קו המלח

 1

זה זאטוט צנום ועגמומי, רוסי קטנטן בעיר מדברית שאמו מתקשה לעורר שם פליאה בכובעיה, עיר מסחר נידחת שהמולת השיירות העוברות בה נקטעת בקריאות מואזינים ובדנדוני גונגים סיניים ובנהמות רוחות תועות. בגדיו בלויים ומלוכלכים, והוא הולך על גג האכסניה בין שולחנות נצרים נמוכים ושרפרפי נצרים ומלקט שם כל מיני שיירים ומכניס אותם לכיסיו, ובאותה זריזות עצמה יוצק שאריות משקה מבקבוקים ומכוסות לתוך בקבוקון מתכת פחוס שהוציא מחביון מכנסיו (שאריות ערק או וודקה או צ'אנג, אמו ממילא לא תבחין בהבדל אחרי כמה לגימות), מלקט ומוזג ומפזם לו פיזום שלמנגינתו הרוסית כבר מתגנבים סלסולים אטיים ורכים כדבשות הגמלים שראה בדרך.

אבל כאן, לרגלי האכסניה הזאת, יש רק חמורים: אפרפרים ומאובקים, לוחכים עשב שהִצמיחה בירכתי החצר תעלת השפכים, וממרומי הגג הוא משליך להם משייריו אחרי שטמן שוב את הבקבוקון במכנסיו בין הגומי לבטן. הרחק מעליו שמים עצומים ששום דבר לא יפריע את מנוחתם חוץ מגרגירי האבק, ומזמן לזמן עורב או עיט.

"הם לא רוצים את זה!" הילד אומר מאוכזב כעבור רגע ומשליך אל החמורים מהגג עוד חופן פירורים ומניח לכמה קליפות מלונים שכל בשרם נאכל. "חמורים?" הוא קורא אליהם מן הגג, "חמורים? חמורי־אִים?" ומביט בהם כשהם ממשיכים ללחך את העשב. שעת צהריים עכשיו. חם, חם מאוד ויבש מאוד, ושום משב רוח לא מניע את האוויר המלוהט.

"מה אתה חושב, שהם ציפורים?" שואל אותו הקול מירכתי הגג (ביגיעה הוא שואל, ולא בקול העמוק שייוחס לו כעבור כמה עשורים מארץ אחרת שרחוקה משם אלפי קילומטרים). "ציפורים אוכלות פירורים, אבל חמורים — לא."

הוא מדבר אל הילד מן השרפרף שלו, ואינו יושב עליו אלא נתמך בו בגבו ורגליו פשוטות לפניו על הגג המרובד בחול שנישא ברוח. כפות רגליו יחפות ומזוהמות; מֵי קַשגָר הזאת לא רק שתייתם מסוכנת אלא גם מגעם בעור היבש המתבקע.

"אתה בעצמך חמור," אומר לו הילד.

האיש מתלבט רגע בירכתי הגג, וגם בהונות רגליו היחפות חוככות רגע באצבעות שלצדן. "זה באמת מה שאני," הוא אומר, "אפילו תראה סָשָה את האוזניים שלי!" ומיד הוא מניח מאחורי כל אחת מהן שתי אצבעות מאובקות כמוהן ומנענע בהן רגע, וכיוון שהילד עדיין לא משתכנע, הוא מעלה את צמדי אצבעותיו צמוד אל רקותיו ומזקיף אותן, דמות מגוחכת על גג שומם כמו המדבר המקיף את העיר.

הילד בוחן את פניו של האיש ואת האוזניים שהצמיח לעצמו. עדיין לא החליט מה יענה לאיש: אם שסתם־הוא־אומר, או שסתם־הוא־עושה־את־עצמו, או שהוא סתם אחד שאמא לא תישאר חברה שלו אפילו שבוע אחד. לראשונה ראו זה את זה ברכבת בין טַשקֶנט לאַנדיג'אן באחת העצירות, אבל רק באכסניה הזאת בקשגר התיידד האיש עם אמו.

הוא מתקרב שוב אל שפת הגג, ששום מעקה אין עליו אף שגובהו מרסק עצמות, וצופה משם בחמורים המלחכים את העשב שבשולי תעלת השפכים הפתוחה.

"אולי אם תיתן להם לשתות קצת," האיש אומר מאחור, "יבוא להם התיאבון," אבל הילד אינו מפנה אליו את ראשו. הוא כורע על ברכיו ונשען על כפות ידיו ומקרב אותן עד לשפת הגג ממש ורוכן משם.

"מהבקבוק שלך תיתן להם, סשה, זה שהחבאת במכנסיים."

הילד מרכין את ראשו עוד משפת הגג אל החלל שתחתיה. "בסוף לא יישאר לכם כלום!" הוא קורא אל החמורים בקולו הדקיק, "ומה תאכלו מחר, על זה אתם לא חושבים?" שערו הסבוך המאובק מיטלטל מעט כשהוא נד להם בראשו; זמן רב לא הועבר בו מסרק.

"אולי אם תיתן להם לשתות קצת —" אומר לו האיש.

"זה אבל של אמא הבקבוק! והם גם לא שותים את זה, אתה סתם אומר!"

"לא ראית אותם אף פעם שיכורים? חמור שיכור זה עוד יותר מצחיק מדוב שיכור, אבל גם דוב אתה בטח לא ראית אף פעם."

"בטח שראיתי! עם הצועני הוא היה והצועני תופף לו והדוב —"

"אבל שיכור לא ראית אותו."

"אתה בעצמך שיכור!"

האיש מקרב את שיפולי גבו עוד אל השרפרף התומך בו ומשעין שוב את מרפקיו על החול המכסה את הגג. "הלוואי שהייתי," הוא אומר. "להגיד לך מה אני? אפילו לאמא עוד לא גיליתי את זה."

"אמא בחדר!" סשה אומר.

