קלאריס ליספקטור – כל הסיפורים

השעון מצלצל תשע. צלצול רם, קוֹלי, ובעקבותיו נקישה רכה, הד. אחר־כך, הדממה. כתם השמש הַבהיר מתפשט לאט־לאט על־פני הדשא בגינה. מעפיל על הקיר האדום של הבית, מפיק מן הצמח המטפס נצנוץ של אלפי אורות טללים. מוצא פתח, את החלון. חודר. ומשתלט פתאום על חדר־השינה, מערים על ההשגחה של הווילון הקל.

לוּאיזָה ממשיכה לשכב ללא־ניע, שרועה על הסדינים הסתורים, שערה פזור על הכר. זרוע אחת פה, אחת שם, צלובה מרוב לֵאוּת. חום השמש ובהירותה ממלאים את החדר. לוּאיזָה ממצמצת. מכווצת את הגבות. מעקמת את השפתיים. לבסוף היא פוקחת את העיניים ונועצת אותן בתקרה. לאט־לאט מחלחל היום אל גופה. היא שומעת רחש של עלים יבשים נרמסים. צעדים רחוקים, זעירים ונחפזים. ילד רץ על הכביש, היא חושבת. שוב, הדממה. היא משתעשעת רגע בהקשבה לַדממה. היא מוחלטת, כמו דממת מוות. כמובן, הרי הבית מרוחק, מבודד מאוד. אבל... מה עם אותם רחשים מוכרים של כל בוקר? קולות של צעדים, פרצי צחוק, נקישות כלי־אוכל אשר מבשרים את הולדת היום בביתה? לאט עולה על דעתה הרעיון שהיא יודעת מה הסיבה לדממה. היא בכל־זאת דוחה אותו בעקשנות.

לפתע עיניה נפערות. לואיזה מוצאת את עצמה יושבת על המיטה, רועדת בכל גופה. היא מביטה באמצעות העיניים, הראש, כל העצבים, במיטה השנייה בחדר. זו ריקה.

היא מציבה את הכר אנכית, נשענת עליו, ראשה נטוי, עיניה עצומות.

אז זה נכון. היא נזכרת בערב הקודם ובלילה, ליל הייסורים הארוך שבא בעקבותיו והתמשך עד שעות השחר. הוא הסתלק, אתמול בערב. לקח אתו את המזוודות, המזוודות שרק לפני שבועיים הגיעו בחגיגיות עם תוויות מפאריז, ממילנו. הוא לקח אתו גם את המשרת שהגיע איתן. יש הסבר לדממה בבית. היא לבדה מאז שעזב. הם רבו. היא, שותקת, מולו. הוא, האינטלקטואל האנין והנעלה, צורח בקולי־קולות, מאשים אותה, מורה עליה באצבעו. ואותה תחושה שכבר התנסתה בה בפעמים הקודמות שבהן רבו: אם יסתלק, אני אמות, אני אמות. היא עוד שומעת את דבריו.

"את, את כולאת אותי, את מחסלת אותי! תשמרי לך את האהבה שלך, תני אותה למי שירצה, מישהו שאין לו מה לעשות! את מבינה? כן! מאז שאני מכיר אותך אני לא יוצר כלום! אני מרגיש כבול. כבול לפינוקים שלך, לליטופים שלך, ללהיטות המופרזת שלך, אלייך! אני מתעב אותך! תחשבי על זה, אני מתעב אותך! אני..."

ההתפרצויות האלה היו תכופות. כל הזמן ריחף האיוּם שהוא יעזוב. המחשבה על המלה הזאת חוללה שינוי בלוּאיזָה. היא, שהיתה כה מלאה כבוד עצמי, כה אירונית ובטוחה בעצמה, הפצירה בו שיישאר, ועל פניה היו חיוורון ושיגעון כאלה, עד שבפעמים הקודמות הוא נענה. והאושר הציף אותה, כה עז ובהיר, עד כי פיצה על מה שלא עלה על דעתה כהשפלה, אבל שהוא אילץ אותה לראות בטיעונים אירוניים, שהיא אפילו לא שמעה. הפעם התרגז, כמו בפעמים הקודמות, כמעט בלי סיבה. לוּאיזָה, אמר, קטעה את דבריו ברגע שבמוחו צץ רעיון חדש, קורן אור. היא גדעה לו את ההשראה, בדיוק ברגע שזו נולדה, באיזה משפט טיפשי על מזג־האוויר, שבסיומו איזה "נכון, יקירי?" מאוס. הוא אמר שהוא זקוק לתנאים נאותים כדי ליצור, כדי להמשיך את הרומאן שלו, שנקטף באיבו בגלל חוסר־יכולת מוחלט להתרכז. הוא הסתלק לְמקום שבו ימצא את "האווירה".

