קיץ גדול

2018

"אוי, סליחה, אני ממש מצטערת. איחרתי?" לִילָה תאקוּן נכנסה בחיפזון לבית הקפה. על חזהּ היה תלוי בהצלבה תיק מלבני גדול שהשתלשל מעל ירך אחת. על זרועה הימנית היה פרוש מארז בגדים סגור ברוכסן, ועל פניה הייתה הבעה מתנצלת. עם השיער הכסוף־סגול האסוף בקוקו גבוה, הפנים העגולות, הגזרה המיניאטורית והשפתון האדום והמודגש היא נראתה בדיוק כמו באינסטגרם. רק קצת יותר מבוגרת וקצת יותר עייפה – דבר ששיערתי שמאפיין כל בן תמותה שנאלץ להסתובב בעולם ללא עזרת פילטרים.

"לא איחרת. אני הקדמתי," אמרתי ולחצתי את ידה. מבחינתי לא היה דבר נורא יותר מאשר להגיע לפגישה כשחם לי ואני עצבנית ומתנשפת. נוסף על אי הנוחות הגופנית הייתה הידיעה שאני מאשרת את כל החשדות הכי גרועים של כל אדם בנוגע לנשים שמנות – עצלניות, בטטות כורסה, לא מסוגלות לעלות במדרגות בלי להתנשם.

באותו יום רציתי להיראות במיטבי, ולכן התאמנתי כבר בשעה שש בבוקר, ואחרי האימון נחתי במשך שעה. ניסיון לא נעים לימד אותי שעל כל שעת אימון גופני אני זקוקה לחצי שעה כדי להפסיק להזיע. לבית הקפה שבחרה לילה הגעתי עשרים דקות לפני הזמן כדי שאוכל לסקור את המקום, לבחור מקום ישיבה נוח ולנסות להקרין הילה של סמכותיות רוגעת ומיושבת – #עבודהצדדית, חשבתי. אבל למעשה, אם אצליח להשיג את שיתוף הפעולה הזה, הסכום שארוויח כמשפיענית רשת יעלה על ההכנסה שלי מעבודתי כמטפלת בילדים בחצי משרה, ואולי אפילו גם על הסכומים שהניב חשבון האינסטגרם של הכלבה שלי. אולי לא אצליח ממש להתפרנס מהעבודה ברשתות החברתיות, אבל אתקרב אל היעד הזה. כשעשיתי יוגה בבוקר והגדרתי את הכוונה שלי, חשבתי: בבקשה. בבקשה. הלוואי שזה יֵצא לפועל.

"רוצה לשתות משהו?" שאלתי. מולי כבר ניצב משקה הקיץ המועדף עליי, קפה קר עם קצת חלב שמן והמון קרח.

"לא, הכול בסדר," ענתה לילה. היא הוציאה מתיקה בקבוק מתכת – מהסוג האופייני לאנשים המודעים לאיכות הסביבה – פתחה את הפקק ולגמה ממנו. איזה מזל שלפחות הקפה שלי הוגש בכוס זכוכית ולא בכוס פלסטיק, חשבתי. "אני ממש שמחה שאנחנו נפגשות." לילה פרשה את מארז הבגדים על אחד הכיסאות, החליקה על שערה שהיה חלק גם קודם, התיישבה, שילבה את רגליה וחייכה אליי במאור פנים. היא לבשה זוג מכנסי חאקי קצרים, בעלי גזרה רחבה וגבוהה, שנכרכו היטב בחגורה סביב מותניה הצרים, וחולצה לבנה עם שרוולי עטלף שחשפה את זרועותיה הדקות. עורה הזהוב, שגונו היה כהה יותר מהגוון שהצלחתי להשיג אפילו בימיי השזופים ביותר, קרן מאור השמש שוודאי נהנתה ממנו באתר נופש כלשהו בטהיטי או באי אוֹאהוּ. סביב צווארה הייתה כרוכה מטפחת אדומה וחיננית, רכוסה בסיכה משובצת אבן יקרה. היא נראתה כמו שדון אנדרוגיני זעיר, או כאילו מישהו נופף בשרביט קסמים ואמר: חניך בצופים, אבל שיהיה פצפון וחמוד ואופנתי. הייתי משוכנעת שפריט כלשהו מתלבושתה נרכש בחנות יד שנייה שלעולם לא אמצא, ושפריט לבוש אחר נרכש באתר שלעולם לא אגלה או עוצב בידי מעצב אופנה שלעולם לא אשמע עליו, במידות שלעולם לא יהלמו אותי, ושהוא עלה יותר מדמי השכירות החודשיים שלי. כל שכר הדירה, לא רק המחצית ששילמתי.

