קסם של הורות

1 הקשר הרגשי

כל ההורים שפגשתי אי־פעם חולקים דבר אחד במשותף: הם רוצים ילדים מאושרים שחייהם יהיו מלאים ושמחים. אבל מול כל משפחה שכבר מתקדמת לקראת המטרה הזאת יש משפחה שכושלת לאורך הדרך. במהלך הקריירה שלי פגשתי אינספור ילדים ומתבגרים שמרגישים שחייהם לא עומדים במבחן. לא תמיד קל להבין מדוע הם מרגישים כך. יש מתבגרים שבאים אלי בתחושת חוסר ערך ובדידות, אף שאין לי ספק שהוריהם השקיעו את כל המאמצים, עזרו להם בשיעורי הבית, הסיעו אותם לאימוני בוקר, הכינו להם פנקייקים וארוחות עשר.

לפעמים אחרי מפגש כזה אני חושבת כמה חבל שדברים מסוימים לא נאמרו קודם לכן. שלא היה מישהו שהראה להם את הדרך כבר בשנות הילדות המוקדמות. כי הרכיב הראשון בחשיבותו לחיים מאושרים כמבוגרים הוא תחושת הביטחון שחווים בילדות.

כדי להיות מאושרים עלינו ללמוד מהו ביטחון. אם נצליח ליצור חיבור בינינו לבין ילדינו, נציל את חייהם. *

ההתחלה היא באמת המפתח לכול. אנשים מדברים על "1,001 הימים המכריעים", שבהם מונחים היסודות לאדם שהילד יהפוך להיות. אבל גם אם הם, הילדים – ואתם, המבוגרים – עולים על הנתיב הנכון מאוחר מעט יותר מאחרים, לא אבדה התקווה. כל תהליך ההתבגרות מתחיל ומסתיים בקשר שביניכם לבין הילדים, ובתחושת הביטחון שהוא בונה. אתם תעבדו על הביטחון הזה לאורך כל ילדותם והוא יניח יסודות לאדם שהילדים יהפכו להיות ולרגשות הדומיננטיים שהם יחוו כמבוגרים.

התפתחותם של ילדים תלויה באופן מלא במערכת יחסים טובה עם האנשים הקרובים אליהם ביותר, ובתחושת שייכות. הרגשה של "אנחנו". ילדים גדלים כשהם יחד עם הוריהם – ולהפך. הקשר שאתם בונים ביניכם יהיה תלוי בהתנהלות העניינים במשפחה, באווירה שאתם יוצרים בבית, ובאינטראקציה שלכם עם הילדים – בימים טובים וגם בימים רעים.

הקשר הזה הוא שיצייד את הילדים בהערכה עצמית חיובית ובתחושת ביטחון חזקה אשר ילמדו אותם להיות הם־עצמם, ושלאט־לאט יעזרו להם לבנות יסודות איתנים בתוכם.

אז איך יוצרים קשר כזה הלכה למעשה?

צריך להציב שלוש אבני בניין בעלות חשיבות מכריעה:

1. יסוד בטוח

ילדים צריכים מבוגרים שמנחמים אותם, תומכים בהם ומשלימים עם בעיותיהם הגדולות והקטנות. אפילו כשהם עדיין קטנים, הם צריכים לחוות תחושת ביטחון ומוגנות שמשדרת להם "זה בסדר שאני כאן", "טוב לי כאן". המטרה כאן היא שהילדים יבינו שאתם טובים יותר מכל האחרים: שכאשר אתם שם, תמיד יש ביטחון, שלא משנה מה יקרה, הם תמיד יכולים לבוא אליכם – אתם תבינו אותם, תמיד. אם ילדים מקבלים את מתנת היסוד הבטוח שממנו הם יכולים לחקור את העולם, הם יהיו אמיצים יותר. הידיעה שיש להם מקום שאליו יוכלו לחזור כדי למצוא נחמה ותמיכה תאפשר להם לנקוט סיכונים שיעזרו להם לצמוח. כשהקשר בין הורה לילד מושתת על יסוד איתן, יהיה לילדים ביטחון רב יותר שהכול יהיה בסדר, ושהם תמיד יוכלו להתמודד.

