קינגמייקרס 2: המורד

פרק 1

זואי

הלילה נערכת מסיבת האירוסין שלי.

מעולם לא חשתי אדישות כלפי חגיגה כלשהי, כמו עכשיו.

דניאלה, אימי החורגת, שולחת את צוות המומחיות שלה לארגן אותי, כדי שרוקו ומשפחתו יהיו בטוחים שהם מקבלים תמורה לכספם.

הן נכנסות לחדר השינה שלי בשעה שלוש בצהריים ובמשך ארבע שעות דואגות לקרצף, לקלף, להסיר שערות, למרוח קרם, לאפר ולקשט כל חלק בגופי.

המלחמה מתחילה מייד כשאני דורשת לדעת למה הן מסירות את השיער שלי מקו הביקיני.

"זו מסיבת אירוסין," אני אומרת לדניאלה. "לא ליל הכלולות. אני לא מצפה שמישהו יבדוק מה קורה מתחת לחצאית שלי."

אני מביטה באימי החורגת, שגם היא נמצאת בעיצומן של ההכנות המתישות, לקראת הערב שמצפה לנו. מסכת בוץ מרוחה על פניה ושערה מלופף על גלילים בגודל פחית שימורים. היא לא נראית מגוחכת עם התלתלים המקיפים את ראשה, אלא מתנשאת. המסכה שעל פניה עוזרת לה להסתיר את רגשותיה. לא שאני יודעת אם יש לה רגשות בכלל, או שהיא פשוט יודעת להסתיר אותם טוב כל כך.

דניאלה מבוגרת ממני רק בעשר שנים.

הייתי בת תשע כשאימא שלי מתה ובת תשע וחצי כשאבא שלי נישא בשנית.

הוא התייחס אל אימא שלי כמו אל סחבה ישנה, אחרי שהכניס אותה להיריון ארבע־עשרה פעמים. היא עברה עשר הפלות, שתי לידות שקטות ושני הריונות מבישים שהסתיימו בלידה שלי ושל אחותי קטלינה, אבל אף לא היריון אחד שהניב יורש זכר.

הלידה השקטה האחרונה הביאה למותה. היא דיממה על האלונקה. אני חושדת שאבא שלי עיכב את הרופא והניח לה למות, כעונש על שאפילו בלידה השקטה הזאת, היא ילדה בת.

אבא שלי רתח מזעם.

לקטלינה ולי לא הייתה נחמה, ולא היה לנו זמן להתאבל על אימא שלנו. במקום זה הוא הזמין לנו שמלות לכבוד החתונה שלו.

הוא כבר היה עסוק בהכנות לחתונה עם דניאלה, בתו הצעירה של ראש שבט הגליציאנים. אחיותיה ילדו עבור בעליהן שני בנים כל אחת, ובעיני אבא שלי זו הייתה ההוכחה שגם דניאלה תהיה פורייה ומועילה.

דניאלה נכנסה להיריון בירח הדבש, אבל סקירת המערכות הראתה שוב, שהעובר הוא ממין נקבה. אבא שלי הכריח אותה לעשות הפלה.

אני יודעת את זה רק מפני ששמעתי אותו צועק עליה במשך שעות ודוחק בה לעשות את זה. היא הייתה חולה במשך כמה שבועות אחר כך, חיוורת ולא מסוגלת ללכת מחדר לחדר בלי להתכופף.

אני לא יודעת כמה פעמים הוא הכריח אותה לחזור על התהליך הזה.

בסופו של דבר, אבא הפסיק לסמוך על הגורל ופנה אל המדע.

הם נפגשו עם מומחי פוריות, ודניאלה עברה כמה סבבים של הפריה חוץ גופית. לשם כך שאבו את הביציות שלה, רק כדי שיהיה אפשר לבחור את מין היילוד מבעוד מועד.

אף אחד מהניסיונות האלה לא הצליח. דניאלה לא הרתה בכלל.

הייתי מרחמת עליה, אבל באותה מידה גם היא לא משתתפת בצערי.

דניאלה שונאת אותי ושונאת גם את אחותי.

הנאמנות שלה נתונה כל כולה לאבא שלי, על אף שהוא מתעלל בה. היא תמיד מרגלת בשבילו, מתנהגת כמו הסוהרת של קטלינה ושלי ועוזרת להוציא לפועל את כל התוכניות הכי מרושעות כלפינו.

כמו האירוסין האלה.

דניאלה היא זו ששימשה מתווכת בהסכם הזה עם רוקו פרינס והמשפחה שלו. היא סיפרה לאימא של רוקו שאני אינטליגנטית, חרוצה, צייתנית, כנועה וכמובן, יפה.

כשהייתי רק בת שתים־עשרה, היא שלחה אל משפחת פרינס תמונות שלי שוכבת בבריכה בבגד ים.

לא עבר זמן רב עד שמשפחת פרינס הגיעה לביקור. רוקו היה רק בן שלוש־עשרה, גדול ממני רק בשנה, אבל כבר אז הבנתי שמשהו לא בסדר איתו.

ישבתי על הספסל בגן, מתחת לעצי התפוז וקראתי את הספר המכשפה מאגם הקיכלים מאת אליזבת ספיר. כשהוא יצא אל הגן והתקרב אליי, נעמדתי ויישרתי את בד המלמלה בחלק התחתון של השמלה הלבנה שדניאלה בחרה עבורי.

בימים ההם, הייתי תמימה מספיק בשביל לפנטז על חיים טובים יותר. ראיתי סרטים כמו היפהפייה הנרדמת וסוד הממלכה הקסומה, שבהם הנסיך והנסיכה התחתנו בשידוך, אבל אהבתם הייתה אמיתית.

אז כששמעתי שרוקו בא לפגוש אותי, דמיינתי שהוא יהיה יפה ומתוק ושאולי נכתוב זה לזה מכתבים, כמו חברים לעט.

