קסם אמצע החיים: דייטינג

1

"פשוט תקפצי. לא תדעי אם לא תנסי." מר טום עמד ליד חור פעור בקומה השלישית של בית אייווי, והביט מטה אל החלל הריק והקר שמתחת.

הוא ניסה לשכנע אותי לקפוץ מדלת הסתרים שגיליתי לפני כמעט שלושים שנה, בביקור הראשון שלי בבית אייווי. כבר אז עלתה בי תחושה מבשרת רעות כשהסתכלתי למטה מהגובה הזה, ואז אף אחד לא לחץ עליי לקפוץ משם בתקווה שזוג כנפיים קסומות שלא הייתי בטוחה בכלל שיש לי יישלפו מגבי ויצילו אותי לפני שאימרח על הקרקע.

"ניאב חגה שם, מחוץ לטווח הראייה," אמר מר טום וסימן לי להתקדם. משב רוח צונן וחזק נכנס דרך הפתח ופרע את תסרוקת ההלוואה וחיסכון של שערו המקליש. הוא העווה את פניו והחליק את השיער האפור הדליל על פני הקרקפת. כמגן של בית אייווי זכה בכוח ובחיוניות של הנעורים כשקיבלתי את הקסם, אבל מצבו לא השתפר מבחינה ויזואלית, ושערו לא צמח בחזרה. אני קיבלתי את ההחלטה הזאת עבורו ועבור המגינים האחרים, ניאב ואדגר ואוסטין, כשהחלטתי לשמור על המראה שלי, וגיליתי די מהר שזו החלטה בעייתית בעיני חלק מהם. בעיקר בעיני מר טום.

תודה לאל, הוא לא הזכיר את זה הפעם.

"אוקיי, אבל..." הנדתי בראשי והתרכזתי בנשימות שלי. "אנחנו בטוחים שהיא מחכה שם למטה?"

"הבית שיגר זימון למגיניו, והתעקש שנתמוך בך בהכשרתך היום. תידרש כמות מדהימה של כוח רצון כדי להתנגד לו או ללכת למקום אחר. היא תחוג עד שיצוו עליה להפסיק; בית אייווי ידאג לזה."

"אבל... אוסטין לא הגיע."

"כן. ברור שיש לו כוח רצון מדהים."

הנדתי בראשי והבטתי מטה אל הדשא הירוק ואל דמותו הזעירה של אדגר, שעמד בזרועות מורמות.

"לא יכול להיות שהוא חושב שהוא יצליח לתפוס אותי בנפילה מגובה כזה, נכון?" מלמלתי.

"הוא לא משחק עם חפיסת קלפים מלאה. הקסם החזיר לו את הכוח ואת התעוזה, אבל לקסם יש יכולת מוגבלת להשפיע על הנפש. לערפד הזה יש רק משוט אחד במים, אפשר לומר."

כאילו שלמר טום יש זכות לדבר. טום אפילו לא היה השם האמיתי שלו! הוא המציא אותו בפעם הראשונה שפגש אותי. שלא לדבר על המנהג שלו לתת שמות לכלי נשק ועל סירובו המוחלט לאפשר לי לשרוף את חדר הבובות. מר טום נאחז במציאות בציפורניו בלבד.

"אני צריכה לשתות משהו," מלמלתי, והפחד זרם בדמי בפרצים של צמרמורת קרה.

"שטויות. שתייה זה לחלשים. את לא רוצה שסופך יהיה כמו האישה האומללה ההיא, נכון? זאת שכל מה שנשאר לה בחיים זה לזרוק אבנים על אנשים זרים ועל בעלי ברית כאחד ולאלץ אנשים חפים מפשע לאכול את הסנדוויצ'ים היבשים שלה?" הוא התכוון לניאב. השניים האלה לא ראו עין בעין בנושאים רבים. בשום נושא, בעצם. "לא. את תקפצי, ההיגיון שלך יסיק שאת צריכה לעוף כדי להציל את חייך, ולפיכך הכנפיים שלך ייפרשו מהגב שלך."

"א־הא." התקדמתי בזהירות, והחרטומים של נעלי הריצה שלי שפשפו את רצפת העץ. הרוח הקרה הזדחלה לאורך זרועותיי החשופות וצמררה אותי. החולצה שלי כיסתה רק את החלק הקדמי של גופי — היא נקשרה בלולאה סביב הצוואר והמותניים, וחשפה את הגב כדי ששום דבר לא יפריע לכנפיים שלי.

