קלע הכשף 5: קוטל המלכה

1 שלג ונחושת

ששש, ששש, לחש השלג הכסוף בקול שָׁלֵו, כמו אדם החוסם את פיכם בידו כשהוא תוקע לכם סכין בגב באמצע רחוב הומה. היינו שבעה בהמון המסוים הזה, רועדים על הרמה הקפואה, גבוה בהרי הגבול. מֶרֶל מבֶּטְרִיאַן, האיש שבאתי להרוג, הסתתר מאחורי אַרְקְ׳אֶאוֹן, מכשף המלחמה שהוא שכר כדי שיהרוג אותי ראשון. במרחק כמה מטרים מאיתנו עמדו שני שֶׁריפים דַָרוֹמָנים שהציעו ברוב חסדם לפקח על הדו־קרב בינינו (כלומר, איימו לעצור אותנו אם לא נשלם את דמי הפיקוח). חוץ מהם היו רק הנשר הנוסק בחן, חיית המכשפים של אַרְקְ׳אֶאוֹן, והחתול־סנאי הנמוך והמגעיל שנחשב לחיית המכשפים שלי. ואני, כמובן.

״עכשיו תחטוף, קֶלֶן!״ צעק אליי מֶרֶל מעבר לכחמישים מטרים של קרקע מכוסה שכבת שלג דקה שהפרידו בינינו. ״אַרְקְ׳אֶאוֹן הזה, הוא מג גחלת כמו שצריך. והוא גם לא טיפש, אז כל התחבולות שלך בתור קלע כשף לא יעבדו עליו.״

״כן, אתה צודק, מֶרֶל,״ עניתי בצעקה, ״התחבולות שלי עובדות רק על טיפשים.״

מֶרֶל קילל, אַרְקְ׳אֶאוֹן חייך בלעג, ושני השריפים צִחקקו. הציפור והחתול־סנאי לא שמו לב. הם היו ממוקדים זה בזה. אני דווקא חשבתי שאולי מֶרֶל הוא לא הפראייר הכי גדול שגורר פה רגליים בשביל שלא יקפאו לו האצבעות.

חשבתי שאני דולק אחריו, שאני ממהר למנוע ממנו לחצות את הגבול לשטחי זוּבָּן, לשם הוא ידע שאני לא יכול לבוא אחריו. חשבתי שאני רודף אחרי מכה נשים מטומטם ומכוער כמו כלב שניסה לרמות אותי בקלפים. מתברר שטעיתי לגמרי.

מֶרֶל היה הרבה יותר עשיר ממה שהוא הראה. והיו לו גם הרבה יותר קשרים, כי לא משנה כמה כסף היה לו, אני בטוח שלא היה קל לשכור מכשף מלחמה אמיתי. בני עמי בדרך כלל לא מוכנים לקבל עבודות מטעמם של כפריים מתועבים משטחי הסְּפָר.

אבל כשהבטתי באַרְקְ׳אֶאוֹן הרגשתי כאילו נעצתי מבט במראה מעוותת שדמותי השתקפה בה. הייתי במרחק כמה ימים מיום הולדתי השמונה־עשר, לא היה סביר שאגיע לשנתי העשרים. אַרְקְ׳אֶאוֹן נראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, וכבר היה ראש בית ז׳אנ׳טֶפּ מכובד, בעל הון וכוח, ועתיד ארוך ומהולל לפניו. השיער שלי הוא מה שמכנים בנימוס ״בצבע גללים״; השיער שלו זהר בשמש הבוקר כאילו נשזרו בו חוטי פלטינה וזהב. אני הייתי צנום מחיים קשים במנוסה; הוא התהדר במבנה גוף שרירי של חייל.

״השריון שלך מוצא חן בעיניי,״ צעקתי מעבר לחלקת השלג המסתחררת שהפרידה בינינו. לוחות מבהיקים חבקו את גופו, מחוברים ברצועות חוט משי, והגנו על חזהו, זרועותיו ורגליו. ״הוא מאוד... זהוב. תואם לציפור שלך.״

״שָאדִיאָה הוא נשר, ילד,״ הוא תיקן אותי, והרים חיוך אל ציפור הטרף שעפה במעגלים איטיים באוויר, כבז המחכה לארוחתו הבאה. ״ציפור היא משהו שמרפרף לפני שאתה יורה בו ואוכל אותו לארוחת ערב. נשר אוכל אותך.״

