בן-לילה, אל תוך התפקיד האחראי של דאגה לאחיה ולאחיותיה הקטנים ממנה. אלסנדרו, אחיה הבכור, ודאנטה ודריו, התאומים הפרחחים שמיררו את החיים לכל מי שנתקל בהם בבית האחוזה של משפחת די-סיאונה, נשלחו לפנימייה יוקרתית ברגע שהיו מבוגרים מספיק, אבל שלושת הילדים הקטנים יותר נותרו תחת אחריותה. ולמרות שעמוק בליבה היא ידעה שהיא לא ממש הצליחה במאמציה להוות דוגמה ראויה לאחיותיה ולאחיה, היא עשתה כל מאמץ להקל, עד כמה שרק ניתן, את חייהם כיתומים. בעולם שבו המטפלות שלהם התחלפו בקצב מסחרר ושבו סבם היה שקוע בבניית האימפריה שלו, אלגרה השתדלה לספק סביבה יציבה לבני חסותה הקטנים ממנה.

היא נכשלה בכך לא פעם, וג'ובאני נאלץ להתערב ולעזור. אך בעוד שכל כישלון הגביר בליבה את הספק ביכולתה לעשות את מה שצריך למען משפחתה, היא לא נרתעה מעולם מהמאמץ לעשות את הדבר הנכון.

והדבר הנכון היה המשפחה שלה. סבהּ ואחיה ואחיותיה היו בעלי החשיבות העליונה. תמיד.

תוך שהיא רומסת את הכאב שפילח את ליבה, היא לקחה נשימה עמוקה והינהנה. "מה אתה צריך שאעשה?"

בין אם זה היה בגלל הנימה הנמרצת של קולה, או ההשלמה הנוקשה שלה עם העובדה שהיא לא יכולה לשנות את הגורל, בכל מקרה, סבהּ התרומם פתאום לישיבה זקופה ופניו קיבלו קצת יותר צבע משהיה בהם רק כמה רגעים לפני כן. אלגרה חשה אסירת תודה על כך, בה בעת שליבה הלם בעוז בחשש מפני הדבר שהוא עמד לבקש ממנה. ג'ובאני לא היה מזמן אותה אליו אם זה לא היה משהו חשוב.

"אני צריך שתשיבי משהו לרשותי. משהו נדיר ויקר ערך שאבד לי לפני זמן רב מאוד."

אלגרה הינהנה. "אוקיי. אני אתקשר אל מנהל חברת החקירות שאיתה אנחנו עובדים..."

"לא. את לא מבינה. אני לא רוצה שתאתרי לי את החפץ הזה. אני רוצה שהוא יושב אליי. אני כבר יודע איפה הוא נמצא."

היא הזעיפה פנים. "אם אתה יודע איפה הוא, למה שלא תבקש אותו וזהו?"

ג'ובאני התרווח קצת במיטתו והגיב בניד ראש קל. "אני צריך שאת תלכי ותשיגי לי את החפץ הזה."

"אני לא מבינה."

סבהּ פלט נשיפה. "מוטב שאסביר את זה בצורה קצת יותר מפורטת. את זוכרת את הסיפור שלי על המאהבות האבודות שלי?"

היא הינהנה בזהירות. "האוסף שעליו סיפרת לנו כשהיינו קטנים? מתיאו אמר לי שביקשת ממנו להשיג לך את אחד הפריטים הללו. אז מה, זה באמת נכון. הם קיימים?"

חיוך עצוב חלף על שפתיו של הזקן. "כן, יקירתי. זה נכון. אני מכרתי את הדברים ההם כדי להשיג את ההון שנדרש לי להקמת העסק שלי. אבל עכשיו..." מבטו נע סביב, וליבה של אלגרה התכווץ בתוכה. "עכשיו אני חייב להשיג אותם בחזרה, לפני שאני הולך לעולמי!"

מאחר שהיא לא יכלה לסרב לאיש שאהבתו – מרוחקת ככל שהיתה וקבורה תחת כל האחריות הרבה של דאגתו לנכדיו הרבים כל כך – לא פחתה מעולם, אלגרה הינהנה. "אני אמצא לך את זה, מה שזה לא יהיה."

ג'ובאני נאנח אנחה עמוקה. ראשו התנודד על הכרית הצחה כשלג, אך מבטו לא סר לרגע מפניה. "ידעתי שאני יכול לסמוך עליך. אם זיכרוני אינו מטעני, הקופסה שליבי כל כך אוהב נמכרה לשייח אחד לפני עשרות שנים. הוא רצה אותה בשביל כלתו, ובאותו הזמן, הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה." הוא חייך, למרות שחיוכו היה מלא צער רב. "וחוץ מזה, מי אני שאעמוד בדרכה של אהבת אמת?"

"אתה זוכר את שמו? מאיפה הוא, השייח הזה?" חקרה אלגרה, גם מפני שרצתה לקבל את העובדות מהר ככל האפשר כדי שתוכל לחלץ את סבהּ מתוך הזיכרונות שניכר בבירור עד כמה הם מצערים אותו. הסבא שהיא זכרה היה ממוקד מאוד תמיד במה שנמצא מולו, כאן ועכשיו, בעתיד של העסק המשפחתי וברווחתם של נכדיו. לראות אותו מתבוסס כך בעבר, שעליו הוא מיעט כל כך לדבר תמיד, הגביר את הפחד שלה מפני הליכתו הקרבה.

