קיצור תולדות הישראליות

פרק 1 עם נולד בגלות

לא בארץ ישראל קם העם היהודי.

המשפט בו פותחת מגילת העצמאות - "בארץ ישראל קם העם היהודי", שגוי מבחינה היסטורית. היכן שלא נשים את האצבע על המקום שבו התחילו קורותיו של עם ישראל, זה לא קרה בארץ ישראל. אולי נחפש את נקודת ההתחלה על פי סיפורי האבות של ספר בראשית, בקריאה לאברהם העברי "לך לך מארצך"? זה קרה בחרן שבטורקיה של ימינו. אולי נתחיל את סיפורו של עם ישראל במקום שבו נולדו שבטי ישראל? על פי המסופר, הם נולדו ליעקב בארם נהריים שליד נהר פרת. או אולי בפשטות, ההיסטוריה של העם מתחילה בפעם הראשונה שאנחנו מכונים 'עם'? זה קרה במצרים, כשפרעה הגדיר אותנו לראשונה כעם.

לא סתם פתחה מגילת העצמאות בשאלה "איפה מתחיל סיפורו של העם היהודי". לכאורה, זו שאלה שאמורה לעניין היסטוריונים וארכיאולוגים בלבד, אבל מסתבר שהשאלה באיזה מקום נולד עם ישראל ומתי בדיוק זה קרה מסתירה תחתיה את אחד הוויכוחים המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית של ימינו.

בפברואר 2016 הכריז שר החינוך, נפתלי בנט, בעיר דוד שבירושלים: "מירושלים ההיסטוריה שלנו החלה!". בעקבות זאת, ח"כ סתיו שפיר צייצה בטוויטר: "סליחה על הקטנוניות, אך כדאי ששר החינוך ידע שלפי התורה באנו לכאן ממצרים". והוסיפה: "בנט החליט לשכתב את התורה לצרכיו הפוליטיים. לידיעתו: על פי התורה, העם היהודי עמד יחד לראשונה לא בירושלים אלא בהר סיני". קרבות הטוויטר ביניהם הולידו דיון ציבורי עם מאות תגובות ובהן שלל הצעות למקום הולדתו של עם ישראל - מצרים, סיני, עבר הירדן, שכם, ירושלים, עמק יזרעאל וחברון, כשכל הצעה מנסה להסביר מדוע דווקא באזור שלה "הכול התחיל". השאלה איפה התחיל הסיפור של עם ישראל עדיין חיה ובועטת.

למה זה בעצם משנה כל כך איפה התחיל הסיפור שלנו? מסתבר, שהתשובה ל"מאיפה באנו" משליכה ישירות על השאלה "לאן אנחנו הולכים". הוויכוח על מקום הלידה, שבמבט ראשון נראה כמו דיון היסטורי למלומדים או פרט טריוויה נחמד, משמש תשתית רעיונית למחלוקת העיקרית על תפקידה וייעודה של מדינת ישראל כיום.

מזל טוב, עם נולד

אז איפה באמת נולד עם ישראל? איפה באמת הכול התחיל?

נתחיל בתשובה שנותנת לנו ההיסטוריה המקובלת, זו שעד לפני כ־200 שנה התבססה על מקור אחד מרכזי - התנ"ך.

לידה של עם היא אותו רגע חמקמק שממנו ניתן להצביע על קהל אנשים מגובש שרואה את עצמו שותף לאותו גורל. על פי המקרא, ניתן להצביע בדיוק על רגע הלידה הזה.

אם נתבונן בסיפור יציאת מצרים במבט מלמעלה, נגלה שהסיפור כולו מעוצב במקרא כמו סיפור לידה ענק. הסיפורים הראשונים בספר שמות זורקים אותנו היישר לתוך חדר הלידה: בתחילה סיפורן של המיילדות העבריות שפרה ופועה, ואחר כך סיפור לידתו של משה שמתואר בפירוט רב. לא סתם נפתח סיפור יציאת מצרים בתיאורי לידה, יש כאן רמז להמשך - גם הסיפור הגדול של הספר הזה יהיה של לידה - לידה של עם.1

את רגע הלידה המדויק הזה מתאר לנו המקרא בלילה של יציאת מצרים:

בני ישראל מצווים למרוח דם על משקופי הבתים שלהם. הם ספונים בבתי הבוץ שלהם, מקובצים, נכונים ליציאה. לאחר חצות הלילה, בבת אחת, הם יוצאים לאוויר העולם מפתח קטן, מוקף בדם מכל צדדיו. היציאה מפתח קטן עטוף בדם יוצרת דמיון ברור לתינוק היוצא מרחם של אישה.

