קוריגדורה

I

ב־1947 מַאט ואני התחתנו. שרתי בקפה של הפִּי באזור רחוב דֶלאוֶור. הוא לא רצה שאשיר אחרי החתונה, כי אמר שבדיוק בשביל זה הוא התחתן אִתי, כדי לפרנס אותי. אמרתי שאני לא שרה רק כדי להתפרנס. אמרתי שאני שרה בגלל שזה משהו שאני צריכה לעשות, אבל הוא אף פעם לא הבין את זה. התחתנו בדצמבר 1947, ובאפריל 1948 מַאט בא שיכור לקפה של הפִּי ואמר שאם אני לא ארד מהבמה הוא יוריד אותי בכוח. לא זזתי, וכמה גברים לקחו את מאט החוצה. כששרתי את הכמה שירים הראשונים יכולתי לראות את מאט מציץ פנימה, הוא נראה שיכור ומרושע, ואחר כך לא ראיתי אותו וחשבתי שהוא הלך הביתה למיטה כדי להפיג את השכרות בשינה. תמיד עזבתי מהדלת האחורית. יורדים כמה מדרגות צרות ודרך סמטה קצרה, ואז מגיעים למלון דרייק, שם מאט ואני התאכסנו באותו זמן. אמרתי לילה טוב ויצאתי כדי לחזור לשם.

"אני הבעל שלך. תקשיבי לי, לא להם."

בהתחלה לא ראיתי אותו כי הוא עמד בין הצללים, מאחורי הדלת. לא ראיתי אותו עד שהוא תפס אותי בכוח במותני ונאבקתי להשתחרר.

"אני לא אוהב שהגברים האלה מתעסקים אִתך," הוא אמר.

"אף אחד לא מתעסק אִתי."

"מתעסקים דרך העיניים שלהם."

זה היה כשנפלתי.

הרופאים בבית החולים אמרו שיצטרכו להוציא את הרחם שלי. מאט ואני לא נשארנו ביחד אחרי זה. אפילו לא הרשיתי לו לבוא לבקר אותי בבית החולים כשהבנתי מה קרה. הם אמרו שהוא בא כשעדיין לא ידעתי מה קרה. הם אמרו שכשהייתי מטושטשת קיללתי אותו ואת הרופאים והאחיות.

טַדְפּוֹל מקורמיק היה הבעלים של הקפה של הפִּי. עם הלסת המרובעת ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא היה אחד מאלה, מהנִיגֶרְס של האזֶרְד, קנטאקי. שרתי בקפה של הפִּי כשדמוסתנס וושינגטון היה הבעלים שלו, כשנתיים לפני שטַדְפּוֹל השתלט עליו. אף פעם לא הבנתי איך הוא קיבל את השם "של הפִּי" כי מעולם לא הִכרתי מישהו בשם הפִּי שהיה הבעלים שלו. טַדְפּוֹל אמר שהוא קיבל את שמו בגלל שבילדותו הוא תמיד הסתובב סביב מחילות של רֹאשנים. הוא בא לראות אותי כשיכולתי לקבל מבקרים.

"איך את מרגישה, א.ק.?" הוא לא ישב על הכיסא שעל יד המיטה אלא עמד.

"בסדר."

"אמרו לי שקיללת בגסות כשהיית חולה."

"כן."

הוא לא אמר דבר. הייתי אומרת שהוא הרגיש נבוך. שאלתי אם ירצה לשבת. הוא אמר: "לא תודה." ואז הוא אמר, "טוב, רק רציתי להגיד לך שנאסר עליו להיכנס למקום, אז כשתחזרי הוא לא יטריד אותך."

"נאסר עליו גם להיכנס למקום שלי. איך אתה מסתדר בינתיים?"

"השגתי הרכב ג'אז קטן. ההרכב של אדי פֵּייס."

"אה."

הוא לא אמר דבר.

"אתה יודע מה קרה?" שאלתי.

הוא נד בראשו.

"האם פעם הרגשת שמשהו זוחל מתחת לעור שלך?"

הוא שוב נד בראשו.

"טדי, תיקח אותי הביתה כשיגיע הזמן ללכת?"

הוא אמר כן.

כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא לא לקח אותי למלון דרייק. היו לו שלושה חדרים מעל לקפה. ישנתי על ספה שנפתחה לְמיטה. הוא ישן על הספה שלא נפתחה למיטה. הייתי עדיין חלשה ונשארו התפרים שלא הוציאו אותם בינתיים. הארוחה הראשונה שהוא הכין לי הייתה מרק ירקות. הוא לא לקח לעצמו. הוא ישב על יד המיטה.

"אני שמחה שלא חשבת ש'בית' זה מלון דרייק."

"לא נאסר עליו להיכנס לדרייק," הוא אמר.

המרק היה טוב אבל אכלתי רק את הנוזל. הרגשתי שאני עלולה להקיא.

"חשבתי שתרצי עוד," הוא אמר.

"לא, אני לא מאוד רעבה. הבטן שלי עדיין רגישה מכל הנוזלים שהם הכניסו לי."

היה ערב אבל לא שמעתי אפילו מוזיקה עמומה מלמטה.

"איפה הרכב הג'אז הקטן?"

"אמרתי להם לא לבוא הערב."

"מה יהיה עם העסק?"

"אַת יותר חשובה מהעסק."

לא אמרתי דבר. נראה לי שהוא חש שוב מבוכה. הוא לקח את הקערה וחזר למטבח. כשחזר, הוא אמר, "הם עדיין באים לשתות." אז הוא אמר, "אני יורד. אחזור יותר מאוחר לראות אם את צריכה משהו."

"אוקיי."

הוא הלך.

כשהוא חזר, פקחתי את עיניי.

"חשבתי שאת ישנה," הוא אמר.

"לא."

"את צריכה לישון. איך את מרגישה?"

"עדיין חלשה. זה לא כל כך ההרגשה בגוף שלי."

"מה את מרגישה?"

"כאילו חלק מחיי כבר סוּמן בשבילי - החלק העָקר."

"אי־אפשר לצפות מאישה לקחת דבר כזה בקלות."

"מה לגבי הגבר?"

"את מתכוונת למאט? את לא חושבת לחזור אליו, נכון?"

"לא, אני מתכוונת לכל גבר אחר."

"אם הייתי הגבר, זה לא היה משנה לי. אני לא יודע לגבי כל גבר אחר."

לא אמרתי דבר. אולי רציתי שהוא יאמר את זה, אבל לא התכוונתי לכך.

"אני צריכה לישון עכשיו," אמרתי.

הוא כיבה את האור והלך לחדר שבו הייתה הספה. הוא סגר את הדלת.

שכבתי על גבי והרגשתי כאילו משהו גדול יותר מהרחם שלי נלקח ממני. כשהוא היה למטה, הבטתי שוב בתפרים שלאורך בטני. כשיוציאו אותם, אני אחזור שוב לעבוד, זה ו... לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני נדחפת למשהו עם טַדְפּוֹל. לאן מובילה השיחה שלנו. למשהו שאני צריכה, אבל שאני לא יכולה להחזיר תמורתו. יש הרבה דברים שאני לא יכולה לתת בתמורה עכשיו. כמובן, אשיג את הגירושין ממאט... נרדמתי.

בבוקר הבא טַדְפּוֹל מצא אותי בוהה בתקרה.

"לא ישנת?"

"כן, רק קמתי מוקדם, זה הכול."

"הם אמרו שאת יכולה לקבל מיץ לארוחת בוקר. שום דבר מוצק עדיין."

"אתה מקפיד על התפריט?"

"כן."

הוא הלך למטבח וחזר עם קצת מיץ. כששתיתי, הוא רוקן את סיר הלילה. כשחזר, הוא עמד והסתכל בי. הזעפתי פנים, אבל לא אמרתי לו להפסיק. כשסיימתי, הושטתי לו את הכוס. הוא לקח אותה ושוב הביט בי.

"מה העניין, טדי?"

"כלום. אני יורד עכשיו."

"אוקיי. זה מה שרצית?"

"אני אחזור לבדוק מה אִתך מאוחר יותר."

"אוקיי, טדי."

הוא הביט בי רגע נוסף.

"מה העניין?"

"הרופא רוצה שתחזרי תוך שבועיים לביקורת. אני אקח אותך."

"אוקיי."

הוא ירד לקומה התחתונה.

כשהוא חזר, ישנתי, אבל התעוררתי מייד כשהוא פתח את הדלת.

"ישנת טוב?"

"כן."

"קאט לוֹסֶן הכינה לך מרק עוף."

"תודֶה לה בשמי."

"הודיתי."

קתרין לוֹסֶן גרה מול הקפה של הפִּי. היא יישרה לאנשים את השיער. היא לא הייתה ספרית רגילה, אבל אנשים באו אליה בכל זאת, ונתנו לה שני דולר בשביל העבודה הזאת.

הוא משך את השולחן הקטן והביא לי כף מהמטבח והסיר את מעטפת האלומיניום מהקערה.

"עדיף שאתן לך את הכדור קודם."

הוא הביא את קופסת הכדורים, ולקחתי אחד ומעט מים. לא אכלתי את חתיכות העוף. עדיין הייתה לי בחילה בבטן.

"הם אמרו שיש לך גם דלקת בקיבה. כי לא אכלת כמו שצריך."

"אכלתי כמו שצריך."

"או שדאגת מדי."

"אני לא יכולה לדבר אִתך על זה."

"אני כבר יודע הרבה מאוד על זה."

"אם ככה אני לא צריכה לדבר אִתך על זה."

כשסיימתי הוא הזיז את השולחן ולקח את הקערה בחזרה למטבח.

"היא אמרה שאם את רוצה משהו, רק תבקשי."

"זה מתוק מצִדה."

"לא, זה לא מתוק. היא דואגת לך."

"טוב לדעת."

הוא נגע במצחי.

"הם אמרו שהאחיות פחדו ממך פחד מוות. לקלל אותן ככה. להגיד מילים שהן לא שמעו אף פעם קודם. הן חזרו ושאלו: מה היא, צוענייה?"

"מה אמרתָ?"

"אמרתי שאם היא צוענייה, אני רוסי."

"איך אתה יודע שאתה לא? אולי אחד מהם לקח את הסבתא הגדולה שלך בספינה על הוולגה או משהו."

"הכדורים האלה הופכים אותך לטיפשה?"

"אני מראש טיפשה."

הוא לא אמר דבר. גם אני לא אמרתי דבר. הוא ישב על קצה המיטה.

"אוּרסָה קוֹר. אני יודע לְמה ה"אוּ" שייך אבל אני עדיין לא מזהה את שם המשפחה. קוֹרינטֶה. קו‍ֹרִידוֹ."

"קוֹרִיגדוֹרָה. הזקן קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי, הסרסור. (ככה קוראים להם?) הוא זיין את הזונות שלו והוליד את כל השושלת שלו. הן הזדיינו והיו צריכות להביא לו את הכסף שעשו. הסבתא שלי הייתה הבת שלו, אבל הוא זיין גם אותה. היא אמרה שכשהם גמרו עם העבדות, הם שרפו את כל מסמכי העבדות כדי שייראה כאילו היא מעולם לא הייתה."

"מי סיפר לך את כל זה?"

"הסבתא הגדולה שלי סיפרה לסבתא שלי מה שהיא עברה, שסבתא לא עברה, וסבתא שלי סיפרה לאימא שלי מה ששתיהן עברו, ואימא שלי סיפרה מה שהן כולן עברו ושאנחנו צריכות להעביר את הסיפור כמו שהוא מדור לדור כדי שלעולם לא נשכח. אפילו שהם שרפו הכול כדי להעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. כן, ואיפה בדיוק הדור הבא?"

הוא הנהן אך לא אמר דבר.

שאלתי, "איך קאט?"

"היא אמרה שאין לה תלונות. עברתי ברחוב והיא אמרה, 'א.ק. אצלך שם, נכון?' אמרתי, 'נכון.' חשבתי שהיא עומדת להגיד משהו, את יודעת. היא אמרה, 'בוא הנה. הכנתי לה קצת מרק עוף שאני רוצה שתיקח לשם. לא רציתי להביא לה בעצמי כי היא רק חזרה, ונשים מתמלאות רוע אחרי דבר כזה ואני לא רוצה להתעסק עם נשים שנדבק אליהן רוע. תגיד לה שאני אבוא לראות אותה כשהיא תרגיש טוב.'"

"כן, תהיתי למה היא לא באה בעצמה. תגיד לה שהפסקתי עם הקללות."

"כן?"

"אהמממ."

"נכנסתי והיה שם ריח כאילו היא צולה ראש של מישהו על האש... לא סיפרו לי שום זיבולי שכל."

"מה?"

"אני מתכוון, כמו שסבתא שלך סיפרה לך. אני מנחש שיש אנשים שמשאירים הכול בבטן."

"טוב, יש דברים שאי־אפשר לשמור בבטן. מה שלא סיפרתי לך הוא שקוֹרִיגדוֹרָה הזקן הוליד את סבתא שלי וגם את אימא שלי."

טדי הזעיף פנים אבל לא אמר דבר.

"אימא שלי תמיד אמרה לי, אוּרסָה, אַת צריכה להעמיד דורות. משהו שליווה תמיד את שנות ההתבגרות שלי."

טד לא אמר דבר. ואז הוא אמר, "אני מנחש ששנאת אותו אז, נכון?"

"אפילו לא הכרתי את המנוול."

הוא הזעיף פנים וידעתי שהוא לא מתכוון לזקן, אבל המשכתי כאילו הוא מתכוון אליו.

"יש לי תצלום שלו. כנראה משהו שהסבתא הגדולה הבריחה פעם, כדי שנדע את מי לשנוא. גבוה, שיער לבן, זקן לבן, שפם לבן, איש זקן עם מקל ואחת מכפות הרגליים שלו מסובבת החוצה, לא פנימה אלא החוצה. צוואר נוטה קדימה כאילו הוא זועם על משהו שלא באמת נמצא שם. פורטוגלי משוגע. אני מוציאה את התצלום הזה מדי פעם כדי לא לשכוח איך הוא נראה."

"לא הבנת למי התכוונתי?"

"לא הבנתי עד שאמרת את זה."

הוא לא אמר דבר. הוא לא דחק בי לענות. הוא עזב אותי וירד שוב לקומה התחתונה.

ימאי פורטוגלי שנהפך לבעל מטעים, הוא הוציא אותה מהשדה כשהייתה עדיין ילדה והביא אותה לעבוד בבית הזונות שלו כשהייתה ילדה. היא הייתה צריכה לצאת החוצה או שהוא היה מביא את הגברים פנימה, ואת הכסף שהם נתנו לה היא הייתה צריכה להעביר לו. היו נשים אחרות שהוא השתמש בהן באותה צורה. היא הייתה הקטנה היפה עם עיני השקד והעור בצבע פולי הקפה, המועדפת עליו. "חתיכה קטנה וטובה. הכי טובה שלי. דוריתה. חתיכת זהב קטנה."

הסבתא הגדולה ישבה על כיסא הנדנדה. הייתי בחיקה. היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב. ידיה היו סביב מותניי ואני ישבתי בגבי אליה. כשהיא דיברה, הבטתי בידיה. היא שילבה אותן ואחר כך פתחה אותן. היא לא נדרשה לידיה כדי להשאיר אותי בחיקה, ומדי פעם ראיתי את הזיעה בכפות ידיה. היא הייתה האישה הכהה ביותר בבית, האישה בצבע פולי הקפה. ידיה היו מלאות חריצים. נראה כאילו המילים עזרו לה, כאילו המילים שהיא חזרה עליהן שוב ושוב יכלו להיות תחליף לזיכרון, היו בדרך כלשהי יותר מזיכרון. כאילו רק המילים יכלו לאצור את הכעס שלה. פעם אחת כשהיא דיברה, היא חיככה בידיה את ירכיי ויכולתי להרגיש את הזיעה ברגליי. אז היא תפסה את עצמה, והפסיקה, ואחזה שוב במותניי.