הוא הצביע לעברי בהיסח הדעת. לא היה לי שריון – רק מעיל העור שלי ומכנסי הרכיבה שנועדו לשמור עליי מפני שפשוף עד מוות בכל פעם שאני נופל מהסוס. ״הכובע שלך מוצא חן בעיניי,״ הוא אמר, והחווה בראשו לעבר כובע הסְּפָר הדַָרוֹמָני שחבשתי כדי להסתיר מפני השמש את הסימנים השחורים שהתפתלו סביב עיני השמאלית. ״הסמלים הכסופים על השוליים... חמודים. הם עושים משהו?״

משכתי בכתפיי. ״האיש שגנבתי ממנו את הכובע אמר שהם יביאו לי מזל.״

אַרְקְ׳אֶאוֹן חייך שוב. ״הוא סתם לקח ממך יותר מדי כסף. הטיפש הזה שילם לי המון כסף כדי לחסל אותך, קֶלֶן מבית קֶה, אבל הייתי עושה את זה בחינם אם הייתי יודע שאתה צל אפל. אני אירה ברק אחד ישר דרך העין השמאלית המטונפת שלך.״

הציפור... טוב, הנשר, פלט קרקור של הדגשה, כאילו הוא מבין את השיחה. ״אתה חושב שהציפור יודעת...״ פתחתי.

״ברור שהוא מבין מה אתה אומר,״ הקיש רַייקֶס בשיניו בתשובה, ואז הוסיף, ״אידיוט.״ החתול־סנאי התרגל כבר לומר ״אידוֹט״ כמו שאומרים את המילה רועי כבשים חסרי שיניים בארצות הסְּפָר שבהן אנחנו נודדים זמן רב כל כך. ״הנשר הוא חיית המכשפים שלו. כל מה שהמג שק העור הזה שומע, גם הציפור שומעת.״

הצצתי מטה אל רַייקֶס. הוא נראה קצת מגוחך כשהחזיק את כפתו מעל עיניו, מסוכך עליהן מפני אור השמש העז שהשתקף מהשלג והקרח, ושלח מבט מכווץ לעבר הנשר של המג. אם עוד לא ראיתם אף פעם חתול־סנאי, תדמיינו שאיזה אל שיכור לקח חתול שמנמן באורך קצת יותר מחצי מטר, נתן לו זנב גדול ושעיר וקרומי עור פרוותיים בין הרגליים האחוריות לקדמיות, שמאפשרים לו לדאות מצמרות עצים ולתקוע טפרים ושיניים בטרף נבחר – כלומר פחות או יותר בכל דבר שזז. אה, ואז אותו אל נתן ליצירה שלו מזג של גנב. וסחטן. ואולי גם רוצח, ביותר מהזדמנות אחת.

״אני מוכן להתערב שהנשר של הבחור הזה לא קורא לו ׳אידיוט׳,״ אמרתי.

רַייקֶס הרים אליי מבט. ״כן, טוב, אבל אני לא חיית המכשפים שלך, אני השותף העסקי שלך. אידיוט.״

״אתה חושב שזה ישנה משהו בעוד איזה חמש דקות, כשהשריפים יאמרו לנו לשלוף והנשר הזה יעוט עליך, יתפוס אותך ויקרע לך את הקרביים?״

״צודק,״ אמר רַייקֶס. הוא טפח על רגלי. ״בסדר, אז אתה גאון, ילד. עכשיו תעיף את הטיפוס הזה מכאן כדי שנוכל לאכול את הציפור המכוערת שלו לארוחת ערב. שתי העיניים שלי, תזכור.״

נתתי לידיי לנדוד מטה, אל שקיקי האבקה החדשים שבצידי חגורתי. עלה לי הון קטן לשכנע בורסקאי להכין לי אותם מעור נוקשה, אבל הם אפשרו לי לשלוף אבקה מהר יותר מהשקיקים הקודמים, וכשנמצאים בדו־קרב מול מכשף מלחמה, אפילו שבריר שנייה יכול להבדיל בין חיים למוות. מֶרֶל כמעט נפל על התחת, ושני השריפים כיוונו אליי מייד את הקשתות המוצלבות שלהם, למקרה שאני מתכוון לרמות בדו־קרב, אבל אַרְקְ׳אֶאוֹן התעלם מהתנועה לחלוטין.

״הוא לא מפחד שתפציץ אותו,״ אמר רַייקֶס. טוב, הוא לא בדיוק מדבר, הוא משמיע קולות של חתול־סנאי, אבל טבעו של הקשר בינינו הוא כזה שאני שומע אותם בתור מילים.

״כן,״ אמרתי. ״שדה כישוף בלתי חדיר?״

״חייב להיות.״

הבטתי מעבר למרחק בינינו ומעבר למג הגחלת. לא ראיתי שום דבר על הקרקע. בחרתי במקום הזה בכוונה, כי קשה מאוד לשמור על מעגל בלתי קטוע כשהדבר היחיד שאפשר לצייר אותו בו הוא קרח ושלג. לא ראיתי סימנים, כך שנשארה רק אפשרות הגיונית אחת.

