קיץ של סודות

אני יכולה למצוא את סאמרהיל בכל מקום על המפה. בעיניים מכוסות, בלי הפוגה או היסוס, אני יכולה לצייר אותה מהזיכרון. היא נראית כמו לב שצדו האחד מקביל לגדת הנהר, וקצהו החד מצביע לעבר הים. במציאות, כמובן, האחוזה היתה רחבה יותר, ערבוביה של צבעים ירוקים וחומים שהגאות ניסתה לכרסם בשוליה, והבית היה צמוד לצד שבו התרחב הנהר לתוך המפרץ. אבל בראשי גילפתי אותה מתוך הקרקע בדיוק כך, מפת ילדותי בצורת לב, המקום שבו הייתי מוגנת ושום דבר לא היה יכול לגעת בי.

גם עכשיו, אחרי שצ'מברליין החליט באי־רצון שהגיע הזמן לפעול, ודודה מרג'ורי היתה צמודה לרדיו או חיפשה באופק סימנים לפלישה הגרמנית, לא נראה שהחיים פה ישתנו.

אבא לא היה מסכים. מלחמה היא כמו אהבה, נהג לומר כשהייתי בת שש או שבע. היא תמיד מוצאת דרך, מאדי. אנחנו שוכחים, אבל לפני שאנחנו קולטים מה קורה, היא שוב מגיעה. הוא תמיד חשב שאנחנו, אחותי ג'ורג'יאנה ואני, צריכות לדעת על כל הדברים האיומים שבני אדם מסוגלים לעשות. אני לא רציתי להקשיב, אבל ג'ורג'יאנה הקשיבה, והיתה מתחננת לשמוע סיפורים על המלחמה הגדולה, איך שרד את זוועות איפְּר והחזית המערבית. הייתי משאירה אותם ובורחת למטבח לאחת מעוגיות הפירות של קוּקי, הטבחית שלנו, שורקת לכלבים ונעלמת בחוץ עם מחברת הציורים שלי. הייתי יורדת לנהר דרך היער, שוכבת על הבטן על המזח כדי לשלוף את הראשנים מהאדמה הבוצית, ומשתכשכת בבריכות סלעים בשעת השפל אל האי הקטנטן. שם היה הכי טוב לשחות, שם שקעה השמש במים בסופו של עוד יום נהדר בסאמרהיל, והציפה את המפרץ בצבעים אדומים וכתומים לוהטים שהתגרו בתוכֶן לוח הצבעים שלי.

והיום, כשהרדיו לא הפסיק לפלוט עדכונים חדשים ומפחידים מגרמניה, וכשהכפר היה מלא בגברים במדים מהבסיס הצבאי הקרוב, והוֹבּסוֹן התייאש מחיפוש וילונות האפָלָה גדולים מספיק לחלונות הוויטראז' העצומים באולם הכניסה, עשיתי בדיוק מה שעשיתי תמיד. השארתי את דודה מרג'ורי להתעמק בדיווחי העיתון על ההתקדמות של הֶר היטלר לעבר דנציג, לקחתי את מחברת הציורים שלי ומעדר - החומה בפֶרינגז קוֹרנֶר שוב התמוטטה - ונעלמתי לתוך השטח.

בחנתי את מפולת האבנים שנסחפו בגשמי הסערה בשבוע שעבר, ונצבט לי הלב. התחלתי להרים אבנים והשתדלתי לדחוף עפר לרווחים ביניהן. מישהו צריך לבדוק בהזדמנות את החומה הזאת כמו שצריך. גם את הגדר ליד פּיקסיז ווּד, יער השֵדונים, היה צריך לתקן, והבאר בקצה הגינה דלפה. בלי השגחתו המרגיעה של אבא, הגינה התפקעה בשש השנים האחרונות, והצמחייה גדלה כל כך, שג'ורג'יאנה אמרה כל הזמן שיום אחד נתעורר ונגלה שהיא בלעה את כולנו.

כשחשבתי על אחותי, דחפתי את האבן האחרונה לתוך החומה וטיפסתי מהר על הגבעה. מקצה הגבעה ראו את הכביש מהכפר, ורציתי להיות הראשונה שתראה אותה מגיעה. ג'ורג'י נסעה לאירופה לפני חצי שנה למרות כל החדשות הנוראות מגרמניה. היא הזמינה את עצמה להתארח אצל כל הקרובים הרחוקים שלנו ברחבי אירופה, נסעה במכונית הישנה של אבא ללונדון ואחר כך לאמסטרדם ולצרפת, ושלחה גלויות נלהבות שהבהירו טוב מאוד שהיא בכלל לא מוכנה לקצר את הנסיעה שלה. בסוף הדודנית זיניה התקשרה מנאנְט והפצירה במרג'ורי היקרה לרסן את האחיינית הפרועה שלה, וציינה שכל האנגלים הנבונים נמלטים מאירופה. לג'ורג'יאנה לא היתה ברירה אלא לחזור, ואני שמחתי. לא חייתי בלי אחותי אפילו יום אחד עד שנסעה, וחצי השנה האחרונה נמשכה כמו נצח.