"...הוא היה אז גבר חסון וגדול. שיערו שחור וישר ושמנוני. הוא היה גדול. הוא נראה כמו כורי הפחם האינדיאנים האלה משבט הקְריק, אבל אם היית אומרת לו שהוא נראה כמו אינדיאני, הוא היה משתגע ומכה אותך. כן, אני זוכרת את היום שהוא לקח אותי מהשדה. הם גידלו שם קפה. בחלק מהמקומות הם גידלו קני סוכר ובאחרים כותנה וטבק כמו כאן. במקומות אחרים היו הגברים האלה שעבדו במכרות. בהתחלה הוא לקח אותי בעצמו ואמר שאחר כך הוא יכניס אותי לעניינים. אז הוא התחיל להביא גברים אחרים והם נתנו לי כסף והייתי צריכה להעביר לו אותו. כן, היה לו שבץ או משהו וזה מה שסובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ. הם אמרו שהוא התפלל וקרא לכל הנִיגֶרְס ואמר להם שהוא ייתן להם סכום כזה וכזה של כסף אם הם יסירו את זה ממנו, אבל הם כולם אמרו שהם לא הביאו את זה עליו. אבל המצב השתפר והוא לא מת. זה רק סובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ והוא התנהג כמו תמיד. זה עשה משהו גם לצוואר שלו, כי הוא תמיד הסתובב כאילו הוא מחפש משהו שלא היה שם. אני לא יודעת איך הוא הלך בסוף, בגלל שהייתי אז בדרך ללואיזיאנה, אבל אני מנחשת שלא יותר מדי בקלות. כן, ישנה התמונה הזאת שלו. גנבתי אותה כי אמרתי לעצמי שאם וכאשר יקרה משהו רע אחר כך, אני רוצה שיהיה לי משהו להצביע עליו ולומר, 'ככה נראה רוע'. את יודעת למה אני מתכוונת? כן, הוא זיין הרבה יותר מכל הגברים האחרים. ולא, אני לא יודעת מה הוא עשה עם האחרות."

זֵיעה בתוך ידיה. כפותיה כמו זהב שנצרב בשמש.

"ישנתְ?"

"לא, חלמתי."

"על מה?"

"כבר סיפרתי את זה."

הוא לא אמר דבר. הוא הביא אִתו ארגזים.

"הבאתי את הדברים שלך."

"חשבתי לבקש ממך לעשות את זה, אבל לא רציתי להטריח אותך שוב."

"הייתי צריך לחשוב על זה. לא חשבתי על זה עד שהתחלת לדבר על התמונה הזאת."

"אה. הוא היה שם?"

"לא. הוא יצא משם. הם אמרו שהוא ארז את החפצים שלך והם שמו אותם במחסן. הם לא ידעו אם מישהו אמור לבוא ולקחת את זה או לא."

"הם לא אמרו לאן הוא הלך?"

"אכפת לך?"

"לא. לא אכפת לי. תן לי לראות אם הבאת הכול."

"היו רק השניים האלה."

"לא היו לי הרבה דברים."

הוא הניח את הארגזים על הרצפה מולי ופיזר את הדברים מסביב כפי שהוריתי לו. הכול היה שם.

"התצלום בתוך המעטפה החומה הזאת."

הוא הוציא אותו, הביט בו, והחזיר אותו למקום. הוא לא אמר דבר. הוא הניח את הארגזים לרגלי המיטה.

"תגידי לי כשתצטרכי משהו מהם," הוא אמר.

"חשבתי שתגיד משהו," אמרתי.

"הוא נראה כמו שתיארת אותו."

"הם אומרים שכולם משתגעים כשהם מזדקנים."

"איך באמת לימדו אותך להרגיש לגביו?" הוא שאל והביט בי בחומרה.

"מה שאמרתי לך," אמרתי, כועסת.

"הסבתא שלי הייתה לבנה," הוא אמר. "היא הייתה יתומה והם לקחו אותה לעבוד בשדות עם השחורים והתייחסו אליה כאילו הייתה שחורה. היא הייתה ילדה קטנה בת תשע, עשר, אחת־עשרה. הסבא שלי לקח אותה אליו וגידל אותה, וכשהיא נעשתה מספיק מבוגרת, הוא התחתן אִתה. היא קראה לו פאפא. וכשהם היו נשואים היא עדיין קראה לו פאפא."

"אולי אני הייתי צריכה לשאול אותך איך לימדו אותך להרגיש."

הוא לא אמר דבר. ואז הוא אמר, “אבל היא אף פעם לא השתגעה. אחד הילדים יצא שחור והאחר יצא לבן. אבל למרות זאת היא אף פעם לא השתגעה."

לא אמרתי דבר. אמרתי לו שכשיגיע הזמן ואצטרך לטבול באמבטיה כדי לזרז את יציאת התפרים, הוא יצטרך לעזור לי. אמרתי לו שהם חשבו שאני הולכת הביתה עם בעל או אחות. הוא אמר שיעשה כל מה שיידרש, ואז הוא קימט את מצחו ואמר שעליו לחזור למטה. שאלתי אותו מה האימא שלו הייתה, אבל הוא כבר היה מעבר לדלת.

"...אשתו הייתה אישה קטנה, כחושה ומתנשאת שהוא מצא בליסבון והביא אותה לכאן. הוא לא שכב אִתה, אז היא הכריחה אותי לשכב אִתה, ככה שבמשך חמש שנים ישנתי אִתה ואִתו. זה היה בערך מגיל שלוש עשרה עד שמונה עשרה. אחר כך היא התחילה להיראות רע נורא ואז היא מתה בגלל האקלים. אבל הם לקחו אותי כדי לשכב עם שניהם."

"את מספרת את האמת, סבתא גדולה?"

היא סטרה לי.

"כשאני מספרת לך משהו, אל תשאלי לעולם אם אני משקרת. כי הם לא רצו להשאיר שום רְאָיָה לְמה שהם עשו — כדי שאי־אפשר יהיה להפנות נגדם. ואני משאירה רְאָיָה. וגם את צריכה להשאיר רְאָיָה. והילדים שלך חייבים להשאיר רְאָיָה. וכשיגיע הזמן להציג את הרְאָיָה, נצטרך רְאָיָה שנוכל להציג. בגלל זה הם שרפו את כל המסמכים, כדי שלא תהיה שום רְאָיָה שנוכל להציג נגדם."

הייתי בת חמש אז.

נשמעה דפיקה בדלת.

"אפשר להיכנס."

בהתחלה היא תחבה את ראשה. אישה כהה־כהה עם שיער מיושר שמוּטל לאחור וקשור בגומייה. אישה עם עור חלק־מעורב, קרובה לשישים, אבל נראתה בת ארבעים וחמש. היא באה ממשפחה של כאלה שנשארו בעלי מראה צעיר.

"קאטי, לא חשבתי שתבואי לראות אותי."

"טַדְפּוֹל סיפר לך מה שאמרתי לו?"

"כן," חייכתי.

"חשבתי שהוא יגיד לך. אני לא אוהבת להיות בסביבה כשרוחות רעות נדבקות לנשים."

היא הייתה בפנים עכשיו וישבה בקצה המיטה.

"למה? כי תהפכי לרוח רעה בעצמך?"

היא צחקה.

"הבאתי לך עוד קצת מרק בשר," היא אמרה ונעמדה. "אני אשים את זה כאן במקרר, ואגיד לטַדְפּוֹל לחמם את זה בשבילך ולא לתת לך את זה קר." היא חזרה מהמטבח והתיישבה שוב. "ראית את המנוול שלך?"

"לא. טַדְפּוֹל אמר שהוא עזב את המלון והם לא יודעים איפה הוא נמצא."

"טוב, אני רואה אותו מסתובב מול המקום כל ערב. הוא משוטט קצת ומציץ פנימה כי הוא לא יכול להיכנס. את יודעת שטַדְפּוֹל אסר עליו להיכנס למקום?"

הנהנתי.

"כן, טוב, הוא מציץ פנימה ואחר כך הוא ממשיך ללכת במורד הרחוב. הוא לא אומר שום דבר לטַדְפּוֹל וטַדְפּוֹל לא אומר לו שום דבר. פעם ראיתי אותו כשרק עברתי ברחוב ואמרתי לו, 'מאט, אין לך מה לחפש פה, היא לא רוצה לראות אותך.' הוא הביט בי ברשעות - אלוהים, הגבר הזה נעשה מרושע. הוא הביט בי ולא אמר כלום חוץ מ'לכי לעזאזל, מיס לוסֶן.' עכשיו, ממתי הוא קורא לי מיס לוסֶן? הוא קורא לי קאט כמו כולם. הוא המשיך ללכת. אז לא הצקתי יותר לנִיגֶר. רק נתתי לו לעמוד שם ולהמשיך ללכת כשהוא היה מוכן ללכת."

הזעפתי פנים.

"הוא לא יטריד אותך יותר. לא התכוונתי להפחיד אותך. אני לא חושבת שהוא מתכוון להטריד אותך עוד פעם. רק עומד שם ומגניב מבט. את יודעת איך הגברים כשהם עושים משהו כזה. אחרי שהם מסתכלים, הם פשוט ממשיכים ועוזבים אותך בשקט."

"חלק מהם."

"לא התכוונתי להפחיד אותך."

"אני לא מפחדת."

היא הביטה בי בחומרה רבה יותר מאשר אי־פעם, ואחר כך התרככה.

"זאת לא הייתה רק הנפילה, נכון, מותק?"

"לְמה את מתכוונת?"

"את היית גדולה, לא?"

"הוא לא ידע."

"את ידעת?"

"הם אמרו שהייתי בערך חודש בהריון, טיפה יותר מחודש."

"הם אמרו לו?"

"לא, אני לא חושבת."

"את יודעת לאיזה מהם אני מתכוונת, כן?"

הפניתי את מבטי ממנה.

היא לא אמרה דבר, ואז קמה. "טוב, כשתתחילי לעבוד שוב, הדברים יסתדרו. יש לך שני גברים בעלי כוונות רעות סביבך. עברתי ליד טַדְפּוֹל בתחתית המדרגות והוא התנהג כאילו הוא לא רוצה לדבר. שאלתי אם את כאן למעלה. ידעתי שאת כאן. הוא אמר כן. שאלתי אם את ישנה. הוא אמר לא, שהוא חושב שלא. אבל לנסות להוציא ממנו איזה מילה היה כמו לעקור לו את השיניים, אז פשוט המשכתי למעלה."

היא טפחה על רגלי מבעד לסדין.

"אני צריכה לחזור עכשיו, מותק. את תהיי בסדר. הבטחתי לאלוויירה שאני אסדר לה את השיער."

"בסדר, תודה על המרק. הם נתנו לטַדְפּוֹל תפריט, אבל אני לא חושבת שהוא יודע מה לעשות."

"אני אקפוץ לראות מה אִתך אחר כך. רציתי רק להיות בטוחה שלא נכנסה בך רוח רעה."

"לא."

היא טפחה שוב על רגלי ועזבה.

טַדְפּוֹל הגיע לא הרבה זמן אחרי שהיא הלכה.

"מה היא רצתה?" הוא שאל.

"היא רק באה להביא לי קצת מרק ולראות איך אני מרגישה. היא רצתה להיות בטוחה שתחמם את זה לפני שתיתן לי לאכול." צחקתי, אבל הוא לא צחק.

"למה היא נשארה כל כך הרבה זמן?"

"אתה יודע איך זה כשמתחילים לדבר."

"ראיתי אותה בחוץ מדברת עם מאט תומאס ערב קודם."

הזעפתי פנים. "היא ניסתה לומר לו שיסתלק."

"אבל הוא לא הקשיב, נכון?"

"לא. למה לא סיפרת לי שהוא בא לרחרח כאן מסביב?"

"חשבתי שבטח תגלי את זה מהר. פשוט לא רציתי להטריד אותך כעת."

"טוב, אז גיליתי."

הוא היה בדרכו לצאת.

"היא לא אמרה שום דבר עליך, טַדְפּוֹל."

"לא אמרתי שהיא אמרה."

הוא יצא. הסתובבתי וניסיתי לישון קצת.

נשארתי שם, וכשהיה צריך להוציא את התפרים הוא עזר לי להיכנס לאמבטיה כדי להשרות אותם במים, ואחרי חצי שעה הוא בא עם מגבת ועזר לי לצאת. הוא אף פעם לא נשאר בחדר האמבטיה. פעם אחת, אחרי שנשארתי בתוך המים חצי שעה, הוא דפק בדלת ונכנס עם מגבת. הוא אחז בזרועי ועזר לי לצאת. הייתה לו דרך להסתכל בלי להסתכל, רק מספיק כדי לעזור לי להיכנס ולצאת. מגבת ירוקה גדולה ועבה כיסתה אותי עד ברכיי. הידקתי אותה מסביבי, מתחת לשדיי.

"התפרים יצאו," אמרתי. הוא עדיין אחז בידי. "לא ראיתָ את הצלקת."

הוא אמר שלא הסתכל.

"אפשר להרגיש אותה," אמרתי. "אני יכולה לגעת למטה ולהרגיש אותה. יישאר סימן לא יפה."

"אני מניח," הוא אמר ועזר לי לחזור למיטה. התיישבתי על הקצה שלה, מייבשת את עצמי. הוא חזר לאמבטיה כדי לרוקן את המים. הוא בא שוב והרים את רגליי למיטה. הושטתי לו את המגבת ונכנסתי מתחת לשמיכה.

"את צריכה להיות מסוגלת להיכנס ולצאת לבד."

"זה רק כדי שלא אחליק," אמרתי.

"הרופא רוצה לראות אותך שוב תוך כמה ימים."

"אני מקווה שזה אומר אוכֶל אמִתי כשאני אחזור."

"אולי."

הוא ישב קרוב למיטה ולקחתי את ידו והכנסתי אותה מתחת לשמיכה.

"אתה מרגיש את זה, נכון?"

הוא אמר כן. חשבתי שהוא יוציא את ידו, אבל הוא חיכה שאני אעשה את זה.

"זה גרוע יותר כשנוגעים בזה מאשר כשמסתכלים בזה."

"אני מניח. רוב הצלקות ככה."

לא אמרתי דבר, ואחר כך שאלתי, "הוא עדיין בסביבה?"

"כן, הוא עדיין בסביבה."

"לא אמרתָ כלום?"

"לא, הוא בחוץ. אני לא יכול למנוע ממנו להסתכל."

"תגיד לו ש'אסור להיכנס' פירושו גם 'אסור להביט פנימה׳."

הוא צחק. "אני לא יכול להגיד לו את זה."

"אתה יכול לגרום לו להסתלק."

"אני לא יכול לגרום לו להסתלק."

"מה זה אומר?"

"כלום. הוא מחכה לך, זה הכול. לראות אותך מופיעה ושרה, ולדעת שאת בסדר."

"זה מה שקאט אמרה. זה מה שהוא אמר?"

"לא דיברתי אִתו."

"חשבתי שאולי כן."

"לא. הוא מסתכל ואני מסתכל. הוא יודע שאני לא רוצה אותו פה בפנים, והוא לא נכנס."

"בתחת שלי."

"מה?"

"הוא לא נכנס פנימה כי הוא עדיין לא רואה את מה שהוא רוצה לראות."

"אז הוא לא נכנס."

הנהנתי. "אוקיי."

הוא לא אמר דבר. הוא קם.

"אחרי שאראה את הרופא, אני רוצה לראות עורך דין," אמרתי.

הוא הנהן. הוא טפח על בטני מבעד לשמיכה ויצא שוב כדי לגמור לנקות את האמבטיה.

כשהוא חזר, עיניי היו עצומות. הרגשתי אותו רוכן למטה, אבל הוא בטח הפסיק באמצע כי הוא לא גמר.

"אני ערה," אמרתי. לא פקחתי את עיניי.

הוא התכופף ונישק אותי. אחר כך שמעתי את הדלת נסגרת.

"אני מתכוון להוריד לך את הכדורים ולראות איך תרגישי," הרופא אמר. הוא סיים לבדוק אותי ואני ישבתי על הכיסא הסמוך לשולחנו. "אם תרגישי שוב בחילה, תיקחי אותם. אני רוצה לראות אותך בעוד שבועיים. האם מר קוֹרִיגדוֹרָה אִתך?"

"זה השם שלי, לא של בעלי."

"אה, אני מבין. האם מר תומאס אִתך? כשהבטתי החוצה ראיתי גבר עומד אִתך. אני רוצה לראות אותו."