כשהתקרב אליי בגן, שמחתי לראות שהוא גבוה ושיש לו שיער שחור, שהוא רזה וחיוור ועם מראה של אומן.

"שלום," אמרתי. "אני זואי."

בתחילה הוא בחן אותי במבטו ולא ענה. אבל אז שאל, "למה את קוראת?"

חשבתי שזו שאלה משונה. לא, מה את קוראת? אלא, למה את קוראת?

"את מנסה להרשים אותי?"

ניערתי את ראשי, מבולבלת ונבוכה.

"אני תמיד קוראת בסופי שבוע," עניתי. "כשאין לימודים."

לא סיפרתי לו שבבית שלי אין מה לעשות חוץ מזה, לא הרשו לקאט ולי לצפות בטלוויזיה, או לשחק במשחקי מחשב.

הוא הרים את הספר שלי מהספסל, בחן את כריכתו, זרק אותו בבוז, ואני איבדתי את המקום שבו הפסקתי את הקריאה. התעצבנתי, אבל ניסיתי לא להראות את זה. אחרי הכול, הוא היה האורח שלי, ואני כבר הייתי מודעת לכך שאנחנו עומדים לחלוק עתיד משותף.

"את יפה," הוא אמר בחוסר חשק, ושוב הביט בי. "אבל גבוהה מדי."

אם פירוש הדבר שהוא לא ירצה להתחתן איתי, אולי זה דבר טוב, כך התחלתי לחשוב.

"אתה גר בהמבורג?" שאלתי, וניסיתי להסתיר את הסלידה ההולכת וגוברת שלי.

"כן," ענה רוקו, והעיף את שערו במה שיכול היה להתפרש כגאווה או זלזול, לא יכולתי להחליט.

"ביקרת שם?"

"לא," עניתי.

"לא חשבתי שהיית שם."

הבחנתי בכתמים שחורים קטנים בעיניו הכחולות, כאילו מישהו התיז דיו על עיניו.

"מה זה הרעש הזה?" שאל רוקו.

תוכי צווח על עץ התפוז, טס נמוך מעל לראשנו ואז שב לענף.

"הוא מוטרד כי יש לו קן מלא בתינוקות שם למעלה," הסברתי. "הוא רוצה שנלך מפה."

רוקו הכניס יד לתוך הז'קט שלו והוציא מתוכו רובה אוויר. הוא היה קטן, בגודל של אקדח. הנחתי שזה אקדח צעצוע וחשבתי שילדותי מצידו להסתובב עם דבר כזה.

הוא כיוון אל התוכי הירוק הקטן ועקב אחר נתיב מעופו. חשבתי שהוא עורך הצגה בפניי ומנסה להרשים אותי, אבל אז הוא לחץ על ההדק. שמעתי פליטה של אוויר, התוכי השתתק באמצע הצווחה וצנח כמו אבן לתוך הערוגה.

צעקתי ורצתי אליו.

הרמתי את התוכי מהאדמה וראיתי חור קטן ושחור על החזה שלו.

"למה עשית את זה?" צווחתי.

חשבתי על הגוזלים בקן. עכשיו, כשהתוכי הפסיק לצרוח, יכולתי לשמוע את ציוציהם החלושים.

רוקו נעמד לידי והביט על התוכי הירוק. הוא נראה פתטי בין ידיי, הכנפיים שלו היו מקופלות ומאובקות.

"הגוזלים יחכו ויחכו ובסוף יגוועו ברעב," אמר בקול שטוח וחסר הבעה.

הסתכלתי על פניו. לא ראיתי שום אשמה או רחמים. רק ריקנות.

פרט לעווית קטנה על שפתיו.

הכתמים השחורים בעיניו הזכירו לי עובש. כאילו היה בו משהו מעופש ורקוב בפנים.

"אתה איום," שמטתי את התוכי וניגבתי את כפות ידיי באופן לא מודע בבד שמלתי.

רוקו חייך וחשף את שיניו הלבנות, "אנחנו לומדים להכיר זה את זה."

התנהגותו של רוקו לא השתפרה בפגישות הבאות. בכל פעם שפגשתי אותו, תיעבתי אותו יותר.

הלילה מצפים ממני לרקוד איתו, להיתלות על זרועו, לבהות בו כאילו אנחנו מאוהבים. הכול הצגה בפני האורחים.

הוא לא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו.

הדבר היחיד שהוא אוהב בי הוא העובדה שאני מתעבת אותו. הוא נהנה מזה מאוד.

זה הגבר שדניאלה דורשת שאמרוט עבורו את השערות למטה.

אני נועצת בה מבט חשדני, תוהה אם היא יודעת משהו שאני לא. למה היא חושבת שזה חשוב שאהיה חלקה כולי? מה היא מצפה שיקרה?

"אני לא עושה את זה," אני מודיעה. "הוא לא נוגע בי הלילה."

דניאלה מטה את ראשה ומצמצמת את עיניה.

היא די יפה, לא אכחיש זאת. יש לה מבט רציני כמו לקדוש בציור. קדוש שסוגד לאל אכזר ונקמן, אבא שלי.

"מוטב שתלמדי לרצות אותו," היא אומרת בשקט. "יהיה לך קשה מאוד אם תתנגדי. הדברים שגבר יכול לעשות לאשתו כשהיא לכודה איתו לגמרי לבד בבית גדול שכזה, עם כל החיילים שלו בסביבה."

היא ממצמצת לאט באופן כזה שתמיד מזכיר לי סוג של בעל חיים ממשפחת הזוחלים.

"את צריכה ללמוד להחמיא לו. לסייע לו. לשרת אותו עם הגוף שלך."

"אני מעדיפה למות," אני עונה בפסקנות.

היא צוחקת בעדינות, "אה, תצטערי שאת לא מתה."

