קיץ 1926 – חליפת מכתבים

מבוא

באחד מימי אוגוסט 1941, כחודשיים אחרי פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה וערב התפנותה עם בנה ממוסקבה המופצצת, פקדה מרינה צבטייבה את ידידתה אלכסנדרה רביניאנה ב"בית ההוצאה הממלכתית", כדי להיפרד ממנה ולמסור לידיה צרור יקר־ערך למשמרת. בשתי השנים הקשות מאז שובה של צבטייבה מן הגלות היתה רביניאנה בין המועטים שנרתמו לעזרתה: עבודות התרגום שסיפקה לה מפעם לפעם כעורכת ראשית של "ספרות העמים הסובייטיים" היו מקור־פרנסתה היחיד של צבטייבה, ובמידת־מה – החוט שקשר אותה עם פועלה כמשוררת ואולי עם החיים עצמם. התקוות שעמן חזרה משבע־עשרה שנים בנכר נתבדו באכזריות: כמי שנקלעה מהווי האמיגרציה השנוא לחיים בצלו של משטר הטרור הסובייטי, לא יכלה שלא להכיר בעובדה שאין עוד מקום בעולם שבו תוכל להיות בבית. האכזבה הקשה הפכה ייאוש כאשר, אחרי איחוד משפחות קצר עם בעלה ובתה שחזרו למולדת לפניה, נעצרו שניהם בזה אחר זה ונעלמו מאחורי קיר של אי־ודאות וחרדה.1

ידידים ועמיתים שזכרו את הנחישות שבה התמודדה מרינה של הימים ההם עם הקשיים והזעזועים שעמדו בפניה במוסקבה שאחרי המהפכה,2 נדהמו מן השינוי שחל בה: "שׂערה הידלדל והאפיר, שני קמטים מרירים נתמשכו מאפּה אל זוויות פיה, ועיניה כמו נרחצו בדמעות." ובכל־זאת לא העלה איש בדעתו, שעשרה ימים לאחר הַגיעה לעיירה הנידחת ברפובליקה הטטרית שאליה פונתה בידי השלטונות (אֶלַבּוּגָה, "המקום ששם הגאוגרפיה נגמרת"), היא תיכנע לדיכאון – או ליצר המוות שהיה טבוע בה מימי נעוריה – ותשים קץ לחייה בתלייה.3

על הצרור שחששה לטלטל עמה בדרך הארוכה למקום־ההתפנות היה רשום: "רילקה ופסטרנק 1926." הוא הכיל ששה מכתבים שהמשורר ריינר מריה רילקה כתב לה לצרפת בין מאי לאוגוסט 1926; שיר גדול, כתוב למענה ומוקדש לה, שצירף לאחד ממכתביו; שלושה ספרים פרי־עטו עם הקדשות אישיות ששלח לה באותו פרק־זמן, וששה צילומים המראים אותו ואת מגדל־מגוריו בחבל ואליז שבשווייץ. כמו־כן נמצאו באותו צרור אחד־עשר מכתבים שהידיד בוריס פסטרנק שלח לה ממוסקבה באותו קיץ עצמו – מִקבץ קטן מתוך המכתבים הרבים שחלפו ביניהם בתשע שנות התכתבותם. רביניאנה קיבלה עליה לנצור את האוצר הזה מכל משמר ולא למסור את המכתבים לפרסום טרם מלאות חמישים שנה למועד היכתבם.

מקץ חמישים שנה, כשכל זה יהיה נחלת העבר, לאחר שגופינו זה כבר היו לעפר, הדיו דהה והנמענת יצאה בדרכה אל השולח [...] כשמכתבי רילקה אלי יהיו ל"מכתבי רילקה" באשר הם – או־אז שוב לא יהיו שייכים לי אלא לכולם. כשאהיה כולי מומסת בתוך כל הדברים ו – הו, הרי זה העיקר! – כשלא אהיה זקוקה עוד למכתביו של רילקה, מפני שיהיה לי רילקה כל־כולו. אין לפרסם את המכתבים בלי רשות, ובלי רשות פירושו: לפני המועד שנקבע.

[...] על המכתבים האלה לישון את שנתם – לא עד יום־הדין של אימה, כי אם עד יום־הדין של אור. ואני, קנאית, אך מודעת־לחובתי, לא אגלה דבר ולא אסתיר דבר.

מרינה הביעה דרישה נוספת: על המכתבים להתפרסם במסגרתם הטבעית, כחלק מן ההתכתבות המלאה משנת 1926, על שלושת כותביה ומכותביה.

אלכסנדרה רביניאנה עמדה בהתחייבותה: רק ב־1975, על סף תפוגתו של האיסור, מסרה את הצרור השמור־בקפידה לידי יורשיו של פסטרנק. שנתיים לאחר־מכן שיחררה גם מחלקת כתבי־היד בספרייה הלאומית השווייצית שבבֶּרן את מכתביה של צבטייבה ואת מכתבו של פסטרנק אל רילקה ממגבלות הפרסום. לשם עריכתה והוצאתה לאור של חליפת המכתבים מ־1926 בשלמותה חסרו עתה רק עוד מכתביה של צבטייבה אל פסטרנק, שעל גורלם מספר הנמען במסתו האוטוביוגרפית אנשים ומצבים מ־1957.4

בשנות המלחמה, תוך כדי טלטולי־דרך בין ביתי למקום ההתפנות של משפחתי, הציעה לי ידידה קרובה מצֶוות העובדים של מוזאון סקריאבין, מעריצה גדולה של מרינה צבטייבה, למסור לידיה את המכתבים האלה יחד עם מכתבי הורי וכמה מכתבים של גורקי ורומן רולאן. היא טמנה אותם בכספת של המוזאון, אך השאירה ברשותה את מכתביה של צבטייבה, מכיוון שלא נתנה אמון בחוזקם של כותלי הכספת במקרה של שרֵפה.

היא התגוררה אז מחוץ למוסקבה, ומדי ערב ובוקר לקחה אִתה את המכתבים בתוך תיק של מסמכים מן המוזאון לביתה ומביתה למוזאון. באחד מלילות־החורף חזרה אל ביתה שבכפר במצב של תשישות גמורה. תוך כדי הליכה הביתה בתוך היער הבחינה פתאום, שהשאירה את תיק המסמכים עם המכתבים בקרון הרכבת.

בדרך זו אבדו מכתביה של מרינה צבטייבה ושוב לא נמצאו.