ובבית השתררה דממה. היא תקועה בחדר־השינה, כאילו סחטו מגופה את כל הנשמה. מחכה לראות אותו מופיע בחזרה ודמותו הגברית ממוסגרת במשקוף של הדלת. היא תשמע אותו אומר, בעוד כתפיו הרחבות האהובות נרעדות בצחוק, שהכל היה סתם משחק, איזו חוויה שנועדה להשתלב באיזה עמוד בַּספר.

אבל הדממה התמשכה בלי קץ, שוסעה רק בצרצור המונוטוני של הצרצר. הלילה נטול הירח הציף לאט־לאט את החדר. הרוח הקלה והקרירה של חודש יוני העבירה בה רעד.

"הוא הסתלק", חשבה. "הוא הסתלק". אף־פעם לא נראה לה הביטוי הזה כה הרה־משמעות, אם כי קראה אותו קודם־לכן פעמים רבות ברומאנים על אהבה. "הוא הסתלק" זה לא כל־כך פשוט. זה גורר חלל עצום בראש ובחזה. אם מישהו יקיש עליהם, חשבה, זה יישמע מתכתי. איך תחיה עכשיו? שאלה את עצמה פתאום בשלווה מופרזת, כאילו מדובר במשהו ניטרלי. היא אמרה, ושבה ואמרה: ומה עכשיו? הֵשיטה את עיניה על־פני החדר האפוף חשכה. הדליקה את האור, חיפשה את הבגדים, את הספר שלמראשות המיטה, את העקבות שלו. שום דבר לא נשאר. נבהלה. "הוא הסתלק".

היא התהפכה במיטה שעות על־גבי שעות ולא נרדמה. עם שחר, חלושה מחוסר־שינה ומכאב, עיניה צורבות, ראשה כבד, שקעה למין אי־הכרה למחצה. הראש לא הפסיק לפעול, תמונות הכי מטורפות עלו על דעתה, ואך הצטיירו וכבר חמקו.

נשמעים צלצולי השעה 11, ארוכים ונינוחים. ציפור משמיעה צווחה חדה. הכל קפא מאתמול, חושבת לוּאיזָה. היא ממשיכה לשבת על מיטה, בטיפשות, ואינה יודעת מה לעשות. היא נועצת את עיניה בציור ובו נוף של ים, בצבעים רעננים. אף־פעם לא ראתה מים המטביעים רושם כזה של נוזליוּת ותנועה. גם אף־פעם לא שמה לב לַציור. פתאום, כמו קוץ, פוצע חד ועמוק: "הוא הסתלק". לא, זה שקר! היא קמה. הוא בטח התרגז והלך לישון בחדר הסמוך. היא רצה, הודפת את הדלת. ריק.

היא ניגשת לשולחן שלידו עבד, מזיזה בקדחתנות את העיתונים שננטשו. אולי השאיר איזה פתק, שנאמר בו, למשל: "למרות הכל, אני אוהב אותך. אני חוזר מחר". לא, כבר היום! היא מוצאת רק דף מהפנקס שלו. הופכת אותו. "אני יושב כבר בטח שעתיים ועדיין איני מצליח להתרכז. אבל, בו־בזמן, איני ממקד את הקשב בשום דבר סביבי. יש לו כנפיים, אבל הוא אינו נוחת בשום מקום. איני מצליח לכתוב. איני מצליח לכתוב. במלים הללו אני מגרד פצע. הבינוֹניוּת שלי היא כה..." לוּאיזָה מפסיקה את הקריאה. מה שהיא הרגישה כל הזמן, רק במעורפל: בינוֹניוּת. היא שוקעת בהרהורים. אז הוא ידע את זה? איזה רושם של חולשה, של מורך־לב, בדף הפשוט הזה... ז'וֹרז'..., היא ממלמלת חלושות. היתה רוצה לא לקרוא את הווידוי הזה. היא נשענת אל הקיר. בוכה חרש. בוכה עד שהיא חשה לֵאוּת.

