קלע הכשף 2: צל אפל

"זה לא נקרא לגנוב," התעקשתי, בקול רם למדי בהתייחס לעובדה שהיחיד שיכול לשמוע אותי היה חתול־סנאי שגובהו שישים סנטימטרים, שבאותו רגע היה עסוק מאוד בפיצוח הקוד למנעול שהפריד בינינו לבין תוכן תיבת התצוגה של המשכונאי.

אוזנו הפרוותית של רַייקֶס הייתה זקורה, קרובה למנעול, כפותיו הזריזות תמרנו את שלוש לוחיות הנחושת המסתובבות, והוא הקיש בשיניו בכעס בתגובה. "אכפת לך? זה לא קל כמו שזה נראה." אחוריו השמנמנים הקטנים רטטו מרוב רוגז.

אם לא ראיתם מימיכם חתול־סנאי, דמיינו חתול בעל פרצוף מרושע, זנב גדול ועבות וקרומי עור פרוותיים דקים בין הרגליים הקדמיות לרגליים האחוריות, המאפשרים לו להחליק באוויר באופן שמצליח איכשהו להיראות מגוחך ומבעית בעת ובעונה אחת. אה, והעניקו לו אישיות של גנב, סחטן, ואם להאמין לסיפורים של רַייקֶס - גם רוצח, ביותר ממקרה אחד.

"כמעט סיימתי," התעקש.

הוא אמר את זה במשך שעה שלמה.

קווים דקים של אור התחילו להסתנן מבין קורות העץ בחלון הראווה של חנות המשכונות ובסדק שמתחת לדלת. בקרוב יעברו אנשים ברחוב הראשי, יפתחו את חנויותיהם או יעמדו ליד המסבאה בציפייה למשקה הראשון, החשוב כל כך, של הבוקר. כך עושים כאן, באזורי הסְפָר: משתכרים עד ערפול חושים עוד לפני ארוחת הבוקר. לכן האנשים כאן נוטים לנקוט אלימות כדרך לפתור כל סכסוך שהוא, ואת כל הסכסוכים כולם. ולכן העצבים שלי נמרטו. "יכולנו לשבור את הזכוכית ולהשאיר לו עוד קצת כסף שיכסה את הנזק," אמרתי.

"לשבור את הזכוכית?" נהם רַייקֶס כדי להמחיש את דעתו על הרעיון. "חובבן." הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל המנעול. "קל... קל..."

נשמעה נקישה, וכעבור רגע החזיק רַייקֶס את המנעול המסובך בין כפותיו בגאווה. "רואה?" שאל. "ככה מבַצעים שוד כמו שצריך!"

"זה לא שוד," אמרתי, בפעם השתים־עשרה מאז התגנבנו לחנות המשכונות באותו לילה. "שילמנו לו תמורת הקמע, זוכר? הוא זה שרימה אותנו."

רַייקֶס נחר בביטול. "ומה עשית בנידון, קֶלֶן? פשוט עמדת שם כמו מפגר בזמן שהוא הכניס לכיס שלו את המטבע שהרווחנו בעמל. זה מה!"

למיטב ידיעתי, רַייקֶס לא עמל כדי להרוויח מטבע אי־פעם בחייו. "היית צריך לקרוע לו את הגרון עם השיניים שלך כמו שאמרתי לך," המשיך.

הפתרון לרוב הדילמות המסובכות - מבחינתם של חתולים־סנאים, בכל מקרה - הוא לגשת אל מקור הבעיה ולנשוך אותו חזק מאוד בצוואר, ולנגוס ממנו כמה שיותר בשר מדמם.

נתתי לו להגיד את המילה האחרונה והושטתי את ידי לפתוח את דלתות הזכוכית ולהוציא את פעמון הכסף הקטן המחובר אל לוחית מתכת דקה. הסמלים שנחרטו בשוליו נצנצו באור החלקי: קמע השתקה. קמע השתקה זַ'אנְ'טֶפּי של ממש. באמצעותו אוכל להטיל כשפים בלי להותיר את ההד שיאפשר לציידי הנפשות לאתר אותנו. בפעם הראשונה מאז ברחנו משטחי הזַ'אנְ'טֶפּ, הרגשתי כאילו אני כמעט - כמעט - מסוגל לנשום שוב בקלות.

"הֵיי, קֶלֶן?" שאל רַייקֶס, וניתר אל הדלפק כדי לבחון את לוחית הכסף שהחזקתי בידי. "הסימונים האלה על הקמע - זה קסם, נכון?"

"בערך. הם בעצם כובלים את הקסם לקמע." נפניתי להביט בו. "ממתי אתה מתעניין בקסם?"

הוא הרים את המנעול. "מאז שהדבר הזה התחיל לזהור."

מערכת של שלושה סמלים משורטטים בקפידה נצצה באדום בהיר על פני מנעול המתכת. לא חלף רגע והדלת נפתחה לרווחה, אור שמש מילא את החנות ודמות מוצללת הסתערה פנימה והפילה אותי ארצה, ובכך שמה קץ לשוד שבדיעבד הייתי צריך לתכנן אותו טוב יותר.

ארבעה חודשים באזורי הסְפָר הובילו אותי למסקנה אחת חד־משמעית: אני נוראי בתור פורע חוק. אני לא מסוגל לצוד, אני הולך לאיבוד בכל מקום, ונראה שלכל אדם שאני פוגש יש סיבה הגיונית לגמרי לנסות לשדוד או להרוג אותי.

לפעמים גם וגם.