"אמא בחדר," האיש מסכים ממקומו. "בכלל היא רוב הזמן במיטה, חצי מהחיים שלה היא בטח בילתה אמא במיטה."

אף שאינו מבין למה בדיוק התכוון, ויותר מן המילים מפריעה לו נימת הקול, סשה מפנה אליו פנים כעוסים. "אל תדבר ככה על אמא!"

"אמרתי רק שהיא אוהבת להיות במיטה," האיש עונה. "מעניין רק איך היא הסתדרה ברכבת בלי מיטה, הרי לא היה לכם תא ברכבת. היה לכם תא?"

"גם לך לא היה!"

"אבל אני לא הייתי צריך. אתה יודע סשה מה אני באמת צריך?"

"אני לא רוצה לדבר אתך! אני לא אוהב איך שאתה מדבר!"

"מה אתה יודע על איך שצריך לדבר," האיש עונה. "שום דבר אתה עוד לא ראית בחיים שלך."

"המון דברים אני ראיתי! המון!"

"כן?" האיש מפקפק ממקומו. "מה למשל?"

סשה מאמץ את ראשו; כל כך הרבה דברים ראה בזמן האחרון, שקשה עכשיו לבחור מתוכם אחד: שבועיים שלמים נסעו ברכבת, והנופים התחלפו בחלונותיה מיערות מחט ליערות עלווה ומשדות לערבות צחיחות ולמדבריות, מערי שיש פרוּזות לערי טין מבוצרות בחומות טין, ולא היתה תחנה אחת שדמתה לקודמתה.

"גמל," הוא עונה כעבור רגע, "גמל עם שתי דבשות! מהחלון ראינו אותו מקרוב והיה לו משהו בפה והוא אכל והזיז ככה את הפה וראו את השיניים שלו כמה צהובות הן היו —"

"כן, אבל הוא לא היה שיכור, הגמל הזה!"

"לא," סשה מודה בקול נמוך.

"אז גמל שיכור כבר לא תראה, אבל חמור שיכור אולי כן, אם רק תוציא את הבקבוק של אמא."

סשה מהסס.

"ילד פיקח אתה, סשה," האיש מדבר על לבו. "יום אחד כשתגדל אמא עוד תתגאה בך, אם היא רק תצא סוף־סוף מהמיטה. לא שעכשיו אתה לא גדול סשה, אבל כשתהיה עוד יותר גדול, מה תרצה להיות, להאכיל חמורים?"

סשה מהרהר ומחטט באפו ומוצא שם משהו ובוחן אותו בין שתי אצבעות. "מכבה אש," הוא עונה כעבור רגע ומעיף באצבע צרדה את מה שהוציא מנחירו.

"מ־כ־בה־אש," האיש חוזר לאט על שתי המילים. "ממש באמצע המדבר יש לנו פטרבורגי קטן שרוצה להיות מכבה אש."

"אני לא קטן!"

"התכוונתי בתור פטרבורגי," אומר לו האיש. "הרי יש בפטרבורג אנשים כל כך גבוהים שהם צריכים להיזהר לא להיתקל בפנסי הרחוב, אתה בטח עוד זוכר את זה, סשה?"

לא, סשה לא זוכר, מה פתאום.

"ואת האנשים שעפים אתה זוכר?"

לא, גם אותם סשה לא זוכר; הרי אין בכלל דבר כזה, אנשים שעפים!

"פעם," האיש אוסף את ברכיו אל חזהו ופוער כך בחול שני פסים, "ראיתי מישהו שעף כל כך מהר שאפילו הציפורים לא השיגו אותו —"

"אתה סתם אומר את זה!"

"אפילו סוסים אני ראיתי עפים! חמורים לא, אבל סוסים כן, עפו עם המרכבה שלהם ביחד."

"אתה סתם אומר את זה, גם אמא לא מאמינה לך לכלום!"

האיש (רק בעיני הילד הוא "איש"; בעצם עוד לא מלאו לו עשרים ושלוש; ובתום המאה העשרים ייקרא "סב", אף שמעולם לא ראו אותו לא נכדו ולא בנו, וגעגועיו של הבן די יהיה בהם לשושלת שלמה) שותק ומסנן בין אצבעותיו את החול שחפן עד שידו מתרוקנת.

"נראה לי סשה שהיא עוד תסבול אותי אמא לפחות עד שיהיה לה מישהו חדש במקומי," הוא אומר ופושט שוב את רגליו ומחזיר אותן לתוך הפסים שפערו בשכבת החול המכסה את הגג. רגלו השמאלית לא חזרה בדיוק למקומה והוא מזיז אותה קצת, כאילו הכרחי מאוד לדייק כאן. "מכבה אש, סשה? יושב פה על ידי מכבה אש, אבל את השרפה שיש מטר ממנו הוא בכלל לא רואה, כי רק מהחמורים הטיפשיים אכפת לו. מי בכלל ייקח אותך סשה להיות מכבה אש, אם פה על ידך יש שרפה נוראה, ואתה, מה אתה עושה?"

סשה מפנה אליו את ראשו, ועיניו עוקבות אחר היד הגדולה שמורמת וחגה סביב־סביב על פני המדבר המקיף אותם ומראָה לו היכן השרפה; הלאה־הלאה היד חגה על פני הנוף הצחיח עד שהיא משלימה קשת וחוזרת אל הגוף הכחוש, שגבו עוד שעון על השרפרף, וטופחת על החזה השקוע, כאומרת: כאן השרפה, כאן, בדיוק כאן — בפנים.

"ידעתי שאתה משקר!" סשה משליך מן הגג חופן חול.