היא ניגשת לכיור ומרטיבה את הפנים. תחושה של רעננות, הקלה. היא מתעוררת. מתעודדת. קולעת את השיער, מקבעת אותו למעלה. משפשפת את הפנים בסבון עד שהיא מרגישה את העור מתוח, בוהק. מביטה בעצמה בראי ונראית כמו גימנזיסטית. מחפשת את השפתון, אבל נזכרת בַּזמן שכבר אין בו צורך.

חדר־האוכל היה חשוך, לח ומחניק. היא פותחת את החלונות בבת־אחת. והבהירות חודרת בתנופה. האוויר הרענן נכנס במהירות, נוגע בכל דבר, מניד את הווילון הבהיר. נדמה שאפילו השעון מצלצל במרץ רב יותר. לוּאיזָה אחוזת הפתעה קלה. יש כל־כך הרבה קסם בחדר העליז הזה. בדברים האלה המתבהרים פתאום וקמים לתחייה. היא מתכופפת מעל אדן החלון. בצל של העצים האלה הנטועים בשדרה, המסתיימת שם הרחק בדרך החֵמר האדומה... למען האמת, קודם לא שמה לב לכל אלה. כל הזמן חיה כאן אתו. הוא היה הכל. רק הוא היה קיים. הוא הסתלק. והדברים אינם נעדרי כל קסם. יש להם חיים משלהם. לוּאיזָה העבירה את ידה על מצחהּ, רצתה להרחיק את המחשבות. אתו למדה את עינוי האידיאות, התעמקה בפרטי־הפרטים שלהן.

היא הכינה קפה ושתתה אותו. ומאחר שלא היה לה מה לעשות וחששה לחשוב, לקחה כמה פריטי לבוש שהוכנו לכביסה והלכה לקצה החצר, שהיה בו אגן גדול. הפשילה את השרוולים ואת מִכנסי הפיג'מה והתחילה לשפשף את הבגדים בסבון. כפופה כך, מניעה את הזרועות במרץ, והשפה התחתונה ננשכת מרוב מאמץ, והדם פועם בעוז בגופה, הפתיעה את עצמה. נעצרה, יישרה את הקמטים במצח והביטה קדימה. היא, שחֶברת האיש הזה הפכה אותה לכל־כך רוחנית... היה נדמה לה שהיא שומעת את צחוקו האירוני, שומעת אותו מצטט את שופנהאואר, את אפלטון, שחשבו וחשבו... רוח קלה נעימה סימרה את השערות על עורפה, ייבשה את הקצף על אצבעותיה.

לוּאיזָה סיימה את המשימה. הדיפה כל־כולה ריח חריף ופשוט של סבון. העבודה חיממה אותה. הביטה בברז הגדול, שהגיר מים צלולים. הרגישה חום... פתאום עלה על דעתה רעיון. פשטה את הבגדים, פתחה את הברז עד הסוף, והמים הקפואים זרמו על גופה, עקרו מפיה צעקה מרוב קור. הרחצה המאולתרת הזאת גרמה לה לצחוק מרוב עונג. מן האמבט שלה חָבקה מראֶה נהדר לאורה של שמש שכבר היתה יוקדת. לרגע היתה רצינית, ללא־ניע. הרומאן הלא גמור, הווידוי שנמצא. היא שקעה בהרהורים, קֶמט במצח ובזוויות השפתיים. הווידוי. אבל המים קלחו קפואים על גופה ותבעו ברעש את תשומת־לבה. חום נעים כבר זרם בעורקיה. פתאום הצטייר על שפתיה חיוך, עלתה על דעתה מחשבה. הוא יחזור. הוא יחזור. הביטה סביבה בבוקר המושלם, נָשמה עמוקות וחשה, כמעט בגאווה, את לבה הולם קצוב ומלא חיים. קרן שמש חמימה אפפה אותה. הצטחקה. הוא יחזור, כי היא החזקה יותר.

מאי 1940