היא מהנהנת לצוות מומחי האסתטיקה. הם מושיבים אותי בכוח על הכיסא, מפשקים את רגליי ומורחים שעווה חמה על כל כולי. אז הם תולשים את רצועות השעווה, עד שאני קירחת בכל המקומות, כמו ביצה.

דניאלה צופה בתהליך ובוחנת את התוצאה הסופית. היא בודקת את הכוס החשוף שלי ומחפשת אחר מומים שעלולים להרוס את התוכניות שלה, ואז מהנהנת לאישור.

"כשהוצגתי בפני אבא שלך, הפשיטו אותי מול כל החיילים שלו. הם העריכו אותי כמו סוס במכירה פומבית," היא מספרת. "את צריכה להיות אסירת תודה שאת צריכה להרשים רק את רוקו."

היא משאירה אותי עם צוות המומחים והולכת להתייפות בעצמה.

דניאלה כבר בחרה עבורי את הבגדים ואת התכשיטים.

המומחים מבצעים את פקודותיה, מלבישים אותי בשמלה חונקת שמרימה את השדיים שלי וחונטת את מותניי. השמלה ארוכה, בצבע זהב, מנצנצת, עם שרוולים שהם לא שרוולים בכלל, רק בד שנופל על הכתפיים. השיער שלי אסוף על ראשי ומוחזק בסרט זהב שנראה כמו נזר.

הכול יפה מאוד ובטוב טעם.

אני מתנה נוצצת מזהב.

תכריכים שחורים היו מתאימים יותר. אני מרגישה שאני הולכת ללוויה של עצמי.

אני מרגישה כמו העלמות הבתולות שהאינקה נהגו להקריב לאלים, בתולות השמש. כל השנה האכילו אותן במעדני תירס ובשר לאמה. רחצו אותן וקישטו את ראשיהן בנוצות ובשרשראות עשויות מצדפים. אז נשאו אותן אל קברים בראש ההר, וסגרו אותן בפנים כמנחה לאלים שחפצו במותן.

קטלינה נכנסת לחדר שלי, לבושה בחגיגיות.

השם של קאט הולם אותה. היא קטנה וגמישה והיא מתנועעת בשקט, כמו חתול קטן ושחור. יש לה פנים יפות בצורת לב, עיניים גדולות ושחורות ונמשים מעטרים את אפה. היא לובשת שמלה בצבע סגול בהיר.

אף על פי שאני גדולה ממנה רק בשנה, היא נראית צעירה הרבה יותר.

היא תמיד הייתה ביישנית.

אני רואה שהמסיבה מלחיצה אותה מאוד, כי כולם נועצים בנו מבטים. למזלה, רוב תשומת הלב תכוון אליי. והיא לא צריכה לדאוג שכובלים אותה לחוזה נישואים שנוא, לפחות בינתיים. זה היה חלק מההסכם שלי עם אבא, קאט לא חייבת להתחתן עד שהיא מסיימת את הקולג' וגם אני לא.

אבא שלי ואימי החורגת מרשים לי ללמוד בקינגמייקרס את כל ארבע השנים, כל עוד אני מסכימה להתחתן עם רוקו מייד אחרי סיום הלימודים.

זה היה התכסיס הנואש האחרון מצידי לעכב את הבלתי נמנע.

הם הסכימו רק מפני שגם רוקו לומד בקינגמייקרס, כמו גם הרבה מבני הדודים שלו ושלי, שתמיד נמצאים בסביבה כדי לרגל אחריי. לוודא שאני לא שותה או יוצאת עם בנים אחרים, ולא מפירה אף אחד מכללי האירוסין.

קינגמייקרס הוא לא בית ספר רגיל.

הוא בית ספר פרטי לילדי משפחות המאפיה מרחבי העולם, שממוקם בוויזין דבורקה, אי קטן בים האדריאטי.

אי אפשר לדמיין מקום בודד ומבודד יותר מזה.

ועדיין, הצלחתי קצת ליהנות מהשנה הראשונה.

זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי רחוק מאבא שלי. ההקלה שחשתי, לבדי בחדר המעונות הקטן, לא הייתה דומה לשום דבר שחוויתי בעבר.

השתתפתי בשיעורים והייתי חופשייה ללמוד ולהכיר חברים בלי שאהיה נתונה לביקורת מתמדת ובלי שיפוטיות.

קינגמייקרס הוא טירה מבוצרת, עיר בפני עצמה. הטירה עצומה כל כך ורחבת ידיים, שבקלות יכולתי לחמוק מרוקו ברוב הפעמים. מאחר שהוא גדול ממני בשנה, אין לנו שיעורים משותפים.

ההקלה שחשתי הייתה כואבת, כי ידעתי שהדבר לא יארך זמן רב.

בסופו של דבר, טעם החופש עלול לפגוע בי עוד יותר.

הרגשתי אשמה שעזבתי את קאט כאן לבד. אני יודעת שעבורה זו הייתה שנה קשה. אני מבינה את זה כשהיא מתיישבת בקצה המיטה שלי. היא נרתעת מכל רעש קטן, והתגובה הזאת רק הלכה והחמירה מאז שעזבתי.

אבל בקרוב היא תחווה את אותה תחושת חופש, היא התקבלה לפינטמונס ותתחיל את הלימודים בסתיו, בדיוק כמוני.

קאט היא אומנית מוכשרת. היא אוהבת ציור, רישום ועיצוב גרפי. היא תפרח בבית הספר.

ככל שתתרחק מהעולם שלנו, כך ישתפר מצבה. אולי היא תצליח לברוח לגמרי, בדרך כלשהי.

"את נראית מהממת," מתפעלת קאט בעיניים פעורות.

קאט תמימה כל כך. תמיד ניסיתי להגן עליה מהדברים הכי מגעילים בחיים שלנו. כמו מהעובדה שאני מתעבת את רוקו.