בהנחה שיהיו לי כנפיים.

"כן, השימוש בהן יהיה טבעי ככל שתרצי. לא סיפרתי לך את זה, אבל אני התפתחתי מאוחר. לקח לי נצח לגייס את כוח הרצון שלי ולנסות לעוף. בסוף, אבא שלי פשוט זרק אותי מקצה הצוק. כל מה שהייתי צריך היה דחיפה קטנה!"

"הכנפיים שלך פשוט ידעו מה לעשות, או ש...?"

"האמת, לא, בהתחלה לא הצלחתי לגרום להן לעבוד יחד בסנכרון, אז נטיתי בלי כוונה בחזרה אל פני הצוק ובסופו של דבר נפלתי בסחרור למים, אבל בניסיון השלישי הצלחתי! זה ממש קלי־קלות."

הפרצוף חסר ההבעה שלי מחק מפניו את החיוך התומך.

"הכנפיים שלך יהיו עדינות," הוא מיהר לומר וטפח על כתפי. "הרבה יותר קלות לשליטה."

רעדתי כולי, ולא ידעתי אם זה בגלל הקור או בגלל הפחד.

"זה שאת מנסה דבר חדש לא אומר שאת צריכה לשכוח את כל מה שכבר למדת," הזכיר לי מר טום חרש. "את לא אמורה להרגיש את הקור. זוכרת?"

כמעט בלי מחשבה, התמקדתי בחום ששכן עמוק בתוכי ומשכתי אותו החוצה עד שכיסה את גופי. כפי שמר טום הבטיח, עד כה לימוד הקסם הזה היה לי כמו טבע שני. אדגר היה קורא הוראות לשליטה בחום הגוף או לכל דבר אחר מתוך כרך עתיק שנראה כי רק הוא מסוגל לפענח, וגם זה בקושי, והידע היה מתפרץ החוצה כאילו היה טמון במוחי כל הזמן. לפעמים זה היה אפילו קל יותר — רק הייתי חושבת על משהו, וכבר הייתי גורמת לו לקרות, אפילו בלי לדעת איך. המצב שלי לא היה בדיוק בגדר מדע מדויק בשלב הזה.

אדגר אמר שמכיוון שלעיתים קרובות היו פערי זמן גדולים בין הנבחרות, ולא היה מובן מאליו שיהיה בסביבה מישהו שיוכל להכשיר את היורשת החדשה, יכולת שחזור הזיכרון הובנתה בתוך העברת הקסם. יכולת הקסם הלא־מודעת פעלה בצורה דומה, רק באופן פחות מבוקר.

אז למה לא קפצתי כבר?

לדברי אדגר, קשה יותר לרכוש מיומנויות מסוימות מסדר גבוה. אף אחד לא ידע אם תעופה היא קסם מהסוג הפשוט שאני אמורה לקלוט בקלות, או הגרסה הקשה יותר שתדרוש תרגול ממושך.

"אתה בטוח שיש לי בכלל כנפיים?" שאלתי, כמעט בהתבכיינות. "לא ראינו שום הוכחה לכך."

"בית אייווי בחר בך. הוא נתן לך את הקסם. תמרה אייווי היתה גרגויל נקבה, אז כנפיים הן חלק מהחבילה."

"גם הנעורים היו אמורים להיות חלק מהחבילה, ואין לנו את זה."

"זה היה בגלל הרעיונות השגויים שהכנסת לעצמך לראש, לא אשמת הקסם. תסמכי עליי, אם לא היו לך כנפיים בית אייווי היה טורק את הדלת הזו מייד כדי שלא תיפלי אל מותך. הוא יגן על הנבחרת שלו בכל מחיר."

עצרתי את נשימתי והסתכלתי על הפלדה הכבדה של הדלת הנסתרת, שהיתה פתוחה לרווחה. מהשתיקה של מר טום, הסקתי שהוא עושה אותו הדבר.

אחרי כמה רגעים שקטים ללא כל פעילות, לחשתי "לעזאזל," ונשפתי. "למה לא לנסות חלון בקומה השנייה? ככה, אם שום דבר לא יקרה לפחות אני אשבור את הרגל ולא את המפרקת."