למרבה המזל נשתמר פנקס הטיוטות שהמשוררת הניחה אחריה; בעזרתו ובעזרת כמה מכתבים מקוריים וכמה תעתיקי מכתבים שנשארו בידי פסטרנק, אפשר היה לשחזר את התכתובת במידה סבירה של נאמנות, אם כי חורים מצערים נפערים בה שוב ושוב מן הצד של צבטייבה. כתב־היד הסופי, שלם ככל האפשר ומלוּוה במבוא מפורט, הערות וביאורים, הוכן בידי בנו וכלתו של פסטרנק וידידם, החוקר קונסטנטין אַזַדוֹבסקי, והועמד לרשותה של הוצאת אינזל בפרנקפורט, אשר ב־1983, עוד לפני הופעתו ברוסיה זמן־מה לאחר מכן, הוציאה אותו לאור בשפה הגרמנית. תרגומים לשפות אחרות לא איחרו לבוא. בשנת אלפיים הופיעה ברוסיה המהדורה השנייה, מתוקנת ומורחבת לאור ממצאים חדשים ותוך ניצול התרופפותם של כבלי הצנזורה. האפילוג של מהדורה זו מסתיים במלים אלה:

פרטים רבים, ביוגרפיים ואחרים, העשויים להפיץ אור על דרכו של כל אחד משלושת המשוררים, לא זכו לטיפול בספר הזה. כל מבוקשנו היה להכין את החומר שהגיע לידנו לקראת אותו משפט של חסד5 שמרינה צבטייבה קיוותה לו.

המהדורה העברית שלפנינו מביאה את חליפת המכתבים בתרגום מן המקור הגרמני והרוסי, תוך עיבוד מחדש של חומר הלוואי, הן להרחבה והן לצמצום, בהתאמה לקורא במקומותינו.

-------

"הקשר המשולש", המוצג בדפים שלהלן בהשתלשלותו הסבוכה והטראגית, בא לעולם בעקבות מחוות־ידידות שכולה רצון טוב. ב־4 בדצמבר 1925 חגג ריינר מריה רילקה, חבוי בין כותלי מגדלו העתיק מעל עמק־הרון שבשווייץ, את יום־הולדתו החמישים בבדידות שהפכה לו לאורח־חיים. סל שנרכש בשעתו לצורך קטיף התפוחים התמלא על גדותיו אגרות־ברכה ומברקים, שניתרגמו לחתן־היובל למוד־הניסיון לשבועות של כתיבת־תשובות מייגעת ("היכן הברכה שאיננה גוררת אחריה טרחה?"). עם המכתבים הנבחרים שהתקבלו בשמחה שלמה, בלא הרהורי לוואי, נמנה מכתבו של הצייר לאוניד פסטרנק,6 ידיד ותיק מן הימים של מפנה־המאה, ימי סיוריו של רילקה ברוסיה עם בת־לווייתו לוּ אַנדרֵאַס־סָלוֹמֵה; לאדיבותו חבו השניים את היכרותם עם טולסטוי. לאוניד פסטרנק עזב את רוסיה ב־1921 עם אשתו ושתי בנותיו והצטרף אל חוגי האמיגרנטים בברלין. שני בניו נשארו במוסקבה. במכתבו השופע חום והערצה סיפר למכותבו על האהבה הגדולה שנודעה לשירתו מארבעת ילדיו ובייחוד מבנו הבכור בוריס, משורר צעיר ובעל־מוניטין, אשר בתרגומיו פעל רבות להפצתן של יצירות רילקה ברוסיה. בתשובתו הנרגשת7 הסעיר רילקה את ידידו בידיעה, שעל תהילת־המשוררים של בנו כבר שמע זה לא כבר בפריז, ואף נזדמן לו לקרוא אחדים משיריו, מהם במקור ומהם בתרגום לצרפתית, והם "שירים יפים עד מאד". דברי השבח המובלטים, שהועברו אליו אחרי עיכוב־מה מברלין למוסקבה, הכו את פסטרנק הבן "כעין קצר חשמלי של הנפש" והניעו אותו לכתוב לרילקה את מכתבו הגדול,8 שבחגיגיות המניפסט שבו אין לו אח ורע גם בהתכתבותו של משורר המורגל לביטויי הערצה מופלגים.

[...] אני מחויב לך בתווי היסוד של אופיי, בטיב קיומי הרוחני. [...] אני אוהב אותך כדרך שהשירה רוצה וראויה שיאהבוה, כדרך שהתרבות חוגגת, תוך כדי מהלכה, את פסגותיה של עצמה: חוגגת, מעריצה וחווה. [...]

את סיפורו האוטוביוגרפי הגדול משנת 1929, "כתב־מעבר־בטוח" המוקדש לרילקה, פותח פסטרנק בתמונה מימי ילדותו, שעם כל ארעיותה־לכאורה היא מעידה על עצמה, הן בהצבתה בראש היצירה והן בדרך ובנימה של התיאור, מה רבה המשמעות שהמחבר מייחס לה. מדובר בפגישה מקרית ברכבת בין משפחת פסטרנק לזוג מכרים של ההורים – איש צעיר בשכמייה טירולית המלוּוה באשה גבוהת קומה – "כנראה אמו או אחותו הבכורה".9 השיחה נסבה על כוונתם של בני הזוג לבקר את טולסטוי באחוזתו הכפרית; האשה משלבת בדיבורה משפטים ברוסית, בעוד האיש הצעיר משוחח עם הוריו על טוהרת הגרמנית, אלא שצלילה של גרמנית זו שונה מכל מה ששמע הילד בוריס מעודו (שעל־כן תיחרת דמותו של הזר בזכרונו לכל ימי חייו).

הרכבת עוצרת לבני־הזוג בתחנה הזנוחה שליד יסנאיה פוליאנה, הם יורדים –

מנפנפים לנו לפרידה בממחטות, ואנו עונים. עוד אנו רואים, איך הרַכב עוזר להם להיכנס למרכבה... מיד יֵצא לדרך. ברגע הזה מדביק אותנו העיקול והתחנה־לעת־מצוא נעלמת מחוג ראייתנו, מדופדפת לאטה כמו דף שנגמרה קריאתו. הקלסתרים והמאורעות נשכחים – מן הסתם לצמיתות.

זו שִכחה "פסטרנקית" (ולא פחות מכן "רילקאית"), שאיננה מוחקת דבר אלא משמשת שלב הכרחי בהתגבשותו של הזיכרון. מכל מקום ייטיב הילד שהיה לסופר לתאר את תמונת הפגישה החטופה עד אחרון הפרטים, ובענייניות החריפה והפיוטית המאפיינת את סיפוריו המוקדמים, לצקת בה טעם של חשיבות כמו־גורלית. בינתיים כבר התברר לו שהאלמוני בעל הגרמנית היוצאת־דופן לא היה אלא ריינר מריה רילקה – המשורר אשר על־אודותיו יאמר במבט מקיף לאחור:

תמיד האמנתי שבכל מה שניסיתי בו את ידי, בכל מה שיצרתי, לא עשיתי דבר חוץ מאשר לתרגם ולגוון את המוטיבים שלו, מבלי להוסיף לעולמו דבר משלי, לעולם שׂוחה במים הנגרפים אחר ספינתו.

בפִסקה נרחבת במכתבו אל רילקה (אשר משום עיכובים מוזרים של כותבו נגזר עליו להישאר ביחידותו) מספר בוריס פסטרנק על ידידתו מרינה צבטייבה, "משוררת מבטן ומלידה", החיה באמיגרציה בצרפת ו"אוהבת אותך לא פחות ובדרך לא שונה ממני עצמי". כמעשה־חסד מיוחד הוא מבקש מרילקה לשלוח לאותה ידידה אחד מספריו האחרונים, "אולי את אלגיות דואינו שאני מכיר רק על־פי השמועה, עם הקדשה מידך", כדי ש"גם היא תזכה לחוות משהו בדומה לשמחה שהורעפה עלי תודות לך". עם היענותו המיָדית של רילקה לבקשה זו נולד קשר־המכתבים המשולש, המובא בספר הזה.