"למה באמת שלא תיתן להם קצת חול," האיש אומר. "לא שזה יעזור להם לעוף, חמורים לא עפים. ואתה יודע למה לא? פשוט כי לא רותמים אותם למרכבות. רק בפנים יש חמורים, יושבים להם במרכבה ומגרדים בזקן." עיניו, שכל העת הזאת היו עצומות למחצה מפני בוהק השמש וגרגירי החול, נפקחות. "רק תיזהר סשה שלא תתכופף יותר מדי, דבר אחד זה לא לרצות לדבר אתי, ודבר אחר זה ליפול מהגג."

"אני לא ייפול!"

"שלא תשבור להם את הגב, לחמורים, מספיק צרות יש להם מהברחשים." ואלה, כאילו הקשיבו לדבריו, מניעים את זנבותיהם כדי להניס את הברחשים שאופפים אותם, ואור השמש נאחז בכנפיים הזעירות. "וגם לך סשה שלא יישבר לך ככה הגב — בּאץ' אחד וגמרנו, עם המפרקת ביחד. אתה יודע מה זה מפרקת?"

הוא מרים את ידו אל חוליות עורפו וממשש אותן בקצות אצבעותיו מלמעלה למטה ובחזרה. "זה איפה שסגרת אתמול לאמא את השרשרת כשהיא התכופפה, אתה זוכר שהיא ביקשה ממך? אז שמה זה. בּאץ' אחד וגמרנו."

כשסשה נפנה אליו, הוא עוד רואה את אצבעותיו של האיש מרפות מעורפו ומורדות שוב אל צדי גופו ומשם אל שכבת החול המכסה את הגג, שכבה שתלך ותתעבה ככל שימשיך המדבר לשַלח את גרגיריו אל גגות העיר שפלשה לתחומו.

"ככה זה אצל נשים," האיש אומר, "שרשרות, מחרוזות, תליונים. וגברים, רק לולאה שמים להם, והם אפילו לא צריכים לחפש מישהו שיסגור להם אותה, יש בשביל זה בנאדם מיוחד עם כובע מיוחד. אולי זה מה שתעשה כשתהיה גדול?"

בעוד סשה שוקל את דבריו ומנסה להבין את פשרם, דואה מעליהם בשמים ציפור והם מבחינים בה רק כשצִלה מרפרף על קצה הגג ונגוז.

"קסדה של מכבה אש על הראש זה יפה מאוד," האיש אומר, "אני לא אומר שלא, אבל מה עם כובע שמכסה את כל הפרצוף? רק את העיניים סשה יראו לך ככה —" והוא מעלה לאט את כפותיו ומכסה בהן את פניו משני צדי אפו ואחר כך הוא מפשק מעט את אצבעותיו ומותיר שני חרכים אנכיים לעיניים.

"קוּקוּ," הוא אומר לסשה. " קוּקוּ! אתה לא רוצה כובע כזה?"

"אני לא רוצה ממך כלום וגם אמא לא! תכף שהיא תתעורר היא תגיד לך שתיקח את הדברים שלך ותלך!"

מתחת לריסים המאובקים תרות עיניו של האיש רגע אחר הציפור שחלפה לה, עורב שקרקורו כבר מתפוגג במרחק, כאילו דרבן את צלו שלא לפגר אחריו ונואש ממנו. "אבל לאיפה אני יכול ללכת," האיש אומר ובגבותיו הוא מראה על המדבר העצום המקיף את קשגר.

עגלה קרֵבה בשביל אל האכסניה וחופתה מיטלטלת לקצבם הלֵאה של סוסיה, וסשה קם ממקומו והולך לאורך שפת הגג כדי לצפות בהם מן הצלע הדרומית.

"רק תיזהר לא ליפול," האיש קורא אליו, "שלא תתחיל גם אתה סשה לרקוד לנו באוויר כמו זה ששמים לו את הלולאה. תאר לך שאמא תתעורר סוף־סוף וזה מה שהיא תגלה, שהחלטת פתאום לרקוד באוויר?"

"אתמול," סשה אומר לו מצלע הגג שהגיע אליה, "אתמול אמא רקדה עם מישהו אחר, לא אתך!"

הסוסים נעצרים לפני פתחה האחורי של האכסניה, ותימרת האבק שאיבכו ממשיכה ועוברת אותם כשהעגלון קופץ מספסלו אל החול.

"עם החייל ההוא היא רקדה," סשה אומר וצופה בעגלון, שמתעכב מול האופן השמאלי.

"על איזה חייל בדיוק אתה מדבר, סשה?"

"החייל ההוא עם השפם!"

"החייל־ההוא־עם־השפם," האיש אומר לאט מן השרפרף שלו. "חייל עם שפם. ולעגלון שמה למטה אין שפם?"

"לא," סשה עונה.

"תסתכל טוב," האיש אומר ממקומו.

"אין לו!"

"אולי אם תתכופף עוד קצת," האיש אומר, "תוכל לראות עוד יותר טוב. קשה קצת לראות שפם מכזה גובה."

"אין לו!" סשה אומר, "אין לו! אין לו!"

"אין אז אין," האיש אומר. "לא צריך להתעצבן סשה בגלל שפם. העורב ההוא, גם לו לא היה שפם, וזה לא הפריע לו בכלום. אתה ראית קודם איך שהצל שלו רץ־רץ על הגג?"

סשה מהנהן בראשו.

"אז ככה עושים סשה כשרוצים לעוף, רצים־רצים על הגג." בגבו דוחק האיש מעט את השרפרף לאחור, וכשהשרפרף נבלם בשולחן הנצרים, נרעד שם בקבוק ריק. "רצים־רצים עד שתופסים מהירות ואז מרימים את הידיים ועושים אתן ככה באוויר," והוא מרים ומוריד את ידיו שפשט לצדדים.

"זה היה רק הצל שלו! הצל זה היה ולא הוא בעצמו!"

"ועל הארץ הוא לא עושה אותו הדבר? רץ־רץ עד שהוא תופס מהירות?"

