קיץ ללא גברים

זמן־מה אחרי שאמר את המילה "הפוגה", השתגעתיונחַתי בבית החולים. הוא לא אמר "אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם" או "הכול נגמר", אבל אחרי שלושים שנות נישואים המילה "הפוגה" הספיקה כדי להפוך אותי למטורפת שמחשבותיה מתפרצות, ניתזות ומתנגשות אלה באלה כמו גרעיני פופקורן באריזה למיקרוגל. למסקנה העגומה הזו הגעתי כששכבתי במיטה באגף הדרומי והייתי כל כך מפוצצת בהַלדוֹל עד שלא התחשק לי לזוז. הקולות הרעים הקצובים נחלשו אבל לא נעלמו, וכשעצמתי עיניים ראיתי דמויות מסרטים מצוירים דוהרות על פני גבעות ורודות ונבלעות ביערות כחולים. בסופו של דבר אבחן אצלי דוקטור פ' הפרעה פסיכוטית קצרת מועד, הידועה גם בשם פסיכוזה תגובתית קצרת מועד, מה שאומר שאת באמת מטורפת אבל לא לאורך זמן. אם זה נמשך יותר מחודש, את כבר צריכה תווית אחרת. מסתבר שלצורת המופרעות המסוימת הזו יש בדרך כלל זרז או, בעגה פסיכיאטרית, "גורם דחק". במקרה שלי זה היה בוריס או,יותר נכון, העובדה שלא היה בוריס, שבוריס נמצא בהפוגה שלו. החזיקו אותי סגורה שבוע וחצי ואז שחררו אותי. זמן־מה הייתי מטופלת חוץ, עד שמצאתי את דוקטור ס', עם הקול המוזיקלי הנמוך שלה, עם החיוך המאופק והאוזן הרגישה לשירה. היא העמידה אותי על הרגליים — למעשה, עדיין מחזיקה אותי על הרגליים.

אינני אוהבת להיזכר בַּמשוגעת. היא עשתה לי בושות. זמן רב לא רציתי להסתכל על הדברים שכתבה במחברת השחורה־לבנה בזמן שהותה במחלקה. ידעתי מה משורבט על הכריכה בכתב יד שונה לגמרי משלי — "שברי מוח" — אבל לא הייתי מוכנה לפתוח אותה. אתם מבינים, פחדתי ממנה. כשבתי דייזי באה לבקר היא הסתירה את חוסר הנוחות שלה. אינני יודעת מה בדיוק ראתה, אבל אני יכולה לנחש: אישה כחושה מאי־אכילה, עדיין מבולבלת, גופה מאובן מתרופות, מישהי שאינה מסוגלת להגיב כיאות לדבריה של בתה, מישהי שאינה מסוגלת לחבק את ילדתה. ואז, אחרי שיצאה, שמעתי אותה נאנחת בפני האחות בגרון חנוק מדמעות: "זה כאילו שזאת לא אמא שלי." הייתי אז אבודה לעצמי, אבל ההיזכרות במשפט הזה עכשיו היא כאב נורא. אינני סולחת לעצמי.

ה"הפוגה" היתה צרפתייה, עם שֵׂער חום חסר חיוניות אבל בוהק. היו לה שדיים משמעותיים שהיו אמתיים, לא תחליף תעשייתי, משקפיים מלבניים צרים ויופי של שכל. היא היתה צעירה, כמובן — צעירה ממני בעשרים שנה — ואני משערת שבוריס חשק בעמיתתו עוד בטרם עט על איבריה המשמעותיים. ראיתי זאת בעיני רוחי שוב ושוב: בוריס, תלתלי שלגייה צונחים על מצחו, חופן את החזה של ההפוגה האמורה ליד כלובי החולדות המהונדסות גנטית. אני רואה זאת תמיד במעבדה, אם כי זה קרוב לוודאי לא נכון. שניהם שהו שם לבדם רק לעתים רחוקות, וה"צוות" היה מבחין אילו התחוללה בקרבו התגוששות קולנית. אולי מצאו מקלט בתא שירותים, כשבוריס שלי מפמפם במרץ את שותפתו למחקר ועיניו מתגלגלות בחוריהן כשהוא מתקרב לשיא. הכרתי זאת היטב. אלפי פעמים ראיתי את עיניו מתגלגלות. הבנאליות של הסיפור — העובדה שהוא חוזר ונשנה עד מיאוס מדי יום ביומו אצל גברים שמגלים בבת אחת או בהדרגה שמה שיש הוא לא מה שחייב להיות ואז משחררים את עצמם מנשותיהם המזדקנות, שטיפלו בהם ובילדיהם במשך שנים — אינה מעמעמת את האומללות, את הקנאה ואת ההשפלה שממלאות את הנשארות מאחור. נשים מבוזות. אני ייללתי וצרחתי והלמתי בקיר באגרופַי. הפחדתי אותו. הוא רצה שקט, רצה שיניחו לו ללכת לדרכו עם מדענית המוח נעימת ההליכות של חלומותיו — אישה שאין לו אתה לא עבר, לא כאבים מעיקים, לא צער ולא קונפליקט. ועל אף כל זאת אמר "הפוגה" ולא "פרדה", כדי להשאיר את הסיפור פתוח, למקרה שישנה את דעתו. סדק אכזרי של תקווה. בוריס, החומה. בוריס שאף פעם לא צועק. בוריס שמנענע בראשו על הספה ונראה מובס. בוריס, איש החולדות שנשא לו לאישה משוררת בשנת 1979. בוריס, למה עזבתני?