הוריתי לכלבים בתקיפות לא לחפור ליד החומה, טיפסתי על עץ האלון העתיק שהיתמר מעל צלע הגבעה ונשענתי על הגזע כדי לפקוח עין על הכביש. ג'ורג'יאנה תמיד נהגה מהר. היא לימדה את עצמה לנהוג בגיל שבע־עשרה, למרות שדודה מרג'ורי עמדה בחצר ורטנה בטון מאוכזב על רקמה ושיעורי צרפתית. אחותי נדנדה לפרנק שיעזור לה להחזיר את המוריס הישנה של אבא למצב תקין, התאמנה בחצר והשתמשה בחבילות חציר בתור סימוני דרך, ואחר כך טסה בדרכי העפר כשאני דבוקה למושב הנוסע, כי ידעתי שהיא תהרוג את עצמה, והמעט שיכולתי לעשות זה להיות איתה כשזה יקרה.

אבל דרך העפר נותרה דוממת ומנומנמת כמו תמיד, ואני הוצאתי את מחברת הציורים באנחת סיפוק. מלבן הנייר הירוק, העטוף בבד, היה כמעט מלא, כי אחרי שג'ורג'י נסעה ציירתי יותר מהרגיל. דודה מרג'ורי אהבה להרצות על מגוון נושאים והציקה לי לחסוך בנייר, ואני השתדלתי, דחסתי ציורים זה ליד זה והשתמשתי בכל מקום אפשרי, כי נראה לי הגיוני שאם לא אחסוך בקרוב בנייר, הנייר בעולם באמת ייגמר. תמיד ציירתי. את הבית, את המטבח, את גור השועלים שאהבתי והציק לקיפוד שחי מאחורי העץ הרקוב בפיקסיז ווד, את האופן שבו האור הסתנן מבעד לעצים בחורשה הקטנה עם תותי הבר. וגם אנשים: את קוקי אופה פאי שזיפים, את הובסון מעשן בסתר מאחורי האורוות, את סוזן מתרוצצת במדרגות עם דלי. ג'ורג'יאנה לא היתה יכולה לצייר קו ישר גם אם היו מאיימים עליה באקדח. היא אהבה לכתוב, ובמשך השנים המצאנו יחד אינספור סיפורים. כל הקיץ עבדתי על סדרת ציורים מצחיקה של השועל הקטן והחבר הטוב שלו, סנאי קטן ומודאג שקראנו לו סְטוּ. דפדפתי לאט למקום שבו השארתי את פוקסי השועל מנסה לשרוד נפילה לחבית מי גשמים, והתחלתי לצבוע לו את הפרווה בקווים אדומים.

הקיץ כבר התקרב לסופו, אבל עדיין היה חם. השמים מעלי היו בצבע של פעמוניות, ובעבעו במין צלילות שגרמה לי להאמין שאם רק אזנק, אצליח לעוף. משבי רוח קטנים רשרשו בעלים, והיה כל כך שקט, עד ששמעתי את העיפרון שלי זז על הדף, את הכלבים חופרים בחשאי במאורת ארנבים ליד החומה, ואת הסנוניות שרות מעלי. ג'ורג'יאנה חזרה סוף־סוף הביתה, ולא היה קשה לשכוח שזה סוף אוגוסט 1939 ומלחמה מתבשלת בעולם.

שאגה פילחה את אוויר הבוקר בלי אזהרה, ושמי הפעמונית מעל עץ האלון התמלאו בן־רגע בצורות קודרות. מטוסים. הם שאגו מעלי במבנה, כמו האווזים שעפים בנובמבר דרומה על פני התעלה, וצלליהם ריחפו מעל השדות ואדמות המרעה. פלטתי נשימה שלא ידעתי שעצרתי ונשענתי על העץ. לכל הרוחות, קחי את עצמך בידיים, מאדי. הם שלנו, אלה המטוסים שלנו. משדה התעופה בצפון, יוצאים לאימון. דודה מרג'ורי דיברה עליהם בהתרגשות הבוקר: נכון שזה נפלא איך שהנערים שלנו מתגייסים ומתנגדים להֶר היטלר כמו שרק הבריטים יכולים? עקבתי אחרי הצורות הקטֵנות והולכות לאורך קו האופק וחיכיתי שהרעש יתפוגג. אבל הוא לא התפוגג. המטוסים הסתובבו במרחק בקשת רחבה, חזרו ונדמה שטסו ישר אלי, כמעט כאילו ראו אותי מסתתרת בין הענפים והתמקדו כמו חץ בלב סאמרהיל שלי. עכשיו הם היו מעלי, כל כך קרובים עד שחשבתי שאני יכולה לראות את הגלגלים הקטנים מתחתיהם, לשמוע את המנועים מסתובבים ולהריח את אדי הדלק.