״תגידו, חברים, אכפת לכם אם נעבור מטר־שניים ימינה? השמש נכנסת לי פה לעיניים. דו־קרב חייב להיות הוגן, נכון?״

המבוגר מבין שני השריפים, נדמה לי שקראו לו הַרֶקְס, משך בכתפיו הגרמיות והנהן לעבר אַרְקְ׳אֶאוֹן. המג רק החזיר חיוך ונד בראשו לשלילה. הנשר שלו צלל לרגע לעברנו, והתרומם רק מטר או שניים לפני הפרצוף שלי.

״הם הגיעו הנה מוקדם והניחו מעגל מכושף מכבל נחושת מתחת לשלג, ואז שפכו עליו מים וחיכו שיהפכו לקרח,״ אמרתי לרַייקֶס. ״נראה שצדקת ובאמת לא היינו צריכים לחנות רחוק בלילה.״

״אידיוט.״

הַרֶקְס הרים שעון שמש קטנטן. ״רבותיי, נדמה לי שכבר כמעט הגיע הזמן. בעוד דקה יהיה אמצע הבוקר, והשריף פָּרְסוּס יתחיל לספור לאחור משבע. שניכם יודעים מה החוקים אחר כך?״

״להרוג את היריב?״ אמרתי.

רַייקֶס הרים אליי מבט זועף. ״זאת התוכנית שלך? להתבדח עד שהמג לא יוכל לפגוע בנו כי הוא יצחק יותר מדי ולא יהיה מסוגל לומר את הלחשים?״

״אולי זה הסיכוי הכי טוב שלנו. אני הרי לא אוכל לפוצץ את המגן שלו.״

״אז מה עושים?״

הבטתי לעבר אַרְקְ׳אֶאוֹן וראיתי איך החיוך מתרחב על פניו כשעמד שם, הכי רגוע בעולם, וחיכה שהדו־קרב יתחיל.

״שבע!״ צעק השריף פָּרְסוּס.

הבטתי מטה אל עיני החתול־סנאי הקטנות של רַייקֶס. ״אולי נחליף בני זוג לריקוד?״ הצעתי.

״שש!״

״אתה אומר שאני מקבל את המג?״ חתולים־סנאים לא מחייכים בדרך כלל, אבל לרַייקֶס היה חיוך גדול ומרושע על הפרצוף הקטן והשעיר שלו. הוא אולי רודף בצע, הוא אולי שקרן, גנב וסחטן, אבל הממזר הקטן אוהב יותר מכל דבר אחר ללכת מכות. לפני כמה חודשים הוא קיבל אותה קללת צל אפל סביב עין שמאל שלו כמו שיש לי. זה לא שיפר את הגישה שלו.

״חמש!״

״אל תשחק איתי, רַייקֶס. אתה יודע מה לעשות.״

״ארבע!״

רַייקֶס התנער קלות. פרוותו שינתה צבע, מהחוּם הזעוף הרגיל עם הפסים השחורים ללבן טהור, כך שהוא היה בלתי נראה כמעט על רקע מרבד השלג העבה. הרמתי בתנועה קלה את תִּפְסֵי המתכת של שקיקי האבקה שלי כדי לפתוח את הכיסויים.

״שלוש!״

אַרְקְ׳אֶאוֹן חיבר את אצבעות שתי ידיו אלה לאלה בצורת חרוט. הכרתי את הצורה הסומטית, אפילו אם לא יכולתי להטיל את הכישוף בעצמי. נרתעתי לנוכח המחשבה על מה שיעולל לי הכישוף כשיפגע בי.

״שתיים!״

אַרְקְ׳אֶאוֹן קרץ אליי. הנשר חזר מהסיבוב האחרון שלו והתכונן לצלול אל רַייקֶס. החתול־סנאי ירד על ארבע רגליו, לחץ את הכפות האחוריות לשלג והתחפר בו לצורך תנופה.

״אחת,״ אמר פָּרְסוּס, ולטעמי הייתה בקולו קצת יותר מדי התלהבות.

מי שצופה בדברים כאלה ודאי יודע שיש בדרך כלל רק שתי דרכים להפסיד בדו־קרב: לסיים אותו על הברכיים בתחינת רחמים, או על הגב, בהמתנה שהשלג יֵרד ויכסה את גופתכם.

״מתחילים!״

אני עמדתי לגלות אפשרות שלישית, גרועה עוד יותר.