קרא לי בשמך

חלק 1 אם לא מאוחר יותר, אימתי?

"נתראה!" המילה, הקול, הגישה.

מעולם לא שמעתי קודם לכן מישהו משתמש ב"נתראה" כדי להיפרד. זה נשמע אכזרי, לקוני ומזלזל, נאמר באדישות מוסווית של אנשים שלא מעוניינים לראות אותך או לשמוע ממך שוב.

זה הדבר הראשון שאני זוכר ממנו, ואני יכול לשמוע את המילה עד היום. נתראה!

אני עוצם עיניים, אומר את המילה, ושוב אני באיטליה, לפני כל כך הרבה שנים, הולך לאורך כביש הגישה שעצים נטועים מצדדיו, ורואה אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש, עור בכל מקום. לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה שלו מתא המטען של המונית ושואל אם אבי בבית.

אולי הכול התחיל שם ואז: החולצה, השרוולים המקופלים, עקביו המעוגלים המחליקים החוצה מנעלי הבד השחוקות שלו, להוטים לטעום את שביל החצץ החם שהוביל אל ביתנו, וכל צעד כבר שואל, איך מגיעים לחוף?

אורח הקיץ שלנו השנה. איזה שעמום.

ואז, כמעט מבלי לחשוב, כבר בגבו אל המכונית, הוא מנופף לאחור בידו הפנויה ומפטיר באגביות נתראה! לנוסע אחר בתוך המכונית, שכנראה חלק איתו את דמי הנסיעה מהתחנה. בלי להוסיף שֵם, בלי מחווה שתחליק את הפרידה המחוספסת, זהו זה. שילוח במילה אחת, חטופה, נועזת, בוטה — מה שתרצו, זה לא מזיז לו.

עוד תראה, חשבתי לעצמי, ככה הוא ייפרד מאיתנו בבוא הזמן, בנתראה! פזיז ומרושל.

עד אז ניאלץ לסבול אותו במשך שישה שבועות ארוכים.

הייתי מאוים כל כולי. טיפוס מהסוג שאי־אפשר להתקרב אליו.

אבל עוד אתרגל אליו ואחבב אותו, מהסנטר המעוגל עד לעקב המעוגל. ואז, בתוך ימים, אלמד לשנוא אותו.

את האדם הזה שתמונתו קפצה החוצה מבין טופסי הבקשה חודשים קודם לכן, בהבטחה למשיכה מיידית.

אירוח בחודשי הקיץ היה הדרך של הוריי לעזור לאקדמאים צעירים לשפץ את כתבי היד שלהם לפני פרסומם. במשך שישה שבועות בכל קיץ היה עליי לפַנות את חדרי ולעבור לחדר קטן יותר בקצה המסדרון שהיה פעם של סבי. במהלך חודשי החורף, כשחיינו בעיר, הפך החדר למחסן כלים זמני, חדר אחסון ועליית גג שבה, על פי השמועה, סבי — שעל שמו אני קרוי — עדיין חורק שיניים במהלך שנת הנצח שלו. דיירי הקיץ שהיו פטורים מכל תשלום, קיבלו את כל שירותי הבית, ועקרונית יכלו לעשות בו כרצונם, בתנאי שיקדישו כשעה ביום לעזור לאבי בהתכתבויות שלו ובעבודת הניירת המגוונת שלו. הם הפכו לחלק מהמשפחה, ואחרי כחמש־עשרה שנים כאלה התרגלנו למבול של גלויות ומארזי מתנות לא רק לפני חג המולד אלא במהלך השנה כולה, מאנשים שהיו עכשיו מסורים לחלוטין למשפחה שלנו, ובשהותם באירופה יעשו הכול כדי לקפוץ לבקר בעיירה ב' ליום־יומיים עם משפחותיהם ולערוך סיור נוסטלגי במגוריהם הישנים.

פעמים רבות בזמן הארוחות שניים־שלושה אורחים נוספים — לעתים שכנים או קרובי משפחה, לעתים קולגות, עורכי דין, רופאים ועשירים ומפורסמים — היו קופצים לבקר את אבי בדרכם לבתי הקיץ שלהם. מעת לעת אף פתחנו את חדר האוכל לזוג תיירים מזדמנים ששמעו על הווילה הישנה וביקשו לבקר ולהציץ, והוקסמו לחלוטין כשהצענו להם לאכול איתנו ולספר על עצמם, בזמן שמָפָאלדה — שקיבלה התרעה רק ברגע האחרון — הגישה את התפריט הקבוע שלה. לא היה דבר שאבי המאופק והביישן החרד לפרטיותו אהב יותר מאשר את נוכחותו של איזה גאון תורן, מומחה בתחום כלשהו, שיתַחזק את השיחה בכמה שפות. לשמש הקיץ החמה התלוותה אז, לאחר כמה כוסות של רוזאטלו, לאוּת בלתי נמנעת. כינינו את המשימה ארוחת־פֶּרֶך — ולאחר זמן־מה כך כינו אותה גם רוב אורחינו־לשישה־שבועות.

אולי זה התחיל מיד עם בואו, במהלך אחת מאותן ארוחות צהריים שוחקות שבהן ישב לידי, וסוף־סוף קלטתי שלמרות שיזוף קל משהייתו בסיציליה מוקדם יותר באותו קיץ, כפות ידיו היו חיוורות ורכות כעוֹר בכפות רגליו, בצווארו, בפְּנים אמות ידיו שלא נחשפו ממש לשמש. גוון כמעט ורדרד, מבריק וחלק כמו בטן של לטאה. מוצנע, צח, לא מנוסה, כמו סומק בלחייו של אצן או שקיעה פתאומית בליל סערה. הוא סיפר לי על עצמו דברים שמעולם לא ידעתי לשאול.

ייתכן שזה התחיל במהלך אותן שעות ארוכות לאחר ארוחת הצהריים, כשכולם נחו להם בבגדי ים בתוך הבית ובחוץ, גופים שרועים בכל עבר, מעבירים את הזמן עד להצעה של מישהו לרדת לסלעים ולשחות. מכרים, בני דודים, שכנים, חברים, חברים של חברים, כל מי שטרח לדפוק על דלתנו ולשאול אם אפשר לשחק במגרש הטניס שלנו — כולם התקבלו בברכה לנוח ולשחות ולאכול, ואם נשארו די זמן — להשתמש בבית ההארחה.

ואפשר שזה התחיל בחוף. או במגרש הטניס. או במהלך הטיול הראשון ביומו הראשון, כשהתבקשתי להראות לו את הבית ואת סביבתו, וכשדבר הוביל למשנהו הצלחתי לקחת אותו אל מעבר לשער הברזל, רחוק עד לקצה המגרש הריק, ליד פסי הרכבת הנטושים שבעבר חיברו בין ב' לבין נ'. "יש כאן איפשהו תחנה נטושה?" הוא שאל והביט מבעד לעצים שתחת השמש הקופחת, מן הסתם בניסיון לשאול את בנו של הבעלים את השאלה הנכונה. "לא, אף פעם לא היתה כאן תחנה. הרכבת פשוט עצרה כשביקשת." הוא היה סקרן לגבי הרכבת; הפסים נראו כל כך צרים; זאת היתה רכבת של שני קרונות ועליה סמל המלוכה, הסברתי. עכשיו גרים בהם צוענים. הם כאן מאז שאמי נהגה לבקר פה בחופשות הקיץ של ילדותה. הצוענים גררו הלאה משם את שני הקרונות שירדו מהפסים. אולי הוא רוצה לראות אותם? "נראה. אולי." אדישות מנומסת, כאילו הבחין בהתלהבות המוגזמת שלי להרשים אותו ומיד דחה אותי.