-------

במסתו האוטוביוגרפית המוזכרת מ־1957 כותב בוריס פסטרנק:

לו התחלתי לספר את סיפור ידידותי עם מרינה צבטייבה מאורע אחר מאורע, את תולדותיהם של השאיפות והאתגרים המשותפים שיצרו את החוט המקשר בינה לביני [...], היה עלי לייחד לכך ספר שלם – כה רבים הדברים שהתנסינו בהם במשותף, התמורות שעברו עלינו, האירועים המשמחים והאירועים הטראגיים, לעולם בלתי צפויים ומפעם לפעם מרחיבים את זווית־הראייה הרוחנית של שנינו כאחד.

הידידות (קרי: אהבה) שמדובר בה מבוססת על הערצתם של שני משוררים איש את יצירת רעהו – הערצה שעם כל העליות והמורדות שהקשר הזה משופע בהם, מעולם לא נפגעה ולא הועמדה בספק. מדובר בקשר שנחיה כל־כולו במכתבים: כאשר השתתפו שניהם, משוררים בראשית דרכם, במפגשים הספרותיים במוסקבה שאחרי המהפכה, טרם גילו עניין זה בזה, וכאשר מקץ שנים חזרו ונפגשו סוף־סוף פנים אל פנים, כבר חלפה תקופת הלהט של אהבתם וזה שנים אחדות ניתק קשר המכתבים ביניהם. ההתכתבות נפתחת באביב 1922, זמן קצר לאחר צאתה של צבטייבה את רוסיה כדי להצטרף לבעלה, אשר אחרי יותר משלוש שנים של פירוד נתגלה בידי איליה אֶרֶנבּוּרג10 כסטודנט־מִלגה באוניברסיטה של פראג. סמוך לאותו זמן נקרה לידי פסטרנק במוסקבה ספר שיריה ורסטאות,11 שהדהים אותו ב"עוצמתם ודחיסותם הלירית" של השירים ובהקבלות המפתיעות ל"נקודות־מוצא, מטרות והעדפות" שלו עצמו. במכתב נפעם למְחברת נתן ביטוי להתפעלותו.

צבטייבה מצִדה ייחדה לספר שיריו אחותי החיים חיבור נלהב ועתיר־שבחים, מטר של אורות – הראשונה בשורה של מסות פיוטיות, שבהן היא מציירת את דיוקנם של משוררים יקרים ללִבה מסביבתה הקרובה או הרחוקה בשילוב משובב (ומחכים) של אבחנה ביקורתית והתייחסות אישית. ואילו במכתבים שהחלו חולפים בינה לבין פסטרנק בתכיפות רבה והולכת, נקטה מלכתחילה נימה של אוהבת. "הספר שלך12 – בעֵרה. הקודם היה מטר־עוז, אבל הספר הזה הוא בעֵרה. הוא שרף אותי, התלקחתי ועליתי באש. שוב איני יודעת לא שינה ולא יום. קיים רק אתה, אתה לבדך." ובמחזור־שיריה חוטי טלגרף היא מקוננת על הריחוק מידיד אהוב שלא פגשה אלא בחלומותיה.

אבל שעה שהפגישה המיוחלת התממשה סוף־סוף לרגל שליחות פוליטית שהביאה את פסטרנק לפריז בעל־כורחו, חדלה צבטייבה זה כבר מלהיות מושא לחלומותיו. עוד בטרם עזב הידיד את העיר, יצאה צבטייבה עם בנה לשהיית־קיץ בדרום־צרפת, ואילו הוא שוטט בעיר־האורות עם סריוז'ה בעלה ואַליה בתה, ובמאמצים רבים ניסה – לשווא – להניא אותם מכוונתם לחזור לרוסיה. באנשים ומצבים הוא מספר על־כך בזהירות המתחייבת מן הנסיבות:

בקיץ 1935 [...] מצאתי את עצמי בכנס אנטי־פשיסטי בפריז. התוודעתי שם לבעלה של מרינה צבטייבה, איש מצודד, עדין ויציב, ונקשרתי אליו בחיבת אח לאחיו. בני משפחתה של מרינה צבטייבה היו נחושים בדעתם שעליה לחזור לרוסיה – הן מפני געגועיהם הביתה ואהדתם לקומוניזם ולברית המועצות,13 והן משום האבחנה, שמרינה צבטייבה לעולם לא תוכל להיות מאושרת בפריז, ושבלי היענותו של קהל־קוראים סופה לשקוע בחלל הריק.

מרינה צבטייבה שאלה אותי לדעתי. לא היתה לי דעה ברורה להציע לפניה. לא ידעתי מה לומר לה וחששתי מאוד, שלה ולמשפחתה המצוינת ייראו החיים ברוסיה מסובכים למדי ולא שלֵוים כל עיקר.

לאור תוצאותיו הקטסטרופליות של הכשל בנסיונות־השכנוע של הכותב נשמע משפט־הסיכום של אותו סיפור, עם כל הצער המשתמע ממנו, מרוכך למדי:

הטרגדיה שפגעה במשפחה כולה עלתה על חששותי עד־לאין־קץ.14

אם בפרשת השיבה של משפחת עפרון לרוסיה נראה שפסטרנק עשה כל שביכולתו כדי למנוע אסון ודאי, קשה שלא לתהות על התנהגותו בפרשה גורלית אחרת, שאותה אין הוא מזכיר בזכרונותיו אף בדרך הרמז; ואכן מעידים מקורביו שהיא הוסיפה להעיק עליו לאורך השנים בנטל כבד של אשם. הפרשה האמורה התרחשה בשבועות הראשונים לאחר פרוץ המלחמה עם גרמניה. על בנה בן השש־עשרה של צבטייבה, גאורגי המכונה "מוּר", הוטל התפקיד המסוכן לסלק את פצצות התבערה שנחתו על גג הבית רב־הקומות במוסקבה שבו התגורר עם אמו בדירה זעירה בקומה העליונה. בחרדתה הנוראה לשלום בנה, שהאהבה השגיונית שהגתה לו לא השתנתה באופיה מאז ימי ינקותו,15 פנתה האם המבועתת לפסטרנק, בתקווה שיציע לה ולמוּר מקלט זמני בביתו הכפרי. פסטרנק, מסובך בענייניו האישיים וחרד מפני ההתנגשויות הצפויות בין אשתו ה"מרובעת" לבין הידידה הסוערת והתוקפנית, בחר להתחמק. באכזבתה החליטה צבטייבה, על־אף מחאותיו הזועמות של בנה, להסכים להצעת הפינוי לאֶלַבּוּגָה.16 פסטרנק סייע לה ולבנה לעלות עם קומץ חפציה – ובהם תעתיקי מכתביו ומכתבי רילקה שהשאירה בידי רביניאנה – על הספינה הרעועה שיצאה בדרכה לאובדן ולמוות.