"לא."

"אה, בסדר."

"אתה יכול להוריד את השם של מאט בכל מקרה."

"לְמה את מתכוונת?"

"אני מגישה תביעת גירושין."

"טוב, אבל כשהסתכלתי וראיתי את הגבר הזה עומד שם, חשבתי שהפסקתְ להאשים אותו."

לא אמרתי דבר, וקמתי. כשיצאתי, טַדְפּוֹל בא לקראתי ואחז במרפקי.

"להתראות בעוד שבועיים," אמרה האחות.

"אוקיי."

"איך היה?" טד שאל.

"בסדר גמור."

"למה את מתכוונת ב'בסדר גמור'?"

"הוא מוריד את הכדורים, אלא אם כן תהיה לי שוב בחילה."

"מה לא בסדר?"

"שום דבר."

הלכנו לכיוון הדלת.

"הוא חשב שאתה מַאט," אמרתי בשקט. "כלומר, שאתה בעלי. הוא חשב שאתה מר קוֹרִיגדוֹרָה."

"מה?" הוא הזעיף פנים.

"הוא לא ידע שאני שמרתי על שמי ושמאט שמר על השם שלו."

"מתי את חוזרת?"

"עוד שבועיים."

"אני מתכוון באיזו שעה?"

"באותה שעה."

"הוא אמר שאת יכולה לעבוד?"

"לא שאלתי. שכחתי. שאחזור ואשאל?"

"לא."

"כן, עדיף שאשאל," אמרתי, "תכננתי להתחיל גם אם הוא לא אמר זאת."

הוא אחז קלות בידי, אבל הלכתי בכל מקרה. עמדנו ליד הדלת. טַדְפּוֹל זז הצדה כדי לתת למישהו לעבור. ביקשתי ממנו לחכות לי. "לאן שאני אלך?" הוא שאל.

כשחזרתי, פניו של טַדְפּוֹל עדיין זעפו.

"מה הוא אמר?"

"בכל זמן שארגיש שאני יכולה."

"אני צריך לשאול אותו בעצמי."

"לא, הוא אמר שבכל זמן שארגיש שאני יכולה, אחרי השבועיים הבאים. הוא אמר שהוא מתכוון להוספת זמן הדרגתית. ערב אחד, שעה אחת. ואולי שעה וחצי בערב שלאחריו. משהו כזה. עד שאחזור לעצמי."

"הייתי שואל אותו אם לא היית אומרת לי," הוא אמר. "אשיג לך שרפרף."

"אני לא עובדת בישיבה," אמרתי.

הוא לא אמר דבר והגענו למכונית. כשהבטתי בו, נראָה כאילו הוא כועס עליי. כשהוא ראה שאני מביטה בו, הוא הפנה את ראשו במהירות קדימה והפעיל את המנוע.

כשחזרנו, אמרתי שאני עייפה ורוצה לשכב לנוח. היה קרוב לצהריים. התור שלי היה בעשר.

"אותה שעה, אותה תנוחה," אמרתי.

"מה?"

הוא תלה את הסוודר שלי ואת הז'קט שלו.

"הוא העלה אותי לשולחן כדי שהוא יוכל להביט בצלקת. בכל פעם שהולכים לרופא, הוא אומר, 'תעלי על השולחן,' או 'תורידי את הבגדים ותעלי על השולחן.' מישהו צריך להגיד לא."

"זה מה שקאט עשתה פעם אחת. היא אמרה שהאיש אמר לה, 'תעלי על השולחן.' אז היא אמרה, 'אמרתי למנוול הזה, לא, אני לא עולה על השולחן, והוא גם לא הכריח אותי.'"

"איך אתה יודע?"

"את יודעת שקאט מדברת בפני גברים כמו שהיא מדברת בפני נשים," הוא אמר.

"כן."

"את יודעת שכשהיא הייתה נשואה לג'ו הַאן, הוא שבר את החלון של המכונית שלו ונכנס ואמר, 'מותק, יש לך חתיכת קרטון?' והיא נכנסה והביאה לו אריזה של פדים נשיים. הוא טיפש בדיוק כמוה. הוא השתמש בזה. אנשים אמרו, 'גבר, מאיפה הבאת את הדבר הזה?' זה הצחיק גברים והביך נשים. אני לא מבין למה הם לא נשארו ביחד, כי הם היו כל כך דומים."

"אף פעם אי־אפשר לדעת," אמרתי.

הוא לא אמר דבר. ואחר כך אמר, "את יודעת למה אני מתכוון. שניהם. לא טיפשים. רק גסים. את יודעת."

"טיפשים וגסים."

"טוב... מה הוא אמר, איך הצלקת נראית?"

"הוא אמר שהיא נראית בסדר. אני אמרתי שאם זה נראה טוב, אני לא רוצה לדמיין מה נראה רע."

הוא הרים את החולצה שלי. "זה נראה טוב," הוא אמר.

החזרתי את החולצה לתוך החצאית.

"יצא לך לדבר עם עורך הדין בשבילי?"

"כן. הוא אמר שיטפל בזה."

"טוב, כשהכול יהיה מוכן והוא יצטרך את החתימה שלי, תגיד לו שאבוא לשם לחתום."

"אמרתי לו."

טפחתי על הברך שלו. הוא חייך קצת, אבל לא אמר דבר.

"מה את רוצה, אוּרסָה?"

הבטתי בו בחיוך קל שנמוג במהירות. "למה אתה מתכוון?"

"למה שאמרתי. מה את רוצה?"

חייכתי שוב. "מה שכל נשות קוֹרִיגדוֹרָה רוצות. כל מה שלימדו אותן לרצות. להעמיד דורות." הפסקתי לחייך.

הוא הביט בי. "מה את רוצה, אוּרסָה?"

"יותר מאשר אותך?"

הוא הגביה אותי ונשק לי בחוזקה.

"אני אתן לך לישון."

"אני לא רוצה לישון."

"אז תנוחי."

"אוקיי."

"אני אחזור אחר כך ואכין לנו משהו לאכול."

"לא, אני אעשה את זה."

"לא, אני רוצה."

"אוקיי."

הוא התחיל ללכת.

"כשהרופא נתן לך את התפריט בשבילי, מי אמרת שאתה?"

"לא אמרתי."

"מי הוא חשב שאתה?"

הוא לא ענה. הוא ירד לקומה התחתונה.

"...הדבר החשוב הוא להעמיד דורות. הם יכולים לשרוף את המסמכים אבל הם לא יכולים לשרוף את התודעה, אוּרסָה. וזה מה שמייצר את הרְאָיָה. וזה מה שקובע את פסק הדין."

"העמדת צאצאים. זאת גם יכולה להיות צורת חשיבה של מְגדל עבדים."

"אבל זאת לא."

"לא. ואת לא יכולה."

"כבר לא. לא."

סבתא עמדה בפתח והשפילה את מבטה אליי. היא נראתה אז גבוהה, כי אני הייתי קטנה, אבל אימא אמרה שהיא לא הייתה יותר ממטר וחצי.

"...השיער שלו היה כל כך כהה וישר ושמנוני שהיית יכולה להישבע שהוא אינדיאני טהור, אבל אם רק היית מעזה לומר משהו, הוא היה תוקע מוט גחלים לישבן שלך, מוט גחלים חם. לא, אבל הוא לא באמת היה אינדיאני. הוא היה מאיזה מקום בפורטוגל. לא, לא ליסבון. זאת הבירה. לא. אני לא יודעת מאיפה. גם הוא בטח לא ידע מאיפה. הוא היה ימאי. לא, רב־חובל. בגלל זה המלך נתן לו אדמות, עבדים ורכוש, אבל הוא בקושי השתמש במשהו פרט לנשים. לא, הוא לא הראשון שעשה את זה. הרבה עשו את זה. גרמו לנשים להידפק ואחר כך לקחו את הכסף שלהן. ואת יודעת שלפעמים הגברות עשו את זה גם, וכך הן יכלו להרוויח כסף־כיס שהבעלים שלהן לא ידעו עליו. והן היו מביאות את האחים שלהן ואת החברים של האחים שלהן וגברים אחרים שהן הכירו, את יודעת, וככה הן עשו בשביל עצמן כסף קל ומהיר ישר לארנק שלהן. לא, אשתו לא עשתה את זה. היא הייתה שוכבת אִתך בעצמה. אני חושבת שהיא לא רצתה שום כסף. או לא הייתה צריכה. או שרק הבינה שהכול אותו דבר. האקלים החם הזה. רחרחה כמו ציפור טרף קטנה. לא, היא לא יכלה לעשות שום דבר מחורבן. לא, היא לא נתנה לו כלום פרט ליצור חלוש שלא הצליח לשרוד יותר מיום אחד. ואז הוא פשוט הפסיק לעשות את זה. לא, היא לא יכלה לעשות שום דבר מחורבן.“

"לא, כי זה תלוי אם זה בשבילך או בשביל מישהו אחר. החיים שלך או שלהם."

לא הסרתי את עיניי ממנה, היא המשיכה להביט בי.

"מה את עושה?"

קאט באה אבל לא שמעתי אותה.

"טַדְפּוֹל אמר שאת בטח ישנה, אבל אמרתי שאני רק אציץ ואראה, ואם את באמת ישנה, לא אטריד אותך. הוא נעשה מרושע בימים האחרונים."

"כן. לא, לא ישנתי."

"רק הרהרת?"

"כן."

"ראיתי שאת בוהה בעיניים פעורות בתקרה, וגם לזה לא ידעתי אם מותר לי להפריע."

"לא, בואי תיכנסי."

היא נכנסה.

"זה כלום," אמרתי.

היא באה והתיישבה על המיטה.

"את בסדר? איך הלך עם הרופא?"

"הוא הוריד לי את הכדורים. אבל הוא רוצה שאבוא בעוד שבועיים, ואחרי זה אני חושבת שאוכל להתחיל שוב לעבוד."

"יהיה טוב לשמוע אותך שרה שוב. אדי פֵּייס היה גרוע, וכל מה שהם עושים שם עכשיו זה לשתות יין ולאכול. אולי הייתי צריכה להגיד, לשתות ויסקי."

"אני מצטערת. הלוואי שלא הייתי גורמת לו כל כך הרבה בעיות."

"לא התכוונתי שגרמת למשהו."

"אם הוא לא היה מחזיק אותי כאן למעלה, הוא היה מביא הרכב ג'אז."

"אה, לנִיגֶר הזה לא אכפת. הוא בכל מקרה היה מחזיק אותך כאן למעלה."

לא אמרתי דבר. ואחר כך אמרתי, "אבל ברצינות, אם לא אתחיל להרגיש טוב בעוד שבוע, אוכל להיות אצלך?"

"כמובן. את יכולה לבוא אליי בכל זמן. רק חשבתי שהדברים הסתדרו כאן."

"לא."

היא לא אמרה דבר, ואז טפחה על הברך שלי. "טוב, את תהיי בסדר."

"מאט עדיין שם בחוץ?"

"כן."

"כן, טד אמר שהוא נמצא."

"אז למה שאלת אותי?"

"סתם."

היא הביטה בי בחומרה.

"טד פוגש עורך דין בשבילי בעניין הגירושין, וכשיהיה מוכן אצטרך לחתום על המסמכים."

"ביקשת מטד שיפגוש אותו בשבילך?"

"כן, למה?"

"סתם."

הבטתי בה, ואז אמרתי, "אני חושבת שאולי כדאי שנהיה יחד, את יודעת, אחרי שכל זה יעבור."

"אז את לא רוצה לעבור לגור אִתי."

"כן, את יודעת, עד שארגיש טוב יותר. אני לא רוצה להטריח אותו."

"את רוצה להטריח אותי," היא אמרה.

לא עניתי.

"אוקיי," אמרתי לבסוף.

"אוקיי, מה?"

"אוקיי, אני אשאר כאן."

"לא, אני חושבת שיהיה טוב יותר אם תעברי אליי. ועדיף כמה שיותר מוקדם. אבל נראה לי שאתם כבר ביחד. אנשים חושבים שאתם כבר ביחד."

"לא, אנחנו לא. הוא חבר טוב. בכל מקרה לא אכפת לי מה אנשים חושבים. אף פעם לא היה לי אכפת."

"ומה לגבי מה שמאט חושב?"

"לא, גם לא אכפת לי מה מאט חושב. סיפרתי לך את הסיפור. מהיום שבו הוא הפיל אותי במדרגות אנחנו לא ביחד, ואנחנו לא נחזור להיות ביחד."

"זאת הייתה תאונה."

"את נשמעת כאילו הוא יושב כאן ואומר את הדברים האלה. 'אה, מותק, הייתי שתוי. אה, מותק, זאת הייתה תאונה. לא התכוונתי לעשות את זה. את יודעת שלא הייתי עושה את זה. את יודעת שאני מצטער. כל מה שרציתי זה רק לטפל בך כמו שבעל צריך לעשות.' עכשיו, מה אני יכולה לתת לגבר?"

"למה את לא שואלת את טַדְפּוֹל?"

אמרתי לה ללכת לעזאזל.

היא אמרה שתלך, אם עדיין אבטיח שאלך אִתה.

לא אמרתי דבר.

"תקשיבי, מתוקה, תני לי להגיד לך משהו שנראה שאת לא יודעת, או שאת מעמידה פנים שאת לא יודעת. עכשיו זה לא הזמן בשבילך להיגרר למשהו. אף אישה לא צריכה להיגרר למשהו. מתוך פחד, או מתוך אני לא יודעת מה. תשאלי את עצמך איך הרגשת לגבי טַדְפּוֹל לפני שכל זה קרה. אני יודעת שהוא טוב כלפייך, אבל זאת החלטה פזיזה. אני רק חושבת שאם שניכם תהיו ביחד זאת תהיה החלטה פזיזה. את יודעת למה אני מתכוונת? הוא מסתכל עלייך ונראה שאת פוחדת שאף אחד אחר לא יסתכל. את אישה יפה. יהיו הרבה גברים ש..."

אמרתי לה לסתום את הפה.

היא נראתה פגועה, ואחר כך היא נראתה מרושעת. "רק תקשיבי, בסדר?" היא לא השאירה לי זמן לומר אם כן או לא. "את תיקחי מה שאת צריכה, אבל את חושבת שתיתני לו את מה שהוא צריך?"

לא אמרתי דבר. היא קמה וצעדה לכיוון הדלת. ואז היא אמרה, "אבל אפילו הוא לא יכול לתת לך את כל מה שאת צריכה." בלי לפנות לאחור, היא יצאה מפתח הדלת.

כשטַדְפּוֹל עלה להכין לנו ארוחת צהריים, אמרתי, "אני עוברת לקאט."

הוא לא עשה אף אחת מההעוויות שחשבתי שהוא יעשה.

"את רוצה שאקח אותך?" הוא שאל.

"לא, אני יכולה ללכת בעצמי."

"אני אקח אותך," הוא אמר. "קודם תאכלי משהו."

"אני יכולה למצוא שם משהו לאכול."

"את לא יכולה," הוא עזב אותי וחזר למטבח.

"האם קאט לוֹסֶן אמרה לך משהו?" שאלתי.

"היא אמרה שתישארי שם עכשיו עד שתעמדי על הרגליים."

"זה הכול?"

"כן."

הוא הגיש לי ארוחה קלה.

"אתה לא אוכל?"

"לא, אכלתי משהו למטה."

כשגמרתי לאכול והייתי מוכנה לעזוב, הוא לקח את אחד הארגזים ואותי בזרועו ואמר שיביא את הארגז השני מאוחר יותר.

"אני מקבל זכויות ביקור מועדפות?" הוא שאל כשצעדנו לדלת.

"כמה שאתה רוצה."

כשהגענו לשם, קאט החליקה את שיערה של גֶ'פִי. ג'פי הייתה הנערה שנשארה אִתה בזמן שאימא שלה עבדה ולפעמים גם כשהאם לא עבדה. היא לא הייתה בת יותר מארבע־עשרה. כשבאנו, קאט אמרה לה להחזיק את אוזנהּ לאחור והחליקה את השיער שבאותו צד.

"לא ציפיתי לך כל כך מהר," היא אמרה.

"חשבתי שכן," אמרתי.

