קללת מקבת

לגופו גלימת קטיפה בצבע טורקיז, מעוטרת ברקמת זהב, על ראשו כתר של מלכה, ישב הנער המנומנם על כס המלכות שניצב כמעט במרכזו של האולם הגדול, בשולי התחום המואר. מחר יֵשב כאן המלך בכבודו ובעצמו. לא שחקן הממלא תפקיד של מלך, אלא מלך אמיתי, הוד מלכותו ג'יימס הראשון של אנגליה וג'יימס השישי של סקוטלנד. הערב, על כל פנים, היה צורך להושיב על כס המלכות שחקן, שיראה בדיוק את מה שיראה המלך כאשר מחזהו החדש, העקוב מדם והרדוף מכשפות של האדון שייקספיר, יעלה בפניו טקס של רשע שאין לו שם.

הנער, שלא השתתף בתמונה זו, התנדב למלא את תפקיד המשקיף. אך מסיבה לא ברורה התעכבה החזרה עד אין קץ והתמשכה אל תוך השעות הקטנות של ליל נובמבר הקפוא, ובתוך האולם הלא מוסק נעשה קר כמעט כמו בחצר המכוסה כפור שלמטה. אלא שגלימת הקטיפה הכבדה הייתה חמה ונעימה וככל שהתמשכו השעות התקשה הנער יותר ויותר להחזיק את עיניו פקוחות.

מחוץ לטווח הלפידים שהאירו את שטח ההצגה, עמד איש צבא כסוף שיער, לבוש מותניית עור בלויה, כולו עור ועצמות כאדם מזה רעב. הוא נשען על הקיר בקצהו של שטיח קיר מפואר, מנומנם אף הוא למראית עין.

סוף־סוף נראתה תנועה במעגל האור. שלוש דמויות, עטופות שחורים מכף רגל עד ראש ריחפו במעגל סביב קדירה גדולה שהוצבה במרכז האולם, קולותיהן מתמזגים לניגון יחיד שחלקו גניחה וחלקו לחישה.

"מה זה אתן עושות שם?" סינן מפיו השחקן הממלא את תפקיד המלך בעיניים פעורות באימה.

התשובה הדהדה באולם הגדול כמו יללה אנושית למחצה של רוח פרצים, ואולי כמו יבבה של נשמת מת שאינו נח בשלום על משכבו, המבקשת לחדור פנימה מבעד למרזב: מעשה שאין לו שם.2

זמן קצר לאחר מכן ריחפה חבורת ילדים שכולם ניחנו במין יופי מוזר, אל תוך מעגל האור. הם גלשו וחלפו בזה אחר זה לפני כס המלכות. בקצה הטור עמד הקטן שבהם, מחזיק בידו המורמת מראה.

על כס המלכות התנער הנער־המלכה מתנומתו והזדקף באחת.

ליד הקיר, חבוי באפלולית שסביב מעגל האור, פקח החייל הקשיש את עיניו.

כעבור רגעים אחדים החליק הנער מכס המלכות ונמוג בירכתיים החשוכים של האולם. האיש עקב אחריו כמו צל חסר צורה.

משרתו של רוברט ססיל, הרוזן מסולסברי, העיר אותו משנתו לפנות בוקר. מאחורי כתפו, בתוך הילה כפולה של אור נרות, צפו בחושך עוד שני פרצופים, שערו הכהה של האחד מתחיל להאפיר, האחר במיטב שנותיו, שניהם מבית הווארד ושניהם נראים זחוחי דעת מאוד: הרוזן מנורתהמפטון ואחיינו, הרוזן מסאפוק.

סולסברי הקיץ מיד. הוא לא הבין מה יכול לשמח את שני ההווארדים בשעת בוקר מוקדמת כל־כך, אך כל מה שהתרחש בארמון הזה ללא ידיעתו טרד את מנוחתו. וכאשר בני הווארד מעורבים בדבר, יש לכך משמעות אחת — סכנה.

"זה הנער, הוד רוממותו," אמר המשרת והשתעל בנימוס.

"הנער השחקן," ביקש סאפוק להעמיד דברים על דיוקם.

"הוא נעלם," גרגר נורתהמפטון בהנאה. "יחד עם המראה."