תחתיהם מנסה העגלון לחלץ מכרית אצבעו שבב עץ דק שננעץ בה.

"כשהיית מעיף עפיפון, סשה," האיש אומר, "לא ככה היית מעיף אותו? רץ־רץ אתו עד שהוא היה תופס מהירות ומתרומם באוויר?"

"אני לא רוצה לדבר אתך!"

"לא אז לא. ואם ככה אני אעוף לי לבד, פחדנים אני לא צריך אתי."

האיש משעין את מרפקו על מושב השרפרף, שנצריו שחוקים ופרומים, ומקים כך את עצמו ונעמד על רגליו. "מה, אני לא פחדתי שאולי אני אפול? בטח שפחדתי, נורא פחדתי! אבל אם חושבים יותר מדי, לא רצים מספיק מהר כדי לעוף," ובידו הוא מראה על כל המקומות שאפשר לעוף אליהם מגג האכסניה הזאת — בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, כל ארבע רוחות השמים, שמכאן לא נראות נבדלות זו מזו לא במרחביהן לא בשיממונן.

"הזְזְזְ!" העגלון אומר בחצר לאחד הסוסים, והסוס מפנה שוב את ראשו לפנים.

מן הגג צופים בו השניים, הגבר והילד, וסשה משנן בלבו את הקריאה הזאת: הזְזְזְ!

"גם לא עפים ככה בחזרה לפטרבורג," הגבר אומר, "אם במקרה רצית לעוף הביתה."

"אני לא רוצה הביתה!"

מפתחה האחורי של האכסניה יוצאת אישה גוצה ונוטלת בידה את אצבעו של העגלון ובוחנת אותה עד שהיא מוצאת את קצה השבב שננעץ שם, אולי מחישור האופן, ומוציאה אותו בין ציפורניה.

"רוצה לעשות התחרות, סשה? מי יגיע יותר מהר לקצה?" ובתנועת יד מזמין האיש את הילד להתקרב אליו, ולהתקרב עוד, כן־כן, אין מה לפחד; ולהיעמד פה על ידו, כן ככה.

לפני שניהם נפרש עכשיו פס ארוך ורחב וחולי של גג, שעד לקצהו האחר אין בו שולחנות ושרפרפים והוא פנוי כולו לתחרות, וּודאי שפנוי כל החלל העצום שמעבר לגג, ששני סופים לו, האחד רחוק, מעבר לאופק, והאחר קרוב, רק שתי קומות תחתיהם.

שניהם עומדים עכשיו בקצה הדרומי של הגג, הגבר בבגדי הכותנה הזולים, המאובקים, והילד בבגדיו הרוסיים שהתבלו, ומתחת להם, בשביל המוביל אל האכסניה, קרבה עכשיו עגלה נוספת.

"נראה ככה גם מי עף יותר גבוה," האיש אומר אל הראש הקטן שלצד מותנו, "אני או אתה או העורב. הוא ניסה והצליח, אז למה שלא ננסה גם אנחנו?"

הוא מטלטל את רגליו שוב, פעם את הימנית ופעם את השמאלית, וגם סשה מטלטל את רגליו הקטנות וצלן מרטט על הגג. "אז אני אתחיל עכשיו לספור: אחת, שתיים" — מזווית עינו הוא בוחן את פניו של סשה ואת עמידתו, שמא יזנח את ההתחרות הזאת אל קצה הגג והלאה משם, או להפך, יתחיל פתאום לרוץ לפני המועד — "ושָ־אָ־לְלְ" — הוא משתהה רגע, ורגלי שניהם נדרכות, ולפני שהספירה נשלמת הוא משפיל את מבטו אל העגלה הנכנסת לחצר.

"נחכה קצת," הוא אומר. סוסי העגלה מאטים ואתם גלגליה, ומאט גם האבק שהם מעלים. "ציפור אם היא לא מרוכזת, אתה יודע סשה איפה היא יכולה למצוא את עצמה?"

"אני ראיתי פעם גוזל של יונה והוא בכלל עוד לא ידע לעוף הגוזל הזה וגם בקושי היו לו נוצות והוא נפל פתאום למטה מהזה של החלון —"

"מהאדן," הגבר אומר.

"אז אמא שלו היא עפה אליו למטה ואחרי זה היא עוד ניסתה לנגוע בו ככה עם המקור והוא זז קצת אבל רק מהמקור שלה, אז היא נגעה לו עוד פעם בבטן —"

"ככה?" הגבר מתכופף פתאום אל סשה ומרכין את ראשו עד אל הבטן הקטנה ומחכך בה את אפו הגרמי עד שסשה מידגדג ומצטחק, ובתוך האוויר החם המאובק מתווים הצלילים האלה נתיב דקיק שברירי.

"חמורים אבל לא ראיתם מהחלון שלכם," הגבר אומר. "גוזלים כן, אבל חמורים בטח לא! ואמא בטח לא נשארה שם כל הזמן במיטה. היא לא לקחה אותך אמא לטיולים? ישר מהמיטה לשדרות ניֶבסְקי? ולפוֹנטאנקָה? ולכיכר סֶמיוֹנוֹבסקי?"

סשה תולה בו את עיניו; השם האחרון לא מוכר לו.

"סמיונובסקי," הגבר אומר, "זה איפה שגומרים בסוף כל האנשים הרעים."

מתחת לשניהם, בדיבור מהיר ובתנועות ידיים נסערות, מתאר העגלון השני איזו תקרית שקרתה זמן קצר לפני שהגיע הנה מאחת הסמטאות שבמרחק.

"אתה יודע סשה מה עושים אתם אחרי ששמים להם את הלולאה על הצוואר? מדגדגים אותם בבטן, מדגדגים! ואז הם פשוט עושים צעד לא נכון ונופלים למטה — בּאץ' אחד וגמרנו."