"איזה חדר היא מקבלת?" טַדְפּוֹל שאל.

"את החדר שם," אמרה קאט והפנתה את ראשה לחדר שמימין לסלון.

"שרפתְ אותי," אמרה ג'פי.

"תשתקי."

הבית כלל עוד שלושה חדרים בצד השני של הסלון, מטבח, עוד חדר שינה וחדר אמבטיה. החדר הזה היה היחיד באותו צד. בפינה ראיתי סיר לילה.

טַדְפּוֹל לקח את הארגז לחדר. הלכתי בעקבותיו.

"טַדְפּוֹל, תסדר לה את המיטה, בסדר? הידיים שלי שמנוניות."

"אני יכולה לעשות את זה," אמרתי.

"טַדְפּוֹל יעשה את זה."

"אוי," אמרה ג'פי.

"אמרתי לך לשתוק."

"שרפת אותי."

"תחזיקי את האוזן שלך. אם היית מחזיקה את האוזן כמו שאמרתי לך, לא הייתי שורפת אותך."

"אני הולך להביא את הארגז השני," אמר טַדְפּוֹל.

"אוקיי."

"עכשיו את יכולה לשחרר," אמרה קאט לג'פי.

חזרתי לסלון. קאט עשתה את העורף.

"לא עדיף שתתפשטי ותיכנסי למיטה?" היא אמרה לי.

"חשבתי שאני אשב קצת," אמרתי וישבתי על הספה.

"מה הרופא אמר?"

"הוא אמר שאעשה מה שאני רוצה."

"אני יודעת שהוא לא אמר את זה."

"כל זמן שאני לא מגזימה."

"טוב, הגזמת. לכי למיטה."

"את לא..."

"מה?"

"כלום."

"ראיתי את הסרסור שלך," אמרה ג'פי.

"תשתקי," אמר קאט.

"מה?"

"רק אמרתי לה שראיתי את הסרסור שלה."

"אמרתי לך לסתום את הפה."

"נראה כאילו הוא לא התגלח בערך שבוע."

קאט הכתה אותה על צד ראשה, והיא קפצה מהכיסא בבכי, ונמלטה החוצה.

"עדיף שתחזירי את התחת שלך לכאן, ילדה," אמרה קאט.

"זה בסדר," אמרתי.

"היא תחזור," אמרה קאט.

"אני אגיד לאימא," ג'פי ייבבה.

"אני אגיד לאימא שלך," אמרה קאט. "עכשיו תחזירי את התחת שלך לפה."

ג'פי חזרה פנימה והתיישבה. היו דמעות בעיניה אבל היא לא השמיעה שום קול.

"את גם לא מגיעה לגיל עשרים וחמש ונעשית אוטומטית אישה," אמרה לי קאט. "עדיף שתזיזי את שלך לשם."

קמתי והלכתי לחדר השינה. לא רציתי להיות מרושעת.

"זה בת כמה שהיא?" ג'פי שאלה.

"כן."

"היא לא נראית ככה."

טַדְפּוֹל חזר עם הארגז השני. הוא התחיל לצעוד החוצה בלי לומר מילה.

"תבוא לביקור ראשון מתישהו בקרוב," אמרתי ברכּות.

הוא הנהן ויצא.

קאט באה לסגור את דלת חדר השינה.

"אם הנִיגֶרְס האלה יתחילו להפחיד אותך," היא אמרה, "אולי אצטרך להעביר אותך לחדר האחורי."

לא אמרתי דבר. היא סגרה את הדלת.

אחרי רבע שעה היא שבה ופתחה את הדלת.

"הילדה הזאת קשה, נכון? היא הלכה לאימא שלה עכשיו. אבל היא תחזור לפה, כי לורִין צריכה לעבוד הלילה. הם סידרו אותה להחלפה במשמרת הלילה במפעל."

"אה."

"הם משנים לה משמרות בכל הזדמנות. אמרתי שאני במקומה לא הייתי עומדת בזה."

"אם היא לא הייתה עומדת בזה, לא הייתה לה עבודה."

"טוב, אני שמחה שאני עושה מה שאני עושה. אין לי רשיון, אבל לפחות אני קובעת את השעות שלי. והעבודה שלך, את יודעת, גם משהו כזה."

"אני לא קובעת את השעות שלי," אמרתי.

"אבל את עושה משהו שאת אוהבת לעשות. יש לך כשרון. כשרון או מיומנות, זה מה שאני אומרת, ואין לך את כל הבני זונות האלה שנתלים על הצוואר כל הזמן. ואת הבנות זונות. כשהייתי צעירה עבדתי במטבחים של נשים לבנות, אז אני יודעת איך זה. לפחות המפעל הוא לא מטבח, אבל זה לא שונה בהרבה. עדיין השטן רוכב על הגב שלך. לפחות אַת אוהבת את מה שאת עושה."

"כן, אני אוהבת את זה... תמיד אפשר לעשות משהו כדי לשמור על השעות שלך."

"אנחנו לא מדברות על זה עכשיו."

צחקתי. "טוב..."

"תשתקי."

היא ישבה על הכיסא שליד דלת החדר הקדמי.

"נראה לי שלא אכפת לי מה אני עושה. זה בכל זאת לא כמו כשהייתי צעירה, את יודעת."

"את לא נראית מבוגרת."

"אני לא מכירה יותר מדי אנשים שנראים מבוגרים... טוב, כדאי שאני אקום מפה ואשאיר אותך לבד. דיבור על נִיגֶרְס מטריד אותך." היא קמה שוב. "משהו שאני יכולה להביא לך?"

"לא, תודה."

"טוב, אני אתן לך לנוח. אם את רוצה משהו, רק תצעקי לי."

אמרתי שאעשה את זה.

"הוא עוזב אותך במנוחה, כן?"

"מי?"

"טַדְפּוֹל."

"כן, הוא עזב אותי במנוחה." הזעפתי פנים אליה. היא הזעיפה פנים אליי וסגרה שוב את הדלת. ואז הציצה שוב מפתח הדלת.

"מה הרופא אמר שאת יכולה לאכול?"

"כל דבר."

"אם ככה אני אטגן לך עוף לארוחת ערב."

"יופי."

היא סגרה את הדלת.

שבתי והתרווחתי במיטה הכפולה ומשכתי את השמיכות עד צווארי. המיטה הייתה גבוהה והחדר היה גדול וריק פרט לשידת עץ הארז וארון הבגדים. היה חלון שפנה לרחוב, עם וילונות תחרה בצבע לבן־מלוכלך. ישנתי.

התעוררתי לריח של שיער חרוך ועוף מטוגן. נשמעה נקישה בדלת. אמרתי, "אפשר להיכנס." זאת הייתה ג'פי.

"גברת קתרין רוצה לדעת כמה את חושבת שתוכלי לאכול."

"שתי חתיכות."

"זה הכול?"

"אני חושבת."

"איזה חלק את רוצה?"

"לא משנה."

היא סגרה את הדלת, אבל לא עד הסוף.

"אני רוצה שתיקחי קצת לטַדְפּוֹל וגם הביתה לאימא שלך, את שומעת? השקית הזאת לטַדְפּוֹל, והשקית הזאת לאימא שלך. ואל תאכלי מאף אחד מהן בדרך."

"בסדר."

דלת הרשת נטרקה.

קאט נכנסה עם צלחת, ובה שתי פיסות עוף, כנף וחזה, פירה, אפונה ולחם תירס.

"אני לא יכולה לאכול כל כך הרבה," אמרתי.

"אולי תנסי."

"חשבתי שאת מתכוונת רק לשתי חתיכות עוף."

"טוב, צריך תוספות עם זה."

התיישבתי במיטה והיא הניחה מפית על רגליי ואת הצלחת על המפית.

"תודה רבה."

היא הלכה והתיישבה על שידת עץ הארז.

"את אכלת?" שאלתי.

"כן, כבר אכלנו. הצצתי פנימה קודם ואת ישנת כל כך חזק שלא רציתי להעיר אותך."

"זה טוב."

"תודה רבה."

אכלתי כמה דקות בשקט, באצבעות שמנוניות. היה טוב לאכול שוב אוכל אמִתי. בטני החלה לשקוע.

"את יודעת, בכל פעם שאני מכינה עוף מטוגן אני חושבת על התקופה שג'ו האן ואני היינו נשואים. גיסי הזמין אותנו לארוחת אחרי־נישואים. הוא לא היה נשוי, אז הוא הכין אותה בעצמו. הוא התחיל לטגן אותה כשהגענו לשם ואז אמר שהארוחה מוכנה ונראה לי כאילו לא עברו יותר מחמש־עשרה דקות, אבל לא אמרתי שום דבר. ואז ישבנו לאכול ונגסתי בחתיכה ויצא ממנה דם. וגַאס, האח הזה שלו פשוט אמר, 'טוב, נכון?' וג'ו אמר, 'כן.' לא ידעתי אם ג'ו השתגע בעצמו או שהוא פשוט לא רצה לפגוע בו. אבל החזרתי את שלי לצלחת ואמרתי, 'לא יודעת מה עם כולכם אבל זה חוזר למחבת.' אז הם נתנו לי להחזיר גם את שלהם למחבת. אם היו מתחילים לצחוק, הייתי נשבעת שזאת בדיחה, אבל לא היה להם אפילו קצה של חיוך. עד ליום שבו נפרדנו לא הרשיתי לג'ו האן לטגן לי שום עוף."

צחקתי.

היא אמרה, "הנה אני מדברת על העוף הזה בזמן שאת מנסה לאכול. לא התכוונתי להרגיז את הבטן שלך."

"לא, לא הרגזת אותה."

"טוב, אני בבית אם את רוצה משהו. רוצה עוד חתיכת עוף?"

"לא תודה, זה מצוין."

"אני לא רוצה להטריד אותך בתוך הבית שלי. תקראי לי כשאת מסיימת."

אמרתי שאעשה זאת.

העוף שלה היה פריך, לא מדמם. חשבתי איך תמיד לא אהבתי להכין את העוף לטיגון. מישהו אחר היה מכין אותו, ואז אני הייתי מטגנת אותו. שם בבית בכפר אימא נהגה למלוק את צווארי העופות על גדם עץ. אף פעם לא הבטתי. אבל אחרי שהכול היה חתוך ורחוץ, הייתי מטגנת את זה אם היא רצתה. והפעם הזאת שבה האיש הזה מכר לי דג ושמתי אותו על גדם העץ והוא התחיל להתפתל וקפץ על העשב. מעולם לא טיגנתי שום דג אחרי זה. בת הדוד ג'סי אמרה שהיא יכלה לשמוע אותי צועקת כל הדרך במורד הרחוב. היא באה לראות מה השתבש, ואז היא לקחה אותו לבית שלה וטיגנה בשבילי, אבל כשהיא החזירה את זה, אני נשבעת שחצי מהדג נעלם. אבל זה היה בסדר. ידעתי שהיא רוצה להאכיל בזה את הילדים.

קאט חזרה ולקחה את הצלחת שלי.

"את בטוחה שאת לא רוצה עוד?"

"כן, אני בטוחה. אני לא יודעת איך הכול ישפיע עליי. אבל זה היה טוב. תודה."

"יש לך את הכדורים האלה למקרה שתצטרכי אותם, נכון?"

"כן."

היא הוציאה את הצלחת.

"היא ישֵנה?" זה היה טד.

"לא, היא רק גמרה לאכול."

"אכפת לך אם אני אכנס?"

"רק ראית אותה הבוקר."

"אז?"

"טוב, תדפוק בדלת."

הוא דפק בדלת. אמרתי, "אפשר להיכנס."

"איך את מרגישה?" הוא שאל.

"בסדר."

"היא מתייחסת אלייך יפה?"

"כן."

הוא נשאר ליד הדלת. אמרתי לו להתקרב.

"לא, רק באתי להודות לקאט על העוף שהיא שלחה, וחשבתי בדרך להציץ פנימה ולראות איך את."

"אני בסדר."

"אוכלת אוכל מוצק?"

"כן."

הוא שב ויצא. חייכתי.

שמעתי את הדלת הקדמית נסגרת, ואז קאט נכנסה.

"הנִיגֶר הזה מטריד אותך?"

"לא."

"טוב, אם הוא מטריד אותך, תגידי לי ואני לא אתן לו להיכנס לפה."

"את יודעת איך אני מרגישה."

"אני יודעת איך את חושבת שאת מרגישה. אבל אני לא אכנס לזה יותר... הוא הביא שוב את ההרכב של אדי פֵּייס."

"באמת?"

"כן."

"זה טוב."

"זה היה בערך הזמן שלך ללכת לשם, אם כבר היית עומדת על הרגליים."

"כן, למופע המוקדם. ואחר כך לחזור למופע המאוחר. את יודעת."

היא לא אמרה דבר.

"הוא מעֵבר לרחוב?" שאלתי.

"כן, הוא שם."

"הוא בטח לא יודע שאני כאן, אני מניחה."

"אני חושבת שלא."

"תמשכי את התריס למטה, טוב? ותשאירי אותו למטה."

היא משכה את התריס כלפי מטה.

"כל מה שהוא רוצה זה לראות אותך מתחילה שוב לעבוד. לדעת שאת כבר עומדת על הרגליים. כדי שהוא לא ירגיש אשם."

"יהיו לו חיים שלמים להרגיש אשם. אני לא יודעת כמה מחזורי חיים."

"זה לא בסדר שאת מרגישה ככה. אני יודעת שהוא טעה ושאת נאלצת לסבול את התוצאות. אבל גם מבחינתו יש תוצאות."

"הוא יכול לצאת ולתת תינוקות לנשים אחרות. מה התוצאות מבחינתו?"

"התוצאות של האהבה אלייך."

"חרא."

היא חזרה ממקומה שליד החלון.

"לקח לך הרבה זמן להוריד את התריס הזה. אם את רוצה שהוא יידע איפה אני, למה שלא תלכי לשם ותספרי לו איפה אני."

"לא אכפת לי אם הוא יודע או לא, כי זה לא העסק שלי. אבל אני בטח לא רוצה שהוא יידע. כי אם הוא לא יעשה צרות, את תעשי. כל מה שהוא רוצה זה לראות אותך. אבל אני לא יודעת מה את רוצה."

"כל מה שאני רוצה הוא לא לראות את הנִיגֶר הזה. מבחינתי הוא יכול ללכת לקוֹקוֹמוֹ."

"כן," היא אמרה.

"כן!"

"זה מפריע לך אבל, נכון?" היא גיחכה. "כשאת מנסה לעשות את זה עם טַדְפּוֹל מקורמיק."

"אני לא מנסה. עשיתי את זה, לידיעתך. מה לא בסדר עם טַדְפּוֹל?"

"זה לא מה שלא בסדר ִאּתו, זה מה שלא בסדר אּתך. וגם הוא עיוור מלראות את זה. זה מה שלא בסדר אִתו. מאז שהוא נעשה הבעלים של המקום וראה אותך שרה שם, הוא התאהב בך. אין לי ספק שהוא לקח את המקום בגלל שאת היית בו. אבל את לא הקדשת לו חצי מחשבה עד מה שקרה. תמיד זה היה מאט תומאס, מאט תומאס, מאט תומאס. אני אפילו לא אגיד שום דבר על הגברים, כי זה לא ענייני. אבל אם לא היו לך עיניים לראות אז, אין לך עיניים לראות עכשיו."

"אני רואה מה שאני צריכה לראות."

"כן, זאת כנראה הבעיה שלך."

היא הפנתה אליי את התחת שלה ויצאה.

"לכי תזדייני," אמרתי.

"את לא יכולה."

"תשתקו כולכם." זה היה קולה של לורין. דלת הרשת נחבטה. "את יודעת שיש כאן אישה חולה. את צריכה לחכות."

"חולה או לא חולה, זה דברים שצריך להגיד לה."

"ששש."

קאט לא צייתה ל"ששש". היא דיברה בקול רם יותר.

"אני מכירה נשים שהוציאו להן את זה ושהיו כבר על הרגליים עכשיו. אני אפילו כבר לא מאמינה לזה. כי הם גם השאירו אותה מספיק זמן בסיינט־ג'וזף עד שהיא השתחררה."