אבל נפגעתי.

במקום זאת הוא אמר שירצה לפתוח חשבון באחד הבנקים ב־ב' ואז לבקר את המתרגמת האיטלקייה שלו, שהמוציא־לאור האיטלקי שלו שכר לתרגום הספר שלו.

החלטתי לקחת אותו לשם באופניים.

השיחה על גלגלים לא התעלתה על זו שבהליכה. בדרך עצרנו כדי לשתות משהו. בר־הטבק היה חשוך לגמרי וריק. הבעלים היה בעיצומה של שטיפת הרצפה באמוניה חזקה. יצאנו החוצה מהר ככל האפשר. שַחרור בודד על עץ אורן זימר כמה צלילים שהוטבעו מיד בלהג הציקדות.

לגמתי לגימה ארוכה מבקבוק מים מוגזים גדול והעברתי אותו אליו, ואחר כך שתיתי ממנו שוב. שפכתי מעט מים על ידִי ושיפשפתי בה את פני, מעביר אצבעות רטובות בשערי. המים לא היו מספיק קרים, לא היו בהם די גזים, והם הותירו תחושת צמא שלא יגיע לרוויה.

מה עושים כאן?

כלום. מחכים שהקיץ ייגמר.

אז מה עושים כאן בחורף?

התשובה שעמדתי לתת העלתה בי חיוך. הוא קלט את תמציתה ואמר, "אל תגיד לי: מחכים לקיץ, נכון?"

אני אוהב שקוראים את המחשבות שלי. הוא קלט את ארוחת־הפרך מהר יותר מאלה שקדמו לו.

"האמת היא שבחורף הכול נעשה אפור וחשוך. אנחנו באים בחג המולד. ביתר הזמן זאת עיר רפאים."

"ומה עוד אתם עושים כאן בחג המולד חוץ מלצלות ערמונים ולשתות ליקר ביצים?"

הוא התגרה בי. חייכתי כמו קודם. הוא הבין ולא אמר דבר. צחקנו.

הוא שאל מה אני נוהג לעשות. לשחק טניס. לשחות. לצאת בלילה. לרוץ. להעתיק תווים. לקרוא.

הוא אמר שגם הוא רץ. מוקדם בבוקר. איפה רצים כאן בסביבה? לאורך הטיילת, בעיקר. אני יכול להראות לו אם הוא רוצה.

זה הִכה בי ישר בפנים בדיוק כשהתחלתי לחבב אותו שוב: "נראה, אולי."

שיבצתי את הקריאה בסוף הרשימה שלי, מפני שלאור הגישה החצופה והעיקשת שהפגין עד כה, חשבתי שהיא תופיע אחרונה גם ברשימה שלו. רק כמה שעות אחר כך נזכרתי שהוא בדיוק סיים לכתוב ספר על הרקליטוס, כך ש"קריאה" ודאי אינה חלק בלתי משמעותי בחייו. הבנתי שהיה עליי לחזור בי באלגנטיות וליידע אותו שתחומי העניין האמיתיים שלי מקבילים לשלו. אבל מה שעירער אותי לא היה הפליק־פלאק המסובך שהייתי צריך לבצע כדי לגאול את עצמי, אלא החששות הלא רצויים שנשזרו בתובנה שלבסוף התחוורה לי — באותו רגע כמו גם במהלך שיחה אגבית ליד פסי הרכבת — שבמשך כל הזמן הזה, מבלי משים ומבלי שאודה בכך, ניסיתי לשווא לזכות בלבו.

כשהצעתי לבסוף — מפני שכל האורחים תמיד התלהבו מהרעיון — לקחת אותו לסן ג'אקומו ולעלות אל קצה מגדל הפעמונים שכינינו "למות עליו", לא הייתי צריך לעמוד שם סתם כך ללא תשובה בפי. חשבתי שאוכל לשכנע אותו רק אם אקח אותו לשם ואניח לו לקלוט את נוף העיירה, את הים, נצח. אבל לא, אחר כך!

ואולי זה התחיל הרבה יותר מאוחר מכפי שאני חושב, מבלי שהבחנתי בכך. אתה רואה מישהו אבל לא באמת רואה אותו, הוא אורב לשעת כושר. או שאתה מבחין בו אבל אין שום קליק ביניכם, שום דבר לא "נתפס", ולפני שאתה מודע בכלל לנוכחותו או למשהו שמטריד אותך, ששת השבועות שהוענקו לך כמעט חלפו, והוא כבר נסע או עומד לנסוע, ולמעשה אתה נאבק להשלים עם משהו שמבלי משים התבשל במשך שבועות ממש תחת אפך ונושא את כל התסמינים של מה שאתה נאלץ לכנות אני רוצה. איך לא ידעתי, אתם שואלים? אני יודע לזהות תשוקה, ובכל זאת הפעם היא חמקה ממני לחלוטין. ניסיתי לגרום לו לחייך את החיוך הערמומי שמאיר לפתע את פניו בכל פעם שהוא קורא את מחשבותיי, כשבעצם כל מה שרציתי היה עור, רק עור.

בערב השלישי במהלך הארוחה הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים בזמן שהסברתי את שבע המילים האחרונות של המושיע על הצלב מאת היידן, יצירה שאת התווים שלה העתקתי. באותה שנה מלאו לי שבע־עשרה, ובהיותי הצעיר ביותר ליד השולחן ומן הסתם זה שיקשיבו לו הכי פחות, פיתחתי הרגל להגניב את מרב המידע בכמה שפחות מילים. דיברתי במהירות, מה שעורר את הרושם שאני תמיד נבוך ובולע מילים. משגמרתי להסביר את התמלול שלי, שמתי לב למבט להוט משמאלי. זה ריגש אותי והחמיא לי; היה ברור שהוא מתעניין — שהוא מחבב אותי. אם כן, זה לא קשה כל כך. אבל אחרי הפוגה קלה שלי, כשהפניתי לבסוף את פניי לעברו כדי ללכוד את מבטו, נתקלתי במבט נוקב מקפיא — מבט עוין ומזוגג, על גבול הזדוני.

התמוטטתי לגמרי. מה עשיתי שמגיעה לי תגובה כזו? רציתי שיחזור להיות נחמד אליי, שיצחק איתי כמו לפני כמה ימים על פסי הרכבת הנטושים, או כמו בשעה שהסברתי לו באותו אחר צהריים ש־ב' היא העיירה היחידה באיטליה שהקוֹריירֶה — קו האוטובוס האזורי שנושא את דמותו של ישו — חולף בה במהירות ולעולם אינו עוצר. הוא צחק אז מיד והבין את האזכור הסמוי לספרו של קרלו לוי.2 אהבתי את האופן שבו נדמה היה שהמוחות שלנו חולפים בקווים מקבילים, איך הסקנו מיד מילים שהאחר השתעשע בהן אבל ברגע האחרון שמר לעצמו.