היא יודעת שאני לא מתלהבת שדוחפים אותי להתחתן איתו, אבל אף פעם לא סיפרתי לה כמה הוא מפחיד אותי. זה יהרוס אותה, כי היא לא יכולה לעזור לי.

"משפחת פרינס יתרשמו ממך מאוד," אומרת קאט בכנות.

"גם את נראית יפה," אני מחמיאה לה.

"הכנתי את זה בשבילך."

בעדינות, היא מניחה צמיד על כף ידי הפתוחה. הוא עדין ומורכב, רשת של חרוזי זהב זעירים, מושחלים על חוטים ארוגים. אני לא יכולה לדמיין את כל שעות העבודה המאומצת שנזקקה להן כדי לשזור את החוטים העדינים האלה.

רק המחשבה גורמת לי לבכי.

ההכרה שלפחות מישהו אחד אוהב אותי באמת, היא הדבר המשמעותי ביותר בעולם.

אני מניחה את ידי מסביב לאחותי, מחבקת אותה חזק ועוצמת את עיניי הצורבות.

"תודה, קאט," אני ממלמלת.

"אעזור לך לענוד אותו."

היא מקיפה את מפרק כף ידי וסוגרת את הסוגר הפצפון. הוא מתאים בדיוק.

דניאלה תכעס כשתראה שפגעתי במראה המוקפד שתכננה עבורי, אבל לא מזיז לי. אני לא יכולה לתאר לקאט כמה חשוב לי לענוד משהו שאני באמת אוהבת, סימן טוב אחד בלילה הנורא הזה.

"מוטב שנרד," אני אומרת לקאט.

על אף שאנחנו מקדימות, אבא שלנו ואימנו החורגת כבר מחכים במסדרון המאוורר. סימן שהם לחוצים לסגור את העסקה עם משפחת פרינס.

דניאלה לובשת שמלה חלקה בצבע נחושת, שערה אסוף לפקעת אלגנטית. אבא שלי לובש ז'קט מקטיפה שחורה, עם מטפחת כיס תואמת בצבע נחושת. הוא גבוה ורחב ובכל זאת, דניאלה תמיד מקפידה לבחור עקבים שישאירו אותה נמוכה לעומתו בחמישה סנטימטרים. יש לו רעמת שיער אפורה, שגורמת לו להיראות כמו אריה זקן, ואף רחב ואריסטוקרטי. פיו הוא הסממן החלש ביותר שלו, השפתיים שלו דקות וחסרות בשר ותמיד משוכות כלפי מטה בפינות.

הם בוחנים את קאט ואותי כשאנחנו יורדות במדרגות. אני מסתירה את מפרק כף יד שמאל שלי בין קפלי השמלה, כדי שדניאלה לא תבחין בצמיד.

דניאלה מזעיפה פנים, לא מרוצה מהמראה שלנו. אולי אלו התלתלים הפרועים של קאט, שאף פעם לא ניתנים לאילוף, למרות המאמצים הרבים של אנשי המקצוע. אולי היא חושבת שהמותניים שלי לא צרים מספיק. תמיד יש משהו, אבל בדרך כלל זה לא משהו שהוא בר תיקון.

אבא שלי מהנהן לאישור, אז דניאלה שותקת.

"תזכרי לקוד קידה לפני רוקו כשתראי אותו," מורה אבא.

אני משתיקה את הפן המרדני שלי, שמתכווץ מעצם ההוראה. אני שונאת את המצג הרשמי הזה של חיבה מזויפת. אני שונאת שמצפים ממני להשתחוות ולחייך חיוך מעושה כל הלילה, לכל האנשים הזרים האלה שאני שונאת.

אני יוצאת מהבית בעקבות אבא אל הלימוזינה שמחכה לנו.

אנחנו גרים בווילה בסגנון מסורתי בסיטגס, בחוף הדרומי של ברצלונה. אבא שלי קנה את המקום בגלל חלקת האדמה הגדולה במיוחד והנוף הפתוח אל האוקיינוס. שטח הבית כולל ספא וסאונה, חמאם טורקי, בריכות נוי עם דגים אקזוטיים, פינת אוכל חיצונית גדולה ומטע. מובן שהבית מוקף מכל צדדיו בגדר חיה ובקירות אבן.

הוא אוהב לחשוב על עצמו כעל ג'נטלמן, על אף שאבות אבותיו היו סוחרי דגים.

מלכתחילה, השבטים הגליציאנים היו כולם דייגים. כשמפרץ ביסקאיה התרוקן מהדגה, הם פנו להברחת טבק. ההברחות היו משתלמות הרבה יותר ממה שדיג היה אי פעם. צי האוניות הכפיל את עצמו והדייגים התעשרו על אף שרשתות הדיג נותרו ריקות. תאי המטען התמלאו בטבק, חשיש וקוקאין.

הגליציאנים יצרו קשרים בקולומביה ובמרוקו. ספרד הפכה לשער הכניסה לרוב הקוקאין האיכותי שהוברח לאירופה.

הם יצרו קווי הפצה לפורטוגל, צרפת ובריטניה, וכרתו בריתות עם האלבנים והמאפיה הטורקית, כדי לייבא גם הרואין. הם שיחדו פוליטיקאים וזכו לאהבת ההמון, בכך שנתנו חסות לפסטיבלים, בתי ספר וקבוצות כדורגל. שחקניה של יובנטוס קמבדוס הפכו לשחקנים עם השכר הגבוה במדינה, על אף שהגיעו מעיירה קטנה והכול בזכות כסף שהגיע מסמים.

אבל מה שהתחיל כמבצע מקומי בין שבטים גליציאנים מלוכדים, הפך למפעל בינלאומי. השבטים התחילו לריב. כעסים מהעבר הרחוק התלהטו מחדש, הפעם במהירות ובעוצמה הולכת וגוברת.

איומים הפכו לחטיפות. חטיפות לעינויים ולרציחות. מעגל של פעולות תגמול עקובות מדם פיצל את השבטים והפריד ביניהם.