"טוב, היא תעמוד על הרגליים בקרוב, הוצאת כבר מספיק רוע," אמרה לורין. "ג'ף תהיה כאן עוד מעט. השארתי אותה שם לייבש את הכלים ואמרתי לה לבוא לפה. טוב, אז אני אראה אותך מחר בבוקר. בקושי ישנתי והם ישאירו אותי לעמוד כל הלילה. את זוכרת את פיליפ לורי, זה שסיפרתי שעובד שם?"

"כן."

"אני חושבת שהוא מתחיל להיות נחמד אליי, מותק."

"טוב, את צריכה להוציא משם משהו שווה."

"כן, למה לא באמת. טוב, נתראה."

"טוב."

"הנה היא. תהיי טובה עכשיו."

"כן, מֶאם. הנה המפתח."

"נעלת כמו שצריך?"

"כן, מאם."

"טוב, נתראה כולנו. את לא מתכוונת לנשק אותי?... נתראה, קאט."

"טוב."

"אם הנִיגֶר הזה היה אוהב אותי הוא לא היה זורק אותי במדרגות," קראתי.

"מה?" היא התקרבה לדלת.

"אמרתי שאם הנִיגֶר הזה היה אוהב אותי הוא לא היה זורק אותי במדרגות."

"אני מכירה נִיגֶרס שאוהבים אותך ועושים יותר גרוע מזה," היא אמרה.

"גברת קתרין, אני יכולה לקבל עוד חתיכת עוף?" אמרה ג'פי.

"כן, תיכנסי פנימה וקחי לך. אחרי זה תלכי לשם ותישני על הרצפה. את צריכה לישון על הרצפה הלילה."

"היא לא צריכה לישון על הרצפה, היא יכולה לישון כאן אִתי," אמרתי.

קאט לא הגיבה. "כן, אמרתי שכן," היא אמרה לג'פי.

כשהגיע הזמן ללכת למיטה, ג'פי נכנסה עם שמיכה. היא הניחה את השמיכה על השטיחון שעל הרצפה.

"מותק, אמרתי שאת יכולה לישון כאן למעלה אִתי. את לא צריכה לישון שם למטה על הרצפה."

"גברת קתרין אמרה שאני צריכה לישון כאן למטה."

"ואני אמרתי שאת יכולה לישון כאן למעלה."

הפשלתי את הסדינים בשבילה כדי שהיא תוכל להיכנס. היא השאירה את השמיכה על הרצפה ובאה ונכנסה למיטה. יכולתי להריח עוף מטוגן.

"ניגבת את הידיים שלך, כן?"

"כן."

"את אומרת כן מאם לאימא שלך וכן מאם לגברת קתרין, איך את לא אומרת כן מאם לי?"

"את רק בת עשרים וחמש. יש לי אחות שם בדטרויט שהיא בת עשרים וחמש. אם הייתי אומרת לה כן מאם, היא הייתה הורגת אותי במכות."

לא אמרתי דבר.

"הסתדרת?" שאלתי.

"כן."

כיביתי את האור.

"ראיתי את הנִיגֶר שלך צועד הלוך וחזור שם."

"הוא לא הנִיגֶר שלי."

"טוב, הוא היה."

"היה. עכשיו הוא לא."

"את רק מפחדת ממנו, זה הכול."

"עוד לא נולד היום שבו פחדתי ממאט פילמור תומאס."

"זה השם האמצעי שלו?" היא צחקה.

לא אמרתי דבר.

"אני מתערבת אִתך שהיית פוחדת אם הייתי אומרת שאני הולכת לשם ואומרת לו שאת פה."

"עדיף שלא תלכי. אולי אני לא הרבה יותר מבוגרת ממך, מותק, אבל גם אני יודעת להרוג במכות."

היא לא אמרה דבר. חשבתי שהשתקתי אותה, אבל אז היא אמרה, "נראה אם לא אלך."

"נראה אם אני לא אספר לאימא שלך שראיתי אותך בסמטת הוקינס עם הבן הזה של לוגן."

"לא, זאת הייתה לוּאֵלה שראית עם וֵיין. אני רק הסתכלתי."

"אם ככה, זה אומר שאת מנוולת בריבוע."

"אני מתערבת שאת הזדיינת לפני שנולדתי. כמה זיונים את חושבת שיהיו לך עכשיו?"

כעת היה תורי לא לומר דבר.

"אני לא מתכוונת שאסור לך," הסברתי. "הכוונה היא רק..."

"שמעתי את אימא מדברת על נשים כאלה. נדפקות בשכל ואחר כך נדפקות בכוּס."

"את צעירה מכדי לדבר ככה."

"את גם צעירה מכדי שזה ייצא ממך. זה מה שאימא אמרה. היא אמרה, 'כמה זה נורא וכמה שהיא צעירה. ג'ף, גם את אל תלכי לשם כדי להציק לאישה הזאת, יש לה מספיק צרות.'"

"נִיגֶר, עופי מפה."

"אמרת שאני יכולה לישון אִתך."

"אז תסתמי ותישני. אמרתי לך שגם אני יודעת להרוג במכות."

"את אמורה להיות חולה. את לא חולה."

"אני אהיה אם לא תסתמי."

"נראה אם אני לא אספר לנִיגֶר הזה שלך."

התכוננתי לסטור לה. הייתי עושה את זה אם הייתה אומרת עוד מילה. היא בטח הרגישה את זה כי היא לא אמרה שום דבר נוסף. היא התנשמה ואחר כך היא בטח נרדמה. הפניתי את גבי אליה ונרדמתי.

הייתי רדומה, אבל הרגשתי את הידיים שלה על השדיים שלי. היא מיששה את כולי מסביב לשדיים. התעוררתי בזינוק והטחתי אותה ברצפה. עדיין לא היה אפילו אור יום. בוודאי לא היה עוד שלוש בלילה. היה ריח של קיא בחדר, כמו כשתוחבים אצבע.

"עכשיו, כלבה, עופי מכאן," אמרתי, "תיקחי את השמיכה המטונפת שלך ותעופי מכאן לכל הרוחות."

היא בכתה, לא ממשהו שאמרתי, אבל התחת שלה בטח נחבל כשהיא נחבטה ברצפה. הדלקתי את האור והיא מצצה את זרועה ולקחה את השמיכה ובכתה. קראתי לה פרה מטונפת, אבל לא אהבתי את מה שהמשכתי לחשוב. תהיתי איך קאט לוסֶן גרמה לה להתחשב בה. כי היא לא הייתה ילדה מהסוג שמכבד מישהו בגלל גילו.

ג'פי מעדה אל מחוץ לפתח הדלת.

"מה קורה פה?" שמעתי את קאט שואלת. "מה עשית?"

ג'פי לא אמרה דבר. קתרין נכנסה לחדר, משפשפת את עיניה.

"מה קרה? מה היא עשתה?" היא התיישבה על שידת עץ הארז, כאילו כבר ניחשה מה היא עשתה.

"היא התחילה למשש אותי, את כולי כאן למעלה, וזרקתי אותה על הרצפה," אמרתי.

"ידעתי שהיא ככה, בגלל זה אמרתי לה לישון כאן על הרצפה."

"היית צריכה להגיד לי קודם שהיא כזאת ואז לא הייתי אומרת שהיא יכולה לבוא לפה ולישון אִתי. למה לעזאזל לא אמרת לי קודם שהיא ככה?"

"אמרתי לה לישון על הרצפה. היית צריכה לתת לה לישון על הרצפה."

"טוב, היא נראתה צעירה מכדי להיות כזאת. איך לעזאזל הייתי אמורה לדעת? לא רציתי שהילדה תישן על הרצפה המחורבנת ותתפוס דלקת ריאות."

"זה לילה חם."

"טוב. אם ככה, לא אכפת לי שהמטומטמת הזאת תתפוס דלקת ריאות."

"אל תדאגי, היא תתפוס את זה."

לא הצלחתי לרסן את עצמי. "מה, את מתכוונת לגרום לה לחלות?"

היא הביטה בי, רדומה, ופגועה וכעוסה.

"אמרתי לה לישון על הרצפה," היא אמרה.

לא אמרתי דבר. היא התרוממה כאילו חיכתה שאומר משהו, אבל עדיין לא אמרתי דבר. לפני שעזבה, היא נעצה בי מבט קשה. הפסקתי לתהות. הבנתי שאם ג'פי הייתה במיטה אִתה ומתחילה לעשות את כל החרא הזה, גם היא הייתה זורקת אותה על הרצפה. היא הייתה זורקת אותה הרבה מעֵבר לרצפה.

השאלה אינה כל כך כמה זיונים יהיו לי עכשיו, חשבתי, אלא מה יהיו התוצאות שלהם. חרא. קאט מספרת לי על התוצאות של האהבה שלו אלי. חרא. מה לעזאזל הייתה הכוונה? והסיפור שלה. מה הסיפור שלה עם ג'ו האן? אם לא הייתי מפסיקה לתהות כשהיא נעצה בי את המבט הקשה־כמו־פלדה הזה, הייתי מנחשת את הסיפור. אולי מדובר בגבר שאינו מסוגל לשאת לידו אישה קשה כמוהו. אם הוא לא הצליח לתמוך בה כספית, היה רוצה לתמוך בה נפשית. ומה היה אם בִּמְקוֹם מאט תומאס הייתי אני זורקת אותו במדרגות ומנטרלת את מקור המיניות שלו, או את ההשראה, או את כל מה שזה לעזאזל בשביל גבר - איך הוא היה מרגיש עכשיו? לפחות לאישה נשאר החור. תראה, נִיגֶר, עדיין נשאר לי החור. תנעץ אצבע שם. אימא שלך כלבה, היא הזדיינה בתעלת אשפה. לא, זרקה אותך לאחת כזאת. ומה נדרשו לעשות אז. אני תמיד חוזרת לזה. לשדות הטבק או לשדות הקפה. את קָשָה כי את חייבת להיות, ועדיין אותן נשים הן רכות־עיניים, וידיהן רכות עם הגברים שלהן מתחת ליבלות הטבק. מכאיבים לך לתוך הרוך בסוף. זו יותר אשמתו מאשמתי? לא כשאת מתחילה לחשוב ככה. לא, הנִיגֶר הזה אשם. מה מטריד אותי? סבתא גדולה, אני מוטרדת כי אני לא יכולה להעמיד דורות. אני זוכרת את כל מה שאמרתן לי, סבתא גדולה וגם סבתא וגם.

לילה טוב, אוּרסָה, ילדתי. לילה טוב, איירין. מתוקה, אני זוכרת שהיית נבט חמים בתוכי, אבל ניסיתי לא לפצוע אותך. אל תפצעי אף אחד מהנבטים שבתוכך. לא אפצע, אימא. אף פעם לא סיפרתי לך איך הסבתא הגדולה ילדה את סבתא. היא חשבה שהיא צריכה ללכת לשירותים, ואז משהו אמר לה לא לצאת אל הביתן בחוץ שאליו התכוונה ללכת, ואז היא כרעה על סיר הלילה. וככה היא ילדה את הסבתא שלך, שיצאה לאוויר העולם בסיר לעשיית צרכים. ככה כולנו מתחילים, תזכרי את זה. ככה כולנו מתחילים. בתעלת בוץ או בסיר לעשיית צרכים או בחבטה על הרצפה או על האדמה. הכול אותו דבר. אבל את צריכה להעמיד דורות, את עושה אותם בכל מקרה. וכשהאדמה והשמיים נפתחים כדי שאפשר יהיה לשאול אותם את השאלה הזאת, השאלה נשאלת. הם חושבים שהיא לא תישאל אבל היא תישאל. יש להם ההוכחות והם גם נותנים את פסק הדין. הם חושבים שהסתירו הכול. אבל יש להם ההוכחות והם גם נותנים את פסק הדין. את אמרת את זה, אימא. אני יודעת שאמרתי את זה, ואני אמשיך לומר את זה.

"בואי לכאן."

הייתי בחצר, שיחקתי עם הילד הקטן מהצד השני של הרחוב. הוא התערב אִתי שאני לא יודעת לשחק ברופא. התערבתי אִתו שאני יודעת. עשינו נדנדה מקרש ששמנו על גדם עץ. שכבתי על בטני לאורך הקרש והוא הפשיל את השמלה שלי. אימא ראתה אותנו.

"בואי הנה. לך הביתה, הנרי."

היא גררה אותי בזרועה לדלת האחורית וטרקה את הדלת.

"את לא יודעת מה הילד הזה עשה לך? הוא מישש את חור התחת שלך."

"לא הרגשתי את זה."

"אם אני ראיתי את זה, אני בטוחה שאת הרגשת את זה."

"אימא, לא הרגשתי את זה."

"בואי הנה. אנשים מסתכלים עלייך. מה את חושבת, שלשכנים אין עיניים? במה הוא השתמש?"

"לא הרגשתי כלום."

"תסתמי את הפה. אם רק אחשוב שאני רואה עוד משהו, אני אכה אותך."

אני מתערבת שהזדיינת לפני שנולדתי.

לפני שהייתְ מחשבה.

"אוּרסָה, מה גרם לשׂערך להתארך כל כך?"

"יש רוע בתוכי."

הרוע של קוֹ יגדוֹ ה.

הזקן הזה, הוא רק המשיך להתגלגל...

קאט נקשה על הדלת. אמרתי, "אפשר להיכנס." היא נכנסה, אבל עמדה על יד הדלת. זה היה למחרת, או מאוחר יותר באותו יום. ישבתי במיטה.

קאט עמדה והביטה בי, ואחר כך אמרה, "אני מצטערת. הייתי צריכה להגיד לך למה לא רציתי אותה פה."

"זה בסדר. הרבה מים כבר זרמו מאז."

"עדיין הייתי צריכה להגיד לך שהיא כזאת."

"אני מעדיפה לא לדבר על זה."

"רק באתי לבדוק כמה ביצים תרצי לארוחת הבוקר."

"שתיים. כל זמן שאת לא שולחת אותן אִתה."

"לא אעשה את זה. בכל מקרה, אימא שלה לקחה אותה בשבע."

"לורין יודעת?"

"אני לא יודעת מה לורין יודעת. אם היא יודעת, היא לא אמרה לי. אומרים שהאבא של ג'פי, משהו לא היה בסדר אִתו. אבל לא הכרתי אותו בעצמי."

"אם את שואלת אותי, משהו לא בסדר עם כל המשפחה הזאת."

"לא, אל תיכנסי לזה. לורין משוגעת על גברים ממש כמוך."

"כן, שמעתי שהיא מדברת על איזה בחור שהיא מצאה בעבודה."

"כן, טוב, הוא עשה לה את היום. או אולי אני צריכה לומר, עשה לה את הלילה."

צחקתי. "היא עובדת במשמרת לילה, אז הוא צריך לעשות לה את היום."

"טוב, אלך להכין ארוחת בוקר."

"קאט, אני לא חושבת שאני יכולה להישאר כאן."

"אני אוודא שג'פי אפילו לא תביט בך כשאת כאן. אשמור שלא תיכנס לכאן."

"זה לא זה... אני לא צריכה להישאר כאן."

"את רוצה להיות שם כשהנִיגֶר הזה יהיה, נכון?"

"אני חושבת להתחיל לעבוד תוך יום או יומיים," אמרתי.

"טוב, תישארי כאן עד שתתחילי שם שוב."

"בסדר, יום או יומיים," אמרתי.

"טוב, טַדְפּוֹל יהיה בעננים."

"מה?"

"כשישמע אותך שרה שוב."

"אני רק מקווה שאני עדיין טובה. עבר הרבה זמן."

"את תהיי טובה כמו קודם."

"הם לא אמרו שום דבר על הגרון שלי. הם לא אמרו שזה עשה משהו לגרון שלי."

"אם זה היה עושה, הם היו אומרים משהו. את מתכוונת שלא שרת בכלל מאז שזה קרה?"

"לא."

"אם ככה, תשירי לי הערב. דאגה סתם לא תעזור."

לא אמרתי דבר.

"אני אשמור שהיא לא תיכנס לכאן," היא אמרה והלכה להכין את הביצים.

"הראש מלא דאגות, אני עצובה, אבל אני לא אהיה לא אהיה תמיד עצובה," שרתי והפסקתי.

"תמשיכי."