הוא עומד להיות שכן בעייתי. עדיף לשמור מרחק ממנו, הירהרתי. ולחשוב שכמעט התאהבתי בו בגלל העור בידיו, בחזהו, בכפות רגליו שבמשך כל שנות קיומן מעולם לא דרכו על משטח מחוספס — ועיניו, שכאשר מבטן האחר, המיטיב יותר, נח עליך, היו כמו נס התחייה של ישו. לעולם לא תוכל לבהות בו די, אבל יהיה עליך להמשיך לבהות כדי לגלות מדוע לא תוכל.

כנראה זרקתי לעברו מבט מרושע זהה.

כי שיחותינו פסקו בפתאומיות למשך יומיים.

במרפסת הארוכה המשותפת לשני החדרים שלנו, התעלמות מוחלטת: רק ברכת שלום, בוקר טוב, איזה מזג אוויר נעים, קשקושים שטחיים.

ואז, ללא הסבר, הכול התחדש.

האם מתחשק לי לצאת לרוץ בבוקר? לא, לא ממש. טוב, אז בוא נלך לשחות.

כיום הכאב, הבעירה, הריגוש ממישהו חדש, ההבטחה לאושר עילאי כזה שמרחף במרחק נגיעה, ההתנהלות המגושמת במחיצתם של אנשים שאולי לא קראתי נכון ואיני רוצה לאבד וחייב לחזור ולפענח שוב בכל פנייה, הערמומיות הנואשת שאני מביא לצד כל מי שאני רוצה ומשתוקק שירצה אותי, המָסַכים שאני מוריד, כאילו ביני לבין העולם אין רק שכבה אחת, אלא רבדים של דלתות הזזה עשויות נייר אורז, הניסיון להצפין ולפענח את מה שמעולם לא קודד מלכתחילה — כל אלה התחילו בקיץ שבו אוליבר הגיע לביתנו. הם הובלטו בכל שיר שהיה להיט באותו קיץ, בכל רומן שקראתי במהלך שהותו ולאחריה, בכל דבר החל מריח רוזמרין בימים חמים ועד לצרצור המטורף של הציקדות בשעות אחר הצהריים — ריחות וצלילים שגדלתי איתם והכרתי כל שנה בחיי עד אז, אך לפתע פנו נגדי והשתנו לנצח, צבועים באירועי הקיץ ההוא.

ואולי זה התחיל אחרי השבוע הראשון שלו, כשהתרגשתי מכך שעדיין זכר מי אני, מכך שלא התעלם ממני, ויכולתי אפוא להרשות לעצמי את המותרות שבלחלוף על ידו בדרכי אל הגן מבלי להצטרך להעמיד פנים שאיני מודע אליו. בבוקר הראשון רצנו יחד מוקדם — במעלה כל הדרך עד ל־ב' ובחזרה. למחרת שחינו מוקדם בבוקר. ואז, ביום השלישי, שוב רצנו. אהבתי לחלוף במהירות ליד מכונית חלוקת החלב, שהיתה רחוקה מלסיים את הסבב שלה, או ליד בעל המכולת והאופה שעמדו לפתוח את בתי העסק שלהם, אהבתי לרוץ לאורך החוף והטיילת כשעדיין היו שוממים מאדם, וביתנו נראה כמו חזיון תעתועים. אהבתי את זה שכפות רגלינו היו מתואמות, שמאל עם שמאל, ופגעו בקרקע בו בזמן, מותירות עקבות בחוף שקיוויתי לחזור אליהן ולהניח בחשאי את כף רגלי במקום שבו הוא הותיר את חותמו.

ההחלפה הזאת בין ריצה לשחייה הייתה פשוט ה"שגרה" שלו באוניברסיטה. האם הוא רץ בשבת? התבדחתי. הוא תמיד התאמן, גם כשהיה חולה; הוא יתאמן במיטה אם לא תהיה ברירה. גם אם לילה קודם שכב עם מישהו חדש, אמר, הוא עדיין יֵצא לריצה מוקדמת בבוקר. הפעם היחידה שלא התאמן היתה לאחר שעבר ניתוח. כששאלתי אותו איזה ניתוח, התשובה שהבטחתי שלעולם איני רוצה לעורר בו, הפתיעה אותי כמו ליצן קופץ מקופסה בגיחוך מלא שטנה. "אחר כך, נראה."

ייתכן שהיה קצר נשימה ולא רצה לדבר יותר מדי, או שפשוט רצה להתרכז בשחייה או בריצה. ואולי זאת היתה דרכו לדרבן אותי לנהוג כמוהו — בתמימות מוחלטת.

אך היה משהו מקפיא ודוחה בו־זמנית במרחק שהזדחל בינינו לפתע ברגעים הכי לא צפויים. ממש כאילו עשה זאת בכוונה; משחרר לי את החבל עוד ועוד, ואז מסלק כל מראית עין של ידידות.

מבט הפלדה תמיד חזר. יום אחד, כשהתאמנתי בגיטרה שלי ליד מה שהפך להיות "השולחן שלי" בגן האחורי שבסמוך לבריכה, והוא שכב לא רחוק משם על הדשא, זיהיתי מיד את המבט. הוא התבונן בי במשך זמן־מה, כשהייתי מרוכז בצוואר הגיטרה, וכשהרמתי לבסוף את פניי כדי לראות אם אהב את מה שניגנתי, זה היה שם: חותך, אכזרי, כלהב בוהק שנסוג בו־ברגע שהקורבן מבחין בו. הוא חייך אליי חיוך עקר כאילו אמר, עכשיו כבר אין טעם להסתיר את זה.

תתרחק ממנו.

ודאי הבחין שהתערערתי, ובמאמץ לפצות אותי התחיל לשאול על הגיטרה. הייתי זהיר מכדי לענות לו בכנות. בינתיים, כששמע אותי מתאמץ למצוא תשובות, נמלא חשד שאולי הדברים אינם כשורה יותר מכפי שניכר בי. "אל תטרח להסביר. פשוט נגן שוב." "אבל חשבתי שאתה שונא את זה." "שונא את זה? מה נתן לך את הרושם הזה?" התווכחנו הלוך ושוב. "פשוט נגן כבר, טוב?" "את אותו דבר?" "את אותו דבר."

נעמדתי על רגליי והלכתי אל הסלון, מותיר את החלונות הצרפתיים הגדולים פתוחים כדי שיוכל לשמוע אותי מנגן את זה בפסנתר. הוא עקב אחרי מחצית מהדרך, ואז האזין במשך זמן־מה, שעון על מסגרת העץ של החלון.

"שינית את זה. זה לא אותו דבר. מה עשית לזה?"

"פשוט ניגנתי כפי שליסט היה מנגן, אילו היה מאלתר על זה קצת."

"פשוט נגן את זה שוב, בבקשה!"

אהבתי את האופן שבו הוא מזייף כעס. אז התחלתי לנגן שוב את הקטע.

לאחר זמן־מה: "אני לא מאמין ששוב שינית את זה."

"טוב, לא בהרבה. ככה בּוּזוֹני היה מנגן את זה, אילו היה משנה את הגרסה של ליסט."

"אתה לא יכול פשוט לנגן באך כמו שבאך כתב?"

