קירות 1: בין הקירות האלה

פרק 1 חזרה הביתה ליילה

ביפ. ביפ. ביפ...

לאט לאט התחלתי לקלוט מה קורה סביבי. אוזניי נכנסו ראשונות לפעולה כשגופי העייף התעורר. שמעתי את צליל האוקסימטר המודד את הדופק ורמת ריווי החמצן בדמי מצפצף ברקע, גורר אותי מארץ החלומות. כמו ברוב הימים, עוד לפני שהצלחתי לפקוח את עיניי, התבוננתי סביבי והאזנתי לעולם. סימנתי בראשי את הדברים ששמעתי כדי לקבוע היכן אני.

מישהו הוביל עגלה מקרקשת במסדרון, גלגליה מסתובבים וחורקים בעודה נדחפת אל יעדה הסופי. בצד השני של המסדרון, מישהו פטפט מחוץ לחדר. קרוב אליי נשמעו קולות של מכשירים שצפצפו ורחשו בזמן שמדדו את החמצן ואת קצב הלב בגופי.

לשילוב של כל הקולות האלה יש רק משמעות אחת.

אני בבית החולים – שוב.

לרוב הילדים יש בית של סבתא אהובה או חבר מיוחד שאף פעם לא נמאס להם ממנו – לי היה את בית החולים ממוריאל. הוא היה הבית השני מאז הייתי תינוקת.

ממש לא אותו דבר.

בית הוא מקום שקט וחמים.

בית החולים המה רעש בכל שעה ביום, לא משנה אם השמש או הירח עמדו כרגע ברום השמיים.

כששהיתי כאן הרגשתי כאילו אני ישנה בלילה במקרר בשר. לאורך שנותיי הרבות למדתי שחום מביא איתו זיהומים, ולכן האחיות קברו מטופלים בשמיכות במקום להדליק את החימום. גובהי היה כמעט מאה־ושבעים סנטימטרים ושקלתי קצת יותר מארבעים־וחמישה קילו. שום כמות של שמיכות לא הייתה מצליחה לחמם אותי. ממש אהבתי תנורי חימום.

שפשפתי את חזי כשנשמתי נשימה מאומצת דרך הריאות. חרחרתי קצת כשנשפתי. נשכתי את שפתיי וניסיתי להתעלם מכך, התמקדתי במטרה האחת והיחידה שלי לאותו יום.

אני חוזרת הביתה היום. אני חוזרת הביתה היום, דקלמתי.

עפעפיי התרוממו בעל כורחם וראייתי היטשטשה בהתחלה עד שהחדר הופיע לנגד עיניי. שום דבר לא השתנה מאז נרדמתי אתמול בערב. אותם קירות משעממים וחדגוניים בצבע לבן ואותו לוח שעליו רשום שם האחות במשמרת, עם סמיילי קטן מאושר מצויר ליד שמה.

גרייס עבדה הבוקר. היא הייתה צעירה, בערך בת גילי, ולא מזמן סיימה את לימודי הסיעוד. היא אהבה פרצופוני סמיילי, לבבות וכל דבר שהצליחה לצייר בטוש מחיק. היא הזכירה לי נסיכת דיסני. אפילו במדי האחות שלבשה, היא הייתה בת בהגזמה. אני נשבעת שחשבתי שיום אחד היא תפצח בשיר ותזמן יער שלם מלא בחיות קטנות לבצע מחזמר עם סנאים מרקדים וסנוניות מזמרות.

אבל כל זה יחכה ליום אחר כי עמדתי לעזוב – היום.

מה שהיה אמור להיות טיפול קצר שגרתי הפך לשהות ממושכת נוספת בבית החולים. הייתי מוכנה בהחלט לחזור הביתה למיטה שלי. שנאתי מיטות בית חולים. הן היו לא נוחות, קשות, ואף פעם לא הרגשתי בהן כמו שצריך.

ברצינות, מי מייצר דברים כאלה? הם בכלל בודקים את המיטות האלה? אני יודעת שהמיטות אמורות להיות שימושיות, אבל ברצינות, לא יזיק להן קצת ריפוד.