-------

אריאדנה עפרון קבעה את שנת אלפיים כמועד שיחרורה של חליפת המכתבים בין אמה לבין פסטרנק ממגבלות הפרסום17 – להוציא מכתבי קיץ 1926, שצבטייבה עצמה הגבילה את חסימתם לחמישים שנה בלבד. יש להניח אפוא שבזמן הלא־רחוק נזכה לעיין בכלל המכתבים שחלפו בין שני משוררים גדולים וידידים גדולים אלה מאז תחילת התקשרותם ב־1922 ועד דעיכת ההתכתבות סביב 1931. עם זאת אין ספק שקבוצת המכתבים המובאת כאן מציינת נקודת שיא בדיאלוג־בכתב בין המשוררת הגולה, שנפשה יוצאת אל ארצה ואל קהל קוראיה, לבין המשורר בביתו, הנלחם על קיומו ועל יושרָתו כאמן במשטר של אימים. ביום חורפי של מרס 1926, שעות אחדות לפני שקרא במכתב של אביו שרילקה חי18 ומודע לו וליצירתו, נקרה לידי פסטרנק אחד מתעתיקי המחתרת של פואמת הקץ מאת צבטייבה – יצירה שנולדה בגולת צ'כוסולבקיה ב־1924 ובאיחור ובדרכים "תת־קרקעיות" הגיעה לידי אוהבי השיר במוסקבה. אותו "קצר חשמלי של הנפש", העתיד לפגוע בו למקרא דברי השבח של רילקה, כבר הלם בו אפוא בעוצמה דומה בבוקרו של אותו יום למקרא הפואמה של ידידתו: סיפור של אהבה ופירוד תוך כדי הילוך אחרון יחד בחוצותיה של פראג.

זה הערב הרביעי שאני תוחב לתוך מעילי פיסה של פראג הלילית, עכרורית־מרופשת, עשנה־ערפילית, עם גשר לעתים במרחק, ולעתים לפתע־פתאום אתך, מול עיני ממש, מתגלגל לעברו של מישהו שנקרה לי באיזה תור או בזכרוני, ובקול נקטע אני מכניס אותו אל אותה תהום של ליריות פוצעת, עם רוחב־יריעה כשל מיכלאנג'לו ועמימות כשל טולסטוי, הקרויה "פואמת הקץ".

היא הגיעה אלי במקרה, מודפסת ברמינגטון,19 בלי סימני פיסוק.

ובקריאה כמעט חנוקה מרוב התפעלות:

איזה אמן גדול את, גדול עד בעתה, מרינה!

התרוממות־רוחו של פסטרנק לנוכח הישג אמנותי ייחודי של ידידה קרובה מזדקרת מתוך השפל החיצוני והפנימי שהיה נתון בו באותם הימים. עם העוני, החובות והחיפוש המתמיד אחרי מצרכי מזון, פחמים ועבודות־דחק20 השלים בלי טרוניה ואפילו ראה בהם גורם לליכוד הלבבות, אבל העדרה של פינה שקטה להסתגר בה עם עבודתו הביאוֹ אל סף הייאוש: דחוק היה בחדר יחיד עם אשתו (וכני הציור שלה) ועם בנו בן השנתיים (והאומנת) במה שהיה בעבר מעונם המרוּוח של הוריו. מן הסתם היה משלים זמנית גם עם הצרה הזאת, אלמלא המצוקה האמיתית, הכבדה מכוח הסבל: הידרדרותה של המהפכה הרוסית המפוארת במורד אל התהום והפיכתה לתשליל של גדולתה המוצהרת – בעריצות, באכזריות, בשקריות, ברדידות ובהשתלטות אלימה על חירויות־היסוד, לרבות הזכות לחיים. בין הקבוצות הספרותיות השונות והעוינות זו את זו, שכל אחת מהן טענה לייצוג בלעדי של רוח הקִדמה, הוא נחשב ל"נלווה" – מי שהצטרף למהפכה לצרכיו עד יעבור זעם, אך בסתר־לבו נשאר מנוכר לה ולדרכיה. באותו זמן, לאור המציאות ששינתה את פניה והוודאויות שקרסו בזו אחר זו, גמלה בו ההכרה שדרכו כמשורר עלתה על שרטון: הליריקה, משאת־נפשו ומוקד־שאיפותיו, שוב לא ענתה על רוח־התקופה והגיע זמנה לפַנות את מקומה לביטויים ספרותיים רלוונטיים יותר – אולי הפרוזה המספרת, אולי השירה האֶפּית. נסיונותיו המאומצים בשני התחומים האלה, שכבר החלו לשאת פרי,21 לא נחשבו בעיניו: "במשך שמונה שנים22 הייתי חשוב כמת," טען לפני רילקה במכתבו הגדול. "לא הייתי מסוגל לכתוב דבר."

והוא הוסיף, שיכור מנפלאותיו של אותו יום־מרס מביא הבשורות: "אבל עכשיו נולדתי מחדש." קרבתם המוחשת של שני משוררים גדולים המאמינים בו, איש במקומו, והמאשרים, איש על־פי דרכו, את תקֵפותם של ערכי הנצח בעולם מתפורר, הפיחה בו רוח חדשה. באימפולסיביות הנערית שהשנים לא יכלו לה23 חוללה ההתפעמות הכפולה אנדרלמוסיה שלמה לא בעולם־רגשותיו בלבד אלא בכל תפיסת חייו.

את נפלאה כל־כך. את אחות שכזאת. "אחותי החיים" שכזאת. את הוענקת לי מידי שמים, את חדרת עד הנקבובית האחרונה של נפשי. את שלי לעולם וכל חיי שייכים לך.

ועוד זאת:

עני לי כפי שלא ענית לאיש מעולם – רק לעצמך. האם אסע אלייך מיד או רק בשנה הבאה?

הדמיוניות הגמורה של שאלה זו לאור נסיבות חייהם ומצבם המשפחתי, הן של הכותב והן של הנמענת (שהתגוררה בפרבר פריזאי עם בעלה ושני ילדיה בתנאי דוחק ומחסור קשים אף משלו), גרמה למיתון הדרגתי של הנימה האקסטטית שבה נפתח הציר פסטרנק־צבטייבה בהתכתבות המשולשת. באותו זמן היא מקיימת לכל אורכה, לפחות מעברה המוסקבאי, מידה גבוהה של רגשִיות סוערת: מכתביו של פסטרנק הם לַבה רותחת ומים שוצפים לסירוגין. הקושי ב"הבנת הנקרא" נעוץ בעובדה שכל הנאמר אינו אלא קצה־הקרחון של מה שנראה מיותָר לאומרו, מפני שהוא שייך למטען המובן־מאליו של איש פקוח־עין־אוזן־ולב מנעוריו, שותה־רשמים וחושב־מחשבות מועָד ובעל זיכרון שאינו מאבד טיפה, שהתחיל את דרכו כמוזיקאי, המשיך כעילוי בחוג של הרמן כהן לפילוסופיה, וכשהגיע אל הכתיבה כבר נשא בתוכו חומרי גלם כדי לכלכל חיים שלמים של יצירה.