לילה פתחה שוב את הפקק של הבקבוק, לגמה וסקרה אותי במבט ממושך. לגמתי מהקפה, והשתדלתי לא להתפתל ולנשום בקצב אחיד למרות חוסר הביטחון שחשתי בכל פעם שהייתי פנים אל פנים מול מישהי אופנתית וחמודה כמו לילה תאקון. לבשתי את אחת מתלבושות הקיץ האהובות עליי: טוניקת פשתן צהובה בהירה המכסה את האגן, ומתחתיה חולצת טריקו פשוטה ולבנה ומכנסיים צרים בצבע ירוק־זית ובאורך שבע שמיניות עם כפתורים בשולי המכנס. נעלתי סנדלי פלטפורמה בצבע חום בהיר והתאבזרתי במחרוזת פלסטיק ארוכה מחוליות בנוסח שריון צב, בעגילי חישוק גדולים מזהב ובמשקפי שמש ענקיים. השיער שלי – חום וחסר ייחוד – היה אסוף על ראשי בפקעת שקיוויתי שנראתה לא מושקעת לחלוטין, אך למעשה נדרשו עשרים דקות ושלושה מוצרי טיפוח כדי להשיג אותה. הקפדתי על איפור פשוט, רק קרם לחות עם קצת צבע כדי להעניק גוון אחיד לעור הבהיר שלי, מסקרה וגלוס ורוד ומבהיק, לוּק שאמר אכפת לי, אבל לא יותר מדי. בגלגול הקודם שלי התלבשתי במטרה להסתיר, בפלטת צבעים שהוגבלה לצבע השחור, עם גלישה נועזת לכחול כהה פה ושם. כיום נהגתי ללבוש בגדים צבעוניים שלא היו רחבים ומסורבלים, שחשפו את הגזרה שלי ושעשו לי הרגשה טובה. בכל בוקר צילמתי את הבגדים שלבשתי ופרסמתי אותם תחת הכותרת "מה לבשתי היום" בדף האינסטגרם ובבלוג שלי, שקראתי לו "גדולה מהחיים", בתוספת תיוג המעצבים והחנויות שקניתי בהן. הקפדתי על תסרוקת ואיפור מדוגמים בשביל התמונות, בייחוד אם לבשתי בגדים שקיבלתי במתנה או מה שטוב יותר אפילו – ששילמו לי כדי שאלבש אותם. ההקפדה הזו דרשה השקעה כספית מסוימת בתספורות, צביעת שיער ופֶן, נוסף על הביקורים הרבים בסניפי רשת הקוסמטיקה סֶפוֹרה ועל השעות הרבות שהשקעתי בצפייה בהדרכות איפור ביוטיוב עד שמצאתי שגרת איפור שהצלחתי לבצע בעצמי. זו הייתה השקעה. השקעה שקיוויתי שתשתלם.

עד כה הסימנים היו טובים. "אלוהים, תראי אותך," אמרה לילה ומחאה כף בעונג. ציפורניה הקצרות לא היו משוחות בלק. אחדות היו משוננות ונראו כסוסות בקצותיהן. "את מהממת!"

החזרתי לה חיוך – היה בלתי אפשרי לא לעשות את זה – ושאלתי את עצמי אם אמרה את זה בכנות. מניסיוני, שהיה מוגבל אבל הלך וגדל, אנשים שעובדים בתחום האופנה נוטים להיות רגשניים ומשתפכים ולהרעיף שבחים מוגזמים שהם לא תמיד כנים לחלוטין.

"אז מה אני יכולה לספר לך על הלַיְין שלי?" היא שאלה והוציאה מהתיק שלה מחברת כרוכה בכריכת עור, עט נובע ובקבוקון זכוכית מלא דיו, והניחה אותם לצד בקבוק המים שלה. השתדלתי לא ללטוש עיניים. אמנם היו לי שאלות על הבגדים ועל שיתוף הפעולה, אבל מה שעניין אותי יותר היה ללמוד יותר על לילה עצמה. ידעתי שהיא בערך בגילי, שהיא עסקה קצת בדוגמנות ובמשחק, ושהיא התחברה עם כמה בנות עשירים והפכה לסטייליסטית שלהן. החברות הציגו אותה בפני כל מיני מפורסמים, ולילה התחילה לעשות גם להם סטיילינג. תוך כמה שנים היא צברה מעל מאה אלף חברים ואוהדים ברשתות החברתיות, שעקבו אחר התכנים שפרסמה כדי לראות תמונות של אנשים יפים שלובשים בגדים יפים במקומות יפים ברחבי העולם. כשהכריזה על ליין ההלבשה שלה היה לה כבר מצבור מוכן מראש של לקוחות פוטנציאליים, אנשים שראו את הלקוחות שלה שרועים על חרטום יאכטה בביקיני הסרוג שלילה קנתה אצל רוכל שגילתה באחד מחופי ברזיל, או צועדים על שטיח אדום בשמלה מחויטת, יחידה מסוגה, מעוטרת בחרוזים שנרקמו עליה ביד, או לבושים בפשטות, בבגד מפשתן נושם, ומושיטים ספרים מאוירים לילדים מחייכים בכפרים עניים ברחבי העולם.