"את צריכה זמן נפילה כדי להבין מה לעשות. אם תקפצי מהקומה השנייה, סביר להניח שתשברי את הרגליים בדיוק ברגע כשהכנפיים שלך ייפרשו, וכמעט בטוח שתמחצי את אדגר שיעמוד מתחתייך וינסה להציל אותך. חוץ מזה, אני בספק אם תצליחי להיהרג בקפיצה מהקומה השלישית. זה לא כזה גבוה."

זה בהחלט נראה כזה גבוה.

"אוקיי, בסדר. אוקיי. בסדר." ניערתי את הידיים. הרוח הצליפה סביבי. לא ראיתי את הכנפיים השחורות של ניאב בטווח הראייה המוגבל שלי. אצטרך פשוט לסמוך על כך שהיא שם, קרובה מספיק כדי לעוף בחטף ולתפוס אותי אם המצב יסלים.

הייתי בטוחה לגמרי שהמצב עומד להסלים. איך לעזאזל יכולתי להאמין שאני יכולה לעוף, כשרק לפני כמה חודשים אפילו לא האמנתי שיש בעולם קסם אמיתי? חשבתי שהולך לי לא רע בהתאקלמות בעולם הפנטסטי, אבל זה כבר היה מוגזם. כנפיים שיצמחו באורח קסם מהגב שלי? ועוד הייתי אמורה להסתמך על כך שאוכל להשתמש בהן באופן מיידי, משהו שאפילו גוזלי ציפורים לא יכלו לעשות בלי תרגול.

"זה אידיוטי. מה בדיוק אני עושה? אני הולכת להרוג את עצמי." קפצתי את אגרופיי, ובקושי עצרתי את עצמי שלא להסתובב ולברוח. אצבעות רגליי נתלו על קצה החלון. העולם רעד מולי.

חשבתי לקפוץ. אולי אפילו סתם להטות את עצמי קדימה וליפול.

אבל אוי אלוהים, מה יהיה אם אתחיל להסתובב או להתהפך באוויר, והכנפיים שלי כן יֵצאו החוצה, אבל אני אהיה עם הישבן למעלה ולא אצליח להתיישר, ו —

כיווצתי את כפות ידיי ופתחתי אותן, ניסיתי להרגיע את המחשבות. ניסיתי להיכנס להלך הרוח המתאים כדי לקפוץ. הרגשתי שהרגליים שלי הן ג'לי. הבטן שלי כאבה ואנרגיה של פחד חלפה בזמזום בכל גופי.

קולו של אוסטין הדהד בראשי, מילים שזכרתי מאחת משיחות העידוד הרבות שהיו לי איתו.

תתפסי את החיים בביצים, ג'סי. את חזקה ובטוחה בעצמך. את רבת־עוצמה עם או בלי הקסם הזה. יש לך דברים לומר, והעולם הזה צריך לשמוע אותם. תתפסי את החיים בביצים ותכריחי אותם להיכנע לך.

"כן, בהחלט. צודק." חרקתי שיניים, הנהנתי ורכנתי קדימה מעל החלל הריק.

"מה?" שאל מר טום.

"לתפוס אותם בביצים..."

"את מי?" מר טום כיסה את מפשעתו בידיים.

"פשוט לתפוס..." הרוח פרעה את שערי. אדגר הרים את ידיו מעט גבוה יותר, והתכונן. נראה שהוא בכל זאת חשב שיצטרך להציל אותי. תמיד היה לו אמון מלא בניאב, ובכל זאת הוא התנהג כאילו היא לא תמלא את תפקידה.

המוח שלי זמזם. הפחד הכה על תוף עמוק בחזי. הבטן שלי התהפכה כשהתכוננתי לקפוץ.

איך ניאב תתפוס אותי בלי ידיים? הדמות האחרת שלה היתה חד־קרן מעופף מזוין. לכל היותר היא תוכל להופיע מתחתיי, אבל אם אסתחרר אני פשוט איהדף ממנה, אעוף הצידה ואיחבט באדמה בכל מקרה. לא היה שום סיכוי שיהיה לי מספיק שיקול דעת לאחוז בה, וגם אם כן, אין לה אוכף. במה אני אמורה להיאחז?

"לעזאזל עם זה. לתפוס את החיים בביצים. עכשיו או לעולם לא —"