הייתי חייבת לצאת מהדירה, כי כאב לי להיות שם. החדרים והריהוט, הקולות מהרחוב, האור שמילא את חדר העבודה שלי, מברשות השיניים על המדף הקטן, הארון בחדר השינה שאחת מידיותיו חסרה — כל אחד מאלה היה כמו עצם כואבת, כמו מפרק או צלע או חוליה באנטומיה מפורטת של זיכרון משותף; וכל דבר מוכר, עמוס במשמעויות המצטברות של הזמן, כמו הכביד במשקלו על גופי עד שגיליתי שאיני מסוגלת לשאת זאת. לכן עזבתי את ברוקלין ונסעתי הביתה לתקופת הקיץ, אל העיירה הנידחת השוכנת היכן שהיתה פעם הערבה של מינסוטה, המקום שבו גדלתי. דוקטור ס' לא התנגדה. נקיים מפגשים טלפוניים אחת לשבוע מלבד באוגוסט, שאז היא יוצאת לחופשה הקבועה שלה. האוניברסיטה גילתה "הבנה" כלפי ההתמוטטות שלי והייתי עתידה לחזור ללמד בספטמבר. זה נועד להיות הפער שבין החורף המוטרף והסתיו השפוי, ריק נטול אירועים שאוכל למלא בשירים. אבלה בחברת אמי ואניח פרחים על קבר אבי. אחותי ודייזי יבואו לבקר, והאגודה המקומית לאמנויות שכרה אותי ללמד קורס שירה לבני נוער. "משוררת מקומית עטורת פרסים מנחה סדנה", הכריזה הכותרת בבּוֹנדֶן ניוז. פרס דוריס פ' זימר לשירה הוא פרס עלום שנחת עלי משום מקום, והוא מוענק אך ורק לאישה שיצירתה עונה להגדרה "ניסיונית". קיבלתי את הכבוד המפוקפק הזה ואת הצ'ק שנלווה אליו בסבר פנים יפות אבל תוך הסתייגות פנימית רק על מנת להיווכח שכל פרס שהוא עדיף על היעדרו, ושהביטוי "עטורת פרסים" מוסיף ברק שימושי אף כי קישוטי לחלוטין למשוררת החיה בעולם שאינו יודע דבר על שירים. כמו שאמר פעם ג'ון אַשבֶּרי: "להיות משורר מפורסם אין פירושו שאתה מפורסם." ואני אינני משוררת מפורסמת.

שכרתי בית קטן בפאתי העיר, לא הרחק מדירתה של אמי ששכנה בבניין השמור רק לזקנים ולזקנים מאוד. אמי התגוררה באזור העצמאיים. למרות דלקת פרקים ומגוון בעיות אחרות, לרבות עליות פתאומיות של לחץ הדם לרמות מסוכנות, היתה נמרצת וצלולה להפליא בגיל שמונים ושבע. המתחם כלל עוד שני אזורים נפרדים: "מגורים בהשגחה" לנזקקים לסיוע, ו"המרכז הסיעודי" — התחנה האחרונה. אבי מת שם שש שנים קודם לכן, ואף על פי שחשתי פעם דחף לחזור ולראות את המקום שוב, לא הצלחתי להתקדם מעבר לשביל הכניסה לפני שסבתי לאחור ונמלטתי מפני רוח האב.

"לא סיפרתי לאף אחד שהיית בבית חולים," אמרה אמי בקול חרד, קובעת את עיניה הירוקות־ירוקות בעיני. "אף אחד לא צריך לדעת."