צבטייבה לא חלקה עמו את כל התחנות של חייו, אבל היא היתה בקיאה בעולמו ודיברה בשפתו. הוא עצמו נרעש ממטען־החוויות המשותף להם – בייחוד היות שניהם ילדים לאמהות פסנתרניות שטבלו את ילדותם באותם צלילי מוסיקה עצמם.24 ("...שרתי לי את כולם: בָּלָדָה אחר בלדה, הנוקטורנים, כל מה שנוצק בנו, בך ובי. ומיררתי בבכי.") שניהם גדלו במוסקבה, בקיאים בכל מוצאיה ומבואותיה, מסופגים במראותיה, ריחותיה ורעשיה, מנכסים להם רחובות, שדרות, כיכרות וגנים בחדוות הקניין של בעלי־בית גאים ("האם את רוצה שאתן לך את הכיכר הזאת במתנה?" שואל פסטרנק את בת־לוויתו לטיול ונענה בחיוב).

פסטרנק נולד למשפחה יהודית מתבוללת (אם כי היה כל ימיו "יהודי־בעל־כורחו"); צבטייבה היתה נשואה ליהודי והזכירה את ה"פילושמיות" כאחד המאפיינים של האווירה שבה גדלה. שניהם חיו בספרות של ארצם, נענו לכל ציטוט מרומז והיו מתואמים ביחסם לסופריה ומשורריה בעבר ובהווה עד הניואנס האחרון שבין הערצה גמורה לדחייה גמורה. שניהם בילו תקופות ממושכות בגרמניה, ידעו את שפתה על בורייה וחשו קרבה נלהבת לגאוניה בתחום הספרות – אם כקוראים וחווים, אם כיוצרים־עמיתים ואם – זאת בעיקר במקרה של פסטרנק – כמתרגמים.25 שניהם תיעבו קלישאות וססמאות מכל סוג ושמרו על עצמאותם בהווי ספרותי, שבו יוצר בלא תווית מצא את עצמו תלוש ומוחשד. שלא כצבטייבה המהגרת נחשף פסטרנק להווי הזה בכל שנות יצירתו, ואמנם נחשב זמן רב כמסופח לקבוצה פוטוריסטית זו או אחרת, אף כי תמיד כמי שעומד ברגל אחת בחוץ ובלא ויתור לכל פרוגרמה מוכרזת. שניהם היו מאוחדים בהתנגדותם לחדשנות־לשמה ובהכרתם, כי בהיות היוצר בן תקופתו, גם היאחזותו הנמרצת ביותר בישן מן ההכרח שתביא לידי היווצרותה של מהות חדשה. האמונה בהמשכיות של המסורת השירית היתה נתון מובהק של עולמם היוצר. במכתבו אל רילקה כותב פסטרנק על "המשורר הטמון בתוך השירה ובזמנים שונים נקרא בשמות שונים". ואילו צבטייבה חותמת בהתלהבות על שורות ההקדשה שרילקה רושם לה בעותק של אלגיות דואינו המיועד לה: "יש משורר אחד רק, ומזמן לזמן/ מי שנושאו בא לקראת מי אשר נשאהו."

עם כל השוני במזגם היצירתי הם היו נתונים להשפעה הדדית ניכרת. שתי יצירות המפתח של התקשרותם, ורסטאות של צבטייבה ואחותי החיים של פסטרנק, נחשבו לשניהם נקודות־מוצא־ומפנה בדרכם כמשוררים. באחד המכתבים מביע פסטרנק את החשש ש"התואם המדהים בשפה ובדרכי דיבור" ביצירותיהם האחרונות עלול להתקבל באי־הבנה אצל עמיתים וקוראים. קטעים נרחבים במכתביהם עוסקים בדיון מדוקדק בשתי היצירות האלה: הפואמה לוכד־העכברושים של צבטייבה והאפוס המתהווה לויטננט שמידט של פסטרנק. עם כל התפעלותם אין הם מסתירים את הפגמים שהם מוצאים איש ביצירת רעהו, אך השתקעותם שלמה ומתייחסת לפרטים זעירים באותה מידת רצינות כמו לבעיות העקרוניות. רק באקראי מאוזכרות בעיות־הקיום המטרידות את המתכתבים בעיצומה של אותה העמקה ביקורתית מאומצת: פסטרנק מתרוצץ אחר הכסף הדרוש כדי לשלוח את אשתו ואת בנו לחופשה אצל אחותו במינכן ותוך כדי כך לזכות בקיץ של עבודה בחדר שכולו שלו. ואילו צבטייבה חוששת להפסקת המִלגה החודשית הזעירה שהיא מקבלת מממשלת צ'כוסלובקיה, מסיומה של שהיית הקיץ שלה ושל ילדיה בעיירה שלשפת האוקיינוס ומן השיבה לפריז, בלי מקום־מגורים, בלי פרנסה ומנוכרת מחברת המהגרים, המתייחסת אליה בחוסר־אהדה, שוללת את שיריה על היותם "בלתי־מובנים" ומטילה ספק במהימנותה הפוליטית.26

קשיי החיים של פסטרנק מחווירים לעומת המשא שעל צבטייבה להעמיס על כתפיה. בעלה, סריוז'ה יפה־התואר ורפה־התושייה, חולה בשחפת ובמשך תקופות ממושכות אינו כשיר לעבודה. בגלות־צ'כוסלובקיה גררו את מיטלטליהם על־גבי מריצה מכפר לכפר בחיפוש אחר מקום מגורים ומטה־לחם. עם שובם לפראג מצאו להם מקום בפרבר פועלים אפרורי וכעור, הרחק מהמרכז ההיסטורי המפואר של העיר. כן גם בפריז, שאליה עברו מקץ שלוש שנים בציפייה לשיפור תנאי המחייה ולחיי תרבות רוסיים תוססים יותר מאלה שבפראג. ידידה נדיבה פינתה להם חדר בדירתה הצפופה ברובע מהגרים, ואשר לחיי התרבות – אלה התנהלו היטב למדי בלא משוררת תובענית זו עם שיריה החדשניים ואישיותה המחוספסת. גם שהיית הקיץ של 1926 על חוף האוקיינוס התרחשה בתנאים ירודים, בביתו הדל של זוג זקנים קנטרני ומציק ובמזג־אוויר אפרורי ומדכא. "צונחות לי הזרועות כשאני נזכרת, כמה רצפות רחוצות ולא רחוצות, כמה חלב מורתח ולא מורתח, כמה בעלות בית, סירי בישול וכולי וכולי עוד צפויים לי בחיי," היא קובלת באוזני ידידה, ובמכתב אל רילקה היא משחקת בכפל־הלשון של fegen ו־Fegefeuer: "לטאטא" ו"אש־תופת". יש שהיא מתארת את חייה כעשויים מ"מֵי שטיפת־כלים ודמעות".

בעליית גג מגובבת־חפצים וקפואה במוסקבה של דצמבר 1918 משרטטת אַליה בת השש (אליה המופלאה!) תמונת דיוקן של אמה:

אמא שלי,

אמא שלי משונה מאד.