ישבתי במיטה. היא ישבה על שידת עץ הארז. המשכתי וסיימתי את השיר.

היא חייכה ומחאה כפיים.

"זה לא נשמע כמו תמיד," אמרתי.

"הקול שלך נשמע קצת מאומץ מדי, זה הכול. אבל אם לא הייתי שומעת אותך קודם, לא הייתי מבחינה בשום דבר. זה עדיין מרגש אותי. אולי מרגש יותר, כי נשמע כאילו עברת משהו. קודם זה גם היה יפה, אבל עכשיו את נשמעת כאילו עברת הרבה יותר. את יודעת למה אני מתכוונת?"

"אני יודעת למה את מתכוונת, אבל זה בכל זאת השתנה."

"לא לרעה. כמו מָא, למשל, אחרי כל האלכוהול והגברים, הלחצים השפיעו לטובה על הקול שלה, כי אפשר היה להרגיש את מה שהיא עברה. אפשר היה לשמוע את מה שהיא עברה."

"טוב, אני לא צריכה לדאוג לגבי הגברים," אמרתי.

"זה גורם לך לעבור יותר דברים, כשאין גבר," היא אמרה ונראתה כאילו הצטערה שאמרה זאת.

המשכתי כאילו לא שמעתי. "טוב, נראה כשאחזור לזה מחר."

"מחר?"

"טוב, אוקיי, מחרתיים."

"אוקיי. ובערב הראשון תעשי רק את המופע המוקדם או את המאוחר, לא את שניהם. אני אדבר עם טד אם את לא תדברי."

"אני לא חושבת שהוא ייתן לי לשיר בשניהם בכל מקרה."

"לא, הוא לא ייתן."

"את בטוחה שזה בסדר?"

"יותר מבסדר."

היא עזבה אותי. נשכבתי וניסיתי להירדם, אבל לא יכולתי. התחלתי לזמזם את החלק על השטת כיסא הנדנדה שלי במורד הנהר ועל השטת העצבות הלאה ממני. מה שהיא אמרה, שהקול משתפר בגלל שהוא מספר מה עברת. תוצאות. נראה שאם את לא שרה את העבר, את מזַמזמת אותו. תוצאות של מה? חרא, אנחנו כולנו תוצאות של משהו. מוכתמים בעבר של האחר כמו בזה שלנו. העבר שלהם בדם שלי. אני דם. את שלי, אוּרסָה, או שלהם? מה הוא ישאל. מה אני אשאל עכשיו? אתה רוצה לראות אותי? לא, אני לא רוצה לראות אותך, אני רוצה לדפוק אותך. כשהוא רצה לפייס אותי הוא תמיד שאל אם אני זוכרת את זה ואת זה. את זוכרת את הזמן שבו אנחנו... לעזאזל, כן, אני זוכרת. שירי בלוז וליטוף צווארך וצחוק ואנחות בִּפְנים הברכיים שגרמו לנו לאחוז זה בזה צמוד יותר. כשהוא חזר מהעבודה הוא ביקש ממני לשפשף את הירכיים שלו. את מרגישה כמה השרירים מתוחים? כן. אחר כך ידי על הבטן שלו. על כתם הלידה שלו. אני אומרת לו, לי יש כתם לידה בין רגליי. זה גורם לו לצחוק. אבל זאת אשמתך שכל הזרעים שלי נפגעו לתמיד. לא חמים, רק פגועים, אפילו לא פגועים. אין זרעים. תני לי להיכנס לך בין הרגליים. זה לא כוּס שם למטה, זה עולם שלם. מדבר על הכוּס שלו. מבקש ממני לתת לו לראות את הכוּס שלו. נותן לי להרגיש את הכוּס שלי. מרכז ההוויה הנשית. נכון? אין זרעים. זה מה שסודק את המוזיקה שלי, מיתר נבל קרוע, מיתר גיטרה, מיתר של בטן הבנג'ו שלי. מתח בקולי. כן, אני זוכרת את הידיים שלך על התחת שלי. הידיים המחורבנות שלך על התחת שלי. הרצון הזה להקיא כשהן לחצו על הרחם שלי. ככה אתה מתייחס למישהי שאתה אוהב? אפילו האגרופים הקפוצים שלי לא יכלו לעצור את הנפילה. הגבר הזקן הזה עדיין מיילל בתוכי. שאלת אותי איך נעשיתי כל כך יפה. זה לא היה הוא. לא, לא קוֹרִיגדוֹרָה. והנפש שלי, אמרת, כמו מחול חרבות. הוורידים שלי הם צומת הדורות. גירדת מאחורי אוזני ויצא דם ואז נישקת איפה שגירדת. אתה לא יכול יותר לנשק איפה שגירדת. לא, בכל מקרה, אני לא מאמינה לְמה שקאט הציגה כסיבות שלך. לא מתייחסים ככה למי שאוהבים. כשבאת ושמעת את המוזיקה שלי ביקשת שירים, ואז, כשהיה לך אותי לבד, ביקשת יותר מאשר את השירים שלי. אני עדיין יכולה להרגיש את הזין שלך בתוכי. אם זה לא היה בשביל האני המזיין שלך. מתי את שרה בלוז? בכל פעם שאני רוצה לבכות אני שרה בלוז. או שיהיו פה כּו‍ֹסו‍ֹת של דמעות? כן, יהיו כוסות גדושות בדמעות. באתי אליך, פתוחה ופצועה. ואתה אמרת, תשירי לי, לעזאזל עם זה, תשירי. הצלחת שלך רחשה זבובים, ואתה המשכת לבקש שירים. שרתי לך מתוך כל הגוף שלי.

"אוּרְס, את זוכרת?"

"כן, אני זוכרת. מי אמר לך שאני כאן?"

"הילדה אמרה."

"חשבתי שהיא תגיד, הכלבה הקטנה."

"אם היא לא הייתה אומרת, לא הייתי מוצא אותך."

"מעולם לא איבדת אותי."

החרא שאפשר לחלום עליו. ניסיתי להיחלץ מהשינה. הרגשתי שהעיניים שלי קפוצות כמו אגרופים, אבל הן נפתחו. אור חדר דרך התריס הצהוב. החרא שאפשר לחלום עליו. אומרים שזה מה שאת באמת מרגישה, אבל זה לא מה שאת באמת מרגישה.

תהיתי אם קאט התעוררה. קמתי ולבשתי את החלוק שלי. אבל לא רציתי לראות את הג'פי הזאת אם היא במקרה הייתה שם, אז ישבתי על שידת עץ הארז וחיכיתי. עדיין הרגשתי רדומה, אבל ידעתי שאני לא יכולה לישון. החזקתי את הידיים שלי סביב בטני. אז קמתי ופתחתי את הדלת ויצאתי החוצה לסלון. ג'פי לא הייתה שם. ציפיתי לראות אותה שם. השעון שעל אדן האח הראה שקרוב לחמש. כרכתי את החלוק סביב גופי ועמדתי בסלון. אז שמעתי את קאט מדברת.

"אם תטרידי אותה שוב, אני אזיין לך את הצורה."

"אני לא מתכוונת להטריד אותה יותר."

"אמרתי שאם את כן תטרידי, אני אזיין לך את הצורה."

אחר כך היה שקט.

"יכולתי להגיד לך שהיא לא תרצה."

"מה? שאלת אותה?"

נשמעה חבטה חזקה ואחר כך בכי חרישי.

"תצחקי עכשיו."

"בבקשה, גברת קתרין."

"אמרתי, 'תצחקי עכשיו.'"

בכי חרישי.

"לא נכנסתי לשם כדי לעשות את זה. בטח עשיתי את זה מתוך שינה."

"כן, ממש. את כזאת חרא."

שקט.

"חרא."

"אני אקרצף ממך את החרא, נִיגֶר."

"חרא."

"תשתקי."

מיהרתי לחזור לכיוון הדלת וכשנשמע ה"תשתקי", צעדתי בחזרה לחדר השינה.

"מה זה?"

"תשתקי."

שקט.

ישבתי על שידת עץ הארז בחלוק פתוח, ואחר כך התלבשתי. אני חושבת שאם קאט או ג'פי היו נכנסות אז לחדר, הייתי מתנהגת ברשעות. הייתי בצדק מתנהגת ברשעות. רק שנים רבות אחר כך הבנתי שזה היה בגלל הפחדים שלי, הדברים שחשבתי עליהם בבית החולים, החרדות שלי לגבי איך זה יהיה להיות שוב עם גבר, ואם בכלל יש לי אומץ לנסות. אבל אז רק הרגשתי מרושעת.

השארתי את הארגזים לרגלי המיטה. הכנסתי את בגדי השינה שלי ואת מוצרי הקוסמטיקה לשקית, ויצאתי מהדלת וחציתי את הרחוב. אשלח את טַדְפּוֹל לקחת את הארגזים מאוחר יותר. הדלת הקדמית הייתה נעולה והלכתי למדרגות האחוריות והקשתי בדלת. לקח לו הרבה זמן להגיע.

"אוּרסָה, מותק, מה את עושה כאן? את בסדר?"

"אני רוצה להיכנס," אמרתי.

בטח נראיתי זוועה. הוא שאל מה קרה.

"הרבה חרא," אמרתי. הוא ישן על המיטה שבה ישנתי כשהייתי שם. הלכתי וישבתי לרגלי המיטה. הוא עמד והביט בי.

"למה את מתכוונת?"

"אז ככה, אתה יודע שג'פי גרה שם."

"כן."

לא אמרתי את מה שהתכוונתי לומר. "היא פשוט גרה שם. תפסתי את המרחב של ג'פי."

"לא בגלל זה את כאן," הוא אמר.

התחלתי להגיד לו, אבל לא אמרתי. רק סיפרתי לו על ג'פי במיטה, ואיך היא נגעה בשדיים שלי. לא סיפרתי לו מה שמעתי. לא אמרתי לו מה קאט הייתה. לא סיפרתי לו למה באמת עזבתי.

"היא הייתה צריכה להגיד לי קודם שג'פי כזאת, ולא הייתי אומרת שהיא יכולה לבוא ולישון אִתי. קאט ידעה שהיא כזאת, בגלל זה היא אמרה לה לישון על הרצפה."

"היא יכלה לומר לה לישון על הספה," אמר טַדְפּוֹל.

"קאט לא מרשה לאף אחד לישון על הספה, כי היא אומרת שזה הדבר המהוגן היחיד שיש לה, והיא רוצה להשאיר אותו מהוגן."

"ואת לא חוזרת לשם?"

"לא."

"אני מנחש שאת רוצה שאלך לשם ואביא את הדברים שלך?"

"מאוחר יותר. אם לא אכפת לך."

הוא לא אמר דבר.

"היא נראית כאילו היא צעירה מכדי להיות כזאת," אמרתי.

"טוב, הן מתחילות בגיל צעיר."

הוא ניגש למיטה והתיישב.

"שבי קרוב יותר אליי," הוא אמר.

ישבתי קרוב יותר.

הוא משך אותי קרוב יותר.

"זה כואב?"

"כן, קצת."

"הם אמרו שאת יכולה לעשות את זה?"

"כן, אנחנו יכולים לעשות את זה."

"איך את מרגישה עכשיו?"

"תמשיך."

"איך ישנת?" טד שאל.

לא אמרתי דבר. הנחתי את הלחי שלי כנגד החזה שלו. הוא אמר שהגיע הזמן לרדת ולפתוח. ראיתי אותו מתרומם.

אחרי זמן קצר קמתי.

"חשבתי שאת עדיין ישנה," הוא אמר, כשחזר. סידרתי את המיטה אבל לא קיפלתי אותה בחזרה למצב של ספה.

"רק אנוח במשך היום," אמרתי. "אני רוצה להתחיל לעבוד הערב."

"את חושבת שאת מוכנה? אני לא חושב שאת מוכנה."

"ככה אני מרגישה. הרופא אמר שבכל זמן שארגיש מוכנה."

"אחרי שבועיים, הוא אמר."

"אני מרגישה ככה עכשיו. אני רוצה, טד."

"לא יותר משעה, ורק הופעה אחת."

"המופע המאוחר."

"בסדר. ואני אבקש מהם להביא כיסא בשבילך."

"אף פעם לא שרתי בישיבה."

"טוב, הלילה תשירי בישיבה."

"לא, גם לא הלילה."

"אם תיראי עייפה או משהו, אני רק אגיד להם שההופעה נגמרה."

"לא אהיה עייפה. אני אהיה בסדר."

"אז תנוחי הרבה," הוא הכין את המיטה.

הבטתי בו.

"אני ארגיש טוב יותר אם תנוחי הרבה," הוא אמר וירד שוב לקומה התחתונה.

עטפתי את עצמי בחלוק אבל לא התלבשתי. ישבתי שוב במיטה. אז התחלתי לשיר על הראש המלא דאגות. עדיין הקול החדש. זה שקאט אמרה עליו שאפשר לשמוע בו מה עברתי. ניסיתי לא לחשוב על שאר הדברים ששמעתי שקאט אמרה.

הם קוראים לזה הבלוז של השטן. הוא רוכב על הגב שלך. הוא מַשְׂטִין אותך. נשכתי את שפתיי כששרתי. הדאגות מילאו את ראשי, שוב לקחתי את כיסא הנדנדה שלי למורד הנהר. כאילו רציתי להראות להם מה הוא עשה, שישמעו את זה. כל הרגשות העצובים האלה. בפעם הזאת ביקשתי ממנו להבין את נתיבי הרגש שלי. ככה קראתי לזה. נתיבי הרגש שלי. הרגשתי כאילו הקול שלי הוא צעקה. מה אומרים על עונג שמעורב בכאב? ככה זה תמיד היה אִתו. העונג איכשהו גדול מהכאב. קולי צועק אליו שייקח אותי. וכשיעשה זאת, אטביע אותו במעמקי עיניי. הם התבוננו בי. הרגשתי כאילו הם יכולים לראות את הרגשות שלי איפשהו במעמקי עיניי.

ראיתי את הבן דוד של מאט, ג'ימי, נכנס כאשר שרתי על הדאגות. הוא ישב ליד השולחן. שרתי את שני השירים האחרונים שלי. שרה ומנסה לא לראות את הפנים שמחוץ לחלון, שמטרידות את עיניי. כשסיימתי, ג'ים ניגש אליי. "ג'ימי, מה שלומך?" שאלתי. הוא ביקש ממני להתלוות אליו למשקה. הנהנתי והלכתי אִתו וישבתי. ראיתי שטַדְפּוֹל מסתכל עלינו, אבל לא החזרתי מבט לטַדְפּוֹל. לא הבטתי בָּאיש שמחוץ לחלון.

"מפריע לך שאני כאן?" ג'ים שאל.

"למה שזה יפריע לי? אתה לא הוא."

"שרתְ יפה. טוב לראות אותך שוב."

לא אמרתי דבר. אחר כך אמרתי, "תגיד לו ללכת מכאן, ג'ים."

"הוא דואג."

"תגיד לו שאני בסדר גמור, ושהוא יכול ללכת."

"הוא קיבל את המסמכים מעורך הדין שלך וחתם עליהם. הוא אמר שאם זה מה שאת רוצה."

"כן."

"זה לא מה שהוא רוצה."

"אף פעם לא ידעתי מה הוא רוצה."

"הוא רק רוצה שתצאי החוצה ותגידי לו משהו."

"אני כבר גירשתי אותו בקללות. בבית החולים גירשתי אותו בקללות. חשבתי שכל מי שאני רואה זה הוא וגירשתי את כל מי שראיתי. כל הזמן גירשתי את כולם בקללות."

"הוא אמר שהוא יילך. הוא רק רוצה שתצאי החוצה ותגידי לו משהו לפני שהוא הולך."

"אני לא אצא לשם ואני לא אומר לו שום דבר, ג'ים."

הוא לא אמר דבר. הוא גמע את המשקה שלו.

"אני מנחש שהוא יילך בלי זה, אם ככה."

"אל תעשה את זה, ג'ים. אל תנסה לעורר את רחמיי. זה לא שם."

"זה שם."

"לְמה אתה מתכוון?"

"זה שם. זה רק מופנה פנימה."

רציתי לסטור לו אבל לא עשיתי זאת.