עכשיו אבא שלי לכוד בין שבט אלונזו העוצמתי, שחבר לבריטים ובין משפחת טורס, ששייכת למפלגת העם ולראש הממשלה הגליציאני.

אבא שלי זקוק לשותף, אחרת הוא ייבלע בידי אחד מהשבטים האחרים. או גרוע יותר, יימחץ תחתם. הוא נאחז באימפריה שלו בציפורניים.

כאן נכנסת לתמונה משפחת פרינס.

משפחת פרינס היא הבעלים של רשת ההפצה החזקה ביותר בגרמניה. עם המוצר שלנו ועם הקשרים שלהם, כולנו נהפוך לעשירים בכל קנה מידה.

וכל זאת במחיר הקטן של נישואיי לרוקו פרינס.

אני בטוחה שההורים שלו יודעים איזה פסיכופת הם מגדלים. הוא עבר מפנימייה לפנימייה ברחבי אירופה, כדי להשתיק את השמועות באשר לאכזריותו, לשחיתות שלו, ולאלימות חסרת ההיגיון שלו.

אני בספק אם יש משפחת מאפיה אחת בגרמניה, שהייתה מוסרת לידיו את אחת הבנות שלה.

אבל ספרדי נואש, כן. אבא שלי ישמח למסור אותי לידיו, כל עוד יקבל את ההגנה שהוא צריך.

בעודנו מתיישבים במושב האחורי של הלימוזינה, אבא פותח בקבוק צונן של שמפניה. הוא ממלא ארבע כוסות ארוכות בידיים יציבות, על אף התנועה הבלתי צפויה של המכונית הנוסעת אל העיר.

"להצלחתנו," הוא מברך ומניף את הכוס שלו.

דניאלה מתבוננת בי בזמן שאני שותה את השמפניה שלי.

הם נהגו להשקות את בתולות האינקה באלכוהול ולמלא אותן בקוקאין, כדי שיהיו צייתניות. לעזור להן לקבל את גורלן הנורא.

"למה שלא תשתי עוד כוס?" שואלת דניאלה. "זה יעזור לך להירגע."

אנחנו נוסעים לפורט ול, למספנות המלכותיות. המספנות הישנות מימי הביניים שופצו והפכו לאולמות ענק לאירועים, כמו חתונות ונשפים חגיגיים. החללים העצומים שהכילו בעבר את שלדיהן של אוניות, מארחים עכשיו את אנשי החברה העילית הספרדית, בחליפות טוקסידו ובשמלות נשף, שצחוקם העדין מהדהד בין הקורות הגבוהות.

השעה קרובה לחצות הלילה. בברצלונה לא אוכלים ארוחת ערב לפני עשר בלילה. המסיבה לא תגיע לשיאה לפני השעות המוקדמות של הבוקר. אני כבר מותשת, רק מהמחשבה.

אבא אוחז בידי בחוזקה ומוליך אותי נגד רצוני למרכז החדר, שם אני פוגשת את דיטר, ג'יזלה ורוקו פרינס, שנהנים מתשומת הלב של המעריצים הרבים שלהם.

בני משפחת פרינס נראים מלכותיים, בדיוק כמו שמם. דיטר יכול היה להיות קיסר, עם השפם השחור הקצוץ למשעי ועם חליפת הטוקסידו בסגנון צבאי. ג'יזלה בהירת שיער וחיוורת, צעירה באופן משמעותי מבעלה. רוקו עומד ביניהם, שערו השחור מסורק לאחור, פניו צרות, חיוורות ומגולחות. הלחיים שלו שקועות עד כדי כך שצללים כהים נמתחים מאוזנו ועד לקו הלסת.

אבא שלי דוחף אותי קדימה, ואני נאלצת לקוד קידה לפני רוקו. אני רואה את עיניו מחפשות את מחשוף השמלה המגוחכת הזאת. הוא מאלץ אותי להישאר בתנוחת הקידה רגע אחד יותר מדי, לפני שהוא מניח את אצבעו הדקה והקרה מתחת לסנטר שלי ומטה את ראשי כלפי מעלה.

"שלום, אהובתי," הוא אומר בטון שקט וחושני.

האצבעות שלו חלקות וקרות כמו זנבו של נחש. אני רוצה להתרחק ממנו.

במקום זה, הוא מקים אותי ומשחיל את אצבעותיו אל עצם הבריח שלי, עד לחלק העליון של שדיי, ורק אז משחרר אותי.

אני משתחווה קלות לפני אימו ואביו. דיטר פרינס אוחז בידי ומקרב אותה לשפתיו, לנשיקה יבשה. אני מעדיפה את אדישותו, הרבה יותר מאשר את העינויים המכוונים של בנו.

ג'יזלה מסתכלת עליי לרגע קצר ומפנה מייד את מבטה. בקושי דיברתי עם אימא של רוקו, אבל אם היא יודעת משהו על בנה, היא בטח מרגישה מידה מסוימת של אשמה, על הגורל המצפה לי. אני מניחה שיש סיבה לכך שלא נולדו עוד ילדים לזוג פרינס. הם בטח פחדו שרוקו יחנוק את התינוק בשנתו.

"שנרקוד?" שואל רוקו.

הוא לא מחכה לתגובתי. הוא אוחז בידי ומושך אותי אל רחבת הריקודים, שכבר מלאה בזוגות רוקדים. הגיטרה הספרדית מנגנת מוזיקה קלילה, ועומדת בניגוד למתח הדוחה שאני מרגישה בכל פעם שרוקו נוגע בי.

הנגנים מנגנים מנגינה שקטה, אבל ברגע שאנחנו עולים על הרחבה, רוקו נוקש באצבעותיו ומצווה עליהם להתחיל לנגן טנגו.

"אני לא יודעת לרקוד טנגו," אני אומרת לו, מנסה להתרחק ממנו.