כשלילה השיקה את המותג שלה, שקראה לו 'לִיף', היא הדגישה שהקולקציה שלה תהיה מיועדת לכל המידות. היא לא רוצה למכור בגדים רק לנשים שלובשות עד מידה ארבעים, ולזרוק לנשים הגדולות עצם בדמות קולקציית קפסולה שהיא תשיק לאחר מכן, או – מה שעוד יותר גרוע – להתעלם מאיתנו לחלוטין. יתרה מזו, בסרטונים שצפיתי בהם ובהודעה לעיתונות שקראתי באתר שלה, לילה נשמעה כנה כשאמרה: "לא הוגן שמעצבים מגבילים קבוצה שלמה של נשים רק לנעליים, תיקים וצעיפים כי נותני הטון החליטו שהגוף שלהן גדול או קטן מכדי ללבוש את הבגדים." אמן, אחותי, חשבתי. "הבגדים שלי מיועדים לכל הנשים. לכולנו." זה נשמע טוב, אבל ידעתי שזה גם קצת קלישאה. ישנם מעצבים שמעדיפים למות מאשר להוסיף חמישה קילו למשקלם, שמעדיפים לעצב בגדים לכלבים ננסיים מאשר לאנשים שמנים, ובכל זאת לאחרונה גם הם מפטירים תכופות את האמיתות הנדושות הנכונות ועושים את המחוות הנכונות. הייתי צריכה לראות במו עיניי אם לילה באמת מדברת בכנות.

"ספרי לי מה הביא אותך להתעניין באופנה," אמרתי.

"טוב, זה לא קרה בן רגע," אמרה לילה וחייכה את חיוכה המקסים. "תמיד נמשכתי ל... אני מתארת לעצמי שאפשר לקרוא לזה ביטוי עצמי. אם הייתי יודעת לכתוב טוב יותר, הייתי כותבת. אם הייתי אמנית מוכשרת יותר, הייתי מציירת או מפסלת. וברור שההורים שלי עדיין גמורים מזה שאני לא לומדת עכשיו רפואה." ראיתי הבעה שהבליחה בחטף על פניה היפות, הבעת צער או כעס, משהו שהוא מעבר להבעה ערמומית ומשועשעת, אבל המשהו הזה נעלם לפני שהצלחתי לנקוב בשמו, נמחק תחת חיוך נוסף. "התיכון היה מעין מופע אימים. את יודעת איך זה. כל הבנות הרשעיות. לקח לי קצת זמן להתאפס על עצמי, אבל הצלחתי לצאת מזה בחיים. והבנתי שאני יודעת להתאים בגדים. אני יודעת לקחת חולצה בעשרה דולר וללבוש אותה עם חצאית שעלתה אלפיים דולר, ושהן ייראו ביחד כמו שלמות מכוונת." הנהנתי איתה, כאילו גם הארון שלי מלא חצאיות באלפיים דולר וברכיבים אחרים של שלמות מכוונת. "אז התחלתי לעבוד בתור סטייליסטית. ומה שגיליתי," אמרה, יישרה את כתפיה והזדקפה בכיסאה, "זה שלנשים עדיין אין את כל האופציות שצריכות להיות לנו." היא זקרה אצבע אחת, שהרווח שבין מפרקיה היה מכוסה בטבעות זהב דקיקות כחוטים. "אם את לא בטווח המידות שבין שלושים ושש לארבעים ושתיים, אין שום פריט שמתאים לך." אצבעות נוספות נזקפו. "אם הניידות שלך מוגבלת, לא תמיד תצליחי למצוא בגדים בלי קרסים וכפתורים ורוכסנים. אם את צעירה, או בעלת תקציב מוגבל, או רוצה מה שנקרא אופנה מוסרית – בגדים שמייצרים אנשים שמקבלים שכר סביר. אני לא רוצה שנשים ייאלצו להתפשר," אמרה בעיניים פקוחות לרווחה ובארשת רצינית וכנה. "אסור שהבחירה שלך תהיה בין להיראות חמודה לבין לקנות בגדים שיוצרו במפעלים נצלניים."

גיליתי שאני מהנהנת יחד איתה, וחשה נקיפת מצפון על כל פריט אופנה מהירה שקניתי באוֹלד נֵייבי או ב־H&M.