"אתה סתם אומר!" סשה מתרגז, אבל עוד לפני שהשלים את אמירתו הוא זז מעט ומתרחק מן הגבר צעד אחד.

"מה קרה, סשה?" הגבר זז גם הוא ממקומו, "לכל היותר אני אבקש שתעשה את זה בשבילי."

"חבל שאמא הכירה אותך! תכף שראינו אותך ברכבת אני אמרתי לה שלא תדבר אִת —"

"אמא שלך," הגבר קוטע אותו, "עם כל מה שהיא שתתה אז, אפילו עם החמורים היא היתה מדברת."

"שלא תדבר ככה על אמא!"

"ואם אני כן, תדחוף אותי למטה? מה עוד אני צריך להגיד על אמא שלך, אולי איך שכולם הסתכלו עליה ברכבת? ואיזה שירים שהם שרו לה החיילים, כשכולם מסביב שומעים —"

"תשתוק כבר!" סשה צועק, "תשתוק! תשתוק!" ובכפות ידיו הקטנות הוא מכסה את האוזניים.

"לפונדק היא נכנסה,"

הגבר שר,

"והפונדקאי לה סָח —"

"תשתוק כבר, תשתוק!" סשה צועק ומהדק עוד את כפותיו אל אוזניו.

"אארח אותך בפונדקי

ואַת אותי בפונדקך —"

סשה מסיר את ידיו מאוזניו ומעלה את אצבעו אל זוויות עיניו, תחילה אל עינו הימנית ואחר כך אל עינו השמאלית, ומוחה אותה במכנסיו. "זה בכלל לא היה ברצינות! הם סתם צחקו החיילים!"

"כן, הם צחקו, החיילים," הגבר עונה. "ולא רק החיילים, גם הסוכן־נוסע ההוא צחק, חוצפן כזה הוא היה. מה הוא חשב לעצמו, הסוכן־נוסע, שאת אמא שלך אפשר לקנות בקרמים?"

על אפרכסות אוזניו של סשה נקמרות שוב אצבעותיו הדקות לאגרופים קטנים עד שפרקיהן מלבינים.

"להעיף אותו מהרכבת היה צריך," הגבר ממשיך, "בּאץ' אחד וגמרנו! בקלי קלות סשה יכולת, כשהוא עמד שמה במעבר עם הדלת פתוחה. רק שאתה, סשה, אתה יודע מה אתה? פחדן!"

סשה מרחיק מעט את כפותיו מאוזנו ומפנה את ראשו אל הגבר ומביט בו שוב, אבל לא אל פניו אלא אל גופו הניצב בדיוק בקצה הגג.

"רק דחיפה קטנטנה," הגבר אומר. "כל ילד יכול לעשות את זה!" והוא מתקרב עוד אל שפת הגג, ואצבעות רגליו כבר בחלל שמעבר לה.

תחתיהם בחצר שב ונשנה איזה שם זר, ומנחרצות האמירה שנלווית לו ניכר שצורפו אליו גם אמו או אבי אביו. גרגירי חול מוסיפים להיערם על העגלות, ובחופתה המרופטת של השנייה, שתפריה כבר החלו להיפרם, מתנפנפים שני טלאים ברוח ככנפיים קטנות.

"רק תראה סשה איזה הבדל בין העגלות שפה והעגלות של פטרבורג!" האיש אומר. "וזה עוד בלי לדבר בכלל על הכרכרות והמרכבות והסוסים, אתה לא מתגעגע סשה לכרכרות והמרכבות של פטרבורג? ולניֵבה, אלוהים, איזה גשרים יפים היו לנייבה!" הוא מביט מטה, ובתעלת השפכים שלרגליו ממשיכים המים העכורים לזרום, אטיים וסמיכים מזוהמה. "הנה הנייבה שלהם, סשה."

כמקשיב לדבריהם זוקף אחד החמורים את אוזנו הארוכה ואחר כך מניע אותה כדי לסלק את הזבובים שנטפלו אליה ונוער.

"אִי־אָה," הגבר אומר על הגג, "בהחלט אִי־אָה. אִי־אָה! ואיך עושה סוס?" הוא מושיט את כף ידו לאוויר כדי לבחון את המשב העובר בו, ובן־רגע מתקבצים בכפו הגרגירים ששמטה הרוח. "לא סתם סוס, סוס של מרכבה עם קישוטים ווילונות, אחת כזאת בכלל ראית פעם?"

"בטח שראיתי! המון פעמים אני ראיתי!"

"מרכבה של שר," הגבר אומר. "לא סתם מרכבה."

"אנחנו ראינו פעם אפילו את המרכבה של הצאר! מרחוק ראינו כי לא נתנו לנו להתקרב, היו המון אנשים מסביב ובקושי היה אפשר לעמוד וכולם רצו לראות אותה מקרוב ולנשק את הצל שלה וגם אמא רצתה."

"למה באמת שהיא לא תנשק את הצל, אמא, מישהו היא הרי מוכרחה לנשק."

שוב מציץ בו סשה בחשדנות.

"מרכבה, סשה," הגבר אומר, "אבל לא מלמטה לראות אותה אלא מלמעלה, כמו מִפה. את כל הלכלוכים שלה רואים ככה, כי רק מסביב ניקו אותה ולמעלה לא. אפילו שבצדדים היא כל כך הבריקה שהיה אפשר לחשוב שליקקו אותה בלשון."

"פעם..." סשה מהסס רגע, "אמא הוציאה לי ככה משהו מהעין עם הלשון שלה שאני לא יידקר וזה דגדג אותי קצת הלשון שלה כשהיא עשתה את זה, אז אני צחקתי וזה פתאום יצא."