"אני לא זוכר את שמו הפרטי, אבל הוא היה השייח של דאר-עמאן. כשנפגשנו הוא עמד להתחתן עם אשת-חלומותיו. הוא רצה את הקופסה שלי כחלק ממתנת הכלולות שלה. זה היה פריט אחד מבין רבים שהוא צבר במשך השנים."

"נונו," היא לחשה את כינוי החיבה האיטלקי שבו היא לא השתמשה זה זמן רב מאוד. "אני אעשה כל מה שביכולתי כדי להשיב לך את הקופסה שלך, אם כי אתה צריך לקחת בחשבון שזה היה ממש מזמן. יכול להיות שהקופסה כבר נמכרה בינתיים ועברה לידיים אחרות." הדבר האחרון שהיא רצתה היה לאכזב את סבהּ, אבל היא היתה צריכה להכין אותו לאפשרות שחיפושיה יובילו אל מבוי סתום.

ג'ובאני נד בראשו. "לא. אני ניסיתי לקנות את הקופסה בחזרה אחרי שהשייח איבד את אשתו. הוא סירב להיפרד ממנה. הוא נשבע שלעולם לא יוותר עליה. לפני כמה שנים עשיתי ניסיון אחד נוסף, בלי הצלחה. אבל הקופסה נמצאת עדיין בארמון של דאר-עמאן."

השכנוע שבו הוא אמר את הדברים גרם לאלגרה לשער שסבהּ המשיך להשגיח מקרוב על הקופסה היקרה כל כך לליבו. מה שגרם לה לתהות למה הוא לא עשה שום ניסיון לרכוש אותה עד כה.

השם די-סיאונה היה יכול לפתוח את הדלתות החשובות ביותר, שלא לדבר על ההון הרב שנלווה אל השם הזה.

"האם תמצאי לי אותה, יקירתי?" קשה היה שלא להבחין בתחינה שהיתה בקולו. וקשה היה להשלים עם הכמיהה שלו לשוב ולהתאחד עם הקופסה שעליה הוא נאלץ לוותר כדי להקים את הבסיס למשפחתו כולה.

"מובן שאמצא." גם אם הסיכויים נראו מאוד קלושים, אלגרה התכוונה לעשות כל מה שביכולתה כדי לאתר את הקופסה. "מאיפה בכלל השגת אותה מלכתחילה?"

סבהּ השתעל והקול המחוספס הדהד ברחבי המרפסת שטופת השמש. ואז הוא החל לחרחר, ואלגרה המבוהלת קפצה על רגליה. "סבא."

ג'ובאני הצביע ביד רופסת אל מכל החמצן. היא שלחה את ידה והניחה את המסכה על פניו בדיוק כשאחות הופיעה במרוצה בפתח היציאה אל המרפסת.

מתיאו אמר לה שהרופאים אישרו לג'ובאני לחזור הביתה רק בתנאי שהם יארגנו לו השגחה רפואית צמודה. אבל עדיין, הופעתה של האחות הבהירה לה באופן מוחלט את חומרת מצבו של סבהּ, ואת העובדה שמעתה והלאה, המצב רק יילך ויחמיר.

"צר לי, מיס די-סיאונה. הוא צריך לנוח עכשיו."

אלגרה ראתה, בעיניים צורבות, איך חזהו של סבהּ מתרומם ושוב צונח במהירות. "סבא..."

הוא הרים את ידו והסיר את המסכה, למרבה כעסה של האחות. "זה בסדר. ההתקפים הללו נוטים להיות קצרים, והם נראים הרבה יותר חמורים מכפי שהם באמת. עדיין יש חיים בכלב הזקן הזה." הניצוץ שהופיע לרגע בעיניו העלה על שפתיה חיוך, אבל הפחד שאחז בליבה נותר עדיין במקומו. כשהוא שלח שוב את ידו לקחת את ידה, היא התקרבה אליו.

"תשיבי לי את הקופסה שלי, אלגרה מיה. אני צריך שהיא תשוב הביתה."

היא הינהנה וגחנה כדי לנשק את לחיו החיוורת. "אני אמצא אותה. אני מבטיחה. ועכשיו, תנוח בבקשה."

אחיזתו בידה התהדקה לרגע קצר, ואז הוא הירפה ממנה.

אלגרה הלכה משם בראש מלא שאלות ובלב מלא דמעות. היא שלפה את הטלפון שלה מכיס שמלתה וחייגה אל מתיאו, אבל פלטה נשיפה של תסכול כשהועברה ישר אל התא הקולי. היא שקלה ליצור קשר עם שאר האחים שלה, אבל ויתרה על הרעיון. מלבד מתיאו וביאנקה, היא לא דיברה עם אף אחד מאחיה או אחיותיה כבר כמה שבועות. כולם ידעו על מחלתו של סבם, אבל הם ניהלו חיים עמוסים ולחוצים. היא לא יכלה להעמיס עליהם את הצער שהעיק על לבבה כעת.

חוץ מזה, מוטב היה לה להתחיל לפעול למימוש ההבטחה שלה לסבהּ. הבטחה שהיה בכוונתה למלא, יהיה אשר יהיה.