בכל פעם שילד נופל או שהדמעות קרֵבות הוא חייב לדעת שהוא יכול למצוא אצלכם נחמה. וכשילדים לא בטוחים אם משהו בסדר או לא בסדר, התשובה הנכונה תהיה אצלכם, בהתנהגותכם. אם אתם בטוחים וצפויים, הילדים יבואו אליכם בכל פעם שהם מרגישים איום על ביטחונם. הילדים יוכלו להתרחק ולשחק עם אחרים לו יֵדעו שהם יכולים לבוא אליכם אם יקרה משהו לא צפוי במשחק. הם יוכלו לצאת לחקור את הגינה ולרוץ אליכם כשייבהלו מרעש או מחרק מפחיד. ילדים צריכים שיהיה להם לאן לפנות, ואתם חייבים להשרות עליהם ביטחון כדי שתהיו להם תמיד מקום המפלט. פירוש הדבר הוא שגם כאשר ילד מפחד, למשל כי העז להתקרב יותר מדי לכביש סואן, והוא ממהר אליכם לנחמה – אין לגעור בו יותר מההכרח. הראו לו שאתם שם ואמרו לו שמכוניות יכולות להיות מסוכנות, אבל אל תפחידו אותו. קל לאבד את העשתונות, בעיקר אם גם אתם נבהלתם, אבל זה לא יעזור לילד שלכם לתפוס אתכם כמקום בטוח.

* הורות היא עבודה לטווח ארוך. היא נמשכת שנים. עשרות שנים. יש לנו זמן ואנחנו חייבים פשוט לנסות ולנסות, שוב ושוב. לא משנה אם הדברים משתבשים מדי פעם, כל עוד הם לא משתבשים לעתים קרובות מדי.

אם הילדים חושבים עליכם ועל נוכחותכם כעל יסוד בטוח שתמיד אפשר לחזור אליו, הדבר יועיל עד ליום שבו הם יעזבו את הבית, וגם לאחר מכן. לעומת זאת, אם הם מפקפקים ביכולתכם לקבל אותם ולהגן עליהם, הם לא יניחו לכם לעזור כשהם זקוקים לעזרה.

2. אווירת צוות

אנשים צריכים להרגיש שהם חלק מצוות. הדבר הכרחי לילדים וגם למבוגרים. בבית, בגנון או בפגישה עסקית – הגיל והסביבה אולי שונים אבל העיקרון זהה: כדי לפרוח עלינו להיות חברים בלהקה ולהרגיש שאנחנו שייכים לה. משום כך טקסים וזווית ראייה משותפת חשובים כל כך. לא משנה אם הקבוצה היא משפחה של שניים או שבעה, צריכים להיות דברים שהם שלכם ושלכם בלבד: זמני ארוחות קבועים, סדרת טלוויזיה, ערב פיצה, בדיחות פנימיות, מפגשי משחקים.

הוכיחו לילדים שהם שייכים ללהקה – ודאו שיש בכל חדר חפצים שהילדים אוהבים ויכולים להתחבר אליהם ושימי העבודה והחופשה כוללים פעילויות ומקצב שיש בהם משהו שכל אדם במשפחה יכול לעשות וליהנות ממנו. התאימו את חיי המשפחה למי שנמצאים איתכם, בהתאם לגיל. אם ילדים מרגישים בבית חלק מקבוצה, הם יבנו תחושת ביטחון חברתי שייקחו איתם גם לעולם שמחוץ לביתכם.

3. אישורים, הרבה אישורים

ילדים צריכים להרגיש שמבינים מה הם מרגישים ונותנים להם אישור להרגיש כך, ושהם יקבלו עזרה בכל פעם שרגשות גדולים ולא מוכרים יארבו להם באופק. התמיכה הזאת חשובה – היא לא רק מאפשרת לילדים לרקום קשר עם בני המשפחה הקרובה, אלא גם עם כל האנשים שיפגשו בהמשך חייהם. ילדים צריכים ללמוד לנסח במילים את מה שמתרחש בתוכם ומסביבם. הדבר נכון לגבי פעוטות, והוא נכון לגבי בני עשרה.

כשבת הארבע מחליטה להתפרץ בזעם כי היא חייבת לנעול מגפיים בבוקר כדי ללכת לגן, עליכם לדעת שזאת לא התקפה אישית המכוונת כלפיכם.

סביר להניח שהילדה פשוט קיוותה למשהו אחר – אולי להישאר בבית עוד קצת, או לנעול נעליים יפות יותר. מי יודע? עדיף לומר: "את באמת כועסת עכשיו בגלל המגפיים?" ובמקום לפתור את המצב במקום וברגע ההוא, לתת סימן קטן של אישור – לומר שאתם מבינים, אבל שהיא חייבת לנעול את המגפיים, או לומר לה שהיא יכולה לנעול אותם בתחתית המדרגות, או להציע פתרון חלופי אחר. יש לילדים צורך שאתם תבינו, כדי שהם יבינו, ובדרך הזאת יהיה גם קל יותר בהמשך להתמודד עם התנהגותם.