הכלבים התכווצו בפחד מתחתי, שיטחו את האוזניים על ראשיהם השעירים ונבחו בחרדה, ויחד הסתכלנו על תמרוני המטוסים מעלינו. הרעש מחריש האוזניים מילא את צמרת האלון העתיק. היה נדמה שזה נמשך לנצח - לולאות וסיבובים - אבל בדיוק כשחשבתי שאני לא יכולה לסבול את זה יותר, הם התחילו להתרחק זה אחרי זה.

אבל גם אחרי שהם נעלמו מילא את האוויר רעש מנוע, וכשהסתובבתי אל הים, קלטתי שאחד מהם נשאר מאחור, ועדיין התאמן על הסיבובים. הכלבים ואני הסתכלנו עליו כמה רגעים לפני ששמנו לב שמשהו לא בסדר. המטוס טס בצורה מוזרה, וגם אם הצוקים בכֵּף הסתירו חלק ממנו, אפשר היה לראות ש... כן, נראה שהוא נופל. הענפים מעלי היו שבריריים מדי למשקלי בגיל שש־עשרה, אבל למרות זאת התחלתי לטפס, ונאחזתי בידיים וברגליים בענפים הדקים והמתנדנדים. והנה שוב המטוס, בגובה הצוקים ב... הראש הציע את שתי המילים לפני שהספקתי לעצור בעדו - הֶנגְמנ'ס בְּלאף, צוק התליין. נתקפתי צמרמורת, והעור על העורף שלי התחיל להתכווץ ולהידחק פנימה, והיה לי קשה לנשום, כי דווקא אני ידעתי כמה הצוקים האלה תלולים, כמה מסוכנים, כמה קטלניים...

אחרי עוד נשיפה מהגרון המכווץ רציתי להסיט את העיניים, רציתי להחליק למטה ולהסתתר מאחורי מחברת הציורים שלי, לצייר את פוקסי מדלג באחו הקטן מאחורי פיקסיז ווד לפני הזריחה. במקום זה המשכתי להסתכל בעיניים פקוחות לרווחה כשהמטוס צלל מעל הצוקים, עכשיו מהר יותר, כאילו הטייס כבר התייאש. ואז הוא נעלם לגמרי ואבד.

מלחמה היא כמו אהבה, מאדי, היא תמיד מוצאת דרך.

הידיים שלי הזיעו והחליקו על קליפת העץ. העיניים, שעדיין ננעצו ברסיס האופק הצר, דמעו בבוהק השמש. מה אם אני היחידה שראתה אותו? מה אם אף אחד לא יעזור לו? אני יכולה להגיע לשם מכאן, להקיף את שדה מאטנהול, לרוץ על השביל הקטן בקצה הצוקים שאבא ואני הלכנו בו בבוקר דומה לזה לפני שש שנים. פרנק אמר שהיום מרשים לכבשים לרעות שם, כי אנשים כבר פוחדים ללכת שם.

אבל לא חזרתי להנגמנ'ס בלאף, לא מאז שהוציאו את הגופה של אבא מהמפרץ הקטן מתחת לצוקים, המפרץ שתמיד הוצף בגאות, עם גלים שהלמו בסלעים שבקרקעיתו. לא יצאתי יותר מדי מסאמרהיל, ואת הים ראיתי בעיקר בתור אופק כחול־אפור מראש עץ האלון. עכשיו ריחפו מעליו כמה עננים לבנים בצורת פחזניות, לא מוּדעים לדבר הנורא שקרה.

עוד רעש פילח את האוויר: צופר מכונית מהשביל הכפרי. נאחזתי בענף, מסונוורת לרגע מהמאמץ שבהתבוננות למרחק, וכשהראייה שלי התבהרה, ראיתי גרוטאה מוכרת ויד מושטת מהחלון, מנופפת בשמחה לעברי, כי אחותי, שהכירה אותי יותר מכל אדם אחר בעולם, ידעה שאני אטפס על העץ ואחכה לה.

צנחתי מהעץ, ובקושי שמתי לב שענף נתפס לי במכנס וקרע אותו, ואז רצתי בלי להפסיק, בלי להביט לאחור, כל הדרך עד לגינת המטבח ומטע האגסים, חלפתי על פני בית העץ הישן שלנו והאגם הקטן עם הקרפיון הגדול שג'ורג'יאנה שנאה, התגלגלתי לחצר ונפלתי ישר לזרועותיה של אחותי.