קלמנה

אוֹרה האדמדם של המדורה הקטנה ריצד על קירות המערה. לגמתי מהמשקה החם שבידי בעיניים עצומות. הריח שחדר לאפי היה מתוק. טעם הצמחים שליקטתי לעומת זאת היה מר ומשתק. אף על פי שידעתי זאת מהערב הקודם, הופתעתי מעוצמת התחושה. המרקם על הלשון היה סמיך וכבד, כמו קוניאק איכותי שהתיישן בחבית כמה שנים טובות.

פקחתי את עיניי והבטתי מטה. הצמחים המגוונים בכלי השקוף יצרו עולם שלם של צורות וגוונים. בועות שנקלעו בתחתית חיפשו דרכן מעלה, אל החופש, ותוך כדי כך הניעו את העלים. בהיתי במשקה. תנועת העלים הזכירה לי את הקליידוסקופ שסבא נתן לי ליום הולדתי השישי.

סבא הוציא מתיקו גליל מתכת יפיפה בצבע ירוק בהיר, מעוטר בגילופים עדינים.

"הבט פנימה," אמר והושיט לי את המכשיר.

חשש עבר בי כשאחזתי בו בידי. בחנתי אותו בידיי הקטנות ואז קירבתי את קצו המעוגל אל עיני השמאלית. אוסף של צורות בשלל צבעי הקשת נגלה לפניי.

"וואו!" קריאת פליאה נפלטה מפי.

סבא חייך והראה לי איך לסובב את הגליל, והצורות החלו לנוע ולשנות צורתן. העולם הצבעוני שהתקיים בתוך הגליל הקסום הפעים אותי וליבי הלם מהתרגשות.

"גם העולם האנושי בנוי מתנועה של צבעים וצורות," שמעתי את סבא אומר. "נסה לא להתמקד בצבע או בצורה, רק בתנועה," אמר סבא והניח לי לכמה רגעים לפני שהוסיף, "עכשיו דמיין את המשך התנועה, דמיין אותה ממשיכה בחלקים שמחוץ לגבול ראייתך, כמו תנועת הגלים בעומק הים. אם אינך רואה משהו, אין זה אומר שאינו קיים. השלם את המשך התנועה בראשך ואת החלקים החסרים. זה השיעור החשוב ביותר שאני יכול להעניק לך. הידע הוא שלך עכשיו, ילדי המיוחד, וכמו תמיד, רק בידיך להפוך אותו ליכולת. יכולת לזהות את הנסתר, להיות תמיד שני צעדים לפני כולם."

הזיכרונות היו מוחשיים וקולו העמוק של סבא, אף על פי שהגיע מתוך זיכרון רחוק, העביר צמרמורת בגופי, כמו פעם, כשקולו עוד היה נוכח בחיי.

שלחתי את ידי לתיק הבד שהיה תלוי על מותני. לא הייתי זקוק להביט לתוכו כדי לזהות את מגעו של הגליל העתיק. העברתי את אצבעותיי על החפץ ביראת כבוד, ליטפתי את העיטורים והגילופים, שכבר למדתי להכיר בעל פה. סבא החכם, חשבתי לעצמי, כמה הרבה הענקת לי, בזמן כֹּה מועט.

עדיין כעסתי על העולם. עדיין כעסתי על הדרך שבה נלקח ממני הסבא החכם שלי, הסבא שהכיר לי את היקום בדרכו הייחודית, זה שאתגר אותי בחידות ובחישובים, זה שהוביל אותי להיות מי שאני היום, זה שגידל אותי באהבה חסרת גבולות. ואת הכעס הרב שהצטבר בי הפניתי בעיקר כלפי עצמי.

עכשיו אני הוא שמלמד את סבא חישובים בסיסיים ומילים פשוטות, שוב ושוב ושוב, ללא הצלחה. מה שנמסר בגיל מאוחר לא יחזור. ידעתי את זה, כולם יודעים את זה. אבל אני לא מוכן להפסיק לנסות.

"בוקר טוב סבא, איך ישנת הלילה?" שאלתי את סבא כשהבחנתי שהוא הקיץ משנתו.

סבא פקח את עיניו ומייד הביט בי במבטו הכחול והאוהב. אהבתי את המבט הזה. וגם שנאתי אותו. אהבתי את האושר שקרן מעיניו, כאילו הכול עדיין טוב בעולם, כאילו כלום לא השתנה. אך זיהיתי גם את הגאווה שהסבתי לו ושנאתי אותה. אני לא ראוי לה, חשבתי. אני כישלון. שנים של ניסיון אך ללא הצלחה. שנים של אכזבות. כישלון.

גופי כאב אחרי שלושה לילות מעוטי שינה על רצפת האבן במערה הקרירה. אומנם המדורה שהדלקתי לנו אתמול העניקה תחושת חמימות קלה, אך אין בכוחה לחמם את החלל הגדול, לא כל שכן את הרצפה החלקה והקרה. כיסיתי את סבא ואותי בשמיכת הפיקה הישנה מעט לפני שנרדמתי. אך שוב התעוררתי בבוקר בפינה רחוקה, הרחק מסבא, הרחק מהשמיכה. האוויר הצונן חדר לריאותיי, לחות חלחלה לאפי ולגרוני. סבא השמיע עוד סדרת שיעולים קצרה. היום נמשיך במסע, חשבתי ובתוך כך חייכתי לעצמי. היום נתקדם עוד צעד אחד לכיוון היעד. שנים חיכיתי לרגע הזה, למסע הזה עם סבא, אבל עכשיו הייתי מלא חששות, מה אם לא נצליח? מה אם איכשל?

אני חייב להצליח.

לא בשבילי, בשביל סבא.