במשל שהמקרא מצייר לנו - מצרים היא האמא, ועם ישראל הוא הילד החדש שנולד. המשל הזה מתחיל כבר מתחילת ספר שמות:

הספר נפתח בתיאורו של גרעין קטן המונה את 70 צאצאיו של יעקב שיורדים למצרים. התא הקטן הזה הלך ותפח וגדל בתוך הרחם של מצרים, עד כי היא כבר לא יכלה להכילו. דווקא העם המצרי ובראשם פרעה, הם הראשונים לשים לב לבטן התופחת ולכך שיצור חדש, 'עם', הולך וצומח מתוכם. פרעה הוא הוא הראשון בהיסטוריה שמכנה את המון בניו של יעקב בשם 'עם' ואומר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". בכך פותח פרעה מסורת ארוכת שנים, שבה פעמים רבות, דווקא האויבים של עם ישראל מגדירים אותו כעם, בדרך כלל למורת רוחם של מי שאולי יעדיפו לראות את עצמם כפרטים בודדים - "גרמנים בני דת משה".

העם החדש, שמתחיל להיווצר בתוך הרחם המצרי, תלוי באמא שלו וניזון ממנה. 'עשר המכות' הן כמו עשרה צירים מתמשכים שבמהלכם מתחיל התינוק להיפרד מהרחם שבו נוצר ולהתקדם לקראת היציאה לאוויר העולם. תיאורי המכות בספר שמות ספוגים בשלל ביטויי הפרדה בין המצרים לישראל, כמו "והבדלתי" "והפליתי", שמרמזים על ההפרדה הצפויה.

במכה האחרונה, מכת בכורות, שהיא הציר האחרון והקשה ביותר - האֵם המצרית זועקת זעקה גדולה כמו אם בציר הלחץ האחרון - "ותהי צעקה גדולה במצרים". בשעה שהאם המצרית זועקת, יוצא עם ישראל מפתח קטן מוקף בדם - מבתי הבוץ שלהם הצבועים בדם. בבוקר ט"ו בניסן יוצא לעולם עם חדש, שמכונה בספר שמות בנו הבכור של אלוהים - "בני בכורי ישראל".2

אם מסתכלים על הסיפור שמעבר למילים, עם הסמלים והרמזים שטווה המקרא, ברור שלפי המקרא, סיפור יציאת מצרים הוא אירוע הלידה של עם ישראל. הנביא יחזקאל אף אומר זאת מפורשות ומכנה את יציאת מצרים "יוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ".

המקרא וספרי הנביאים ימשיכו לצייר לנו את התפתחותו של התינוק שזה עתה נולד: שמונה ימים3 לאחר הלידה ביציאת מצרים, כמו כל תינוק ישראלי, עובר 'עם ישראל' ברית מילה, שמיוצגת בקריעת ים סוף, שכמו בברית מפרידה ומבתרת לצמיתות בין שני חלקים - מצרים וישראל. בהמשך ינדוד העם במדבר, בתקופה שנתפסת על ידי המקרא והנביאים כימי הילדות והנערות של העם. וכמו ילד שרוצה ברגעי משבר לחזור לבטן החמימה של אמו, גם העם יבקש פעמים רבות לאורך תקופת הילדות במדבר לחזור לאמא מצרים וייזכר בה בערגה וכמיהה.

אם ראשית ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה ביציאת מצרים, האירועים המקראיים שמספרים את מה שקדם ליציאת מצרים הם בגדר "פרהיסטוריה" של עם ישראל. הם תיאורים של ענפי המשפחה שמהם הגענו, של האבות והאמהות, הסבים והסבתות. דרכם יהיה ניתן ללמוד על הגֶנים שלנו, ודרכם נוכל גם לצפות את ההתנהגות העתידית של העם (חז"ל קראו לזה: "מעשה אבות סימן לבנים"). אבל, על פי המקרא, ההיסטוריה שלנו מתחילה ברגע הלידה ביציאת מצרים.

בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים

כעת מובן מדוע המשפט הפותח של מגילת העצמאות "בארץ ישראל קם העם היהודי" פשוט איננו נכון. ההמשך דווקא מדויק יותר: בארץ ישראל "עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי". הרבה מאוד מורשת יש לנו בארץ ופחות או יותר מחצית מההיסטוריה שלנו התרחשה כאן. אבל, העם היהודי, מה לעשות, לא קם בארץ ישראל, לא התחיל בירושלים, לא נוצר במישור החוף ולא נולד בחברון. נולדנו וקמנו במצרים ובמדבר. שם החלה ההיסטוריה שלנו.

מדוע מגילת העצמאות ניסתה להסתיר את העובדה הפשוטה הזו?

כי אם ראשית ההיסטוריה שלנו החלה במצרים, המשמעות היא שארץ ישראל איננה מולדתו של העם היהודי.4

מולדת, במובן המילולי הפשוט ביותר, היא המקום שבו נולדת, ועם ישראל לא נולד בארץ ישראל. זה מתחיל עוד בסיפורי המקרא המוקדמים יותר: באברהם שמגלה את ייעודו בחרן ורק אז עולה לארץ ישראל, ואצל יעקב שמוליד את שבטי ישראל בארם נהריים ורק אז מגיע איתם לארץ ישראל.

האם מדובר במקרה?

נציץ להמשך ההיסטוריה הישראלית, ונראה איך פעם אחר פעם, גם כשעם ישראל "נולד מחדש", זה קורה דווקא בגלות.

שלוש פעמים לאורך ההיסטוריה הישראלית קם עם ישראל מעפר, וכמו עוף החול המיתולוגי, נולד מחדש ומקים מדינה עצמאית בארץ ישראל.

נבחן לרגע את הלידות המחודשות האלה.

הפעם הראשונה שבה עם ישראל נולד היא כאמור ביציאת מצרים, לאחר מאות שנות שעבוד.

הפעם השנייה שעוף החול הישראלי נכחד כמעט ואז התעורר לחיים היתה לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל. זמן מועט לפני חורבן בית ראשון, בגלות יהויכין, מתחיל להיווצר הקיבוץ היהודי הגדול בבבל (597 לפנה"ס). לאחר החורבן, כשרוב מוחלט של עם ישראל היה בגלות בבל, היתה צפויה התבוללות איטית של העם היהודי בעמים, בדיוק כפי שקרה לעשרת שבטי ישראל שגלו כ־120 שנים לפני ממלכת יהודה, ובדיוק כמו שקרה לעמים האחרים שהגלו הבבלים. כשגולים חלק מאנשי יהודה מהארץ - הם בטוחים שמהרגע שהם כבר לא בארץ, הם גם לא חלק מעם ישראל. לנו כיום נראה כמעט מובן מאליו שאפשר להיות יהודים גם מחוץ לארץ ישראל, אבל באותם ימים לא חשבו כך. לתפיסתם של הגולים, אלוהי ישראל השליך אותם מעליו, ומהרגע שאין קשר לארץ, גם אין קשר לאלוהי ישראל.5

אולם, שני נביאים - ירמיהו ויחזקאל - מספרים לגולים על תפיסה חדשה, שמבחינת הגולים לבבל היא מהפכנית. הם יוצאים נגד הרעיון שמי שמגורש מהארץ הוא כבר לא חלק מעם ישראל ומשכנעים את הגולים שאלוהים איתם גם בגלות.

בספר יחזקאל6 מובא תיאור של יחזקאל שמתווכח עם אנשי ארץ ישראל שחושבים שארץ ישראל היא שלהם בכל תנאי ושהאלוהים עזב את הגולים לבבל. יחזקאל טוען שהאל ירד עם הגולים לבבל ומצא לו בתוכם "מקדש מעט". היה זה רעיון מהפכני לאותה תקופה, שבה רוב עמי העולם האמינו כי אל נמצא באזור מסוים - וכאשר עברת אזור גם שם האל מתחלף. אבל הנביא יחזקאל לא עוצר כאן. הוא מרחיק לכת וטוען כי לא רק שאלוהים נמצא עם הגולים בבבל, אלא שההמשך של עם ישראל יצמח דווקא מגולי בבל ולא מאלה שנותרו בארץ.