לא משנה לאן נעלם הנער, חשב סולסברי וכבש אנחה, בני הווארד יודעים היכן הוא נמצא. בקול רם הוא אמר למשרת, "הער את ד"ר דִי," והתיישב בעמל רב, מודע למבטו של נורתהמפטון הנעוץ בחטוטרת שעל גבו. "ותשלח אליי את מפקד המשמר התורן."

וכשהגיע מפקד המשמר הוא אמר לו בפשטות, "מצא אותו."

כעבור חצי שעה הוליך סולסברי, שטוח רגליים וצולע, את החבורה אל חדר ההמתנה הצמוד לאולם הגדול, מודע עד כאב לכל צעד רחב ונמרץ של הרוזנים הגבוהים וזקופי הגו לבית הווארד הפוסעים משני צדדיו. הוא לא אהב לעבוד עם שניהם, במיוחד לא עם הרוזן מנורתהמפטון. באופן כללי אפשר לומר שלמרות קומתו הנמוכה וצורתו המעוותת, היה סולסברי בררן גדול בכל הנוגע לגופו ולמלבושיו, אך לתכונותיהם של בני האדם הוא התייחס בצורה קרה ועניינית והשתמש בהם לפי הצורך. אלא שמבני הווארד הוא סלד עד עמקי נשמתו והם תמיד עוררו בו תשוקה עזה לצאת, בכל מזג אוויר, אל גן הוורדים הקרוב כדי להיפטר מאיזו צחנה לא לגמרי מובחנת. המלך, מנגד, נשבה בקסמם של בני הווארד, ומשום כך היה זה בלתי אפשרי להימנע לחלוטין משיתוף פעולה איתם. קחו למשל את עסק הביש עם הנער. כאשר היה מדובר בביטחונה של הממלכה, סולסברי לא בחל בעשיית שימוש בבני אדם, יהיו אשר יהיו, אך הוא לא שש להניח מלכודות שילדים משמשים בהן בתור פיתיון.

ד"ר דִי כבר המתין להם. גלימתו הכהה וזקנו הארוך הלבן רטטו מזעם. "אמרת לי שאנחנו מחזיקים את שניהם כאן למען ביטחונם," התנפל על סולסברי. "את הנער ואת המראה."

סולסברי נאנח. לא למען ביטחונם. למען ביטחונו של המלך, ביטחונה של הממלכה. מדוע אנשים כמו ד"ר דִי, שחוכמתם אינה מוטלת בספק, לא מסוגלים לעשות את ההבחנה הזאת?

עד כמה שהדברים נגעו לרוזן, הוא לא האמין במראות קסמים ובהעלאת רוחות באוב. אך במקרה זה הוא הקפיד לפקוח עין ולהיות מעודכן תמיד בכל מה שמתרחש אצל מכשפי הממלכה, וג'ון דִי בראשם. אחרי ככלות הכול, בתחומי המתמטיקה והניווט איש לא הגיע לקרסוליו, והוא הביא לאביו של סולסברי ולמלכה אליזבת הזקנה תועלת רבה בתחום הקריפטולוגיה. וגם אם רק חלק מזערי מיומרותיו של דִי בעניין זימון מלאכים והפיכת מתכת פשוטה לזהב יוכח כאמת לאמיתה, סולסברי רצה שהשליטה על הישיש תהיה בידיו.

כיוון שכך, כשד"ר דִי בא במרוצה ובפיו סיפור אימים על דם ואש ותמרות עשן שנראו באחת מאבני הניבוי שלו, האזין סולסברי לדבריו בכובד ראש, שהחריד את ד"ר דִי למרות ההנאה המרובה שהוא שאב ממנו, ובהמשך חקר בעצמו את הנער שראה לדבריו את המראות הללו. זאת משום שסולסברי כבר ידע את מה שד"ר דִי עדיין לא ידע, שאכן יש לבוגדים קתולים מסוימים תוכניות לפוצץ את בניין הפרלמנט, על המלך, בני משפחתו ורוב האצולה האנגלית.

כך או כך, למגינת לבו של ד"ר דִי השאיר סולסברי אצלו את הנער שחזה לא רק את מזימת אבק השריפה, אלא גם ראה אישה מסתורית עם סכין שלופה בידה. והוא השאיר אצלו את המראה שבה ראה הנער לטענתו את החזיונות הללו.