"אני אף פעם לא ריחמתי על עצמי ואף פעם לא אעשה את זה," אמרתי.

"את ריחמת על עצמך כשעזבת את ברקטאון ובאת לעיר, ומאז תמיד ריחמת על עצמך."

"חרא. אל תנסה להקל עליו, ג'ים. אף פעם לא חשבתי עליך ככה."

"את אף פעם לא חשבת עליי בכל מקרה," הוא אמר. הוא לקח עוד לגימה.

הבטתי בו, אבל לא אמרתי לו דבר.

"לאיזה גבר שרת עכשיו?" הוא שאל.

"מה?"

"פעם אמרת לי שבכל פעם שאת שרה את בוחרת גבר כדי לשיר בשבילו. ומאז שמאט הגיע לכאן, תמיד בחרת לשיר בשבילו. ואז כשהתחתנתם, היה לך הגבר שלך לשיר בשבילו. אמרת שהרגשת שהאחרים רק הקשיבו, אבל שהוא שמע אותך."

לא אמרתי דבר. ואחר כך, "אל תטריד את עצמך בזה."

"אני לא."

"טוב שלא."

"אני חושב שזה הגבר המבוגר שלך."

"מה?"

"טַדְפּוֹל אני־רוצה־את־הבחורה־שלי־בחזרה נעץ בי מבט מרושע. אני חושב שהוא רוצה אותך." הוא גמר את המשקה שלו וקם.

המשכתי להביט בו. לא הבטתי בחלון, או בטַדְפּוֹל שמאחורי הבר.

"תודה רבה," הוא אמר.

"על מה?"

"נהניתי מהמוזיקה."

גלגלתי את עיניי כלפיו, אבל הבטתי בו שוב.

"הוא ביקש ממני לשאול אותך משהו. הוא אמר שאת יודעת לְמה הכוונה."

"לשאול אותי מה?"

"בשביל מה צריך בעל?"

הורדתי את מבטי ממנו.

"זה ימשיך להכאיב, אוּרס."

לא חזרתי להביט בו. הוא התקדם לכיוון הדלת.

"לו או לי?" קראתי.

הוא יצא. כשהסתכלתי לראות אם מאט עדיין שם, הוא לא היה.

טַדְפּוֹל יצא מאחורי הבר.

"עדיף שתלכי למעלה," הוא אמר.

הוא לא שאל מה ג'ים רצה. חשבתי שישאל, אבל הוא לא עשה זאת.

קמתי, הייתי עייפה אבל ניסיתי שלא להסגיר זאת.

"אתה בא למעלה?" שאלתי.

"אני צריך קודם לסגור. אני אבוא למעלה. את רוצה שאקח אותך למעלה?"

"לא."

טד חזר לבַּר. כשחציתי את החדר ראיתי שגברים מביטים בי.

עליתי לקומה העליונה והתפשטתי, לבשתי את החלוק, אבל לא נכנסתי למיטה.

"שירים הם שְׂטָנִים. את שרה את ההשמדה שלך. הקול הוא שטן."

"לא, אימא. את לא מבינה. מאיפה הבאת את זה?"

"אלא אם כן הקול שלך ישבח את אלוהים."

"אני לא מבינה מאיפה הבאת את זה."

אבל אני עדיין אשיר כמו שאת סיפרת את זה, בקולך המהמהם, אשיר על הפורטוגלי שתחב את ידיו לאיבר המין שלך. לכּוּס שלו. "הפורטוגלי שקנה עבדים הקדיש תשומת לב רק לאיברי המין." הכה אותך בכּוּס עד שהוא נעשה יותר כחול משחור. בת מוחזקת.

"ממי קיבלת את השירים האלה? אֶת מוזיקת השטן הזאת."

"קיבלתי אותם ממך."

"לא שמעתי את המילים."

אז תני לי להעיד רק בדרך שאני יכולה. אני אצור צורת עוּבָּר מפולי קפה כדי לשפשף בתוך עיניי. כשיגיע הזמן לתת עדות, אני אצור צורת עוּבָּר מפולי קפה. אני אכתים להם את הידיים.

כל מה שנאמר בהתחלה צריך להיאמר בצורה טובה יותר מאשר בהתחלה.

***

לא ידעתי מה השעה כשטַדְפּוֹל בא.

"חשבתי שתהיי במיטה."

"לא."

"תודה שחיכית לי."

לא אמרתי דבר. הוא התפשט ובא וישב לידי.

"היית נהדרת, מותק," הוא אמר. ידו זחלה מתחת לחלוק שלי וליטפה את כתפי.

"אני יודעת מה הם בטח אמרו על הקול שלי," אמרתי.

הוא נענע את ראשו. "הוא נשמע כאילו יוצאת ממנו זיעה. כאילו הוצאת מעצמך הכול. היית נהדרת, מתוקה."

"ראית אותו?"

"כן, ראיתי אותו."

"חשבתי שהוא ינסה להיכנס."

"לא, הוא לא היה מנסה לעשות את זה."

הוא עדיין לא שאל אותי מה ג'ים רצה. שמחתי. ידיו לחצו בעדינות על בטני, ואחר כך ליטפו את ירכיי.

"אני אוהב אותך," הוא אמר.

לא אמרתי דבר. חשבתי שאני רק רוצה שהוא יאהב אותי בלי שיאמר משהו על זה. קאט סיפרה לי מספיק. הייתי אסירת תודה על כך שהוא לא שאל אותה שאלה.

"על מה את וג'ים דיברתם?" הוא שאל לבסוף.

"הוא רצה שאצא ואדבר. מאט רצה."

"ואת לא."

"הוא אמר שמאט ישחרר אותי."

הוא ליטף את ירכיי.

"שמעתְ מה אמרתי," הוא אמר.

"כן."

"אני רוצה שתהיי אשתי."

הנהנתי, אבל הוא לא הביט.

"שמעת מה אמרתי?"

"כן. אני מתכוונת, כן, אתחתן אִתך."

הוא משך אותי למיטה.

"את רגועה עכשיו?" הוא שאל.

אמרתי כן, אני רגועה עכשיו. התחלתי לומר לו שג'ים אמר שמאט לא יחזור, אבל לא אמרתי. טַדְפּוֹל נכנס בין רגליי.

"בשביל מה צריך בעל?"

"מישהו לתת לו את התחת שלך."

"מאט, רק תאר לך שהיה שם משהו כשהם הוציאו את זה החוצה? מה היית מרגיש אז?"

"היה שם משהו?"

"רק תתאר לעצמך."

"אל תבטיחי שום דבר שאת לא יכולה לקיים."

"...הם גחנו שם והאצבעות שלהם נתחבו לתוך הכוּס שלך."

"לא אכפת לך אם לא תראי אותי שוב לעולם, נכון?"

"לא, לא אכפת לי."

"מה מאט עושה?"

"הוא עובד בטבק."

"מה את זוכרת?"

"יכולתי להרגיש את הדבר שלך. יכולתי להריח אותך בנחיריי."

מה בלוז עושה לך?

הוא עוזר לי להסביר את מה שאני לא יכולה להסביר.

הייתי כבר ערה כשהוא התעורר. הוא הביט בי ושפשף מתחת לעיניי.

"שחור לך מתחת לעיניים," הוא אמר.

"זאת מסקרה."

"אה."

הוא נגע בלחיי.

"את יודעת מה העיניים שלך עושות?"

"לא."

"הן גורמות לגבר להרגיש כאילו הוא רוצה לטפס ולחדור לתוכן."

לצנוח על קרקעית עיניי. מה תעשה שם?

"אני יכולה לעשות את המופע המוקדם הערב?"

"לא, אלא אם כן את בודקת קודם עם ד"ר סטיבנס."

"הוא אמר שבהדרגה אני אגדיל את הזמן."

"לא ההדרגה שלך. ראית את הכיסא שהעמדתי שם בשבילך."

"כן, ראיתי אותו."

"אני חושב שאת צריכה להגיד לד"ר סטיבנס שאת כבר עובדת."

"אני מרגישה שיש לי כוח."

"עדיין אני חושב שאת צריכה ללכת אליו. אסיע אותך לשם מייד אחרי שהדברים יתחילו וסאל תבוא לכאן. אחרת, אני לא ארגיש שזה נכון."

אמרתי אוקיי, אני אלך.

"זירזתְ את זה, נכון? התחלת לעבוד כבר עכשיו."

"הייתי מוכרחה."

"איך את מרגישה?"

"אני בסדר גמור."

"טוב, האחות תטפל בך. אני אחזור עוד דקה."

נכנסתי לחדר הבדיקות והתפשטתי ועליתי על השולחן. הרופא נכנס. הוא התחיל למשש את הבטן שלי, נגע במקומות שונים ושאל אותי אם כואב. אמרתי רק לא.

"האם היית תשושה בערב הקודם?" הוא שאל.

אמרתי לא.

"טוב, לא נראה שמשהו לא תקין. יש עוד בחילות?"

"לא."

"טוב, תתלבשי. תעצרי אצלי שוב לפני שאת עוזבת."

התלבשתי וחזרתי למשרד של הרופא.

"אני הולך לרשום לך כדורי ברזל בכל מקרה."

הוא כתב את המרשם.

"האם חזרת כבר לקיים יחסי מין?"

"כן, למה? משהו לא בסדר עם זה?"

"לא, אין בזה שום רע," הוא אמר, "אבל אל תגזימי גם עם זה."

הוא הושיט לי את המרשם.

"נראה לי שאת לא צריכה לחזור, נניח, שלושה שבועות. ונראה איך את מתקדמת בעבודה. אל תגזימי מבחינת הזמן. כמו שאמרתי קודם. קצת כל ערב. הייתי אומר שלא תוסיפי יותר מחצי שעה בכל פעם."

"אני רוצה לעשות את המופע המוקדם."

"אם ככה, ארבעים וחמש דקות לכל מופע. זה יאפשר לך לנוח בין לבין."

הודיתי לו ופניתי לצאת.

"תקבעי פגישה דרך האחות, בסדר?"

"אוקיי."

קבעתי פגישה, ואז טד ואני יצאנו.

"מה הוא אמר?"

"הוא אמר שהכול בסדר אִתי. הוא רוצה שאקח את כדורי הברזל האלה."

טד לקח את המרשם ואמר שהוא יעצור וימלא את המשימה בדרך הביתה.

שרתי במופע המוקדם. לא היה שום מאט בחלון. ובמופע המאוחר לא היה שום מאט. אבל כשהגעתי לשני השירים האחרונים ג'ים נכנס והתיישב. כשסיימתי, ניגשתי לשולחן.

"מאט שלח אותך לכאן כדי לעקוב אחריי?" שאלתי.

"יש לי זכות להיות פה כמו לכל אחד אחר," הוא אמר. הוא הזמין בירה ושתה.

"זה זמן הסגירה," אמרתי.

"רק נכנסתי לכאן בשביל קצת בירה," הוא אמר. "אני לא עוקב אחרייך או אחרי מאט."

"הוא עזב אותי כשהוא זרק אותי במדרגות האלה. לא עזבתי אותו." לא התיישבתי. עמדתי ודיברתי בקול חלש כדי לא למשוך תשומת לב.

"אני לא יודע מה לא בסדר אִתך, אישה," הוא אמר בקול רם. אנשים הסתובבו והסתכלו.

הייתי נבוכה.

"אוקיי, ג'ים," אמרתי, שוב בקול חלש. יכולתי להרגיש את גבותיי מתרוממות ביחד. "יש לך זכות להיות כאן כמו לכל אחד אחר, אתה שומע."

"את מנסה לאיים?"

"לא, אני לא מנסה לאיים," אמרתי. הסתלקתי.

כשהגעתי למעלה טַדְפּוֹל נכנס אחריי.

"מה הוא רצה?"

"הוא סתם מנוול."

"את רוצה שאחסום גם אותו?"

לא אהבתי את האופן שבו הוא אמר את זה. התבוננתי בו.

"לא, יש לו זכות להיות כאן כמו לכל אחד," אמרתי.

"הוא מציק לך בעניין מאט?"

"לא, הוא לא אמר כלום על מאט."

"אני אאפשר לך לחזור בך."

"מה אם הייתי אומרת כן?"

"הייתי שואל אותו איזו זכות יש לו להיות פה."

לא ידעתי אם הוא מתבדח. הוא לא חייך. הוא חזר לקומה התחתונה.

לקחתי את אחד מכדורי הברזל שלי. בלעתי אותו ועצמתי את עיניי. רציתי שיר שייגע בי, שייגע בחיי וגם בחייהן. שיר פורטוגלי, אבל לא שיר פורטוגלי. שיר של העולם החדש. שיר שנוצר עִם העולם החדש. חשבתי על הילדה שנאלצה לשכב עם האדון שלה והגברת שלה. אבא שלה, האדון שלה. האבא של הבת שלה. האבא של הבת של הבת שלה. כמה דורות? ימים שהיו דפים של היסטֶריה. ההישרדוּת שלהן הייתה תלויה בהיסטֶריה מודחקת. היא הלכה ולקחה את הבת שלה, הרחם נפוח מהילדה של האבא שלה. כמה דורות נדרשו לציית לפנטזיות המיניות שלו? הם היו דייגים ובעלי מטעים. ואַת עם פני הקפה, מה היית? אַת הוקרבת. הם הכירו אותך רק על פי סימני המין שלך. הם נגעו בך כאילו היית מכושפת. הם אכלו את איברי המין שלך. ואַת, סבתא, הבת המולטית הראשונה, מתי התחלת להרגיש את עצמך דרך הנחיריים שלך? ואימא, מתי התחלת להריח את גופך דרך הידיים שלך?

"אימא שלך הייתה מוּלָטית?" מאט שאל פעם.

"אני כהה ממנה."

"השאלה הזאת מעצבנת אותך?"

"לא."

"את נראית עצבנית."

"אני לא. זה סיפור ארוך. יותר מדי ארוך לעכשיו."

"תספרי לי פעם?"

"כן."

מעולם לא באמת סיפרתי לו. נתתי לו רק פיסות. כמה פיסות יותר מכפי שנתתי לטַדְפּוֹל, אבל עדיין פיסות.

"הכּוּס שלך הוא חתיכת זהב קטנה, נכון, אוּרס? חתיכת הזהב הקטנה שלי."

"כן."

"אוּרסָה, אני דואג לך, ממש שחור לך מתחת לעיניים."

הוא ניסה להגיד לי שאני עובדת קשה מדי, שאני לא ישנה מספיק, אמר שיש עוד סיבה לכך שהוא רוצה שאפסיק לעבוד בקפה של הפִּי - פרט לגברים. אמרתי לו שלא שחור לי מתחת לעיניים. אמרתי לו שזאת רק המסקרה. אבל אז הוא ניסה להסיר את זה בשפשוף, וזה לא ירד.

"למה שיקרת, מותק?"

ובפעם הזאת הוא הביא את הבן דוד שלו לצלם תמונה שלי ושלו, ונעצתי עיניים בתצלום.

הוא אמר, "אנחנו נראים טוב, נכון מתוקה?"

הייתי נבוכה מאוד כי הבטתי בעצמי, לא בנו. הושטתי לו בחזרה את התצלום והוא הניח אותו על המראה. אבל כשהוא לא היה שם התקרבתי לשידה ופשוט הסתכלתי בתצלום. מעולם לא הסתכלתי בו כשמאט היה בבית. אבל ידעתי למה אני מסתכלת. כי בפעם הראשונה הבנתי שיש לי את כל מה שיש לנשים האלה. תמיד חשבתי שאני שונה. הבת שלהן, אבל איכשהו שונה. אולי פחות קוֹרִיגדוֹרָה. אני לא יודעת. אבל כשראיתי את התצלום ההוא, ידעתי שיש לי את זה. את מה שהיה לאמי ולאמהּ של אמי לפניה. הנשים המולטיות. הסבתא הגדולה הייתה האישה בצבע פולי הקפה, אבל כולנו אחריה... אבל אני באמת שונה עכשיו, חשבתי. יש לי כל מה שהיה להן, פרט לדורות. אני לא יכולה להעמיד דורות. ואפילו אם היה נשאר לי הרחם, ואפילו אם הילדה הראשונה הייתה נולדת - מה הייתי עושה אז? הייתי שומרת אותה? הייתי כמוה, או כמוהן?