הדבר המדהים הוא שכך בדיוק קרה. כששבו היהודים לארצם אחרי 70 שנות הגלות בבבל, הם מצאו בארץ ישראל את שארית הפליטה הישראלית שלא גלתה: שרידים משבטי אפרים ומנשה, שרידים של שבטי עבר הירדן ושרידים מדלת העם שלא גלתה מיהודה.7 לכאורה, מה טבעי יותר מאשר איחוד מחודש של השבטים שגלו לבבל, עם מתי המעט שנותרו בארץ? היינו מצפים שזרובבל, מנהיג העולים מבבל, יחבק את צאצאי הישראלים שפגש בארץ ויגיד: "איזה יופי, 70 שנה לא התראינו, בואו נתאחד ונקים יחד את בית המקדש!"

בפועל קורה ההפך הגמור. האיחוד ההיסטורי הוחמץ. זרובבל דוחה את אנשי הארץ שלא עלו מבבל, ואומר להם: תודה רבה אבל בלי טובות, "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ", אין צורך בעזרה. אנחנו נבנה את בית המקדש לבד.

כשקוראים את דברי זרובבל לאנשי הארץ, הלב נחמץ. מדוע לא התאחדו יחד הישראלים שלא גלו עם העולים מבבל? למה לא להתאחד, עולים וּותיקים ולבנות יחד את המדינה החדשה?

אלא שכמו שאמר הנביא יחזקאל, התפיסה היתה שבגלות בבל נוצר 'עם חדש', ומי שלא היה שותף לכור ההיתוך בגלות, לא יוכל להיות חלק מההמשך של העם היהודי. יחזקאל הנביא אומר זאת מפורשות: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי, אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים". עם חדש נולד בגלות בבל.

זו לא היתה רק מטפורה. העולים מבבל העלו איתם לארץ שפע של הנהגות ואמונות חדשות שספגו בגלות: הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, דגש על חיי העולם הבא - גן עדן וגיהינום, שפה חדשה, שמות חדשים לחודשי השנה והתנתקות מוחלטת מאלילות. לאור השינויים הללו לא היתה כמעט שפה משותפת עם שארית הפליטה שנותרה בארץ ללא גלות.

גם הנביא ירמיהו מתאר את המהלך של דחיית הנשארים בארץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. במשל התאנים,8 רגע לפני גלות בבל, טוען ירמיהו שדווקא מי שיישאר בארץ ולא יֵצא לגלות, לא יהיה עוד חלק מעם ישראל: "הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת... וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה [לזוועה] לְרָעָה, לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה... וְשִׁלַּחְתִּי בָם, אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר, עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה".

לעומתם, אלו העתידים לגלות לבבל יהיו הגזע שממנו ימשיך העם להתקיים:

"כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה, אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה. וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת; וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי, כִּי אֲנִי ה', וְהָיוּ לִי לְעָם, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים".

יחזקאל וירמיהו אומרים שניהם מפורשות: "והיו לי לעם" - איפה? בבבל, לא בארץ. שם, בגולה, ייוולד העם מחדש. גם הלידה השנייה של עם ישראל - היתה בגלות.

■ ■ ■

נצעד 2,400 שנים קדימה בהיסטוריה הישראלית, עוף החול קם בשלישית אחרי שנים ארוכות של גלות. בתפקיד זרובבל מקַבץ הגלות נמצא כעת בנימין זאב הרצל. הוא עובד ללא לאות כדי לשכנע את העם המפוזר והמפורד ברעיון המדינה היהודית בארץ ישראל. אחרי הקונגרס היהודי הראשון הרגיש הרצל שחזון המדינה קורם עור וגידים, והנה למעשה היא כבר נוסדה. את הקונגרס הראשון הוא מסכם ביומנו במשפט המפורסם:

"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים!"

לא תמיד שמים לב, אבל זהו משפט שלא ייאמן. איזה עוד עם יתגאה בזה שהוא נוסד בעיר נוכרייה וזרה, אלפי קילומטרים מארצו? המשפט המכונן של ייסוד המדינה היהודית קובע נחרצות: מדינת היהודים נוצרה, גם הפעם, בשלישית - בגלות.