"אבל באך מעולם לא כתב את זה לגיטרה. ואולי אפילו לא כתב את זה לצ'מבלו. למעשה, אנחנו אפילו לא בטוחים שבאך כתב את זה בכלל."

"תשכח ששאלתי."

"או־קיי, או־קיי. אל תתעצבן כל כך," אמרתי. עכשיו היה זה תורי לזייף הסכמה שבשתיקה מלאת טינה. "זאת היצירה של באך כפי שכתבתי מחדש את תוויה, בלי בוזוני וליסט. באך היה אז צעיר מאוד, והוא הקדיש את היצירה לאחיו."

ידעתי בדיוק איזו פראזה ביצירה ריגשה אותו בפעם הראשונה, ובכל פעם שניגנתי אותה, העברתי לו שי קטן, כי היא באמת הוקדשה לו כסמל למשהו מאוד יפה בתוכי שלא צריך להיות גאון כדי לגלות, ואשר דירבן אותי להכניס גם קטע סולו ממושך. במיוחד עבורו.

מה שעשינו היה — והוא ודאי זיהה את הסימנים הרבה לפניי — פלרטוט.

מאוחר באותו ערב כתבתי ביומני: הגזמתי כשאמרתי שאני חושב שאתה שונא את היצירה. מה שהתכוונתי לומר היה: חשבתי שאתה שונא אותי. קיוויתי שתשכנע אותי שההיפך הוא הנכון — וזה מה שעשית, לפרק זמן קצר. למה מחר בבוקר לא אאמין לכך?

אם כך, זה גם מי שהוא, אמרתי לעצמי אחרי שראיתי איך הפך מקרח לאור שמש.

באותה מידה יכולתי לשאול: האם גם אני מתהפך שוב ושוב באותו אופן?

נ.ב. לא נכתבנו לכלי נגינה אחד בלבד. לא אני ולא אתה.

הייתי מוכן בהחלט למתג אותו כבעייתי ובלתי נגיש ולא להתעניין בו עוד. שתי מילים ממנו — והאפתיה הזעופה שלי השתנתה ל־אנגן לך כל דבר עד שתבקש שאפסיק, עד שיגיע זמן ארוחת הצהריים, עד שעור ידיי יתקלף שכבה אחר שכבה, מפני שאני אוהב לעשות דברים למענך, אעשה כל דבר למענך, רק תגיד את המילה, מצאת חן בעיניי מהיום הראשון, אפילו כשאתה הופך שוב לקרח אל מול הצעות החברוּת החוזרות ונשנות שלי, לעולם לא אשכח שהשיחה הזאת התקיימה בינינו, ושיש דרכים קלות יותר להחזיר את השמש אל סופת השלגים.

מה ששכחתי לציין כסימן היכר בהבטחה הזאת היה שלקרח ולאפתיה יש דרכים לבטל באחת את כל הפסקת האש וההסכמים שנחתמו ברגעים שמשיים יותר.

ואז הגיע אותו יום ראשון אחר הצהריים ביולי, כשביתנו התרוקן לפתע ורק אנחנו נותרנו בו, ואש קרעה את בטני — מפני ש"אש" היתה המילה הראשונה והקלה ביותר שקפצה לראשי בהמשך באותו ערב, כשכתבתי ביומני בניסיון למצוא היגיון במה שקרה. חיכיתי וחיכיתי בחדרי, כבול למיטתי מאימה ומציפייה כמו בטראנס. לא אש תשוקה, לא אש מכלה, אלא משהו משתק, כמו אש ממצבור פצצות שיונקות את כל החמצן שסביבן ומותירות אותך מתנשף מפני שחטפת בעיטה בבטן, ורִיק קרע לגזרים כל רקמת ריאה חיה וייבש את פיך, ואתה מקווה שאף אחד לא ידבר מפני שאתה אינך יכול לדבר, ואתה מתפלל שאף אחד לא יבקש ממך לזוז מפני שלבך פקוק והולם בכזאת מהירות, שהוא יפלוט רסיסי זכוכית לפני שיאפשר למשהו אחר לעבור מבעד לחדריו הצרים. אש כמו פחד, כמו חרדה, כמו עוד דקה אחת נוספת כזאת ואמות אם הוא לא ידפוק על דלתי, אבל אמות קודם אם לעולם לא ידפוק, במקום לדפוק עליה עכשיו. למדתי להשאיר את הדלתות הצרפתיות בחדרי פתוחות מעט, והייתי שוכב במיטה בבגד ים בלבד, וכל גופי בוער. אש כמו תחינה האומרת, בבקשה, בבקשה, תגיד לי שאני טועה, תגיד שדמיינתי את כל זה, מפני שלא ייתכן שזה נכון גם לגביך, ואם זה נכון גם לגביך, אתה האדם האכזרי ביותר עלי אדמות. הוא, אותו אחר הצהריים שבו לבסוף נכנס אל חדרי מבלי לדפוק, כמו זומן על ידי תפילותיי ושאל איך זה שאני לא בחוף עם כולם, וכל מה שיכולתי לחשוב לומר — אם כי לא לגרום לעצמי להגיד — היה כדי להיות איתך. להיות איתך, אוליבר. עם או בלי בגד הים שלי. להיות איתך במיטה שלי. במיטה שלך. שהיא המיטה שלי בשאר חודשי השנה. עשה בי כרצונך. קח אותי. רק שאל אם אני רוצה ותראה איזו תשובה תקבל, רק אל תניח לי לומר לא.

ותגיד לי שלא חלמתי בלילה ההוא שבו שמעתי קול במסדרון ליד דלת חדרי, ולפתע ידעתי שמישהו נמצא בחדר, מישהו יושב למרגלות מיטתי, חושב, חושב, חושב, ולבסוף התחיל להתרומם לעברי וכעת שכב לא לצדי אלא מעליי בזמן ששכבתי על בטני, ושכל כך אהבתי את זה, שבמקום להסתכן ולעשות משהו שיחשוף שהתעוררתי או יגרום לו לשנות את דעתו, העמדתי פני שקוע בשינה עמוקה וחשבתי, זה אינו חלום, אסור שיהיה חלום, מפני שהמילים שעלו במוחי כשעצמתי את עיניי בחוזקה היו — זה כמו לחזור הביתה, כמו לחזור הביתה לאחר שנים במקומות רחוקים, עם הטרויאנים והלסטריגונים, כמו לחזור הביתה אל המקום שבו כולם כמוך, מקום שבו אנשים יודעים, פשוט יודעים, לחזור הביתה כמו כשהכול מסתדר במקום, ואתה מבין פתאום שבמשך שבע־עשרה שנה כל מה שעשית היה להתעסק בקומבינציה הלא נכונה. ואז החלטתי לגלות ללא ניע, מבלי להזיז ולו שריר בגופי, שאשמח להיכנע אם תלחץ, שכבר נכנעתי, שאני שלך, כולי שלך, אלא שלפתע נעלמת, ולמרות שהיה נדמה שזה אמיתי מכדי להיות חלום, בכל זאת הייתי משוכנע שכל מה שרציתי מאותו יום ואילך היה שתעשה בדיוק את אותו הדבר שעשית בשנתי.