"ברגע שהתחלתי להסתכל על מה שקיים בשוק, זה נעשה ברור לי לחלוטין – רציתי לעצב בגדים משלי," אמרה לילה. "אני יודעת איזו הרגשה נהדרת זו – ואני בטוחה שגם את יודעת – איך זה כשאת מתאימה לוק, והוא פשוט..." היא השתתקה לרגע, הצמידה את קצות אצבעותיה אל שפתיה ונשקה להן, תנועה קלישאית שנראתה משום מה נוגעת ללב. "הוא פשוט עובד, את מבינה?"

הנהנתי. הבנתי. כשהתחלתי לחפש בגדים שהתאימו לי ושנראו טוב על הגוף שהיה לי במקום על הגוף שרציתי, גיליתי בדיוק את ההרגשה שלילה תאקון דיברה עליה.

"אני חושבת שמגיע לכל אחת להרגיש ככה. גם אם את לא משתבצת בתבנית של הבחורה הרזה, הלבנה, עם השיער הארוך והחלק. גם אם יש לך נמשים, קמטים או כפות רגליים רחבות, או שאת לובשת מידה אחת בפלג הגוף התחתון ומידה שונה לגמרי בעליון." היא הניחה את ידה ממש מעל השד שלה, כאילו היא נשבעת אמונים לאופנה המכלילה. "מגיע לכולנו להרגיש יפות." היא הביטה בי. עיניה פגשו בעיניי, ואני הנהנתי וגיליתי שאני מעפעפת באופן בלתי צפוי כדי לסלק את הדמעות. בדרך כלל התקשיתי לגייס אהדה רבה לאישה שהבעיה החמורה ביותר שלה עם בגדים היא שהם גדולים מדי. אישה כזו תמיד יכולה לקצר את המכנסיים או להצר את השמלות והחצאיות. היא יכולה אפילו לבחור פריטי לבוש במחלקת הילדים שבה הכול זול יותר. אבל אם את לובשת מידות גדולות, אין הרבה דברים שאת יכולה לעשות אם המידה שמציע המעצב נגמרת לפני שאת מתחילה. בכל זאת כיבדתי את ניסיונה של לילה לרמוז על איזו אחוות רעות, לציין שאפילו בחורות שמטיילות בעולם ושיש להן חברים מפורסמים לא תמיד מתאימות למשבצת של ה"יפהפייה".

"אז זאת הסיבה!" היא חייכה אליי בפנים קורנות ושאלה: "מה עוד אני יכולה לספר לך?"

החזרתי לה חיוך, ושאלתי את השאלה עם הסוף הפתוח ששאלתי בדרך כלל בתום שיחות כאלה. "יש עוד משהו שאת חושבת שכדאי שאדע?"

היה. "קודם כול, אני לא עובדת עם מפעלים נצלניים," אמרה לילה. "כל פריט שאני מוכרת מיוצר בארצות הברית, בידי עובדים מאוגדים שמקבלים שכר הוגן."

"נהדר," אמרתי.

"אנחנו משתמשות בבדים שעשויים מחומרים טבעיים ובני קיימא – בעיקר כותנה, במבוק ותערובות של כותנה ופשתן – חומרים שהונדסו כדי לנדף זיעה ולעמוד בחמש מאות כביסות במכונה." היא השתתקה והמתינה להנהון שלי. "אנחנו ממחזרות כמה שאנחנו יכולות. תהיה לנו תוכנית של סחר חליפין, כך שתוכלי להחליף בגד משומש בנקודות זכות לקניית משהו חדש. תכננו את הייצור ואת ההובלה שלנו עם צפי לשמירה על טביעת רגל פחמנית קטנה ככל האפשר, ועם יעדים שנתיים להקטין אותה עוד יותר."

"גם זה נפלא," אמרתי וגיליתי שוב שאני מתרשמת בעל כורחי.

"מובן שאנחנו חברה שמנוהלת בידי נשים ושיש לה מבנה מנהלתי לא היררכי," היא חייכה חיוך קל ומרוצה. "נכון שבינתיים מדובר רק בי ובסגנית שלי, אז זה די קל, אבל כשהחברה תתרחב, אני מתכוונת לשמור על זה במתכונת הזו. כרגע אנחנו חברה קטנה," היא אמרה בחיוך מקסים, "אבל כשהיא תתרחב – לא אם היא תתרחב אלא כשהיא תתרחב – אנחנו מתכננות לייצר אופנה מכלילה ככל האפשר, והכוונה לגזע, מגדר, גיל, מוצא אתני וטווח מידות. אני רוצה לייצר בגדים בשביל כולם."

"נהדר," אמרתי ואכן התכוונתי לזה.

"והכי חשוב," היא אמרה, הושיטה את ידה אל עברו השני של השולחן וטפחה על זרועי בחיבה. "הפריטים שלנו פשוט עסיסיים." היא קפצה על רגליה, נטלה בידה את מארז הבגדים והושיטה לי אותו בשתי הידיים. "קדימה. תמדדי."

"מה? עכשיו?"