הוא מושך ומצמיד אותי אליו, ידו מערסלת את עורפי, אצבעותיו ננעצות באזור הרגיש של צווארי.

"אל תשקרי," הוא לוחש באוזני.

צמד נגני האקורדיון מנגנים את קטע הפתיחה, ואצבעותיהם מרחפות על הקלידים. רוקו דוחף את ירכו בין ירכיי, משעין אותי לאחור על רגלו השנייה, עד שאני חוששת שעמוד השדרה שלי יתפקע. הוא מניף אותי שוב לעמידה ומצמיד את גופי לגופו מהחזה לירכיים. הוא מקרב את פניו לפניי ומכריח אותי להביט בעיניו. הוא מכריח אותי לראות עד כמה הוא נהנה מכל זה.

הוא צועד קדימה ודוחף אותי לאחור בארבעה צעדים גדולים. רוקו רזה, אבל חזק להחריד, כל גופו הוא שריר אחד גדול. אין טעם להתנגד לו, במיוחד כשכל העיניים בחדר מופנות אלינו ואני לא יכולה לעורר מהומה.

הוא מרים את ידו מעל לראשי, מסובב אותי כמו סביבון ואז שוב מכופף אותי לאחור, חושף את שדיי אל עבר ההמון, עוד יותר ממה שהיו חשופים.

המטרה האמיתית של הריקוד המשותף שלנו היא שרוקו יוכל להציג את השליטה בי. אין תשוקה בטנגו שלו, אין חושניות. התנועות שלו מהירות ומדויקות מבחינה טכנית, אבל חסרות כל רגש. הדבר המרכזי בריקוד הלטיני הוא התשוקה, המוזיקה חייתית, עקשנית ומלאה בחום.

אין שום דבר חם ברוקו.

אני אפילו לא חושבת שהוא חש תשוקה.

הוא מתרברב בגוף שלי, כי הוא יודע שזה מביך אותי. הוא שואב את כל ההנאה שלו מחוסר הנוחות שלי, מהרצון שלי להמרות את פיו, לצד חוסר היכולת המוחלט שלי לעשות זאת.

אני מרגישה כמו בובה על חוט. אני דווקא אוהבת לרקוד, רקדתי מספר פעמים בלי שאף אחד יראה. רוקו מרעיל את הריקוד, כמו שהוא מרעיל כל דבר. הפנים שלי בוערות וחומצה עולה בגרוני. נדמה שהשיר לא נגמר. הקהל מסביבנו נראה כמו טשטוש של צבע וצללים ועיניים בוהות.

לבסוף, המוזיקה נעצרת והאורחים מוחאים כף בנימוס. המסיבה הזאת, היא חתיכת הצגה מחורבנת. לאף אחד כאן לא אכפת מרוקו וממני, או מהחתונה שלנו. כל הנוכחים מרוכזים רק בעסקאות שהם מתכננים לחתום הלילה, בקשרים שיצרו ובהסכמים.

רוקו לא משחרר אותי.

"רקדנו מספיק," אני מודיעה לו. "אני צריכה לשתות."

"כמובן, אהובתי."

הוא אוהב להעמיד פנים שהוא הארוס המאוהב. משתמש במילות חיבה ומעמיד פנים שהוא רוצה בטובתי. כשבעצם כל מה שהוא עושה, זה לשם השעשוע.

זו הסיבה שהוא מאלץ אותי לאחוז בידו, בדרכנו אל הבר.

"רק מים, בבקשה," אני מבקשת מהברמן. כבר שתיתי מספיק אלכוהול בלימוזינה. אני לא רוצה להיות שיכורה במחיצתו של רוקו.

"פעמיים ויסקי," רוקו מתעלם מדבריי.

הברמן מציית לו ומתעלם מבקשתי. הוא מוזג את המשקה היקר, על כמה קוביות קרח בודדות ומגיש לנו את המשקאות.

"לחיים," אומר רוקו ועיניו הכחולות ננעצות בעיניי.

אני בולעת את המשקה. ככל שאסיים עם שלב הנימוסים הזה מהר יותר — לרקוד איתו, לשתות איתו, לדבר איתו — כך נוכל להיפרד מוקדם יותר.

"בואי נטייל לאורך המרינה," מבקש רוקו.

"אני... אני לא חושבת שכדאי שנעזוב את המסיבה," אני מוחה.

אני לא רוצה להיות איתו לבד.

"שטויות," הוא עונה בשקט. "זה מה שמצפים מהזוג המאושר לעשות."

אני מניחה את הכוס שלי על הדלפק, קוביית הקרח מסתחררת כמו כוכב בודד.

"בסדר," אני מוסיפה. "לא אוכל להגיע רחוק עם העקבים האלה."

"את יכולה להישען עליי," משיב רוקו בחיוך רפה.

בשעה הזו, אמורים להיות מספיק אנשים במרינה. הרציפים עמוסים במסעדות, מועדוני לילה וחנויות. בכל זאת, אני יודעת שהוא לא מוציא אותי סתם. תמיד יש סיבה למעשיו.

בדרכנו החוצה, אני מחפשת את קאט, מקווה ליצור איתה קשר עין, כדי שתדע שהלכנו. היא רוקדת עם אחד מעמיתיו של אבא שלי, זקן תאוותן עם קרחת, שמחזיק אותה קרוב מדי אליו ולוחש, אלוהים יודע מה, באוזנה. החיוך של קאט נראה מודבק לפניה.

רוקו מבחין על מה אני מסתכלת ומחייך בצורה שלא מוצאת חן בעיניי בכלל.

הוא משלב את זרועי במרפקו ומצעיד אותי אל המרינה.

"את ואחותך קרובות מאוד, נכון?" הוא שואל.

"לא יותר מהרגיל," אני עונה.