למחרת שיחקנו טניס זוגות, ובמהלך ההפסקה כששתינו את הלימונדה של מפאלדה, הוא הניח את זרועו החופשייה סביבי ומעך בעדינות את אגודלו ואת האצבעות אל תוך כתפי במין חיקוי של חיבוק־עיסוי ידידותי — כל העניין היה מאוד חברי. אבל הייתי כה מהופנט, שהתפתלתי וחילצתי את עצמי ממגעו מפני שעוד רגע הייתי נחלש, כמו אחד מאותם צעצועי עץ קטנים שגפיהם קשורות בחוט מרכזי וגופם קורס ברגע שמשחררים אותו. הוא התנצל ושאל בבהלה אם לחץ על "עצב או משהו" — הוא לא התכוון להכאיב לי. ודאי חש נבוך לחלוטין, אם חשד שהכאיב לי או שנגע בי באופן פוגע. הדבר האחרון שרציתי היה לרפות את ידיו. ובכל זאת פלטתי משהו בסגנון "זה לא כאב", והייתי מניח לכל העניין בנקודה הזאת. אבל הרגשתי שאם לא כאב הוא שעורר תגובה כזאת, איזה הסבר נוסף יש לכך שניערתי אותו מעליי בגסות כזאת מול חבריי? לכן העמדתי פני מי שמנסה בכל כוחו להבליע העוויית כאב ללא הצלחה.

מעולם לא עלה בדעתי שמה שהבהיל אותי לחלוטין במגע שלו בי הוא בדיוק מה שמבהיל בתולה כשגבר שהיא חושקת בו נוגע בה לראשונה: הוא מעיר בה קצות עצבים שמעולם לא ידעה על קיומם, והדבר מעורר עונג מטריד.

הוא עדיין נראה מופתע מתגובתי אבל הפגין את כל הסימנים לכך שהוא מאמין לכאב שלי, ממש כפי שהפגנתי את כל הסימנים לכך שאני מסווה אותו. זאת היתה דרכו לאפשר לי לרדת מהעץ ולהעמיד פנים שלא היה מודע כלל לניואנס כלשהו בתגובתי. כיוון שאני יודע, כפי שלמדתי מאוחר יותר, עד כמה נוקבת לחלוטין היתה היכולת שלו להבין סימנים סותרים, איו לי ספק שכבר חשד במשהו. "הנה, תן לי לטפל בזה." הוא בחן אותי והמשיך לעסות את כתפי. "תרפה," אמר בפני כולם. "אבל אני רפוי." "אתה קשה כמו ספסל. תרגישי את זה," אמר למארסיה, אחת הנערות שעמדו לידנו. "מכווץ לגמרי." הרגשתי את ידה על גבי. "כאן," אמר ולחץ את כף ידה ושיטח אותה בחוזקה על גבי. "מרגישה את זה? הוא צריך להרפות יותר," אמר. "אתה צריך להרפות יותר," היא חזרה אחריו.

ייתכן שבכך, כמו בכל דבר אחר, כיוון שלא ידעתי כיצד לדבר בקוד — לא ידעתי כיצד לדבר כלל. הרגשתי כמו חירש־אילם שאינו יכול אפילו להשתמש בשפת הסימנים. גימגמתי בכל המובנים כמו כדי לא להגיד את דעתי. זה היה טווח הקוד שלי. כל עוד אני נושם ויכול לשים מילים בפי, אוכל להצליח פחות או יותר. אחרת, השתיקה שבינינו ודאי תסגיר אותי — ואולי זאת הסיבה לכך שכל דבר, ולו מלמול מהיר של דבר שטות, היה עדיף על שתיקה. שתיקה תחשוף אותי. אך מה שוודאי היה חושף אותי אף יותר היה המאבק שלי להתגבר על כך מול אחרים.

הייאוש שהיה מכוון אל עצמי העניק לתווי פניי משהו על גבול חוסר הסבלנות וזעם אילם. העובדה שייתכן שהוא טעה לחשוב שהם מכוונים כלפיו לא חלפה לרגע במוחי.

ייתכן שמסיבות דומות הסטתי את מבטי בכל פעם שהביט בי: כדי להסתיר את הביישנות המתוחה שלי. גם העובדה שאולי הוא יחשוב שההתעלמות שלי פוגענית וישיב במבט עוין מפעם לפעם, מעולם לא חלפה במוחי.

הדבר שקיוויתי שהוא לא הבחין בו בתגובה המוגזמת שלי ללפיתה שלו היה אחר.

לפני שהתחמקתי מזרועו, ידעתי שנכנעתי לה וכמעט נשענתי עליה, כמו כדי לומר — כפי ששמעתי מבוגרים אומרים לעתים קרובות כשמישהו עיסה פתאום את כתפיהם עת חלף מאחוריהם — אַל תפסיק. האם הבחין שאני מוכן לא רק להיכנע, אלא גם להתעצב על פי תבנית גופו?

זאת גם התחושה שהבאתי אל היומן שלי באותו לילה: קראתי לה "ערפול חושים". למה חושיי התערפלו? והאם הדבר יכול להתרחש בקלות כזאת? האם די שייגע בי במקום כלשהו כדי שאחוש רפוי לגמרי ונטול כל רצון? האם לכך מתכוונים כשאומרים "נמסתי"?

ומדוע שלא אראה לו עד כמה אני נמס? בגלל הפחד ממה שעשוי לקרות? ואולי הפחד שיצחק עליי, יגלה לכולם או יתעלם מכל הענין בתירוץ שאני צעיר מדי ואיני יודע מה אני עושה? או מפני שאם רק יחשוד — וכל מי שחושד יימצא בהכרח על אותו גל — אולי יתפתה לעשות משהו? ואולי אעדיף חיים שלמים של כמיהה בתנאי ששנינו נמשיך את הפינג־פונג הזה: לא לדעת, לא לא־לדעת, לא לא־לא־לדעת? רק תהיה בשקט, אל תגיד כלום, ואם אינך יכול להגיד "כן" אל תגיד "לא", תגיד "נתראה". האם משום כך אנשים אומרים "אולי" כשהם מתכוונים ל"כן"? אבל מקווים שתחשוב שזה "לא", כשכל מה שהם באמת מתכוונים אליו הוא, בבקשה, בקש ממני רק עוד פעם אחת, ועוד פעם אחת לאחר מכן?

אני נזכר בקיץ ההוא, ואיני יכול להאמין שלמרות כל ניסיונותיי לחיות עם ה"אש" וה"ערפול חושים", החיים עדיין העניקו רגעים נפלאים. איטליה. קיץ. קולות הציקדות בשעות אחר הצהריים המוקדמות. חדרי. חדרו. המרפסת שלנו שהותירה את כל העולם בחוץ. הרוח הקלילה שהעלתה בעקבותיה במדרגות נשיפות מהגן שלנו אל החדר שלי. הקיץ שבו למדתי לאהוב לדוג. מפני שהוא אהב. לאהוב לרוץ. מפני שהוא אהב. לאהוב תמנונים, את הרקליטוס, את טריסטאן. הקיץ שבו שמעתי ציפור שרה, הרחתי צמח, הרגשתי את הערפל נישא תחת כפות רגליי או ימים חמימים שטופי שמש, מפני שחושיי היו תמיד דרוכים, ואוטומטית הייתי מגלה שהם נחפזים אליו.