אמא שלי לא דומה לאמא. האמהות תמיד מתפעלות מן הילד שלהן ומן הילדים של אחרים, בעוד מרינה לא אוהבת ילדים בכלל.

יש לה שער שַׁטֶני־בהיר שמתקרזל בצדדים. יש לה עיניים ירוקות, אף נשרי ושפתיים אדמדמות. היא רזה וגבוהה ואני אוהבת את הזרועות שלה. היום האהוב עליה הוא יום־הבשורה. היא עצובה, היא מלאת חיים, היא אוהבת שירים ומוזיקה. היא כותבת שירים. היא סבלנית, היא סובלת הכל, עד קצה הגבול. היא חמת־מזג ואוהבת. היא תמיד לחוצה. יש לה נשמה גדולה. קול נעים. הליכה נמרצת. האצבעות של מרינה מלאות טבעות. מרינה מבלה את הלילות בקריאה. יש לה כמעט תמיד עיניים לגלגניות. היא לא אוהבת כשמטרידים אותה בשאלות טיפשיות, היא יכולה אז נורא להתרגז.

לפעמים היא מתרוצצת הלוך וחזור כאילו איבדה את העשתונות, ואז פתאום נדמה שהיא מתעוררת, היא מתחילה לדבר, ואז זה עוד פעם כאילו היא מסתלקת ולא יודעים לאן.

תיאורה של אליה מהימן עלינו, מפני שעוד בגיל שש היטיבה להכיר את אמה מאין כמותה, ידעה לדקלם את שיריה בעל־פה, היתה לה בת־סוד ויחד אתה סבלה רעב וקור ועמדה בפירוד הקשה מאביה, לבלי דעת מה עלה בגורלו. כשהיתה בת שמונה התנסתה יחד עם אמה במות עליהן אירינה הקטנה במעון כלשהו מחוץ לעיר, מבלי שהיו על־ידה בשעותיה האחרונות ובלי שליוו אותה בדרך אל קברה. כשאליה תגדל עוד קצת, היא תסיר מעליה את התדמית של ילדת פלא, תמעיט לכתוב ולדקלם שירים ותיקח מיד אמה את המטאטא והדלי כדי לשחררה לעיסוקיה כמשוררת. לימים תתרום את חלקה לקופה הביתית המדולדלת בכתבות קצרות על קולנוע ובסריגת כובעים למכירה. כאשר תחזור לרוסיה לפני כולם, יתברר שהיא היתה זו שהחזיקה את המשפחה.

-------

תמונת הדיוקן שציירה הילדה אליה היא ראשונה בשורה נכבדה של נסיונות לתאר את דמותה של מרינה צבטייבה האשה והמשוררת. פסטרנק מציג אותה כנפש גברית, נחושה, תוקפנית, עומדת על שלה בחייה כמו בעבודתה. "בסערה, בקוצר־רוח, כמעט כשוחרת לטרף זינקה לקראת הביטוי המוגמר והנחרץ, שבו הצטיינה ובו השאירה את האחרים הרחק מאחוריה."

יש שמתארים את הלהט שלה ואת יכולתה להפוך כל ריגוש קטן להמראה אדירה וכל מושא משני למקור של היקסמות. מזכירים את אהבתה לסריוז'ה בעלה, שהיתה בבחינת ערך מוחלט ועמדה, איתנה וגורלית, מחוץ למעגל ההתלהטויות הזמניות או המתמשכות שלא יכלה לחיות וליצור בלעדיהן. מנסים לעמוד על טיבו של אותו "איש־שממול", ברייה מדומיינת־למחצה ומתחלפת תדיר, שאותה ידעה להפוך כפעם אחר פעם למחוללן של תנועות־הנפש המופלאות שהזינו את חייה. מדברים על עיניה החודרות שצפו את הפרידה בכל פגישה ואת ההעדר בכל מצוי והפיקו מהם את החומר שמהם נעשים השירים. מתפעלים מאומץ־הלב שבו, כאשר איש לא רצה עוד להדפיס את שיריה או להאזין להם, עברה לכתוב את סיפוריה האוטוביוגרפיים הנפלאים במה שכינתה "פרוזה של משוררים" (שבינה לבין פרוזה של סופרים לא מצאה כל מרכיב משותף). מדברים על יכולתה להפוך את המציאות למיתוס ולהטעין את המיתוס בכוחה של מציאות. מדברים על אמונתה באחדות שבין החיים והאמנות ועל צערה המר לנוכח סירובם של החיים לאמת את הדבר בהתנהגותם.

דיברו על ה"דיוניסיות" שלה, אבל בהתכתבות עם פסטרנק מקיץ 1926 היתה היא השקולה בין השניים: מול ידידה שהיטלטל בין החלטות סותרות ורגשות סותרים ייצגה היא את קול התבונה המרסנת והמרגיעה. מאהבתו משתמע ההלם של התלקחות־פתאום; מאהבתה מדברת הוודאות הבשלה־לוויתור של רגש בדוק ומובטח.

יקירי, עקור מלבך את הלב אשר מלא בי. אל תתייסר. חיֵה. [...] אני מוחלת לך בשלמות בשם עולם ומלואו. קח ככל שתוכל – כל עוד אתה רוצה לקחת! [...] כתוב או אל תכתוב לי על הכל, כרצונך. הרי אני, נוסף לכל – לא, לא, קודם וככלות הכל (עד יאיר השחר) – ידיד שלך.

סבך של מניעים, מהם גלויים ומהם סמויים, מקשה על מתן הסבר ברור להחלטתם מסוף יולי לחדול מלכתוב זה לזה. דרישתה לבלעדיות והכרעתו לטובת הנאמנות הן מניעים בולטים, אבל לא ממצים. השתיקה הכבדה נשמרה במשך ששה חודשים והושבתה לבסוף עם חילופי־הדברים סביב הלם־מותו של רילקה.

שלג סמיך ירד בטלאים שחורים אל שמשות־החלון האטומות מכפור, כשנודע לי דבר־מותו.

הידיעה גרמה לי לחלות. הייתי מנותק מהכל, תלוי על בלימה והחיים נמשכו במקום אחר.

[...] הכל נעשה בדרך כלשהי חסר־תכלית.

שניהם הוסיפו לכתוב אל רילקה, עליו ובשבילו גם אחרי מותו. שניהם תירגמו מכּתביו. צבטייבה נפגשה עמו בחלומותיה, וכך מצאה נוחם. פסטרנק נשאר לא־מנוחם.