אני משקרת בצורה אינסטינקטיבית ואוטומטית. רוקו ינצל כל דבר וימנף אותו לרעתי. אני לא רוצה שידע שהדבר היחיד בעולם שבאמת אכפת לי ממנו, הוא קאט.

אבל הוא כבר יודע. הוא לא שואל שאלה בלי שהוא כבר יודע את התשובה. והוא תמיד יודע מתי אני משקרת.

"היא הכינה לך את הצמיד הזה?" הוא שואל ונוגע בו באצבעו הדקה והארוכה.

אני מזיזה ממנו את ידי במהירות, מתקוממת בצורה לא הגיונית. אני לא רוצה שהוא יטמא את הצמיד.

"לא," אני שוב משקרת.

זו ההגנה היחידה שיש לי מולו, לסרב לענות לו בכנות, גם בנוגע לפרטים הכי קטנים. אני מנסה לבנות מסביבי חומה, להרחיק אותו מכל פרט אמיתי. זו הדרך היחידה להגן על עצמי.

אני שונאת לשקר. אני אדם ישר. אני לא נוהגת לרמות, תהיה הסיבה אשר תהיה. האופן שבו אני נאלצת להתחמק מתשובות ולהסתיר אמיתות, מרוקו, מאבי ומאימי החורגת, משחיר את נשמתי.

רוקו אוהב לגרום לי לשקר.

זה מה שהוא רוצה. לשבור אותי, לעוות ולשנות אותי.

אנחנו חולפים על פני מסעדת מאכלי ים, החצר הפנימית מלאה בסועדים שנהנים מהיין שלהם ומהארוחה.

אני לא מספיקה למצמץ ורוקו אוחז בידי ומושך אותי לתוך סמטה צרה בין שתי מסעדות. הוא מצמיד אותי אל הקיר, ריח צדפות ריקות ועצמות דגים ממלא את אפי.

הוא תופס את הלסת שלי בידו, צובט חזק בשתי לחיי. הלחץ על שיניי הטוחנות מכאיב לי מאוד. הוא מכריח אותי לפתוח את פי.

"לא היית חברותית אליי במיוחד, בשנה שעברה בבית הספר," הוא לוחש ומקרב את אפו לאפי. "אפילו חשבתי שאת מנסה להתחמק ממני, זואי."

גבי החשוף נדחף אל קיר הסמטה המטונפת. הלסת שלי כואבת ואני מרגישה פגיעה באופן חסר היגיון, בזמן שהשפתיים שלי פתוחות בכוח. אני מצפה שינסה לנשק אותי.

במקום זה, הוא יורק לתוך הפה שלי.

הרוק הקר נוחת על לשוני. בלי לחשוב, אני תוקפת אותו, משחררת את פניי מאחיזתו וסוטרת לו כדי שיתרחק, נחנקת ומרגישה אומללה. הוויסקי שלא רציתי לשתות עולה לי ואני מקיאה על הבטון, מתיזה על בהונותיי הכלואות בסנדלי הזהב.

אני מנפנפת בידיי וחובטת בפניו של רוקו. הוא מזעיף את פניו לעומתי, אולי מהמכות ואולי מהתגובה המוגזמת שלי מהיריקה שלו על לשוני.

לפחות הוא כבר לא רוצה לגעת בי יותר, אחרי שהקאתי.

"אני מצפה שהגישה שלך תשתפר עד ספטמבר," אומר רוקו בקרירות. "אם לא, יהיו לכך השלכות."

הוא מתרחק ממני, משאיר אותי לבד בסמטה.

הרגליים שלי רועדות כל כך שאני בקושי מצליחה לחזור למסיבה.

ברגע שאני נכנסת לחדר, דניאלה מופיעה לצידי ולוחשת, "תסדרי את האיפור שלך, את נראית כמו זונה."

אני הולכת לחדר השירותים. כמו שחשבתי, עיניי דומעות מההקאה והמסקרה שלי מרוחה, כאילו מצצתי לו בהתלהבות בסמטה.

לדניאלה אין עם זה שום בעיה, זה מה שציפתה ממני לעשות. מה שמפריע לה, הוא חוסר האכפתיות שלי לגבי המראה שלי.

הרוק של רוקו בפה שלי היה רע כמעט כמו האפשרות השנייה.

אני שוטפת את הפה שלי מעל לכיור, מנקה אותו שוב ושוב עד שאני משיבה לי את היכולת לבלוע בלי להקיא.

אני לא אוהבת את הדרישה החדשה של רוקו, ולא רואה איך אוכל לבצע אותה. הסכמתי להתחתן איתו בתום הלימודים. אף פעם לא אמרתי שנהיה חברים טובים בבית הספר.

הוא מניח לי בהמשך הלילה ואני חושבת שזה כל מה שהוא תכנן. אני חושבת שיצאתי מהלילה הזה יחסית בשלום.

בבוקר שאחרי, אבא שלי ואימי החורגת אוכלים ארוחת בוקר עם דיטר וג'יזלה פרינס, ארוחת פרידה לפני שהם חוזרים להמבורג, ואין ספק שהם דנים בפרטים של שיתוף הפעולה החדש ביניהם.

אני לא מוזמנת. מצב הרוח שלי משתפר מהידיעה שלא אראה את רוקו עד שאעלה על הספינה לקינגמייקרס.

כשניפגש שוב, החברות שלי יהיו איתי. חברות כמו אנה וילק וצ'אי וגנר, שהיו איתי במעונות בשנה הראשונה. הן נשים אדירות, יורשות ראויות, שיירשו את העסקים של המשפחות שלהן, במקום לזכות רק בתואר ומייד להתחתן.

אנה תנהל את המאפיה הפולנית בשיקגו, היא תפקד על חיילי הברטרסטו. צ'אי היא היורשת של הסניף הברלינאי של זאבי הלילה, חבורת אופנוענים רוסים. עם שתי הבנות האלה לצידי, אני לא מפחדת להתמודד אפילו עם רוקו והחברים שלו.