"בבקשה. זה יהיה כבוד כל כך גדול," היא אמרה, וחיוכה התרחב.

למרבה המזל היו בבית הקפה שירותים מרווחים, שקירותיהם מצופים טפטים פרחוניים בסגנון ויליאם מוריס. היו בהם גם סבונים וקרם ידיים יוקרתיים ונר בניחוח ורבנה, שהבהב על שולחן מעץ מלא וממוחזר שניצב ליד הכיור. תליתי את מארז הבגדים על הוו שבצד הפנימי של הדלת. עסיסיים, חשבתי במבוכה. זה נשמע כמו מילת קוד חדשנית לשמנה, כמו שופעת. אבל הייתי מוכנה לקבל את זה בברכה. תמיד אקבל בברכה כל מחווה שיש בבסיסה כוונה טובה ושמבקשת לעשות טוב ולהכליל, ואעדיף אותה על גסות הרוח שליוותה ימים רבים מדי בחיי.

פתחתי את הרוכסן של מארז הבגדים. לפי התכנים הפרסומיים, כל פריט בקולקציית הקפסולה נקרא על שמה של אישה אחרת בחייה של לילה. כולם היו מעוצבים כך שיתאימו זה לזה, וכל אחד מהם היה יכול להיות יומיומי או חגיגי, כך שהקולקציה יכלה "לספק לאישה עובדת את כל פריטי הלבוש הנחוצים לה לעבודה וליציאה במשך שבעה ימים בשבוע". זה היה חלום בלתי מושג. על פי ניסיוני המוגבל, זה לא הלך ככה עם בגדים. מכנסי יוגה עדיין נראים כמו מכנסי יוגה גם אם לובשים אותם למשרד עם בלייזר. שמלה של שושבינה היא עדיין שמלה של שושבינה גם אם מקצרים אותה, צובעים אותה או זורקים קרדיגן מעליה ולובשים אותה למכולת.

אמרתי לעצמי לשמור על ראש פתוח, הוצאתי את הקולב הראשון מהמארז וניערתי את השמלה. הייתה לה צללית של גזרה A, שרוולי שלושת רבעי וקו מותניים מכווץ מתחת לחזה. האריג היה תערובת משיית של כותנה ומשהו מתמתח וסינתטי, קליל ונושם, אבל עם מספיק משקל כדי לעטוף היטב את הגוף. והכי חשוב – צבעה היה כחול כהה, והיא הייתה מנוקדת בנקודות קטנות לבנות. אני מתה על בדים מנוקדים.

הורדתי את המכנסיים והחולצה, נטלתי את השמלה, עצמתי עיניים והנחתי לבד להישמט מעל ראשי וכתפיי, להחליק על השדיים ועל אגן הירכיים שלי, לגלוש באוושה משיית. הסתובבתי לעבר המראה ועצרתי את הנשימה.

מפני שלכל הנשים – אולי רק לנשים שלובשות מידות גדולות, ואולי רק לי – יש רגע כזה אחרי שהן לובשות בגד חדש, אחרי שהן מכפתרות את הכפתורים או רוכסות את הרוכסן, אבל לפני שהן רואות איך הוא נראה או ליתר דיוק איך הן נראות בו. הרגע הזה הוא כולו תחושה – תחושת מגע הבד בעור שלך, תחושת הבגד הנצמד אל גופך, הידיעה שסרט המותן לוחץ או שחפתי השרוול הם בדיוק באורך הנכון, רגע של אמונה שלמה, של תקווה טהורה ולא מחוללת שהשמלה הזאת, החולצה הזאת, החצאית הזאת, שפריט הלבוש המסוים הזה הוא שיחולל בך תמורה, שישווה לך מראה חטוב ויפה, שיהפוך אותך לראויה לאהבה, לכבוד או למה שאת הכי חושקת בו. היא כמעט דתית, התקווה הזו, האמונה הזו שחתיכת משי, ג'ינס או כותנה יצליחו להסוות את הפגמים שלך ולהדגיש את המעלות שלך ולהפוך אותך בבת אחת לסמויה מן העין ולבולטת לעין, פשוט לאישה רגילה בעולמנו, אישה שמגיע לה לקבל את מה שהיא רוצה.

פקחתי את העיניים, ניערתי קצת את החצאית והבטתי בעצמי במראה.

ראיתי איך העור שלי נראה ורדרד וזוהר על רקע הצבע הכחול־כהה, ואיך חלקה העליון של השמלה עוטף בחינניות את החזה שלי בלי להימתח. מחשוף ה־V חשף רמז דק לשביל שבין שדיי. חגורת המותן המובנית הדגישה את החלק הצר ביותר של גופי, והחצאית, שאמרתה הייתה מקושטת בוולן צר שלא הבחנתי בו קודם, התרחבה והסתיימה בדיוק מתחת לברכיים שלי. השרוולים היו צמודים, אבל גם נוחים – יכולתי להרים ולהוריד את הזרועות וגם לפשוט אותן בנינוחות כדי לחבק מישהו... וחפתי השרוול היו ממוקמים בין המרפקים ומפרקי הידיים שלי. זה היה תכסיס ויזואלי נוסף שהאריך את הזרועות שלי, כפי שהחצאית האריכה את הרגליים.

