קיסר השכונה

פרק 1

השעה היתה כמעט שבע בערב וגד עמד בחלון והסתכל החוצה. ברחוב שכבר נדלקו בו הפנסים מיהרו אנשים לדרכם, אבל אף אחד מהם לא היה אמא, וגד ידע שתעבור עוד שעה לפחות עד שהיא תחזור מהעבודה. ואולי טוב שיש עוד שעה לפחות, כי אפשר יהיה להספיק לְפַנות את מחנה האינדיאנים מהסלון ולזרוק את שיירי החטיפים שהוא והשבט שלו אכלו לארוחת הצהריים.

מחנה האינדיאנים שהוקם בסלון היה סודו הגדול של גד. איש לא ידע שהוא צומח שם בכל יום בשלוש, ומתקפל ברבע לשמונה בערב, כשאמא מצלצלת להגיד שהלקוחה האחרונה יצאה מהחנות ושתכף היא בדרך הביתה. הסוד הזה נשמר בקפידה.

עכשיו סגר גד את החלון והוריד את הנוצות מהראש. בעוד רגע הן יחזרו להיות סתם מברשות אבק מחוברות לחוט ברזל, ונשר־גדול, מנהיג שבט נָבָאחוֹ, יחזור להיות סתם ילד ששום דבר אצלו כבר לא כמו פעם בגלל מה שקרה להם בשנה שעברה.

הטלפון צילצל. זאת היתה אמא.

"חמוד?" היא שאלה.

"חמוד מְדַבּר," הוא ענה בקול העמוק שבו דיבר אל השבט. לרגע שכח שהמשחק נגמר.

"אכלתָ?"

"כן, אמא," עכשיו חזר לדבר בקולו הרגיל.

"חיממת את השניצל והאורז במיקרו והוצאת רק אחרי שציפצף?"

"כן."

"ואתה שומר על בית מסודר?"

"בטח."

"ולא נכנס לסלון עם אוכל?"

"...לא," הוא אמר ואסף בשקט את עטיפות החטיפים שחילק ללוחמי השבט כפרס על שניצחו את שבט קוֹמָאנְצִ'י שתקף בחמש וחצי מכיוון הספה הצפונית.

"ושיעורים גמרת?" היא רצתה לדעת הכול.

"מזמן."

"אז למה לא הזמנת אליך איזה חבר?"

"הם עסוקים."

"כולם?"

"כן."

"אני בטוחה שלא שאלת. למה אתה אף פעם לא מזמין חברים?"

הוא שמע ברקע אנשים נכנסים לחנות של אמא וידע שהוא צריך לדבר מהר.

"אמא?..."

"אני לא יכולה לדבר עכשיו," היא לחשה, "נכנסו אנשים לחנות."

"רק משהו קטן," כמעט התחנן.

"נו, מה המשהו הקטן?" נשפה בחוסר סבלנות.

"גור."

"גד, אל תתחיל עם זה שוב! כבר אמרתי לך אלף פעם שאני גם פוחדת מכלבים וגם אין לי זמן לטפל בהם!"

"אני אטפל!" הוא היה מוכן לעשות הכול.

"כן? ומה יהיה כשתלך לצבא? ומה יהיה כשתתחתן?"

"אמא, אני בכיתה ה'!"

"עכשיו אתה בכיתה ה', אבל עוד מעט תהיה ב־ו', ואחר כך ב־ז' ואחר כך ב־ח'... הזמן עובר מהר. הנה, תראה, כבר שבע ותכף נגמר היום."

"אז למה לעידו הסכימו?"

"כי לעידו יש הורים טובים!"

"אמא..."

"אני חייבת לסגור," היא קטעה את דבריו. "נדבר בערב."

הוא הניח את הטלפון במקום ונכנס לאוהל. הלוחמים הדמיוניים אספו בשקט את החִצים שלהם ויצאו למרפסת. עכשיו שוב היה לבד.

"למה היא אף פעם לא מסכימה לי לכלום?" הוא דיבר בקול כמו שהיה עושה לפעמים כשהיה לבד בבית. "מה כבר ביקשתי? קצת פרווה, ארבע רגליים וזנב? כשהיא מבקשת ממני דברים אני לא עושה בשבילה? כשהיא רוצה שאני אוכל, אני לא אוכל? כשהיא נותנת דמי כיס אני לא לוקח? והרי יש לנו מקום לכלב... אז למה היא לא מסכימה?" הוא ניגב את הדמעות וחשב שנשר־גדול כבר צריך ללמוד להתגבר על הבכי. "אם היה לי כלב הוא היה יכול להיות איתי כל יום מהצהריים עד הלילה, והיה מי שיעזור לי עם כל שבט האינדיאנים הזה שיש לי על הראש ולא הייתי לבד..." המילים שלו הסתובבו בבית הריק אבל לא היו בו שום אוזניים שיכלו לשמוע.

הוא הוציא מהכיס את העט היקר של אבא, זה שאמא לא מרשה לו בשום אופן להוציא מהמזנון. כבר שבוע שהוא אצלו בכיס, מאז התחיל החרם. הוא הסתכל בו וקרא את ההקדשה בקול: לסגן ניצב אריק דרומי, על אומץ לבו. בברכה, משטרת ישראל.

הוא חיכה רגע, לקח אוויר ואז עשה את הטקס הסודי הזה שהוא עושה כבר כמעט שנה.