אוי, לא. עשיתי הכול לא נכון!

כמה מההורים שאני פוגשת בעבודתי ביטאו את ההרגשה שלא עיצבו את תחילת חיי ילדיהם כפי שרצו. אולי הם מרגישים שבמקום כלשהו לאורך הדרך הם סטו מהנתיב הנכון, או שהם פתאום מוצאים את עצמם עם ילד גדול יחסית שאינם מבינים אותו ושקשה להם לתקשר איתו. במקרים האלה אני אומרת: יש דרך חזרה. הורות היא תהליך ארוך, ולמרות הכול יש לכם הרבה זמן להפוך להיות הורים טובים יותר. יש לכם זמן לתקן את הקשר ביניכם ולתת לילדים את הביטחון הדרוש להם. הדף החדש ייפתח מרגע שתשנו את סגנון ההורות ותאמרו לילדים שעד כה כעסתם מדי, הייתם מרוחקים מדי, או כל רגש שלילי שבו מדובר – ושמעכשיו תנסו להשתפר. זאת משימה מאתגרת, אבל אני מבטיחה: העבודה הקשה תשתלם.

הלמידה הטובה ביותר

לפני זמן לא רב נתקלתי ברחוב בחבר. כיוון שלא התראינו זמן רב מאוד עמדנו שם ופטפטנו קצת יותר מדי, והפרענו מאוד לשאר הולכי הרגל. החבר סיפר לי שהפך לראשונה לאב. בנו, שהיה עכשיו בן שבעה חודשים, נפלא: הוא תינוק בריא ומאושר. העננה היחידה שהעיבה על חייו של החבר היתה העובדה שהילד אף פעם לא נרגע איתו. כשהוא מנסה להשכיב אותו לישון, נדמה כאילו מתעוררת מפלצת. התינוק צורח ובוכה, מנופף בכוח בידיים וברגליים. ההורים ממש לא הבינו את המצוקה שהפגין התינוק בדרך למיטה. חברי אמר שהוא מרגיש שהוא אבא סוג ב'. חייכתי ואמרתי שכולם מרגישים שהם לא עומדים במשימה. ואז ביקשתי ממנו להביא בחשבון את העובדה שבכל פעם שהוא מתמודד עם המצבים המאתגרים האלה, בכל פעם שהוא פשוט עומד שם ונושא בעול, הוא למעשה מלמד את הילד שלו. לאט־לאט הילד לומר שהכול יהיה בסדר בסוף. הוא מבין שאבא יהיה מסוגל להתמודד עם רגשות, אפילו קיצוניים, שאבא לא נשבר אפילו בסערה, ושהוא יישאר איתו. בשביל ילד קטן אין לקח חשוב מזה. אפשר לומר את אותו הדבר על כל מצב שהורים מרגישים שהוא כמעט בלתי נסבל; אם נצליח לעמוד איתן, אם נחזיק מעמד ונמשיך בדרך, הרי שאנחנו מקדמים למידה פעילה בכל רגע ורגע – ולא משנה אם הרגעים האלה נראים לנו ארוכים ומתישים.

כמובן, במיטת התינוק בביתו של החבר שלי לא באמת היתה מפלצת. היה שם בן אדם קטן, חסר ביטחון ומוצף רגשות, שהיה זקוק למישהו שיעזור לו למצוא מעט שלווה.

הכול משתפר עם הזמן. יום אחד בקרוב המצב ישתנה עד כדי כך שהתקרית הזאת תיראה לחבר שלי כזיכרון רחוק. זאת גם הסיבה לכך שפוגשים לפעמים הורים שאומרים דברים כמו ״לא היו לנו בעיות בהרדמה״ – הם שכחו איך זה היה באמת. המטרה הראשונה היא לא לצאת מהכלים, השנייה היא למצוא דרך לנחם ולהרגיע את הילד. ואם זה קשה מדי, לתת לאמא להיות בתורנות לילה או שניים, ואז לתת לאבא לנסות שוב.

כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי ממנו הודעה. הוא כתב שפתאום אין בעיה להשכיב את התינוק לישון. הוא לא מבין למה. קסם? מבחינה מסוימת, כן – גידול תינוקות הוא עניין קצת קסום.