-------

רוחו של רילקה, לפרקים מאוזכרת ולפרקים מושתקת, היא הציר שסביבו סובב הדו־שיח־בכתב בין פסטרנק לצבטייבה בקיץ 1926. חלומו הגדול של פסטרנק הוא לעלות לרגל למגדל הוואליזי עם ידידתו, ובזרועו החזקה והנדיבה־לאין־קץ לחבק את המשורר האהוב ואת המשוררת האהובה בחיבוק משולש שבאהבה מאחדת. צבטייבה, החבה לו את קשריה עם רילקה, אינה חולקת אתו את החלום הזה. היא דוגלת בהפרדה: מרינה – בוריס; מרינה – ריינר; ריינר – בוריס. עם הסער־והפרץ שהיא מקמצת בו במכתביה אל פסטרנק (בעודה מפצה אותו ברחשים של רוך והתרפקות), היא מזנקת לעברו של רילקה, מעמתת אותו עם ציפיותיה ותביעותיה, משליכה עליו את מקלעת הסוגריים־מקפים־מרכאות־סימני־קריאה המעניקים תוקף לקביעותיה העריצות, מהממת ומשלהבת אותו בתחילה, ובסופו של דבר מרחיקה אותו וגורמת לו להשתתק. מכתבו האחרון אליה הוא מ־19 באוגוסט; גלויתה האחרונה, העצובה, אליו היא מ־7 בנובמבר. את קובלנותיו המרות על גופו הבוגד בו היא מפרשת כהתחמקות; לכן נוחת עליה מותו ב־29 בדצמבר כרעם ביום בהיר.

רילקה הוא להם חזות־הכל. את טורי השיר שבהם הוא מהלל את אל־המזמור הקדמון, הם קוראים כאילו כוּונו אליו עצמו: "למה לטרוח/ על עוד שמות? אחת ולתמיד/ אורפאוס (ריינר) הוא בעת אשר יוּשר."27 מה היינו עושים יחד בחיים?" שואלת צבטייבה את פסטרנק החולם על חייהם המשותפים, והוא עונה: "היינו נוסעים אל רילקה." רילקה הוא היעד שאליו חותרים, בין אם מגיעים עדיו ובין אם לאו. פסטרנק רואה בו את הגורם שעיצב את "תווי היסוד של אופיי, את טיב קיומי הרוחני". ואילו צבטייבה רוצה לדעת בעזרתו, מה קורה לנפשה של משוררת כשהיא מתמזגת עם נפשו של משורר שהוא השירה עצמה. דרך התאחדות גופיהם תושג ההתמזגות הנפשית. לכן עליהם להיפגש, במקום כלשהו, אולי בעיר קטנה בסבויה, ולישון זה עם זה ("המלה העממית הנהדרת, כמה עמוקה, כמה נכונה, כמה חד־משמעית"), ראשה מחופר בזרועו השמאלית, זרועה סביב כתפו הימנית. לשמוע איך פועם לבו. לנשק את לבו.

אבל רילקה חולה. כשנתיים וחצי קודם לכן, באחד מימי דצמבר 1923, התחולל בגופו משבר, אשר מלכתחילה ראה בו אירוע בלתי הפיך, שבר שפגע לצמיתות בשלמות של חייו. "הרי זה כאילו הועתקתי למישור אחר של החיים, למקום ששם נמצאים חסרי המרפא," כתב לידידה קרובה.28 במשמעת הנוקשה שהורגל לה לא הניח למצב החדש להתערב בינו לבין עבודתו. מתוך "המישור האחר של החיים" נולדו השירים הרפויים על הכרמים והפלגים של חבל־מגוריו, נולדה "הילדות השנייה" של מחזורי השיר בצרפתית, נמשכה ההעמקה המאומצת אל עולם שכל מושאיו סמלים, והתגבש "שדה־הנשימה החדש" של שפה, המתפרקת מכל משא עודף ובצמצומה הבסיסי שואפת אל אזור־הגבול בין דיבור לדממה.

בקיץ 1926 קלחה גם הנביעה הזאת בדלדול. האלגיה למרינה צבטייבה היתה אחת ההתנשאויות המאוחרות בתוך המרחב השומם של ייאושו, לבד מהיותה דחייה נמרצת של ציפיותיה – לא מחמת מצבו בלבד אלא משום ידיעתו העמוקה, שאת הדברים העיקריים, אם אוצרי כאב ואם אוצרי ברכה, על האדם לעשות לבדו.

גַּם בִּתְקוּפַת הַפְּחִיתָה, גַּם בִּשְׁבוּעוֹת הַמִּפְנֶה

אַף לֹא אֶחָד יַעַזְרֵנוּ אֶל הַמְּלֵאוּת זוּלַת

הַהִלּוּךְ הַבּוֹדֵד עִם עַצְמֵנוּ מֵעַל הַנּוֹף חֲסַר־הַשֵּׁנָה.

עם זאת היתה לו התכוונותם הסוערת של נציגי הדור הצעיר לחגיגת־לב אמיתית; היא הגיעה אליו בימים כבדים מנשוא ובתנופה גדולה רתמה אותו, משורר בוגר וחולה, אל ההתפתחות החיה של שירת המאה העשרים. העובדה שהקול־קורא הזה הגיע אליו מנציגיה של רוסיה, ארץ־הבחירה של נפשו שמהפכה לא חדירה עשתה אותה זרה לעצמה וזרה לאוהביה, עוד הוסיפה על עוצמת ההתפעמות. יותר מאשר בתשובותיו לצבטייבה, הנוקטות את הנימה הארוטית שאותה הנהיגה ביניהם למן מכתבה הראשון, מתבטא הדבר בשורות הספורות שבהן הוא עונה לפסטרנק על מכתב ה"אני מאמין" מחודש אפריל:

בוריס פסטרנק יקיר שלי,

איך אוכל להודות לך על שנתת לי לראות ולהרגיש, מה שריבית בתוכך ריבוי מופלא שכזה? תהילה היא ללבך הפורה, שיש בכוחך להפנות אלי תנובה עשירה כל־כך של רוחך. תשרה הברכה על כל דרכיך.

אני מחבק אותך.

שלך, ריינר מריה רילקה.

-------

רילקה, פסטרנק, צבטייבה: שלושה משוררים, בשלוש ארצות, שרויים איש במשברו הקיומי. שלושה אמנים הנבדלים זה מזה באישיות, דרך וגורל, אך מאוחדים בציות הגמור למחויבות הכוללת־כל של היותם משוררים. "משמעותם של החיים היא במה שאני עושה מהם," אומרת צבטייבה. כמעניקי משמעות לחיים המשוררים הם כת לעצמם, כת בני־עליון. רילקה הצעיר הצהיר זאת ביוהרת נעורים, אבל הדברים לא איבדו מתקֵפותם, גם אם ברבות הימים נמצאו להם ניסוחים מוסווים יותר:

יצירות האמנות הן תעודת היוחסין של האצולה האמיתית.

וגם:

האמנות מוליכה בקשת גדולה, הרחק מעל ראשי העם, מן הבודד אל הבודד.

בדידותו של האמן היא המחיר שהוא משלם על היותו בעל שליחות. לגבי רילקה בדידות זו היא צו מוחשי; רק מאחורי כתלים עבים, מנותק מן החיים, הוא מסוגל למלא את משימתו למען אותם חיים עצמם: להפוך את העולם הנראה לעולם בלתי נראה, להופכו מעולם־חוץ לעולם־פנים, לשתול אותו על כל אשר בו בתוך אותו חלל חסר־מחיצות29 המכונה בפיו "חלל־פנים־עולם".