"תשמעו־תשמעו," הגבר אומר, "מה שאמא שלך יודעת לעשות בלשון! כשהיא ערה, זאת אומרת, וכשהיא לא שתויה יותר מדי. וכשאין לה מצב רוח. וכשלא חם לה מדי וכשלא קר לה מדי. וכשאין מישהו יותר מבטיח בסביבה. הסוכן־נוסע ההוא למשל עם המזוודת קרמים שלו."

"היא —"

"לא חשוב," הגבר אומר, "אל תספר לי. מה שאני לא יודע, כאילו לא היה."

"היא חיבקה אותו," סשה אומר. "היא חשבה שאני לא רואה אבל ראיתי!"

"אל תספר לי את זה," הגבר אומר, "אתה לא הבנת אותי, סשה?"

בהיסוס מתרחק ממנו סשה צעד ועוד צעד אל שרפרפי הקש ואל שולחנות הנצרים הנמוכים. על השולחן הקרוב אליו, שהחול כבר איחה את נצריו, מתנוצץ בשמש בקבוק ריק.

"והמרכבה ההיא," הגבר אומר, "אתה יודע סשה מה קרה לה? הגג שלה עף גבוה־גבוה עם כל הלכלוכים שלו ביחד, והדפנות, הן עפו גם כן, והגלגלים, הם התפרקו, ומלמעלה ראו אחד כזה מתגלגל לקצה השני של הרחוב, כאילו הוא בכלל לא היה מחובר! והסוסים, הם עוד לא היו גמורים לגמרי. השר כן, אבל הסוסים לקח להם זמן למות. אחד עוד הרים את הראש וראו את השיניים שלו, כמה צהובות הן היו!"

"אתה ממציא את זה!" סשה מתרגז.

"הלוואי סשה שהייתי ממציא את זה."

הרוח עוברת בשערם ופורעת אותו ומערבבת בו עוד גרגירים.

"והראש של השר, אתה יודע מה קרה לו?"

סשה תולה בו את עיניו ועל צווארו העדין, הגבעולי, מהבהב הנצנוץ שמחזיר הבקבוק שלפניו.

"קודם במרכבה הוא עוד ניסה, השר, להרים את היד, חשב שיוכל לעצור הכול עם היד שלו, כאילו רק זרקו עליו משהו רקוב, נגיד אם אני הייתי זורק עליך עכשיו" — מבטו משוטט רגע על פני הגג עד שהוא מגיע אל שולחן הנצרים — "את הבקבוק הזה, לא היית מרים את היד?"

כפות רגליו צועדות עוד צעד אחד וטובעות את עקבותיהן בחול. צעד ועוד צעד הוא מתקדם מקצה הגג אל הילד, אל שולחן הנצרים הנמוך ואל הבקבוק המוצב במרכזו, וסשה נסוג מפניו עד שרגליו הקטנות נתקלות בשרפרף שמאחוריהן ומתקפלות פתאום ומושיבות אותו שם על כורחו כמו בסד.

"לא היית מרים את היד שלא ייכנס לך פתאום רסיס לעין? אז ככה גם השר עשה," הגבר תופס בבקבוק, "הוא הרים את היד. והסוסים, אחד התחיל להתרומם פתאום על הרגליים האחוריות עם הפרסות באוויר, כאילו הוא יעצור את הפצצה ככה, ורגע אחרי זה כבר לא ראו יותר כלום, רק עשן. וגם הריחו את הריח של הגופרית כמו שפה מריחים את הערק. אתה לא מריח את הערק?"

עיניו של סשה רתוקות אל הבקבוק שמתבהק בשמש.

"ושמעו אותם," הגבר אומר ומתקדם אל סשה עוד צעד אחד. "את הסוסים. את השר לא שמעו, אבל את הסוסים שמעו, את ההִי־הִי שלהם." כף ידו הימנית נעה לצד גופו הנה והנה והבקבוק נע אתה, ושארית הערק נעה בתוכו ומתלבנת בשמש.

"הִי־הִי," הגבר אומר, "הִי־הִי. ופצצה," הוא אומר כעבור רגע, "איך עושה פצצה?" הוא מניף את ידו לאחור עם הבקבוק הלפות בה ועם ההבהק המרצד בזכוכית, מניף אותה עד מלוא משרעת היד ומשאיר אותה רגע מאחוריו, תלויה באוויר.

עיני הילד רתוקות אל פיית הבקבוק המוטה מטה ומגירה על החול את שארית המשקה, וכשמונף הבקבוק בחזרה לפנים ומכה בשפת השולחן, עולה מן הנצרים קול חבטה עמומה.

"ואיך עושה שולחן," הגבר אומר. עדיין הוא עומד במקומו וסביבו מאוושת הרוח גם כשהוא מרים את הבקבוק אל גובה עיניו ובוחן אותו כדי לראות אם נסדק. "לא היה שם חלון אחד שלא נשבר, והיה שם ילד אחד קטן, בגילך אולי סשה, שלפני זה הוא אפילו עשה לי פרצופים מהחלון שלו, רק שאחרי זה לא ראיתי אותו יותר."

"פעם," סשה אומר מן השרפרף, "אני נדקרתי מסיכה ונורא כאב לי וירד לי המון־המון דם מהאצבע, אז אמא —"

"תשמעו־תשמעו," הגבר אומר. "סשה נחתך באצבע!"

"נדקרתי!" סשה אומר, "מהסיכה של הכובע שלה נדקרתי והתחיל לרדת לי המון־המון דם אז אמא —"

"מהסיכה של הכובע!" הגבר אומר. "איזה כובע זה היה סשה, ההוא עם הנוצות?"

סשה מסתכל בו בחשד. "עם הפרחים," הוא עונה כעבור רגע.

"עם הפרחים!" הגבר מושך מימינו שרפרף ומתיישב עליו מול סשה, וביניהם שולחן הנצרים והבקבוק שהועמד שוב במרכזו. "זה לא הכובע ההוא מהרכבת?"

סשה מנסה להיזכר.