הגעתי לבית החולים לפני שבועיים וציפיתי להישאר כמה ימים לצורך החלפת סוללה בקוצב הלב, אבל כמו תמיד, העניינים לא התנהלו כמתוכנן ונשארתי בבית החולים לתקופה ממושכת. שוב.

סיפור חיי.

אבל לא היום. היום הייתי חופשייה – טוב, חופשייה ככול שהחיים יכולים לאפשר לי.

נולדתי עם מום בלב. עקרונית, הלב שלי גדול יותר ממה שהוא היה אמור להיות. זה מקשה על הנשימה וכמעט על כל דבר אחר, כי הלב שלי נדרש לעבוד פי עשרה יותר מהרגיל. על קצה המזלג, המום הקטן שולט על כל החיים שלי.

הוא גם הורג אותי באיטיות ולכן חיכיתי בקוצר רוח להשתחרר מהכלא הזה. כשאת חיה את החיים שלך על זמן שאול, כל רגע שבו עלייך לצפות בימים חולפים מבעד לחלון חדר בית חולים הוא רגע אחד פחות בחיים שבו יכולת לעשות משהו משמעותי.

בחיי המוגנים, ההגדרה שלי למשמעותי עשויה להיות משהו משמים ורגיל, אבל לפחות לא אעשה אותו כאן.

נשפתי לאט עוד נשימה שורקנית דרך הפה ברגע שבו גרייס החליטה להיכנס לחדר.

“בוקר טוב!” היא כמעט זימרה.

היא שלחה אליי חיוך לבן מסנוור שהיה עליז מדי לשעה מוקדמת כל כך. תלתליה הכהים קיפצו מאחוריה כשדילגה אל מסוף המחשב והחלה בטקס הבוקר.

“בוקר טוב, גרייס. מה שלומך?” שאלתי.

“נפלא! השמש זורחת והציפורים מצייצות! המטופלת האהובה עליי משתחררת היום! יום נפלא!”

וואו, שני “נפלא” במשפט אחד.

זווית פי התרוממה בחיקוי לחיוכה. “את עליזה מאוד היום. יש איזושהי סיבה לכך?” זכרתי שאמש היא ציינה שהיא עומדת לצאת לדייט מיוחד עם החבר שלה.

הם יצאו כבר שנתיים והיא רמזה על אירוסין לא מעט זמן. שיערתי שהחבר התחיל לקלוט את המסר.

גרייס עטתה הבעה תמימה. “בחיי, אין לי מושג על מה את מדברת.” היא הרימה את ידה השמאלית אל לחיה ונענעה בראשה.

שם, על אצבע הטבעת שלה, הייתה טבעת יהלום מהממת שתאמה את עיניה הנוצצות.

“התארסת! איזו הפתעה!” קראתי.

אבל זו לא הייתה הפתעה. היא דיברה על זה מהרגע שהגעתי.

אני ממש רוצה לשמוח בשבילה – לא, תיקון: אני שמחה בשבילה. היא ראויה לכל האושר בעולם.

החיים שלי לא איומים. אני פשוט שונה, הזכרתי לעצמי.

“תודה! זה היה חמוד כל כך. הוא כרגע בירך בחליפה – על החוף, לא פחות – ואמר לי שאני האישה היחידה שהוא רוצה לחלוק איתה את חייו ואז הוא שלף את הטבעת הזאת. זה היה רומנטי כל כך.”

“נשמע מקסים,” אמרתי.

היא התחילה לרשום מספרים תוך כדי הבדיקה. מצחה התקמט פתאום וגרם לי להיבהל.

“מה קרה?” שאלתי.

“מה? אה, שום דבר. לא נראה לי שזה משהו רציני. רמת החמצן בדם שלך קצת נמוכה.” היא התכופפה עם סטטוסקופ והאזינה לריאות שלי לרגע. “תני לי רק לעדכן את ד”ר מרקוס, והוא ייכנס לדבר איתך בעוד רגע.”

הנהנתי בפיזור דעת כשמיהרה לצאת והשאירה אותי לבד עם המחשבות.