יכולתי להכחיש כל כך הרבה דברים — שהשתוקקתי לגעת בברכיו ובמרפקיו כשהבהיקו משמש בזוהר הדביק שראיתי רק אצל מעטים; שאהבתי את זה שמכנסי הטניס הקצרים שלו תמיד נראו מוכתמים מצבע חימר שהפך, עם חלוף השבועות, לצבע עורו; ששערו שנעשה בלונדיני מיום ליום, החזיר את אור השמש לפני שהפציעה כולה בבוקר; שחולצתו הכחולה המתנופפת, שהתנופפה עוד יותר כשלבש אותה בימי סערה בפאטיו ליד הבריכה, הכילה הבטחה לניחוח של עור וזיעה, שרק מהמחשבה עליו עמד לי. את כל זה יכולתי להכחיש. ולהאמין להכחשות שלי.

אבל שרשרת הזהב והמגן דוד עם מזוזת הזהב שעל צווארו העידו שיש כאן משהו חזק יותר מכל מה שרציתי ממנו, מפני שהדבר הזה קישר בינינו והזכיר לי שבזמן שכל שאר הדברים קשרו קשר להפוך אותנו לשתי ישויות הכי לא דומות שאפשר, הדבר הזה לפחות התעלה מעל כל ההבדלים. ביום הראשון שלו איתנו ראיתי מיד את המגן דוד. ומאותו רגע ידעתי שמה שהפליא אותי ומשך אותי לחברוּת איתו, מבלי לקוות לרגע למצוא דרכים לשנוא אותו, היה גדול מכל דבר שאחד מאיתנו יוכל לרצות אי־פעם מהאחר, גדול יותר ולפיכך טוב יותר מנשמתו, מגופי או מהאדמה עצמה. להביט בצווארו ובמגן דוד שעליו ובקמע חושף הסודות היה כמו להביט על משהו על־זמני, קדום, אלמותי, בתוכי, בתוכו, בתוכנו, המתחנן להיות מוצת מחדש, שיקיצו אותו מתרדמה בת אלף שנים.

התמיה אותי שלא נראה שאכפת לו, או שהוא לא הבחין שגם אני ענדתי אחד כזה. כפי שוודאי לא היה אכפת לו או שלא הבחין בכל פעם שעיניי נדדו לאורך בגד הים שלו בניסיון להבין מהם קווי המִתאר של מה שהפך אותנו לאחים במדבר.

למעֵט משפחתי, הוא כנראה היהודי היחיד שדרך אי־פעם ב־ב'. אבל שלא כמונו, הוא איפשר לך לראות את זה מהרגע הראשון. לא היינו יהודים בולטים לעין. ענדנו את היהדות שלנו כדרכם של רוב האנשים בעולם: מתחת לחולצה, לא מוסתרת אבל תחובה היטב בפנים. "יהודים דיסקרטים", אם להשתמש במילותיה של אמי. לראות מישהו מכריז על יהדותו על גבי צווארו כפי שאוליבר עשה, כשאחז באחד מזוגות האופניים שלנו והתקדם לעבר העיירה בחולצה פתוחה לרווחה, היה מדהים כשם שנדהמנו ללמוד ממנו שאנחנו יכולים לנהוג כמותו ולצאת מזה בשלום. כמה פעמים ניסיתי לחקות אותו. אבל הייתי מודע מדי לעצמי, כמו מי שמנסה להרגיש טבעי כשהוא מסתובב עירום במלתחה, ובסופו של דבר מתגרה מהעירום שלו עצמו. בעיירה ניסיתי להתהדר ביהדותי בהתרברבות אילמת שנבעה פחות מיהירות ויותר מבושה מודחקת. הוא לא. לא שלא חשב מעולם מה זה להיות יהודי, או על החיים כיהודי במדינה קתולית. לפעמים דיברנו רק על הנושא הזה במהלך אחר הצהריים הארוכים שבהם שנינו הנחנו לעבודה ונהנינו משיחה, בזמן שכל בני הבית והאורחים נדדו לכל חדר פנוי אפשרי כדי לנוח מעט. הוא התגורר כבר מספיק זמן בעיירות קטנות בניו אינגלנד כדי לדעת איך זה להיות היהודי יוצא הדופן. אבל יהדות מעולם לא הטרידה אותו כפי שהטרידה אותי, וגם לא היתה נושא לאי־נוחות מטפיזית קבועה עם עצמו ועם העולם. היא אפילו לא נשאה בחובה את ההבטחה המיסטית האילמת לאחדות גורל גואלת. וייתכן שמשום כך לא חש מבוכה מהיותו יהודי ולא נדרש תמיד לחטט בזה, כמו שילד מחטט בגלד שהוא מבקש להעלים. הוא הרגיש בנוח להיות יהודי. הוא הרגיש בנוח עם עצמו כפי שהרגיש בנוח עם גופו, עם המראֶה שלו, עם חבטת גב־היד המצחיקה שלו, עם הבחירה שלו בספרים, במוזיקה, בסרטים, בחברים. הוא הרגיש בנוח עם אובדנו של עט המון בלאן היוקרתי שלו. "אני יכול לקנות עט אחר כזה." הוא הרגיש בנוח גם עם ביקורת. הוא הראה לאבי כמה דפים שהתגאה שכתב. אבי אמר לו שהתובנות שלו לגבי הרקליטוס מבריקות אבל זקוקות לחיזוק, שעליו לקבל את טבעה הפרדוקסלי של החשיבה של הפילוסוף, לא רק להבהיר שהיא כזאת. הוא הרגיש בנוח להבהיר דברים, הוא הרגיש בנוח עם פרדוקס. בחזרה ללוח השרטוט — הוא הרגיש בנוח גם עם לוח השרטוט. הוא הזמין את דודתי הצעירה לגיטה — סיבוב — בארבע עיניים בסירת המנוע שלנו. היא דחתה את ההצעה. זה היה בסדר. הוא ניסה שוב כמה ימים אחר כך, ואילו נשארה שבוע נוסף איתנו, זה ודאי היה בסדר לצאת לים לגיחה לילית שבקלות יכלה להימשך עד הזריחה.

רק פעם אחת במהלך ימיו הראשונים אצלנו הרגשתי שאכן הגבר הנינוח, המפנה עורף, קר־המזג, הלא מודאג, בן העשרים וארבע, שהרגיש בנוח באופן כה רשלני לגבי כל כך הרבה דברים בחיים, היה למעשה שופט אופי ומצבים דרוך, קר ונבון לחלוטין. לא היה דבר שעשה או אמר שלא היה מתוכנן מראש. הוא קלט כל אחד, אבל קלט אותם בדיוק מפני שהדבר הראשון שחיפש באנשים היה מה שראה בעצמו ולא רצה שאחרים יראו. הוא היה, כפי שאמי למדה באופן שערורייתי באחד הימים, שחקן פוקר עילאי, שפעמיים בשבוע לערך חמק בלילה לעיירה כדי "לשחק בכמה ידיים". משום כך להפתעתנו הגמורה התעקש לפתוח חשבון בנק ביום שהגיע. לאף אחד מהדיירים שלנו לא היה חשבון בנק מקומי. לרובם לא היה סנט.