גם פסטרנק יודע ש"רק בבדידות גמורה יישמע קולי במלוא־צלילותו". אלא שאין הוא זקוק לכתלים כדי להגיע לבדידות הזאת: די לו בדלת הנסגרת היטב וגם נפתחת על נקלה, כדי שאפשר יהיה לצאת חזרה לחיים או להביאם אל שולחן־הכתיבה. משימתו שונה בהדגשיה מזו של רילקה: מה שמוטל עליו ועל יצירתו הוא לדלל מתוך החיים הגואים אותה תמצית מזוקקת שכולה שלו ושלו בלבד – תמצית ייחודית זו הנמהלת במורשת־האמנות של דורות קודמים ומשנה את פניה לאורך־ימים.

בהעדר כתלים ודלתות מגבשת לה צבטייבה מתכון־בדידות משלה: "תפילתו היחידה של המשורר היא התפילה לחֵרשוּת... הנח לי לא לשמוע כדי שלא אענה." וככל שגם היא חסידה של שולחנות־כתיבה לפינוק ההשראה, תסתפק בשעת־הדחק (ומַהם חייה, אם לא שעת־דחק מתמשכת!) גם בפיסה של שולחן רגיל שפונתה מכלים וחפצים, כדי לפרושׂ עליה את הדף. כמו רילקה וכמו פסטרנק היא יודעת שמעוף־הגבהים עובר דרך העבודה, או ליתר דיוק: העבודה היא היא מעוף־הגבהים. אבל מסירותה ליעודה שונה באופיה מזו של שני עמיתיה־אהוביה ואכזרית מזו שלהם: שירתה היא "זרם של דם הקולח מתוך עורקים פתוחים".

מכתבי "קיץ 1926" הם סיפור־מתח של חתירה אל המוחלט: הפגישה המוחלטת באהבה, ההישג המוחלט באמירה השירית. בשני התחומים נתקלת חתירה זו בגבולות־המצוי, אך אינה נחסמת בפניהם: גזֵרת הבלתי אפשרי היא לה מנוף להגיע אל קצה־גבול־האפשר.

1 סרגיי עפרון, בעלה של צבטייבה, הוצא להורג בספטמבר 1941, כשבועיים לאחר שהיא עצמה התאבדה ב"התפנות" של אֶלַבּוּגָה. בתה אריאדנה (אַליה) חזרה למוסקבה ב־1955, אחרי שש־עשרה שנים במחנות ובהגליה, והקדישה את עשרים שנות חייה הנותרות לטיפול בלתי נלאה בעיזבון של אמה. אחיה הצעיר גאורגי ("מוּר") נפל בחזית ב־1944.

2 באותו זמן היתה מנותקת מבעלה שהתנדב לשורות הצבא הלבן, ואיבדה את הצעירה בשתי בנותיה הקטנות, אירינה בת השנתיים, שמתה מרעב במעון־ילדים בעיבורה של מוסקבה. מרינה עזבה את רוסיה בהיותה בת 28 והיתה בת 45 בשובה.

3 לפי אחת ההשערות סבלה מן הנוקשות שבנה, שלו היתה מכורה בכל נימי נפשה, גילה כלפיה וביקשה להקל עליו את חייו על־ידי הסתלקותה. לפי גרסה אחרת הוטרדה על־ידי המשטרה החשאית שביקשה לגייס אותה לשורותיה.

4 מדובר בכלל המכתבים שצבטייבה כתבה לפסטרנק בימי גלותה, כמאה במספר, רובם משנות העשרים.

5 במקור: "יום־דין של אור".

6 ראה עמ' 37.

7 ראה עמ' 40.

8 ראה עמ' 67.

9 לוּ אַנדרֵאַס־סַלוֹמֵה, בת־לוויתו של רילקה, היתה מבוגרת ממנו בארבע־עשרה שנים.

10 ששימש שליח־מצווה בהבאת הבשורה לצבטייבה במוסקבה.

11 ההוצאה־לאור של ספר־שירים זה, שנכתב ב־1916, התעכבה חמש שנים.

12 נושא וּוָריאציות.

13 באותן שנים שינה סרגי עפרון את האוריינטציה הפוליטית שלו, ובניגוד לדעתה של רעייתו עבר לראות בלחימתו בשורות הצבא הלבן מעשה שגוי. כעבור שנתיים אף עתיד היה להסתבך, כעין כפרה על חטאי העבר וקנייה של זכות־השיבה, ברצח של סוכן סובייטי עריק, ונאלץ להסתלק מצרפת בבהילות ולברוח חזרה לרוסיה. הבת אריאדנה כבר הגיעה לשם מרצונה חצי שנה לפניו. אחרוני השבים היו מרינה והבן גאורגי (מוּר), שיצאו מצרפת ביוני 1939.

14 עם זאת אין כל ודאות, שגם בלא הסתבכותו של עפרון היה בכוחה של אזהרה לעמוד בפני דחף־השיבה ובפני לחצם הגובר של הילדים. אין גם לדעת, כמובן, מה היה עולה בגורל המשפחה, לו השיגה אותה המלחמה בצרפת.

15 "אני חולמת על חיים על אי בודד," כתבה לאחת מידידותיה בהיות מור בן שלושה חודשים, "כדי שלא יהיה לו את מי לאהוב (עד כדי כך אני חסרה ביטחון!) חוץ ממני."

16 "עלית"־המשוררים (שאשתו ואמה של שני "אסירי־מלכות" לא זכתה להימנות עמהם) פונתה למקום משופר יותר, טשיסטוֹפּוֹל, מרחק שמונה שעות הפלגה מאלבוגה. נסיונה של צבטייבה להשיג אישור־שהייה לה ולמור בעיר זו, ששם היו לה מכרים רבים, עלתה בתוהו. את מעשה־ההתאבדות ביצעה עם שובה מטשיסטופול בידיים ריקות.

17 נראה שהאיסור לא נשמר בקפידה גמורה, מאחר שקטעים, לעתים מקיפים למדי, מן החומר החסום השתרבבו לפרסומים שונים הנוגעים לשני המשוררים.

18 לאחר שידיעת־שווא על מותו הטילה אותו למבוך של אבל ודכדוך.

19 חברה לייצור מכונות־כתיבה.

20 למשל, איסוף כתבות על לנין שהופיעו בעיתונים ובכתבי־עת בחו"ל.

21 יש המונים את סיפוריו המוקדמים של פסטרנק עם פסגת הסיפורת של המאה העשרים.

22 מאז אחותי החיים.

23 באותו זמן היה בן 36.

24 ראה נספחים, עמ' 278.

25 בין תרגומיו של פסטרנק מגרמנית: פאוסט על שני חלקיו, הכד השבור של קלייסט, ספר התמונות, שתי שירות הרקוויאם ושירים אחרים מאת רילקה, ומבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית.

26 האנטי־קומוניסטית.

27 ראה רילקה: סונטים אל אורפאוס, I, 5.

28 בניגוד לרופאו שרק שבועות ספורים לפני מותו זיהה את חוליו כסוג אלים במיוחד של לויקמיה, ייחס רילקה את סבלותיו מלכתחילה ל"שינויים מסתוריים" המתחוללים בדמו.

29 בין חוץ לפנים, בין עבר, הווה ועתיד, בין חולף ונצחי, בין מצוי והזוי, בין קיים וזכור.