"כמה הם התלהבו שמה החיילים מהכובע שלה! ואיך הם התחילו לשיר לה שמה כולם ביחד —"

"תשתוק!" סשה צועק, "תשתוק!"

"כל הקרון," הגבר אומר, "כולם שם הרי התחילו לשיר לה:

לפונדק היא נכנסה —"

"תשתוק," סשה אומר שוב, לפני שימשיך האיש לשיר, אבל קולו נחלש ועיניו מושפלות אל שולחן הנצרים ואל הבקבוק שבמרכזו.

"אתה יודע סשה מה אני הייתי עושה במקומך? דחיפה אחת מהגג, ולא הייתי פה יותר להרגיז אותך. ישר לשמים הייתי מגיע או לגיהינום, או שעולים או שיורדים. היא לא סיפרה לך אמא על הגיהינום?"

סשה לא עונה.

"חם שמה אפילו עוד יותר משפּה! ועל המיטות שמה מותחים את מי שקצר מדי ומקצרים את מי שארוך מדי. ומי שבדיוק במידה, אתה יודע מה עושים לו?"

לא, סשה לא יודע.

"אחד כזה נותנים לו דווקא שיחלום את החלומות שלו, כי אין עונש יותר גדול מזה, וכשהוא מתעורר בבוקר עושים שהוא יראה מסביבו בדיוק מה שהוא חלם. נגיד סשה שהוא חלם על — מה הכי מפחיד אותך?"

"שהרכבת תתנגש," סשה עונה מיד. נשכחה ממנו החלטתו שלא לענות, ועיניו הבהירות רואות עכשיו לא את הגג הזה ואת המרחבים שסביבו, אלא מראות אחרים. "היא נסעה מהר־מהר הרכבת ופתאום מהכיוון השני באה עוד רכבת ונהיה רעש כזה נורא חזק ואני פחדתי ש —"

בתנועה זריזה אוחז הגבר בבקבוק והולם בו בכוח בגג, בקשיותו המוצקה שמתחת למעטה החול, והפעם הבקבוק מתנפץ. רק צוואר הזכוכית נשאר לפות בידו, וקרקעית הזכוכית מוטלת על החול וזיזים מזדקרים משפתה.

"ממִינְסְק לפִּינְסְק," הגבר אומר, "נָסַעמַסִיקסִיכֵּןהַכֹּלהִשִיגרַקפְּסִיק."

"מה?" סשה אומר.

"אז היית מתעורר שמה בתוך הרכבת," הגבר אומר לו, "בגיהינום. וממול היתה באה הרכבת השנייה, בשיא המהירות היא היתה באה ישר אליכם. מִמִינְסְקלְפִּינְסְקנָסַעמַסִיקסִיכֵּןהַכֹּלהִשִיגרַקפְּסִיק. אתה יכול להגיד את זה?"

"ממינסק לפינסק?" סשה שואל ועיניו עוד רתוקות אל זיזי הזכוכית.

"לא חשוב," הגבר אומר. "אש של שתי רכבות בוערות זה כלום לעומת האש של הגיהינום."

הוא מביט רגע סביבו ובעקבות מבטו נעות גם עיניו של הילד, כאילו הלאה מהם, במרחק, יתגלו להבות עצומות פורצות מתוך סדקי אדמה או מבין גרגירים, להבות שמתיכות את מרחבי החול עם קו האופק ועם שיפולי השמים, ובתוך רגעים יתלקחו עד למרום כיפתם.

"תירגע," הוא אומר לסשה. "היא מספיק עמוקה, האש של הגיהינום."

סשה שוקל בכובד ראש את דבריו; גובה הגג מרגיע אותו. וכמחליף סוד עם בן גילו הוא פונה אל הגבר ושואל ממה הוא הכי פוחד. "הכי־הכי," סשה אומר לו.

"ממך, סשה!" הגבר עונה, "שלא תדחוף אותי מהגג!"

הוא מסובב על השולחן את צוואר הבקבוק השבור כמחט של מצפן או כמחוג של שעון שנתקפו תזזית. "מִמִינְסְקלְפִּינְסְק," הוא אומר, "כל כך מהר אני הייתי אומר את זה פעם, יותר מהר אפילו מהרכבת, יותר מהר אפילו מגושי קרח בזרם בתחילת האביב. ראית סשה פעם גושי קרח בזרם? פעם עמד על אחד כזה תיש, עוד קשור למוט שלו הוא היה, ומה הוא עשה? נו, סשה, איך עושה עז?"

סשה מביט בו.

"מֶה־מֶה־מֶה?" הוא מצטחק פתאום.

"רק שהתיש הזה," הגבר אומר, "מרוב הרעש של המים והקרח לא שמעו אותו בכלל. ועל הגדה ממול עמדו כמה ילדים עם ענף ענקי, ומה הם עשו? הם הפילו אותו למים!"

אבל למה? תחילה רק עיניו של סשה שואלות, ואחר כך גם קולו.

"כי הם היו ילדים רעים!" הגבר מסובב שוב את צוואר הבקבוק על שולחן הנצרים. "פשוט ככה זה כשרעים. ולא שהייתי יותר טוב מהם." הוא עוצר את שבר הבקבוק ומניח את כפו על זיזיו כבודק אם די במשקלה לנעוץ אותם בבשרו. "אתה היית פעם רע, סשה?"

"אני שיקרתי פעם לאמא, היא באה לשאול אותי אם אני —"

"רע באמת," הגבר קוטע אותו, "רע כל כך שלא הבנת איך זה שהאנשים ברחוב לא עוברים לצד השני."

"היא נתנה לי כסף לקנות לה משהו ואני לא קניתי מה שהיא אמרה כי רציתי משהו אחר ואחרי זה אמרתי לה שאיבדתי את זה בדרך ואני —"

"אוי, כמה שאתה רע, סשה!" הגבר אומר לו ובוחן את השקערוריות שעשו בכפו זיזי הבקבוק.