כל זה קרה לפני שנה. מזימת אבק השריפה סוכלה, כפי שסולסברי ידע כל הזמן שיקרה. הקושרים נתפסו, חלקם נהרגו במהלך לכידתם והאחרים נענשו במלוא חומרת הדין: הם הוצאו להורג בתלייה ובביתור תוך עקירת הלב בעודם בחיים. רק אחד מהם עדיין התהלך חופשי: מכתיר המלכים שלדעת סולסברי עמד מאחורי הקשר מלכתחילה, אך הוא מעולם לא הצליח לגלות את זהותו. מישהו מאצילי הממלכה, שזמם לתפוס את השלטון בחסות המהומה שתתחולל. מישהו ממלחכי הפנכה שהתרפס בכל יום לפני המלך וכל אותה עת זמם להרוג אותו.

סולסברי הניח כמובן מאליו שהמישהו הזה הוא גבר, אולם חזונו של הנער על אישה אדומת שיער ושחורת עיניים המחזיקה בידה סכין מעוטרת באותיות שאותן לא הצליח הנער לקרוא, הכה אותו בתדהמה. אילו האמין הרוזן ברוחות רפאים, אולי היה מתפתה לומר שהנער ראה בחזונו את המלכה אליזבת הזקנה. אך האויב שחיפש היה מן הסתם אדם חי. עם זאת, דמה של המלכה הזקנה זרם בעורקיהם של אנשים אחרים — בצורה מדוללת, כמובן, אבל זרם. נשים שהן צאצאיות של שושלות טיודור ופלנטג'נט, ששערן האדום־זהוב הסגיר את מוצאן, לא היו נדירות כלל בחצר המלוכה. חלקן השתייכו למעשה לאחת מהשלוחות הרבות של משפחת סטיוארט, משפחתו של המלך.

בכל מה שנוגע למשפחות המלכותיות, לאותה נגיעת אש בשיער נלוותה לא אחת אכזריות מקיאווליסטית שלעומתה נראו בני הווארד, מסוכנים ככל שהיו, תמימים ככבשים. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שמלכים מבית פלנטג'נט, מבית טיודור ומבית סטיוארט יושבים על כס המלוכה זה מאות שנים, חשב סולסברי בחמיצות, בעוד שבני הווארד לא הצליחו להחזיק אפילו בדוכסות היחידה שלהם, פסגת הישגיהם — אלא אם כן מביאים בחשבון את שתי המלכות, נשותיו של הנרי השמיני, שאיבדו את כתריהן יחד עם ראשן. מנגד, המשפחות טיודור וסטיוארט הוציאו מקרבן נשים חזקות ודעתניות, ובראשן המלכה אליזבת ודודניתה מרי מלכת הסקוטים, אמו של המלך הנוכחי. אז למה בעצם שלא תהיה זאת אישה?

או לחלופין, אישה שפועלת בעצה אחת עם גבר שזהותו עדיין אינה ידועה.

ומשום כך השתוקק סולסברי כל־כך לחשוף את זהות הפנים שנגלו במראה. הוא בחן את תגובותיו של הנער באירועים שונים בחצר המלוכה, אולם לנער בגילו לא היו הרבה הזדמנויות להתבונן בגבירות הכבודות בלי לעורר חשד, והוא מעולם לא פגש את האישה ההיא. בסופו של דבר, הצגת מחזה נוסף של מר שייקספיר העלתה בראשו של הרוזן רעיון לצרף את הנער לפמליית המלך. הדבר יתרץ בצורה מושלמת את נוכחותו באירוע ובה־בעת יספק לו נקודת תצפית מעולה, ממנה יוכל להשקיף על אנשי החצר המתגודדים סביב המלך. לשם כך הוא נאלץ להיעזר ברוזן מסאפוק שכיהן בתפקיד הלורד צ'מברליין, ראש הלשכה המלכותית, והיה אחראי על ניהול חיי היומיום בארמון המלך ועל ארגון אירועי הבידור. עם זאת, הוא פעל מאחורי גבם של בני הווארד כשהזמין אצל מר שייקספיר מחזה שבמרכזו קשר לרצוח את המלך; את זה הוא עשה לגמרי על דעת עצמו. הנער לא יהיה היחיד, כמובן, שיסקור את פניהם של הנוכחים ויבחן את תגובותיהם. אבל רק הוא לבדו היה יכול לזהות את הפנים המסוימות שראה בחלומותיו.