ביומנו מסביר הרצל מדוע:

"אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד, שאזהר לא להגותו ברבים, הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים! אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. יסודה של המדינה, בעיקרו של דבר, טמון במאווי העם למדינה... יצרתי איפוא בבאזל את הדבר האבסטרקטי הזה, הנעלם, משום כך, מעיני רוב הבריות. אט־אט דירבנתי את האנשים אל הלך־המחשבה של המדינה והקניתי להם את התחושה שהם האסיפה הלאומית... המדינה כבר נוסדה בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה".9

הרצל אומר שהמדינה למעשה כבר קמה עוד לפני שהעם נמצא בארץ. הרצל עצמו אפילו לא ביקר בארץ כשהכריז שלמעשה המדינה כבר נוסדה.

גם כאן זו לא רק מטפורה. בקונגרס הציוני הראשון הונחה התשתית למדינת ישראל: שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית, שממנה עתידה לקום ממשלת ישראל. בקונגרס השני הוקם בנק "אנגלו פלשתינה", שהיה התשתית לבנק הלאומי, ובקונגרס החמישי הוקמה הקרן הקיימת לישראל שרכשה את האדמות שעליהן תקום המדינה העתידית. בבאזל באמת נוצרה התשתית למדינת היהודים.10

וכך, אף שאנשי "היישוב הישן" היו בארץ ישראל מאות שנים לפני העליות הציוניות, דמותה של מדינת ישראל כיום היא במובנים רבים המשך רעיוני של מה שנוצר בגלות. העם נולד בגלות, התגבש שם והביא את הרעיונות ארצה.

אם כן, שלוש פעמים נולד עם ישראל: פעם ראשונה במצרים, פעם שנייה בבבל, ופעם שלישית באירופה.11 לא בארץ ישראל קם העם היהודי.

עם ללא מולדת

טשרניחובסקי אמר ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הגרמני אכן יכול לומר שהוא צמח ממולדתו ושהיערות השחורים של גרמניה עיצבו את מי שהוא. ההודי יכול לומר שנופי הפרא והטבע המבותרים של ארצו הצמיחו את אמונותיו, והקנייתי יכול לומר שאורח חייו התעצב בערבות אפריקה. שם הם נולדו, שם הם נהיו לעם. הארץ - היא אמא אדמה שלהם.

אבל לעם היהודי יש תסביך מובנה: לא נוכל לומר שנולדנו כאן. זו אינה מולדתנו.

אומות העולם מכירות את הסוד הכמוס הזה טוב מאיתנו, ולא משנה כמה נטען שאנחנו גרים בשכונה הזאת די הרבה זמן, יטיחו בנו שאנחנו כובשים. לא רק האו"ם מטיח בנו את טענות הכיבוש. רש"י, גדול מפרשי התנ"ך, פותח את פירושו לכל התנ"ך בציטוט טענה בת אלפי שנים שמטיחות בנו אומות העולם על זכותנו המפוקפקת על הארץ: "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים". כלומר, כבר לפני אלפי שנים הטיחו בנו: הארץ אינה שלכם, לא נולדתם בה, כבשתם אותה מידי הכנענים.

גם העם היהודי מתקשה להסביר לעצמו את השייכות לארץ. אין עוד עם שמתפתל כל כך ומתייסר כל כך בנסותו להסביר לעצמו מדוע ארצו שייכת לו. האוסטרלים, לדוגמה, לא מתחבטים כל בוקר בשאלה האם מוסרי שהם גרים באוסטרליה שאותה כבשו מידי האבוריג'ינים שגרו בה אלפי שנים לפניהם. גם תושבי פנמה לא שואלים את עצמם יותר מדי שאלות לגבי תרבות המאיה שבשטחה הם יושבים, והאמריקאים לא צריכים לתת כל בוקר דין וחשבון לאו"ם על האדמות שגזלו מהאינדיאנים. העם היהודי לעומת זאת מתפתל ומתרץ ונואם וקובע ומכריז כל יום כי ארץ ישראל שייכת לו. כשמישהו צריך להכריז כל הזמן שמשהו שייך לו, כנראה שמשהו אינו כשורה.

■ ■ ■

איזו אכזבה.

אם הארץ היא לא מולדתנו, אז אין לנו קשר לארץ? מה אנחנו עושים כאן בכלל?

אבל האמת היא שהטענה שעם ישראל לא נולד בארץ לא אומרת שאין קשר לארץ, אלא שיש לנו קשר מסוג אחר. קשר מיוחד מאוד, אך גם קשה מאוד.