כלומר, עד שאבא שלי קורא לקאט ולי אל חדר העבודה שלו.

אני שונאת להיכנס לחדר העבודה של אבא שלי. אני מוזמנת למקום הזה רק כשאני בצרות. אני נשטפת בזיעה קרה, עוד לפני שאני עוברת את פתח הדלת.

קאט מפחדת אפילו יותר. היא מהדקת את שפתיה, כדי שלא תתחיל לפטפט בלי שליטה.

אנחנו נכנסות לחדר העבודה שלו, החשוך והמעיק. את קירותיו מכסים מהרצפה ועד התקרה מדפים מעץ הובנה, שמלאים ברובם במאובנים, במקום בספרים. אבא שלי גאה מאוד באוסף שלו, שכולל כמה שפיריות שנשמרו באבן גיר, אגן ירכיים של קרנף והרבה מאובנים של דינוזאורים.

אני לא מסתכלת על המאובנים בכלל, כי אני רואה את רוקו פרינס עומד ליד אבא שלי. רוקו לובש חליפה כהה ועניבה עם סיכה אדומה בדש. היא מנצנצת כמו טיפת דם, שכאילו נשרה לו מהשפתיים.

"שבו," פוקד אבא ומצביע על הכיסאות מול שולחן העבודה העצום והנוצץ שלו.

קאט ואני מתיישבות, בזמן שאבא נשאר לשבת על הכיסא המהודר שלו ורוקו עומד לידו. הם נראים כמו מלך ותליין.

"הארוס שלך דואג לך," מציין אבא, ונועץ בי מבט מתחת לגבותיו האפורות. "הוא אומר שהיית אתמול בלילה במצב רוח ירוד."

אני מחליפה מבט מהיר עם רוקו, מנסה לנחש מה הוא זומם.

הוא מעניש אותי על הסטירה מאתמול. אבל מה הוא רוצה בדיוק?

אני לא יודעת איך לענות. אם אתווכח רק אחמיר את המצב.

"אני מצטערת."

"רוקו אומר שהיית אומללה בשנה שעברה בקינגמייקרס. הוא אומר שנראית בודדה."

העיניים שלי מדלגות בין פניו הזועפות של אבא שלי, לבין הפנים החלקות וחסרות הרגש של רוקו.

מה המשחק הזה?

הוא מנסה להוציא ממני הבטחה שאתייחס אליו בבית הספר?

הוא מנסה לגרום לי לנשור? לא. לרוקו נשארו עוד שנתיים בקינגמייקרס. הוא רוצה שאהיה שם, כדי שיוכל לפקוח עליי עין, אני בטוחה בזה.

"בהתחלה, בית הספר היה חדש ושונה," אני אומרת בזהירות. "אבל אני חושבת שבסופו של דבר התרגלתי."

"הארוס שלך לא מסכים איתך."

אני מהדקת את ידיי בחיקי והמחשבות מסתחררות במוחי. אני לא יודעת מה המניע הנסתר של רוקו, אז אין לי מושג איך לפעול נגדו. שעונו של אבא מתקתק על הקיר, בתקתוק חזק ומטריד.

אבא מכחכח בגרונו ומעביר את מבטו ביני לבין אחותי. "אחרי מחשבה רבה, חשבתי על דרך שתעזור לך להרגיש בנוח יותר, בשנתך השנייה."

אני מנסה לבלוע רוק, אבל הפה שלי יבש מדי. "מה?"

"קאט תלמד איתך בקינגמייקרס."

קאט פולטת צווחה מבוהלת, בכיסא לידי.

לפני שאני מספיקה לשלוט בעצמי, אני צועקת, "מה? אתה לא יכול לעשות את זה!"

פניו של אבי מתקדרות והוא מוריד את ראשו בתנוחה של שור שעומד לתקוף. "סליחה?"

אני רואה חיוך מבצבץ על שפתיו של רוקו. אני משחקת ישר אל ידיו. ערעור על ההחלטה של אבא שלי, רק גורם לו להתבצר בעמדתו.

אני מנסה לחזור בי מדבריי. "התכוונתי ש... מה עם פינטמונס? קאט כבר התקבלה —"

"היא תלך לאן שאגיד לה ללכת," נוהם אבא.

"אני מרוצה מאוד בקינגמייקרס! כבר התרגלתי אליו וקאט לא צריכה —"

"בית ספר לאומנות הוא חסר טעם," קוטע אותי אבא. "רוקו סיפר לי על כל מה שהוא לומד בקינגמייקרס, מגוון המיומנויות שנלמדות בחטיבות השונות. קאט ביישנית, אפילו פחדנית. יועיל לה ללמוד על עבודתם האמיתית של המאפיונרים. אפילו רק כדי שבבוא הזמן, תדע להעריך את מה שבעלה עושה."

קאט שולחת לעברי מבט נואש ומתחנן ומבקשת ממני לחשוב על דרך לעזור לה. סיפרתי לה כמה מאתגרים הלימודים בקינגמייקרס, כמה אכזריים הם יכולים להיות. עבורי זו הסחת דעת מבורכת. עבור קאט זה יהיה גיהינום עלי אדמות.

"אבא, בבקשה," אני מתחננת, "קאט עדינה. היא יכולה להיפצע —"

"הגיע הזמן שתתחזק," פוסק אבא באכזריות. "אני כבר החלטתי."

יותר נכון, רוקו החליט ואז תמרן את אבא שלי לחשוב שזה הרעיון שלו.

אני לא רוצה להסתכל על רוקו, אבל אני לא מצליחה להתאפק.

אני מסובבת אליו את פניי הזועמות ונועצת בו את מבטי.

הוא מחייך אליי, חושף מולי את שיניו הלבנות והחדות.

"אל תדאגי, אהובתי," הוא מבטיח. "אני אשמור על אחותך."