הסתובבתי מצד לצד וסקרתי במבטי את השמלה ואת עצמי בשמלה מכל זווית שהמראה אפשרה לי. כבר ציירתי בדמיוני איך היא תתאים למחרוזת הפנינים המלאכותיות הארוכה שלי או לשרשרת הקצרה והעדינה עם אבן האחלמה, איך היא תשתלב עם שיער אסוף בפקעת או מוחלק במייבש שיער. אפשר ללבוש אותה עם נעליים שטוחות, חשבתי. או עם נעלי אספדריל, עם נעליים בעלות עקב רוקי או עם עקבי סיכה. אפשר ללבוש אותה גם לעבודה, עם סניקרס וקרדיגן... או ללבוש אותה לדייט עם נעלי עקב ומחרוזת... או סתם ליציאה לפארק כדי לשבת על ספסל ולשתות קפה. כמו שלילה הבטיחה, הבד נשם. השמלה נעה איתי, היא לא צבטה ולא לחצה ולא הייתה הדוקה מדי. היא החמיאה, ומבחינתי זה אמר שלא נראיתי בה רזה יותר או שונה, אלא כמו הגרסה הכי טובה של עצמי. היא עשתה לי הרגשה טובה, שכנעה אותי לעמוד בקומה זקופה יותר. ו... החלקתי בידיי על צידי השמלה. כיסים. היו לה אפילו כיסים. "פלא פלאים," לחשתי.

"תוק תוק!" קראה לילה בקול עליז. "צאי החוצה! מספיק להתחבא!"

הבטתי בבבואתי בפעם האחרונה ויצאתי מהשירותים. באור של בית הקפה השמלה נראתה אפילו טוב יותר, והבחנתי בפרטים קטנים, בכיווצים העדינים שבצידי החלק העליון שלה, בסרט הפרפר הזעיר שבתחתית המחשוף, ברקמה העדינה שלאורך חפתי השרוול.

"אז מה את חושבת?"

חשבתי לנסות להתחמק. חשבתי לנסות להשתפך כמו שאנשי האופנה נוהגים לעשות. בסופו של דבר נתתי לה תשובה כנה. "היא מדהימה. אני ממש אוהבת אותה."

היא מחאה כף, ופניה הקטנות אורו בעונג. "אני כל כך שמחה! השמלה – אנחנו קוראות לה ג'יין – היא הבסיס של הקולקציה. ויש גם מכנסיים... וחולצה..." היא הצמידה את ידיה זו לזו והניחה אותן על לוח ליבה. "את מוכנה למדוד אותם בשבילי? בבקשה־בבקשה? ראיתי אותם רק על דוגמנית הבית שלנו. זאת ההזדמנות הראשונה שלי לראות אותם במציאות."

הסכמתי, ולשמחתי הרבה כל אחד מהבגדים היה נוח באותה מידה, מחמיא באותה מידה, ומיוצר בקפידה ובמחשבה תחילה ממש כמו 'ג'יין'. מכנסי 'פמלה' המתרחבים היו שיקיים, לא מרושלים, רחוקים מרחק שמיים וארץ מהמכנסיים הרחבים שסבתות לובשות כשהן יוצאות לקְרוּז. בחולצה הלבנה המכונה ׳קֶשָה׳ היו מתְפּרים קדמיים וקרסים ולולאות נסתרים שווידאו שהיא לא תיפער באזור הכפתורים. בדרך כלל אני שונאת בלייזרים, כי אני תמיד נראית בהם קובייתית ובערך בגודל של מקרר, אבל לבלייזר 'נידְיה' הייתה גזרה ארוכה במיוחד בגב, והוא היה תפור מתערובת גמישה של כותנה מוברשת עם רוכסנים חמודים בשרוולים וגוון שזיפי מושלם.

הפריט האחרון במארז הבגדים היה בגד ים שנקרא 'דרסי'. הרמתי את הקולב ובלעתי את רוקי. מן הסתם תמיד יהיה לי קשה עם בגדי ים. אפילו אחרי כל הזמן וכל המאמצים שהשקעתי כדי לאהוב את הגוף שלי – או לפחות להשלים עם האיברים שלא הצלחתי לאהוב – עדיין נרתעתי למראה הצלוליטיס שהתפשט על הירכיים, הבשר הרופס הדומה לכנפי עטלף שבצד הפנימי של הזרועות, ותפיחת הבטן שלי.

