קלואי סנואו, אסון מהלך

אני מנסה לשכוח מזה שבעוד כמה שבועות אני מתחילה תיכון, אבל לפעמים העובדה הזאת משתלטת לי על הראש ואני מתכסה זיעה מרוב פחד.

לא משנה כמה נורא זה יהיה, זה לא יכול להיות יותר גרוע מחטיבת הביניים. התאוריה שלי היא ששמים את שתי השכבות הכי מרושעות באותו בניין כדי שלא ידביקו אף אחד אחר בזוועתיות שלהן. באופן כללי, כל מה שעשיתי בחטיבה זה לסמס, להחליק את השיער שלי, להוסיף פריטים לאוסף בנדיקט קמבּרבּאץ' שלי, ולנסות להיות יותר מקובלת. אני רק חושבת על זה ומתכווצת.

אני רוצה להיות אחרת בתיכון. כמו אדם חדש.

ואני רוצה להתמזמז עם מישהו. זה כל כך משפיל שבגיל כזה מתקדם אני עדיין בתולת־נשיקות. כל מי שהוא רק טיפה נורמלי בכיתה שלי כבר התנשק בגיל עשר אולי. אני אפילו ניקור קטן על הלחי עוד לא קיבלתי (לא מחשיבה את ההורים שלי או את דוד ג'וליאן). וככל שעובר יותר זמן ואף אחד עוד לא מרח לי נשיקה - ככה אני מרגישה יותר מוזרה. אם אסיים את התיכון בלי שינשקו אותי, אני אתבייש מדי לנשק מישהו בקולג', וסביר להניח שאז פשוט אמות בלי להתמזמז בכלל. משהו חייב דחוף להשתנות. בזאת אני נודרת: אני אנשק מישהו לפני הסילבסטר. או אולי ממש בסילבסטר. אוקיי, בזאת אני נודרת: אני אנשק מישהו לפני היום הראשון לשנה החדשה. נדרתי, סגור.