ילדות בגטו בטהרן
אבי נולד באספהאן, העיר השלישית בגודלה באיראן, השוכנת כ־340 קילומטר דרומית לטהרן הבירה. כשהיה בן 20 הוא עזב את משפחתו שהתגוררה שם, וירד לטהרן, העיר הגדולה, לחפש את מזלו.
שם הוא פגש את אימי. היא היתה כבת 17 כשהם התחתנו. אבי עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ואימי נשארה כמובן בבית לטפל בילדים.
אני נולדתי ב־1948 בטהרן, בן שני להוריי מבין שישה אחים ואחיות. גרנו בשכונה היהודית בדרום טהרן שבה היו מרוכזים רוב היהודים, כפי שהיה נהוג בערים גדולות אחרות באיראן. היו אלו שרידים של הקהילה היהודית העתיקה שהגיעה לאזור איראן עם גלות בבל.
בערים באיראן היו חצרות גדולות שבהן מפוזרים כמה חדרים, ובכל חדר גרה משפחה שלמה. "בית" היה בעצם חדר אחד. חלק קטן מהבתים בשכונה היו בבעלות של יהודים, והשאר בבעלות של מוסלמים. רוב היהודים גרו בשכירות.
כל המוסדות בשכונה היו של יהודים: הגן, בית הספר, החמאם, בית החולים. באותן שנים לא היתה מחלקת יולדות בבית החולים. הנשים ילדו בבית. אני וכל האחים והאחיות שלי, חוץ מהאחות הצעירה שנולדה מאוחר יותר, נולדנו בבית.
בשכונה היו שמונה בתי כנסת. הסמטה שגרנו בה נקראה "סמטת שבעה בתי הכנסת". היה לנו גם קצב בשכונה. הכל היה כשר. כל היהודים באיראן שמרו למעשה על כשרות. זה היה הנוהג המקובל. על הבודדים שלא שמרו כשרות הסתכלו בקהילה בעין לא טובה. תמיד היינו נזהרים לא לאכול דברים בחוץ, כי כל דבר שהיה מחוץ לבית או נמכר מחוץ לשכונה היה לא כשר.
בילדותי, בבתים האלו עדיין לא היה חשמל. בישלו על פתילייה, והמנורות שהאירו לנו בחושך עבדו על נפט. גם מים זורמים בברזים לא היו. היה לנו מחסן מים, והיינו שואבים את המים מתוך מחסן המים. באמצע כל חצר היתה בריכת נוי קטנה עם "פומפה", משאבת מים רועשת כמו במערבונים, שהיתה משמיעה "פק פק פלאק פלאק" כשהיינו מרימים ומורידים את הידית שלה. השירותים היו מחוץ לחדרים שהתגוררנו בהם, והיו משותפים לכל הדירות שבחצר. אלו היו החיים שהכרנו אז.
תארו לכם, חמישה ילדים (אחותי הקטנה נולדה כאמור מאוחר יותר) עם אבא ואמא בחדר אחד קטן, ששימש גם כחדר אוכל, חדר משפחה, חדר שינה, חדר הכנת שיעורים. הכל היה מתבצע בחדר הקטן והצפוף הזה.
כשאבא שלי היה חוזר מנסיעות העבודה שלו, לא היה מקום בחדר לכולנו. אבי היה אדם גבוה ורחב, ואני זוכר שהרבה פעמים היה ישן בחצר. הרבה פעמים הצטרפתי אליו. מאוד אהבתי לישון לידו. הוא היה מחבק אותי. עד היום אני זוכר את הריח שלו.
ידעתי שהוא אוהב אותי מאוד. ואני כל חיי אהבתי אותו. ואני אוהב אותו עד היום. אבא שלי תמיד השתדל להגיע למשהו. לעלות ברמה הכלכלית. אך למעשה אף פעם לא הצליח בזה.
האחים והאחיות שלי סבלו ממני כי הייתי אלים ומופרע. אני זוכר שפעם רבתי עם האח הקטן שלי. הסעתי אותו על האופניים למקום רחוק, ואיימתי עליו שאני אוריד אותו שם ושיבואו ויגנבו אותו. הוא בכה נורא. בסוף החזרתי אותו הביתה. מובן שלא באמת התכוונתי להשאיר אותו שם.
גם הוא היה מופרע, אך לא היה בינינו קשר חזק, ולא ממש חיינו ביחד, כי היה בינינו הבדל של עשר שנים, ואני בגיל 17 כבר עזבתי את בית הוריי.
האח הזה למעשה לא גדל יותר טוב ממני, גם הוא בקושי הלך לבית ספר. הוא לא סיים אפילו בית ספר עממי. הוא לא ידע קרוא וכתוב. פעם הוא ברח מבית הספר לעיר אחרת, עד שמצאו אותו והחזירו אותו.
הייתי קשור יותר מכולם אל אחותי הגדולה. היא תמיד דאגה לי, ושמרה עליי. בילדותנו פעם אחת רבתי איתה והיא נפצעה. כשגדלנו, כשהיא כבר היתה נשואה והיו לה ילדים, היא הזכירה לי כמה פעמים את המריבה ההיא, והראתה לי את הצלקת שנשארה לה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.