הצרה היא שדווקא עכשיו, ערב ההצגה, האידיוט הקטן נעלם ואיננו. אילולא היו בני הווארד מעורבים בדבר, הוא היה מניח שהנבל הצעיר התגנב למטבח, לכבד את עצמו במיני מתיקה וחזר לישון. אך כיוון שאלה הם פני הדברים, הוא האזין בלאות להלמות נעליהם של החיילים המתפרסים ברחבי הארמון.

כעבור שעה שוב התייצב מפקד המשמר בפניו. "מצאנו משהו, הוד רוממותו," התנשף.

אך כשנשאל מהו הדבר, הניד האיש את ראשו. "אני חושב, אדוני, שכדאי שתבוא לראות את זה בעצמך."

וכך הם צעדו במסדרונות הארוכים המפותלים, חזרה אל חלקו העתיק של הארמון. החדר שלפניו נעצרו סומן ברשימותיו של הלורד צ'מברליין כלא מאוכלס, אך דלתו הייתה נעולה מבפנים. ומה שהיה מוזר אף יותר, רבים מאנשיו של מפקד המשמר נשבעו בכל היקר להם ששמעו זעקה מקפיאת דם ממקום כלשהו במסדרון הזה, אף שכל שאר החדרים עמדו פתוחים וריקים. כולם היו אנשים מבוגרים וקשוחים, אבל סולסברי יכול להריח את הפחד בהבל פיהם.

"תפרצו את הדלת," פקד, מודע לשני בני הווארד הממתינים בציפייה דרוכה לצדו.

לשם כך היה צורך להשתמש בגרזן; ארמון המפטון קורט נבנה כדי לשרוד לנצח. לבסוף נכנעה הדלת באנקת כאב ונחצתה במרכזה. החיילים סרו הצדה והניחו לרוזנים לעבור בפתח.

כבר מהסף היה אפשר לראות שהחדר ריק לחלוטין. מחצלות לא כיסו את הרצפה, שטיחים לא נתלו על הקירות, רהיטים לא גדשו את חללו. עם זאת, האח עדיין הייתה חמה מאש שדלקה בה עד לפני זמן לא רב וכבתה אחרי שחדלו להזין אותה. באוויר עדיין ריחף בדל ריח של נזיד או מרק שהתבשלו שם. העצם היחיד שמשך את העין באמצע הריק הזה היה גוף אדם שרוע על רצפת האבן לפני האח. הוא היה מכוסה בגלימה כבדה בצבע טורקיז, ססגונית כזנבו של טווס.

ד"ר דִי זינק לפנים ומרט פיסת חושך קטנה מאחד מקפלי הקטיפה. באצבעות נוקשות הרים דסקית אבן כהה, מלוטשת עד ברק: המראה האבודה שלו. הקוסם הישיש שפשף את המראה בשרוולו ונעץ בה מבט ממושך, בעוד סאפוק גוחן לפנים, מפגין להיטות שאינה הולמת אדם במעמדו. "מה אתה רואה?"

ד"ר דִי הרים את עיניו המימיות. העור מתחתיהן היה תלוי ברפיון. הוא הניד את ראשו לשלילה. "צעיף שחור מכסה את פניה." צמרמורת חלפה בגופו. "המראה הזאת ראתה משהו רע."

הנער מת, חשב סולסברי. כדי לדעת את זה אין צורך במכשפים. בשמץ רוגז הוא אחז בגלימה והסיר אותה מהגופה.

סאפוק ונורתהמפטון עמדו לצדו כהלומי רעם. תדהמתם הייתה רגעית ונכבשה במהירות כזאת, שהם היו מצליחים לשטות בכל אחד חוץ מסולסברי, אדם שלא פעם ולא פעמיים הצליח לנחש מה אנשים חושבים עוד בטרם עמדו על כך בעצמם. ומשום כך האמינו לא מעט אנשים כי סולסברי, ולא ד"ר די, הוא זה שמכפיף רוחות רפאים למרותו. כעת, מאחורי מסיכת התיעוב הקפואה על פניו, הוא חש בסקרנות טורדנית שמתעוררת בקרבו ומתפשטת לכל עורק ונים בגופו. הוא לא ידע מה ציפו בני הווארד לראות, אבל היה ברור לו שלא את הדבר הזה.

הגופה שלרגליהם הייתה עירומה וכפותה בצורה יוצאת דופן. וזו לא הייתה גופתו של הנער.