לבגד הים היה מעין סגנון וינטג'. הוא כלל חצאית, אבל היא לא הייתה מהסוג הכבד באורך הברך, שזכרתי מבגדי הים שאימא שלי לבשה לעיתים נדירות, אלא תפורה מוולנים מתוקים שרפרפו על החלק הרחב ביותר של הירכיים. את מסוגלת לעשות את זה, שידלתי את עצמי. לבשתי את בגד הים מעל התחתונים ויישרתי את הרצועות.

נשימה עמוקה נוספת והבטתי במראה. והנה הירכיים שלי, לבנות כל כך עד שדומה שזהרו בחושך. והנה סימני המתיחה, והנה קפלי השומן בגב והבטן הבולטת. עצמתי את עיניי, נדתי בראשי ואמרתי לעצמי: גוף הוא גוף.

"דפני?" קראה לילה. "הכול בסדר?"

לא עניתי. תנשמי עמוק, אמרתי לעצמי. תזקפי את הראש. מרחתי שפתון אדום ותחבתי את כפות רגליי לסנדלי הפלטפורמה. הכרחתי את עצמי לחייך. לבסוף הבטתי שוב במראה, והפעם, במקום לראות צלוליטיס וצמיגי שומן, ירכיים או זרועות, ראיתי אישה בעלת שיער מבהיק ושפתיים אדומות ומבהיקות. אישה שתזנק למים העמוקים ותחייך אל המצלמה ותחיה את חייה בגלוי ולעיני כול, כי יש לה זכות לעשות את זה בדיוק כמו לכל אדם אחר.

נצרתי את המחשבה הזו במוחי ופתחתי את הדלת. לילה, שקיפצה על קצות אצבעותיה עם כל תגלית חדשה, קפאה כעת במקומה. כפות הידיים הצמודות לחזהּ נשמטו לצידי גופה.

"אה," היא אמרה בקול חרישי. "אה."

"הוא מושלם," אמרתי בקול חנוק.

"מושלם," חזרה לילה על דבריי, וגם קולה היה חנוק. באותו רגע ידעתי שלא זו בלבד שמצאתי את בגד הים שתמיד חלמתי עליו ואת הבגדים שתמיד חלמתי עליהם, אלא גם השגתי עבודה.

אחרי שהחלפתי בגדים ולבשתי את הבגדים שלבשתי לפני כן, חזרתי לשולחן. לילה חייכה אליי חיוך קורן והושיטה את ידה.

"אני אשמח לשכור את שירותייך בתור הפנים והגוף הבלעדיים של אופנת ליף." כף ידה הייתה חמימה, אחיזתה תקיפה, מבטה ישיר וחיוכה זוהר.

"ואני אשמח להסכים. רק..."

לילה הביטה בי בפנים גלויות ומלאות ציפייה.

"למה אני?" שאלתי. "כלומר, למה לא מישהי... את יודעת... מישהי יותר מפורסמת? מישהי יותר גדולה?" תרתי משמע, חשבתי והרגשתי שאני מסמיקה.

לילה הטתה לרגע את ראשה בשתיקה, ושערה הכסוף צנח על לחיה. "אני אוהבת לחשוב שבניית קמפיין פרסומי היא כמו יצירה של תלבושת מדהימה," אמרה לבסוף. "את לוקחת משהו מכאן ומשהו משם, והכול צריך להתאים. כששאלתי את עצמי מי תתאים למותג שלי, ידעתי שאני רוצה מישהי כמוך, מישהי שהיא רק בראשית דרכה. אני רוצה לעשות קסמים עם מישהי שאני מחבבת, מישהי שהיא רק בתחילת הסיפור שלה. אני רוצה אישה אמיתית," סיימה. "כלומר, אמיתית ככל שאפשר להיות ברשתות החברתיות. ואת אמיתית, דפני," אמרה. "זה מה שאנשים אוהבים בך, לכן הם עוקבים אחרייך. החל בסרטון הראשון שהעלית וכלה בסקירה שעשית על תוכנית האימונים ההיא... איך קראו לה? גוף פצצה?"