"ואני גם בכיתי אבל לא באמת, רק שהיא תחשוב שאני מצטער שאני איבדתי את זה, אז היא נישקה וחיבקה אותי חזק־חזק ואחרי זה אני בכיתי באמת עם דמעות והכול רק כי היא חיבקה אותי ככה —"

"אז אולי בכל זאת לא תגיע לגן עדן," הגבר אומר. "לא־לא, אנחנו עם גן עדן גמרנו."

הוא מניח שוב את כף ידו על זיזי הזכוכית השבורה ומהדק אותה עליהם ועוצם את עיניו ומתרכז בכאב המתחדד בבשרו.

"יורד לך דם!"

"ואיך עושה דם?" ובאותה תנועה החלטית שקירב בה את כפו אל זיזי הזכוכית הגבר מתכופף עכשיו אל החול ומרים את בסיס הבקבוק השבור ומתרומם ומקרב אותו אל פניו, אל גבתו ואפו וקימור לחיו — את הארוך שבזיזי הזכוכית הוא מכוון אל מורד הלחי ואת הקצר אל גשר האף, עד שהקרקעית העבה הירקרקה מסתירה את עינו, אבל עדיין אינו מצמיד שום זיז זכוכית לבשר.

"תנגב את זה," סשה אומר, כי טיפות דם ניגרות מכף ידו של הגבר במורד אמתו.

"טִיף־טִיף," הגבר אומר, "זה מה שדם עושה." מבעד לקרקעית הבקבוק הוא מביט אל הילד, והקרקעית העבה מכסה את עינו כמין רטייה שעוד לא נעשה המעשה שיצריך אותה, ובה עצמה ייעשה המעשה הזה, בזיזיה.

"בסוף אתה לא תראה ככה כלום! זה ייכנס לך לעין ואתה לא תראה יותר כלום ו —"

"אז אני לא אראה," הגבר עונה, אבל מרחיק מעט את שבר הבקבוק מן העין, שגבתה נפצעה, ומניח אותו על שולחן הנצרים. לשונו מתלכסנת אל זווית פיו ומלקקת אותה מן הדם שזלג אליה, ומעל לגבה השסועה צצה מיד טיפת דם חדשה.

"אני ראיתי פעם דוב," סשה אומר למראה הדם הנוטף, "הצועני, הוא תופף לו עם התוף שהוא ירקוד והדוב הוא —"

"דוב," הגבר אומר. "סשה ראה פעם דוב! זה לא הדוב ההוא שדיברנו עליו קודם?"

"הצועני, הוא תופף לו על התוף שלו אבל הדוב הוא לא רצה בכלל לרקוד אז הוא הרביץ לו הצועני עם השוט והדוב הרים קצת את הרגל, אבל היה לו שמה פצע עם זבובים אז תכף הוא הוריד אותה בחזרה והצועני הוא הרביץ לו עוד פעם דווקא שמה, אז אני שמתי ככה את הידיים ככה על העיניים —"

"הצועני ההוא," הגבר משרבב את לשונו החוצה ללקק את הדם, "מה הוא שר שם לדוב שלו? על דבש הוא שר לו?"

"הוא תופף לו!" סשה עונה, "תופף, לא שר! בתוף שלו הוא תופף, אתה לא מבין? וקודם הוא נתן לו סוכר אבל זה לא עזר. הדוב הוא ליקק לו את היד ותכף אחרי זה הוא תופף לו אבל הדוב —"

"דבש הוא היה צריך לתת לו," הגבר אומר. "לא סוכר, דבש! אתה לא יודע סשה שדובים אוהבים דבש?"

"ואחרי זה הילד הלך עם הכובע לאנשים ואף אחד לא רצה בכלל לתת לו כסף כי הוא לא רקד הדוב, אז הצועני הוא —"

"דבש ודם," הגבר אומר.

"אז הוא הרביץ לו הצועני עם השוט שלו," סשה אומר, "על הרגל עם הפצע! בכל הכוח הוא הרביץ לו אז הדוב הוא הרים אותה קצת והוא הרביץ לו עוד פעם ואני לא יכלתי להסתכל על זה אז אני —"

"שמת ככה את הידיים על העיניים," הגבר אומר. "לא שמת ככה את הידיים על העיניים כדי לא לראות כלום? אז למה שלא תעשה את זה סשה גם עכשיו."

לאט ובכבדות הוא מתרומם מן השרפרף ודוחק אותו לאחוריו ופונה אל השרפרפים שלצדו ומתקדם ועובר אחד ונתקל באחר וממשיך הלאה ומסיט ברגליו עוד אחד ומתקדם עוד בדרכו אל קצה הגג, וכפות רגליו היחפות טובעות בשכבת החול את עקבותיהן והרוח מזדרזת לטשטש אותן.

וסשה, אחרי שצפה בו רגע, קם ונחפז אחריו ונאחז בידו — שבוע שלם הם מכירים, ולא תמיד הרגיז אותו האיש ככה (ועוד ירגיז אחרים פי כמה בארץ אחרת כעבור עשורים ובתום המאה) — ונתלה בה ונגרר אחריו מטר או שניים ונשמט ונאחז ברגלו ולא מרפה גם כשצועק עליו האיש להרפות. בשתי ידיו הצנומות לופת סשה את ברכו של האיש את שוקו את קרסולו ונגרר אחריו מטר ועוד מטר ועוד מטר בין השרפרפים על החול המכסה את הגג, הלאה־הלאה הוא נגרר ככה עד סמוך מאוד לשפתו, שמעבר לה כל החלל הפעור מטה אל חצר האכסניה וקדימה אל כל המרחבים הריקים שמעבר לה.

"אז עכשיו אני ארקוד," האיש אומר. "כמו הדוב שלך."