על פי נביאי ישראל, הקשר של עם ישראל לארץ הוא לא קשר של מולדת, של 'אמא אדמה' שמולידה עם, אלא קשר של איש ואישה: עם בוחר בארץ. כך אומר זאת הנביא ישעיהו: "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ".12

מה ההבדל הגדול בין קשר של אם לבנה לבין קשר בין איש לאישה?

ההבדל המרכזי הוא יכולת הבחירה. אדם אינו בוחר למי הוא ייוולד, זה הגורל שלו. לעומת זאת, קשר עם אישה הוא קשר של בחירה יומיומית - האם אני רוצה להישאר נשוי לרעייתי? האם היא רוצה? האם אני מוכן להתאמץ ולהשקיע בקשר הזה? זהו קשר שיש לתחזק בכל יום. לא רק חיבור לאדמה דרך אהבת הטבע, אלא גם דרך התעלות מוסרית. האם אני ראוי לרעייתי?

זו משמעות הביטוי המפורסם 'ארץ הבחירה'. ארץ שצריך לבחור בה היא לא מובנת מאליה.

אבל יש לקשר מסוג כזה חיסרון בולט: קשר של איש ואישה יכול גם להינתק. הגירושים הם אופציה אפשרית בהחלט. כעת מובן השפע של הביטויים המקראיים שמדברים על כך שהארץ "תקיא את יושביה". ברגע שעם ישראל מואס בקשר הזוגי ולא ראוי עוד לארצו כלתו, ישנם גירושין.13

לכאורה, קשר מסוג כזה הוא פחות חזק, הרי יש אופציה לגירושין והתנתקות! אבל למעשה דווקא היכולת "להתגרש" היא זו שמבטיחה את שרידותו של עם ישראל גם מחוץ לארצו. אם האנגלי למשל מתנתק ממולדתו, הרי הוא דומה כמי שאמו מתה עליו, וכעבור דור או שניים האנגלי הגולה איננו אנגלי עוד. ארץ ישראל מוקפת כולה בארצות שהיו "מולדת" לעמיהן: המואבים, הארמים, העמונים, נוצרו ונולדו כל אחד בארצו. שם הם התעצבו. לכן, ברגע שהעמונים המואבים והארמים גלו מארצם, הם הפסיקו תוך דור וחצי להתקיים כעם, וגם ארצם כבר לא היתה עוד 'ארץ מואב' או 'ארץ עמון'.

לעם ישראל לעומתם אמנם אין מולדת, אין אמא אדמה, אך יש לו קשר של אוהב ואהובה, ולכן גם לאחר שגלה מארצו עקב מריבה ומשבר הוא יכול לחדש את הקשר עם אשת נעוריו, ארצו.

ויש ייחוד נוסף לקשר הזה. קשר בין איש לאישה הוא קשר של ייעוד משותף. החתן והכלה מבקשים ליצור מציאות חדשה בעולם, והם צועדים יחד לקראת מטרה עתידית - ייעוד. מכאן צמח שם נוסף לארץ - 'ארץ הייעוד', ארץ שבה מגשימים ייעוד עתידי. כי אם נולדנו בגלות, הרי שחיי העם הם מסע תמידי לקראת משהו, לקראת ייעוד שאותו יש להגשים בארץ ויחד עם הארץ.

לפי זה, כאן לא יוכלו להתקיים 'חיים נורמליים'. את הנורמליות קיבל מי שארצו היא מולדתו. היא טבעית לו כמו שהתינוק טבעי לאמו. אבל, בשביל רעייתך צריך קצת יותר להתאמץ. אמא שלי תקבל אותי כמו שאני; הילד בן 30, שוכב על הספה בבית הוריו ואמא באה ואומרת תשתה משהו חם - זאת אהבה ללא תנאים. אבל 'ילד בן שלושים' נשוי, שישכב כל היום על הספה ולא יעשה את הדברים הבסיסיים המוטלים עליו, יחטוף פליק פלק מאשתו - "או שתצא לעבוד, או שאני עוזבת אותך לחפש מישהו ראוי יותר...". הדרישה בארץ ישראל היא לרמה מוסרית בסיסית, כאן זה לא "בית" שאפשר לעשות בו מה שרוצים.