"גוף פיצוץ," מלמלתי. זה היה משהו הזוי. החברה שלחה אליי את תוכנית האימונים שלה, חוברת בשווי שישים דולר, עמוסה בהוראות ובתוכחות בנוסח: "זה הזמן להכין את גוף הפיצוץ לים", או "תחת חתיכי הוא תחת שעובדים עליו", או "אין חיטוב בלי לרעוב" ובתמונות של דוגמניות בית צנומות ומדהימות, בעלות בטן שטוחה ורגליים שלא נגמרות, שהדגימו את התרגילים. ביצעתי את כל תוכנית האימונים, את כל שנים־עשר השבועות. צילמתי את עצמי עושה סקווטים בקפיצה ותרגילי סמוך־קום, אף על פי שהפרצוף שלי היה אדום ומיוזע, וחלק מאיבריי התנועעו ורטטו כשביצעתי את התרגיל המכונה טיפוס הרים או קפיצות פישוק (לאף אחת מהדוגמניות לא היה מספיק בשר מיותר על הגוף כדי שהוא ירטוט ויתנועע). הסקירה שניסחתי בקפידה התייחסה גם לאימונים המאתגרים וגם לאופיו המוכיח של ניסוח ההוראות, שלדעתי הסיח את הדעת והיה גם חסר תועלת. "מחקרים מוכיחים שלבייש שמנים כדי שיהפכו לרזים לא משיג שום תוצאות. ברצינות, אם זה היה פועל, רוב הנשים השמנות הקיימות בעולם היו מן הסתם נעלמות עד עכשיו," כתבתי.

"יש בך אותנטיות שאנשים אוהבים. את פשוט..." היא הטתה שוב את ראשה. "את עצמך. בלי להתנצל. אנשים מרגישים שאת חברה שלהם," אמרה לילה והביטה בי ישר בעיניים. "את תגיעי רחוק, דפני, ואני רוצה שנעשה את זה יחד." היא הושיטה את ידה הצוננת. "אז מה את אומרת?"

אילצתי את עצמי לחייך. הייתי מאושרת מהשבחים שלה, מהביטחון שלה שאגיע רחוק. אבל עדיין חשבתי גם על הסקירה של גוף פיצוץ ועל כך שלאמיתו של דבר, האימונים העלו לי דמעות בעיניים. כל כך נגעלתי מעצמי עד שרציתי לקרב סכין אל הירכיים ואל הבטן שלי. מובן שלא כתבתי את זה. אף אחד לא רוצה לראות אמת גולמית וחשופה כל כך. הטריק באינטרנט, למדתי, הוא לא להיות את עצמך ללא שום התנצלות או נטולת פילטרים לחלוטין. הטריק הוא להיראות כאילו את עושה את זה. לתבל את הפוסטים שלך במידה הנכונה של האמת... ופירוש הדבר, כמובן, הוא שאת אף פעם לא מציגה את האמת. ככל שהתרבו העוקבים שלי, כך חשבתי יותר על הסתירה הזו. ככל שהעוקבים שלי שיבחו אותי יותר על כך שאני אמיצה וכנה כל כך, כך היה נדמה לי שאני פחות אמיצה וכנה במציאות.

לילה עדיין הביטה בי, כולה שיער כסוף ועיניים משתוקקות, ולכן נטלתי את ידה ואמרתי: "אני בפנים."

היא חייכה וקיפצה על כריות כפות רגליה, שדונית קטנה ומאושרת שזה עתה קיבלה העלאת שכר מסנטה קלאוס. לחצנו ידיים והתחלנו לדבר על התנאים – כמה היא תשלם לי תמורת איזו כמות של תמונות וסרטונים שאעלה לרשת במשך איזו תקופת זמן ובאילו פלטפורמות חברתיות. דנו בשעות היום שבהן הכי מומלץ לפרסם פוסטים ובתפאורות שהצופות שלה מעדיפות. "תמונות סטילס הן מצוינות. רקע צבעוני. קירות עם מרקם מסוים או ציורי קיר. ואנשים מתחום האופנה אוהבים סרטוני וידיאו," אמרה לילה בכובד ראש של כוהן דת שמתאר פולחן חשוב במיוחד. "הם אוהבים לראות את הבגדים זזים."

"הבנתי," אמרתי, וממש התפתלתי מקוצר רוח. חיכיתי בכיליון עיניים לרגע שבו יסתיים היום, ואני אחזור לדירה שלי, אדגמן את הבגדים לשותפתי לדירה, אראה איך אוכל להתאים אותם לנעליים ולמחרוזות שלי, ואחשוב על המקומות שאוכל ללבוש אותם אליהם ואיך אוכל להראות אותם במיטבם.

"אה, וברור שהאוויר הפתוח עדיף על חלל סגור. יש לך תוכניות לקיץ?" שאלה לילה. "נסיעות?"

נשמתי נשימה עמוקה והשתדלתי לשמור על פנים חסרות הבעה. "אני נוסעת לחתונה בקייפ. את מכירה את דְרוּ קוואנוֹ?"

לילה נשכה את השפה בשיניה הלבנות והמושלמות. "היא הבת, נכון? הבת של רוברט קוואנו. זו שעומדת להתחתן עם הבחור מ'הרווק'?"

"נכון. שתינו למדנו יחד בתיכון, ואני נוסעת לחתונה שלה."

לילה מחאה כף, זורחת מאושר. "מושלם. זה פשוט מושלם."