הבטתי באצבעי שהייתה מחוברת למכונה שבדקה את רמת החמצן שלי ונאנחתי. המדדים לא היו נמוכים במיוחד – לפחות לא באופן מעורר דאגה, למרבה המזל. פלטתי גניחה קטנה והרכנתי את ראשי בתבוסה. ידעתי מה זה אומר – משהו לא תקין וגרייס לא רצתה להגיד כלום כי זה לא בסמכותה.

אז עכשיו הייתי צריכה לשבת כאן ולחכות – לבד.

מייגע לשבת בבית חולים, יום אחר יום. יש גבול לכמות השעות שאני יכולה לצפות בטלוויזיה, לכמות הספרים שאני יכולה לקרוא, לפני שאני מרגישה שהראש שלי עומד להתפוצץ. לפעמים התשוקה לקשר אנושי הייתה חזקה כל כך עד שגרמה לי לכאב פיזי.

אימא שלי הייתה כאן כל יום וחברתה חשובה לי, אבל הרצון והצורך לתקשר עם מישהו בגילי הציף אותי. פשוט רציתי מישהו שלא יעזור לי ללכת לשירותים או יצפה בכל צעד שלי בחרדה, מחשש שהנשימה הבאה תחזיר אותי מייד לבית החולים.

הספר שאימי קראה – ספר אקדמי, כנראה ספר לימוד – נח על כרית הכיסא הכחול הישן בפינה, נשכח יחד עם הז’קט והמחברת. היא כנראה נשארה עד מאוחר ויצאה אחרי שנרדמתי. היא בדרך כלל לא נשארה אחרי השעה שבע, אבל היא רצתה מאוד לסיים את הסילבוס שלה לסמסטר הבא, כדי שתוכל לעשות את זה לפני שאחזור הביתה. היא תמיד הפגינה פרנויה בכל פעם שהשתחררתי מאשפוז בבית החולים. היא חששה שהבעיות יחזרו ונשוב לנקודת המוצא – שכיבה בחדר והמתנה לשחרור הבא. לכן מבחינתה, הצורך להשגיח עליי הכפיל ואפילו שילש את עצמו. היא כמעט הרגה את עצמה בניסיון לסיים הכול עד שובי.

אימא שלי, מולי ביוקנן, הייתה מרצה ללימודי דת במכללה הקהילתית המקומית. היא הייתה כנראה אחת הנשים האקלקטיות ביקום. כשהייתי קטנה, שאלתי אותה פעם למה היא מלמדת דת אבל אנחנו אף פעם לא הולכות לכנסייה. היא חייכה בנועם ואמרה לי שהיא כל כך אוהבת ללמוד על דתות עד שהיא לא יכולה לבחור רק דת אחת, ולכן היא מעולם לא בחרה. כשהייתי ילדה תמימה זה נשמע הגיוני, אבל עכשיו זה פשוט הצחיק אותי. לפני שנים, אחרי שהייתי סטודנטית שלה, החלטתי שאימא שלי פשוט סקרנית מדי לגבי התנהגותם של בני האדם, ואין דרך טובה יותר ללמוד על פעולתם והתנהגותם של אנשים מאשר באמצעות הדת שלהם.

הקדשתי את הבוקר שקיוויתי שיהיה האחרון שלי בבית החולים לאכילת ביצים וטוסט בינוניים מהמגש, בזמן שזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. אחרי שהתעדכנתי בחדשות וצפיתי בשידור חוזר של ילד פוגש עולם, החלטתי שהגיע הזמן לארוז.

כשאני נזהרת לא לפגוע בצינורית העירוי הקבועה בשקע זרועי, קמתי לאיטי וניגשתי אל חדר האמבטיה הצמוד.

צחצחתי שיניים וניסיתי לאסוף את השיער הבלונדיני הארוך שלי בקוקו. ואז ארזתי את כל תכשירי הרחצה בתיק כלי הרחצה שאימא קנתה לי. אחרי שחזרתי לחדר, הכנסתי את התיק הקטן למזוודה שליד המיטה. עוד כמה פריטים נכנסו פנימה – וכעבור כמה דקות הייתי מוכנה לתזוזה.