זוכרים את יחזקאל שאומר לגולי בבל שמהם יֵצא ישראל האמיתי? במקביל, יחזקאל מתעמת עם יושבי הארץ שלא גלו. אותם אלה שנשארו בארץ טוענים: "לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה". הם בטוחים בזכותם על הארץ, בלי קשר למעשיהם. הם חושבים ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

וכך מטיח בהם הנביא יחזקאל: "לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם... עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?"14

אומר להם יחזקאל: אתם לא יכולים לעשות תועבות ועוולות חברתיות ולצפות שתמשיכו לשבת בארץ. למה? כי הארץ הזאת לא שייכת לכם! אין לכם עליה בעלות בלתי ניתנת להפקעה. זו המשמעות של קשר נישואין. תהיו ראויים מוסרית - תהיו כאן. לא תהיו ראויים - צ'יק צ'ק אתם עפים מהבית. תחזרו כשתהיו ראויים.

בשירה "איש מוזר" כתבה נעמי שמר: "ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר וכמו מתפלל - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!". אך לפי ההיסטוריה הישראלית, לא נולדנו בארץ, וארץ ישראל לא שייכת לעם ישראל. יש כאלו שפשוט הציעו ניסוח אחר, מדויק יותר.15 במקום לומר "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", משפט שסותר את דברי הנביאים ושאפילו רש"י הראשון בתורה מתעמת אתו,16 מוטב לנסח: "עם ישראל שייך לארץ ישראל". האדמה הזאת לא שייכת לנו, היא אינה "בבעלותנו". אלא אנחנו שייכים לה - כאן נוכל למלא את ייעודנו בצורה הטובה ביותר.

ארץ הצבר

הקשר הלא נורמלי שלנו לארץ מתגלם גם בסמל הציוני השורשי ביותר - 'הצבר'.

שיחי הסברס הקוצניים, ה'צברים', היו חלק בולט בנוף הארצישראלי שמצאו כאן החלוצים של העלייה השנייה והשלישית. החלוצים ראו בשיח הירוק והקוצני שיח שורשי שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף הארצישראלי. כך, משנות ה־30 ואילך הכינוי 'צבר' הוא שם נרדף ליהודי החדש, בן הארץ הזקוף והשזוף, הניגוד המוחלט ליהודי הגלותי החיוור והשפוף. בהתאמה, הארץ קיבלה שם ציוני חדש - 'ארץ הצבר'. בהמשך זוהה 'הצבר' עם דור תש"ח שהקים את המדינה. הצברים הם דוברי עברית מחוספסת, חוצפנים, רגישים, לראשם כובע גרב ובלורית, על צווארם כאפייה, על גופם מדי חאקי ולרגליהם סנדלים תנ"כיים. קוצניים מבחוץ ומתוקים מבפנים. דמות הצבר זכתה לביטוי רב באמנות המצוירת, בקולנוע, בספרות ובסלנג. וכשהתגעגעו לארץ ישראל הישנה והטובה, כלומר - לארץ ההגמונית בנוסח העלייה השנייה, שרו בגעגוע: "היתה או לא היתה - תחזירו לי אותה - את ארץ הצבר" (עוזי חיטמן).

הצבר אמור היה לסמל את היהודי השורשי, בן הארץ הזאת מאז ומעולם. אך כמה אירוני; בלא שידעו זאת, החלוצים שבחרו במיתוס הצבר בחרו דווקא באחד הצמחים המובהקים שאינם בני הארץ הזאת. שיחי הסברס הגיעו לארץ ישראל לראשונה במאה ה־17 ממקסיקו שבאמריקה. עד היום שיחי הסברס לא לגמרי התאקלמו כאן. על מנת שיתרבו חייבים לשתול אותם באופן מכוון והם אינם מצליחים להתרבות מהזרעים שהם מפיצים. מכל עצי ושיחי ארצנו היושבים בארץ אלפי שנים, כמו האלון, האלה, האשחר או העוזרר, נבחר דווקא הצמח, שנמצא כאן 350 שנה בלבד, אחרי שעשה "עלייה" מאמריקה לארץ הקודש והתאקלם בה בהצלחה.

וכך, בלי כוונה, המיתוס הציוני נתן סמל מדויק עד כאב ליחסנו אל הארץ: אנחנו אכן צברים. כמו הצבר, איננו בני הארץ הזאת. נולדנו במקום אחר, עלינו אליה ומצאנו שאנחנו יכולים לפרוח ולשגשג גם בארץ ישראל.