זה קרה במהלך ארוחת צהריים, כשאבי הזמין עיתונאי שבצעירותו התעניין בפילוסופיה ורצה להוכיח שלמרות שמעולם לא כתב על הרקליטוס, עדיין היה יכול להתכתש על כל נושא תחת השמש. הוא ואוליבר לא הסתדרו. לאחר מכן אבי אמר, "אדם שנון מאוד — גם חכם, לכל הרוחות." "אתה באמת חושב ככה, פרופסור?" אוליבר קטע אותו מבלי להיות מודע לכך שאבי, למרות שהיה סבלני, לא תמיד אהב שסותרים אותו, ועוד פחות מכך שקוראים לו פרופסור, למרות ששיתף פעולה עם שניהם. "כן," התעקש אבי. "טוב, אני לא בטוח שאני מסכים בכלל. בעיניי הוא יהיר, שטחי, מיושן וגס. הוא משתמש בהומור ובהרבה קול" — אוליבר חיקה את הרצינות של האיש — "ובתנועות גדולות כדי להציק לקהל שלו, מפני שהוא לגמרי חסר יכולת לטעון טיעון. העניין עם הקול כל כך מוגזם, פרופסור. אנשים צוחקים מההומור שלו לא מפני שהוא מצחיק, אלא מפני שהוא משדר את הרצון שלו להיות מצחיק. ההומור שלו אינו יותר מאשר דרך לזכות באהדת האנשים שאינו יכול לשכנע.

"אם אתה מסתכל עליו כשאתה מדבר, הוא תמיד מסיט את מבטו, לא מקשיב, רק מת להגיד דברים ששינן כשדיברת, ורוצה להגיד אותם לפני שישכח."

איך יכול מישהו להרגיש אינטואיטיבית את דרך החשיבה של אדם אחר, אלמלא הוא עצמו כבר היה מודע לאותה צורת חשיבה? איך יכול היה לקלוט כה הרבה תפניות עקלקלות באחר, אלמלא התנסה בהן בעצמו?

מה שהדהים אותי היה לא רק כישרונו המדהים לקרוא אנשים, לנבור בתוכם ולשלוף את התצורה המדויקת של אישיותם, אלא יכולתו לדעת דברים באינטואיציה בדיוק כפי שאני ידעתי אותם. בסופו של דבר, זה מה שמשך אותי אליו בכפייתיות שגברה על תשוקה ועל חברוּת ועל כוח הפיתוי של הדת המשותפת. "מה דעתך ללכת לסרט?" פלט ערב אחד כשכולנו ישבנו יחד, כאילו לפתע עלה במוחו פיתרון למה שהסתמן כערב משעמם בבית. בדיוק קמנו מהשולחן אחרי שאבי דחק בי, כדרכו באותם ימים, לצאת עם חברים לעתים קרובות יותר, במיוחד בערבים. זה גבל בהטפת מוסר. אוליבר עדיין היה חדש אצלנו ולא הכיר איש בעיירה, כך שוודאי נראיתי בן לוויה ראוי לסרט כמו כל אחד אחר. אבל הוא שאל את שאלתו באופן קליל וספונטני מדי, כאילו רצה שאני וכל האחרים שבחדר נדע שלא ממש מזיז לו אם לא ילך לקולנוע, ושבאותה קלות ממש יוכל להישאר בבית ולעבור על כתב היד שלו. עם זאת, הסגנון השאנן של הצעתו היה גם קריצה שכוונה אל אבי: הוא רק העמיד פנים שהרעיון עלה במוחו; למעשה, מבלי שעורר בי כל חשד, אימץ את ההצעה שנתן לי אבי ליד שולחן האוכל, והציע ללכת בשבילי בלבד.

חייכתי, לא להצעה אלא בשל המהלך הכפול. הוא קלט מיד את החיוך שלי. ולאחר שקלט אותו חייך בחזרה כמעט כמו בלעג עצמי, מתוך הבנה שאם יסגיר סימן כלשהו לכך שניחש שהבנתי את התרגיל שלו, תהיה זאת הודאה באשמתו; אך סירוב להודות בכך משהבהרתי שעליתי עליו, ירשיע אותו עוד יותר. לפיכך חייך כדי להודות שנתפס על חם, אבל גם כדי להראות לי שהוא מספיק קוּל להודות בכך, ועדיין ייהנה אם נלך יחד לקולנוע. העניין כולו ריגש אותי.

ואולי חיוכו היה דרך להחזיר לי על כך שקלטתי אותו ברמיזה אילמת, שאף כי הוא נתפס לכאורה מנסה ליצור מראית עין של אדישות מוחלטת לגבי ההצעה שלו, גם הוא מצא בי דבר־מה שגרם לו לחייך, כלומר התענוג האסור, החריף והערמומי ששאבתי מאיתור זיקות סמויות רבות כל כך בינינו. ייתכן שלא היה שם דבר, ואולי המצאתי את כל העניין. כל אחד מאיתנו ידע מה השני ראה. באותו ערב כשרכבנו לבית הקולנוע, ריחפתי באוויר, ולא טרחתי להסתיר זאת.

לפיכך, עם תובנה שכזאת, האם יכול היה שלא להבחין במשמעות הרתיעה הפתאומית שלי ממגע ידו? לא להבחין שנשענתי על אחיזתו? לא לדעת שלא רציתי שירפה ממני? לא לחוש שכאשר התחיל לעסות אותי, חוסר היכולת שלי להיות רפוי היה מפלטי האחרון, ההגנה האחרונה, העמדת הפנים האחרונה, שבשום אופן לא התנגדתי, שההתנגדות שלי היתה מזויפת, שלא הייתי מסוגל להתנגד ולעולם לא ארצה להתנגד, לא משנה מה יעשה או יבקש ממני לעשות? לא לדעת — כשישבתי על מיטתי באותו אחר צהריים של יום ראשון, כשאיש לא היה בבית מלבד שנינו, והסתכלתי עליו כשנכנס לחדרי ושאל למה אני לא עם כל השאר בחוף — שסירבתי לענות ורק משכתי בכתפיי תחת מבטו החודר פשוט כדי לא לחשוף שאיני יכול לשאוף די אוויר לדבֵּר, שאילו הייתי מוציא ולו צליל אחד, זה היה עלול להיות וידוי נואש ומוחלט או יבבה — אחד משניהם? מעולם מאז ילדותי אף אחד לא הביא אותי למצב כזה. אלרגיה קשה, אמרתי. גם לי, ענה. סביר שסבלנו מאותו דבר. שוב משכתי בכתפיי. ביד אחת הוא הרים את הדובי הישן שלי, הפך אותו כך שפניו היו מולו ולחש משהו באוזנו. ואז, כשהוא מפנה שוב את הדובי בפניו אליי ומשנה את קולו, שאל, "מה קרה? אתה עצוב." ודאי כבר הבחין בבגד הים שלבשתי. האם לבשתי אותו נמוך מהראוי? "רוצה ללכת לשחות?" שאל. "נראה, אולי," אמרתי, מהדהד את המילה שלו, אבל עם זאת ניסיתי להגיד מעט ככל האפשר לפני שהוא יבחין שנגמר לי האוויר. "בוא נלך עכשיו." הוא הושיט את ידו כדי לעזור לי להתרומם על רגליי. אחזתי בה, וכשאני פונה הצדה בפניי לקיר, רחוק ממנו, כדי למנוע ממנו לראות אותי, שאלתי, "חייבים?" זה היה הכי קרוב ל"תישאר" שיכולתי לומר. רק תישאר איתי. הנח לידך לטייל כרצונה, תפשיט אותי מבגד הים שלי, קח אותי, לא אוציא הגה, לא אגלה לאיש, עומד לי ואתה יודע את זה, ואם לא תעשה את זה, אקח את היד הזאת שלך עכשיו ואחליק אותה לתוך בגד הים ואתן לך להכניס לתוכי כמה אצבעות שתרצה.