שמעתי את המיטה שלי קוראת אליי, לוחשת את שמי. שינה ללא הפרעה הייתה מצרך מובן מאליו מצד אלה שהתמזל מזלם ליהנות ממנה. כרגע הייתי מותשת – כנראה מותשת מאי פעם, אבל התעלמתי מכך כי עמדתי לחזור הביתה.

אחרי שניקיתי וסידרתי הכול בחדרי, התיישבתי כדי לחכות לסוף היום. כשאחות אומרת שהרופא כבר יגיע, היא מתכוונת שהרופא יבוא מתישהו לאורך היום ולכן אין צורך לעצור את הנשימה בציפייה. כיוון שעברה פחות משעה מאז גרייס הלכה, הופתעתי כשד”ר מרקוס הופיע פתאום בדלת חדרי, לבוש במדי הרופא הכחולים. הוא העביר את ידיו הגדולות בתלתליו האפרפרים.

אימא שלי חזרה ללמד קורס קיץ בשעות היום, וכיוון שסיימה את יום הלימודים, היא ישבה בפינה הקבועה שלה. היא הייתה שקועה בספר ורשמה הערות, אבל מייד הרימה את הראש כשהרופא הנאה נכנס.

הוא פסע כמה צעדים, היסס מעט ואז עבר את שאר המרחק אל המיטה שלי. הוא נראה מוטרד ועיניו שוטטו על פני החדר כאילו ביקשו להתמקד במשהו אחר חוץ ממני. לבסוף הוא הישיר אליי את מבטו ומייד ידעתי שחדשות רעות בפיו.

“היי, ליילה,” אמר.

“היי, ד”ר מרקוס.”

“תקשיבי, ילדה...” אמר.

קטעתי אותו. “אני כבר לא ילדה.”

“נכון. אני כל הזמן שוכח. עשרים־ושתיים. מטורף.”

ד”ר מרקוס מטפל בי מאז הייתי ילדה. אושפזתי בבתי חולים אחרים לטיפולים מורכבים יותר ולאורך השנים נבדקתי בידי רופאים ומומחים אחרים, אבל תמיד הייתי בטיפולו של ד”ר מרקוס. חוץ מאימי, הוא היה הדבר הקרוב ביותר לבן משפחה שהיה לי.

“הסתכלתי על המדדים שלך. זה לא יקרה היום, ליילה.”

“למה?” לחשתי.

הוא זקר גבה ושלח אליי מבט נוקב.

“הנשימה שלי,” עניתי על שאלתי.

הוא הנהן. “כן, הנשימה שלך לא במיטבה – אני שומע את זה מהצד השני של החדר, והלב שלך פועם בקצב לא סדיר. אני מצטער. אני יודע שרצית להשתחרר היום, אבל עד שלא נשפר את מצבך, אסור לי להרשות לזה לקרות.”

פניתי אל אימא שהביטה בי בפנים עצובות ומודאגות. עינינו נפגשו והיא שלחה אליי חיוך מהוסס. היא לא תיאבק ברופא. ידעתי את זה מניסיון. היא מילאה את כל הוראותיו במדויק. בכל הקשור לבריאותי, היא לא הסכימה להסתכן בשום דבר.

“בסדר,” אמרתי ופניתי שוב אל ד”ר מרקוס בעודי כובשת את הדמעות. “אני מבינה שהגיע הזמן לחזור לאוכל גרוע ולטלוויזיה משעממת.”

“אוודא שישלחו לך עוד קינוח,” אמר בקריצה.

הוא התמקד באימא שלי וראיתי אותה קמה מהכיסא כדי להצטרף אליו בצד השני של החדר. הם דיברו בלחש ולכן שמעתי מעט מאוד משיחתם, אבל ממה שהצלחתי להבין, אני אתקע בין הקירות האלה עוד תקופה ארוכה.

החופש נעלם לפתע מנגד עיניי.

חזרה לכלא.