"היו להן גם ילדים אחרים?" שאלתי פעם את אימא כשהן לא היו שם. פחדתי לשאול כשהן היו שם כי פעם, כשהייתי באמת קטנה, שאלתי את הסבתא הגדולה אם לסבתא היו אחים או אחיות והיא נעצה בי את המבט המתעב הזה.

אימא הביטה בי לרגע, בהתחלה כאילו היא לא מתכוונת לענות, ואז היא אמרה, "אני חושבת שהיו כמה בנים. נדמה לי שהן אמרו לי שהיו כמה בנים, אבל קוֹרִיגדוֹרָה מכר את הבנים ונפטר מהם."

"למה?"

"אל תשאלי אותן את זה. הסיבה היחידה שאני מספרת לך היא כדי שלא תשאלי אותן."

"אוּרסה, קומי אוּרסה מותק."

הוא ליטף את שׂערי.

"בטח היה לך חלום בלהות."

הוא נכנס למיטה אִתי, מלטף את שׂערי.

"שוב האיש הזקן?"

"כן."

הוא ליטף את שׂערי. "אני אשאר אִתך," הוא אמר.

הקול שלי רקד, איטי ועצוב, הקול שלי רקד, אבל לא אמרתי דבר. חלמתי בעיניים פקוחות. כל הנשים של קוֹרִיגדוֹרָה עם המותניים הצרים ועצמות הלחיים הגבוהות והירכיים הרחבות. כל נשות קוֹרִיגדוֹרָה רוקדות. והוא רצה אותי. הוא תפס את המותניים שלי.

"את אפילו לא משתמשת בשם שלי. את שייכת לקוֹ יגדוֹ ה, לא? את אפילו לא משתמשת בשם שלי. את לא אישה שלי."

"היה לך לילה רע, נכון?"

"כן."

"תורידי מהגב שלך את השֵדים שלהן. לא שלך, שלהן."

לא אמרתי דבר. העמדתי פנים שאני לא מבינה את כוונתו.

טַדְפּוֹל ארגן את הדברים עם שופט השלום והתחתנו. טַדְפּוֹל רצה שקאט לוֹסֶן תהיה העדה. אמרתי לא, אבל בסוף ויתרתי כי לא יכולתי לספר לו למה לא. לא ידעתי איך זה יהיה, בגלל שהבנתי שקשה לי אפילו לומר לה משהו בכלל. והרגשתי שהיא בטח חושדת למה עזבתי. לא הייתי שם מהבוקר שבו הסתלקתי, והיא לא באה לבקר אותי. היא בקושי אמרה משהו לפני הטקס, ואז כשנסענו חזרה היא לא אמרה מילה.

"בלעת את הלשון שלך?" שאל טַדְפּוֹל.

"כן, בלעתי את הלשון שלי," היא אמרה. היא ישבה בצד, ליד החלון. אני הייתי באמצע.

"את שמחה בשבילנו, לא?" הוא שאל.

"אתם יודעים שאני מאחלת לכם את כל האושר שבעולם," אמרה קאט.

לא אמרתי דבר.

כשהגענו הביתה, קאט אמרה, "אתם יכולים להוריד אותי כאן."

"תיכנסי ותשתי אִתנו משהו, לא?"

"לא, טַדְפּוֹל, זה מוקדם מדי ביום בשבילי."

"ממתי?"

קאט הביטה בי, אך לא אמרתי דבר.

"נו, בואי," טד אמר.

"טוב, בסדר. אני רק אשתה לגימה."

יצאנו מהמכונית וצעדנו פנימה. טַדְפּוֹל השאיר את בעלה של סאל, תִידוֹ, להשגיח על הבר כשהלכנו. השם האמִתי שלו היה תיאודור, אבל כולם קראו לו תִידו.

"תידו, קצת שמפניה," אמר טַדְפּוֹל.

"אני אקח רק בורבון קנטאקי מיושן נקי," אמרה קאט.

"לא, שמרתי למטה כאן בקבוק במיוחד בשביל האירוע," אמר טַדְפּוֹל, "תידו."

תידו הוציא את בקבוק השמפניה ומזג.

"אם יהיה לי כאב בטן, זאת אשמתכם."

"זה דבר מעודן," אמר טַדְפּוֹל.

"טוב, הבטן שלי לא רגילה לדברים מעודנים."

טַדְפּוֹל צחק. שתיתי. אחר כך אמרתי, "מותק, נראה לי שאלך לקומה העליונה. אני קצת עייפה."

"בסדר, מותק," הוא אמר בזעף.

קאט הביטה בי, אבל אני לא הבטתי בה.

"להתראות, קאט," אמרתי בלי להביט בה, כדי שזה יישמע בסדר.

"כמובן, נראה אותך בסביבה," אמרה קאט.

קמתי מהכיסא.

"כל הנשים שמתחתנות מתנהגות כל כך מצחיק?" שמעתי את טַדְפּוֹל שואל.

"כן," ענתה קאט.

זמן קצר אחרי שעליתי נשמעה נקישה בדלת. ידעתי מי זאת לפני שהיא פתחה.

"אני יכולה להיכנס?" היא שאלה.

"את כבר בפנים," אמרתי. ישבתי על המיטה והסרתי את הגרביונים שלי. הנחתי אותם על הכיסא, אחר כך הורדתי אותם מהכיסא ושמתי אותם לידי על המיטה. קאט נכנסה והתיישבה על הכיסא. בהתחלה לא הבטתי בה. אחר כך הרמתי אליה מבט. היא התבוננה בי ברוגע, אבל יכולתי לראות שהיא פגועה. גם אני הייתי פגועה. היא הזיעה מרוב שתייה.

"את מסמיקה," אמרתי.

היא לא אמרה דבר. ואחר כך היא אמרה, "שמעתי אותך שם בבוקר ההוא." הקול שלה היה יציב מכפי שחשבתי שיהיה, כשדמיינתי שיחה כזאת.

"באמת?" שאלתי. לא היה לי משהו אחר לומר.

"היה קל יותר לא לאפשר לך לדעת ששמעתי אותך אז," היא אמרה.

הפעם לא אמרתי דבר.

"עכשיו אני רוצה שתדעי ששמעתי אותך."

"מה זה משנה?" שאלתי.

"אל תגרמי לי להרגיש מגוחכת יותר מכפי שאני," היא אמרה.

"לא ידעתי שאת מרגישה ככה," אמרתי עכשיו בקרירות.

היא לא אמרה דבר.

"את מרגישה טוב להתייחס אליי ככה?" היא שאלה.

"לא, אני לא מרגישה טוב משום דבר בכל זה," אמרתי.

הייתה שתיקה. היא ישבה והביטה בי. שוב לא הבטתי בה. יכולתי להרגיש שהיא רועדת, כאילו מתכוונת לומר משהו, אבל היא לא אמרה. לא רציתי להקל עליה. חיכיתי.

בסוף היא אמרה, "את לא יודעת איך זה להרגיש טיפשה כל היום במטבח של אישה לבנה, ואחר כך לבוא הביתה ולהרגיש טיפשה בלילה במיטה עם הגבר שלך. לא היה לי כל כך אכפת מהדבר האחר אם לא הייתי מרגישה טיפשה במיטה עם הגבר שלי. את לא מבינה למה הכוונה, נכון?"

לא אמרתי דבר. היא בכתה, אבל אלו היו דמעות יבשות.

"רציתי להיות מסוגלת לבוא הביתה למיטה שלי ולא להרגיש טיפשה. אין לך מושג איזה הרגשה זאת."

היא הביטה בי וחיכתה למשהו. היא רצתה שאומַר לה שאני מכירה את ההרגשה, אבל לא אמרתי לה. כן, אני מכירה את ההרגשה הזאת. אני זוכרת את תחושת הכתפיים שלו כשהוא נכנס לתוכי וידיי היו על כתפיו, אבל אני גם זוכרת את הלילה שבו הייתי מותשת מתשוקה וחיכיתי אבל הוא לא נפנה אליי והמשכתי לחכות ולִרצות אותו והתקרבתי אל הגב שלו אבל הוא עדיין לא נפנה אליי ואז שכבתי על גבי וניסיתי בכוח לישון ולבסוף ישנתי ובבוקר חיכיתי והוא עדיין לא, וחשבתי שהוא יעשה את זה בבוקר אבל הוא לא וחיכיתי אבל השעון העיר אותו והוא יצא לעבודה ושכבתי שם עדיין מחכה. כבר לא כעסתי אפילו על הציפייה. רק שכבתי שם ואמרתי אל תכריח אותי להשתמש באצבעות שלי, ואז קמתי גם אני. כן, יכולתי לספר לה על ההרגשה. האם עליי לחכות עד הבוקר? אל תעניש אותי בדרך הזאת. בשביל מה צריך בעל? אתה לא מרגיש כמו גבר? ורוצָה לבכות ולא רוצה שיראה אותי ופונה אל הקיר עד שיוצאת זיעה מעיניי אבל מעולם לא רציתי שהוא ישמע אותי בוכה.

"לא רציתי להיות טיפשה בפניהם ואז לבוא הביתה ולהיות טיפשה גם אִתו. לא יכולתי אפילו להיכנס למיטה שלי ולא להיות טיפשה ולא להביא לכך שגם הוא יגרום לי להרגיש טיפשה."

שני שזיפים נפוחים בִּמקום עיניים. מה את עושה לנערה? רציתי לשאול. מה יהיה כשיגיע זמנה? את מבינה למה אני מתכוונת? אבל היא סיפרה לי על אדון וגברת תומאס הירשורן ועל משהו שקרה במטבח. היא הייתה אישה צעירה, בערך בגילי. היא גרה שם במשך השבוע וכל בוקר היא הייתה צריכה לקום בשעה שש ולהכין את ארוחת הבוקר של אדון הירשורן כי הוא היה מפקח במטע ואשתו נשארה לישון במיטה. הוא תמיד חיכה שהיא תקרא לו, אבל בוקר אחד הוא ישב ליד השולחן כשהיא הכינה את הקפה. "את יפה, קתרין, את יודעת את זה? את יפה, קתרין. רבות מכן, הנשים השחורות, יפות." היא חשבה שהוא שיכור והייתה שמחה אם הוא היה נשאר בחדר עם אשתו עד שהייתה קוראת לו כמו תמיד. אבל הוא המשיך לשבת, הקיש על השולחן, הביט בה, בידיה החשופות בחלוק הבית. "את צריכה לתת לי להביט בך מתישהו כשאת מחליקה את שערך. ביאטריס אומרת שהיית שם והחלקת את שערך." היא לא אמרה דבר וכשהיא הורידה את פחית הקפה ופתחה אותה כדי לשפוך לקנקן, הוא היה מאחוריה, נגע בזרועה, והיא הפילה את הפחית שנחבטה והתגלגלה, כשהגרגרים מתפזרים על פני רצפת המטבח. הוא קפץ לאחור, והיא התכופפה וניסתה לנקות את זה כשאשתו נכנסה. "מה קרה, טום?"

"הנִיגֶר המגושמת הזאת. לא אספיק לאכול ארוחת בוקר, מתוקה."

בעודה כפופה, היא ראתה אותו מתכופף לנשק את פיה של אשתו, אחר כך הוא יצא מפתח דלת המטבח, כשהוא דורך על גרגרי קפה.

"עשיתְ בלגן," אשתו אמרה וחזרה למיטה.

"רציתי לחזור הביתה למיטה שלי ושלא יעשו ממני צחוק. את יודעת לְמה אני מתכוונת?"

לא אמרתי דבר. חיכיתי שהיא תירגע. היא המשיכה להביט בי. חיכיתי עד שהרעד פסק. בוודאי חיכיתי חמש־עשרה דקות.

"התגברת על ההיסטריה שלך עכשיו?" שאלתי.

"אל תשפטי אותי," היא אמרה.

"אני לא שופטת אותך." הבטתי בה.

היא חיכתה לחיבוק שסירבתי לתת, ואז היא קמה.

"דברים עוברים מעלייך ככה," היא אמרה.

לא ידעתי למה היא מתכוונת, אבל לא שאלתי. היא המשיכה להביט בי. לא הבטתי בה.

"פירוש הדבר שזהו זה, אני מניחה."

"כל מה שאת מרגישה שזה," אמרתי.

"אני מניחה שלא סיפרת לו."

"לא."

"לא תספרי, נכון?"

לא אמרתי דבר.

היא חיכתה רגע, ואחר כך אמרה, "הם אף פעם לא ייתנו לך לשכוח את זה." היא יצאה.

"כן, אם היית מבינה אותי, אימא, היית רואה שאני מנסה להסביר את זה, דרך הבלוז, ללא מילים, ההסבר נמצא איפשהו מעבר למילים. להסביר את מה שתמיד יהיה שם. פחם זולג מעיניי." הו אדון שבא אל ביתי אתה לא בא לבקר אתה לא בא לראות אותי לבקר אתה בא לשמוע אותי שרה דרך ירכיי אתה בא לראות אותי פותחת את דלתי ושרה דרך ירכיי אולי אתה מביט בי כשאני ישנה אני לא יודעת אם אתה מביט בי כשאני ישנה. מי אתה? אני הבת של הבת של הבת של אוּרסָה שיש לה זרמים חשמליים, צמר פלדה וחוט תיל חשמלי במקום שיער.

כשאימא יָשְנָה, הגבר הזקן הוא זחל למיטה

כשאימא יָשְנָה, הגבר הזקן הוא זחל למיטה

כשאימא התעוררה, הוא ניער את הראש הזקן המלוכלך שלו

אל תבוא לכאן לביתי, אל תבוא לכאן לביתי אמרתי

אל תבוא לכאן לביתי, אל תבוא לכאן לביתי אמרתי

לפני שתקבל משהו מהישבן הזה, אתה תשכב כאן מת

לפני שתקבל משהו מהישבן הזה, אתה תשכב כאן מת

"...היו שתי אפשרויות, או שלקחת אחת או שלא. ואם לא לקחת, היית צריכה לשאת בתוצאות של זה שלא לקחת. הייתה אישה שם במטע השני. האדון הוציא את בעלהּ מהמיטה ונכנס אִתה למיטה ובדיוק כשהוא התכונן לחדור אליה היא חתכה את הדבר שלו בסכין גילוח שהיא החביאה מתחת לכרית והוא דימם למוות, ואז למחרת הם באו ולקחו אותה ואת בעלה. הם כרתו את הפין של בעלה והכניסו אותו לפה שלה, ואז הם תלו אותה. הם נתנו לו לדמם למוות. הם הכריחו אותה להסתכל ואז הם תלו אותה."

***

הסרתי את בגד החתונה שלי והתיישבתי בתחתונית על המיטה כשטַדְפּוֹל נכנס.

"אתן הנשים מתנהגות מוזר בזמן חתונה," הוא אמר. הוא היה משולהב מהמשקה. הוא התיישב ותפס אותי במותניי ונישק אותי. ישבתי בנוקשות אך ברוגע והחזרתי לו נשיקה. הוא מעך את שדיי.

"זה כואב?"

"לא."

"יש נשים שזה מכאיב להן."

"זה לא מכאיב לי," אמרתי.

ישבתי שם ואפשרתי לו לאחוז במותניי. לא אמרתי דבר.

"אמרתי לתידו להישאר לשאר היום. חשבתי שאולי תרצי לנסוע למידוויי או לוֵרסאי או משהו."

"לא."

"אה, בסדר, אמרת שאת עייפה. את לוקחת את כדורי הברזל האלה שהרופא נתן לך?"

"כן, אבל אני בסדר עכשיו. רק הרגשתי קצת עייפה, אבל אני בסדר."

"רוצה לעשות משהו? אני אקח אותך לארוחה במקום אחר הערב. אולי ל'ספיידר' או משהו."

"חשבתי שאשיר במופע המוקדם הערב."

"לא אתן לך לעבוד ביום החתונה שלך."

"אתה לא תתחיל עם זה גם, נכון?"

"להתחיל עם מה?"

"כלום. זה לא העבודה. אני רוצה לשיר בשבילך."

"תשירי בשבילי פה," הוא אמר. הוא התיר את אבזם מכנסיו ונשכב על המיטה. שרתי בשבילו, ואחר כך עשינו אהבה.