האם לא היה קולט דבר מזה?

הוא אמר שהוא הולך להחליף בגדים ויצא מחדרי. "ניפגש למטה." למרבה האכזבה, כשהבטתי על המפשעה שלי היא היתה לחה. האם ראה את זה? בוודאי ראה. לכן רצה שנלך לחוף. לכן יצא מהחדר שלי. הכיתי באגרופי בראשי. איך יכולתי להיות כזה לא זהיר, כזה חסר מחשבה, כזה טיפש מושלם?

ברור שהוא ראה.

הייתי צריך ללמוד לעשות את מה שהוא עשה. למשוך בכתפיי — ולהרגיש בנוח עם שפיכה מוקדמת. אבל לא הייתי כזה. לעולם לא היה עולה בדעתי להגיד, אז מה אם הוא ראה? עכשיו הוא יודע.

מה שמעולם לא חלף במוחי היה שמישהו אחר שהתגורר תחת קורת גגנו, שיחק קלפים עם אמי, אכל ארוחת בוקר על שולחננו, דיקלם ברכה בעברית בימי שישי רק בשביל הכיף, ישן באחת ממיטותינו, השתמש במגבות שלנו, חלק איתנו חברים, צפה בטלוויזיה איתנו בימים גשומים כשישבנו בסלון עטופים בשמיכה בגלל הקור והרגשנו חמימות שכזאת להיות כולנו יחד ולהקשיב לגשם נוקש על החלונות — שאולי מישהו אחר בעולמי המיידי אהב את מה שאני אוהב, רצה את מה שאני רוצה, היה מה שאני הייתי. זה מעולם לא נכנס לי לראש מפני שעדיין הייתי נתון באשליה שלמעֵט מה שקראתי בספרים, שהסקתי מרמזים, שקלטתי במקרה משיחות מסוימות מסביב — אף אחד בגילי מעולם לא רצה להיות גם גבר וגם אישה, עם גבר ואישה. כבר רציתי גברים קודם לכן ושכבתי עם נשים. אבל לפני שהוא יצא מהמונית והתקדם לעבר ביתנו, מעולם לא נראה לי אפשרי בכלל, שמישהו שמרגיש כל כך בנוח עם עצמו עשוי לרצות לחלוק איתי את גופו כפי שהשתוקקתי למסור את גופי שלי.

ועם זאת, כשבועיים לאחר שהגיע כל מה שרציתי בכל לילה היה שיצא מחדרו, לא מהדלת הראשית אלא מבעד לדלתות הצרפתיות, אל המרפסת שלנו. רציתי לשמוע את דלתו נפתחת, לשמוע את נעלי הבד שלו במרפסת, ואז את רחש הדלת שלי — שמעולם לא היתה נעולה — נפתחת כשהוא נכנס אל חדרי לאחר שכולם הלכו לישון. שיחליק אל מתחת לשמיכות, יפשיט אותי מבלי לבקש רשות, ולאחר שיגרום לי לרצות אותו יותר משחשבתי שאי־פעם אוכל לרצות נפש חיה, בעדינות, ברכות ובנועם שבהם יהודי אחד מתייחס לאחר, יעשה את דרכו אל תוך גופי, בעדינות ובעונג, אחרי שישמע את המילים שעליהן התאמנתי במשך ימים, בבקשה אל תכאיב לי, שמשמען תכאיב לי ככל שתרצה.

לעתים רחוקות נשארתי בחדרי במהלך היום. במקום זאת, במהלך הקיצים האחרונים השתלטתי על שולחן עגול ושמשייה בגן האחורי ליד הבריכה. פאבל, אורח הקיץ הקודם שלנו, אהב לעבוד בחדרו, ומדי פעם היה יוצא אל המרפסת כדי להציץ אל הים או לעשן סיגריה. מיינארד, לפניו, עבד גם הוא בחדרו. אוליבר היה צריך חֶברה. זה התחיל בכך שחלק איתי את שולחני, אבל בסופו של דבר התפתח לערימה גדולה של גיליונות נייר שהשליך על הדשא ונשכב עליה, מוקף בדפים מכתב היד שלו שהתפזרו ובמה שאהב לכנות "הדברים" שלו: לימונדה, תחליב שיזוף, ספרים, נעלי בד, משקפי שמש, עטים צבעוניים ומוזיקה שהאזין לה באוזניות, כך שהיה בלתי אפשרי לדבר איתו אלא אם כן הוא דיבר אליך ראשון. לפעמים כשירדתי למטה בבוקר עם מחברת התווים שלי או עם ספרים אחרים, הוא כבר היה שרוע בשמש בבגד הים האדום או הצהוב ומזיע. היינו הולכים לרוץ או לשחות וחוזרים ומגלים שארוחת הבוקר כבר ממתינה לנו. אחר כך הוא סיגל את ההרגל להשאיר את "הדברים" על הדשא ולשכב ממש על הקצה המרוצף של הבריכה — שנקראה גן עדן, קיצור של "זהו גן עדן", כפי שאמר לעתים קרובות אחרי ארוחת הצהריים, "עכשיו אני הולך לגן עדן," הוסיף כבדיחה פנימית שמומחים ללטינית "יעריכו". היינו מקניטים אותו על השעות האינסופיות שבילה טבול בתחליב שיזוף, שוכב באותה נקודה בדיוק בצד הבריכה. "כמה שעות היית בגן עדן הבוקר?" אמי היתה שואלת. "שעתיים רצופות. אבל אני מתכוון לחזור מוקדם אחר הצהריים להשתזף הרבה יותר." ללכת לפיסת גן העדן היה גם לשכב על הגב לאורך קצה הבריכה כשרגל אחת משתלשלת בתוך המים, האוזניות על אוזניו, וכובע קש שטוח על פניו.

זה היה אדם שדבר לא חסר לו. לא יכולתי להבין את ההרגשה הזאת. קינאתי בו.

"אוליבר, אתה ישן?" הייתי שואל כשהאוויר ליד הבריכה היה נעשה כבד באופן חרישי מעיק.

שתיקה.

ואז היתה מגיעה התשובה שלו, כמעט אנחה, מבלי להזיז ולו שריר אחד בגופו."כבר לא."

"סליחה."

כף הרגל ההיא במים — יכולתי לנשק כל אצבע בה. ואז לנשק את קרסוליו ואת ברכיו. כמה פעמים הסתכלתי על בגד הים כשכובעו כיסה את פניו? אין סיכוי שידע שאני מסתכל.

או:

"אוליבר, אתה ישן?"

שתיקה ארוכה.

"לא. חושב."

"על מה?"

בהונותיו מצליפות במים.

"על הפירוש של היידגר לקטע של הרקליטוס."

או, כשלא התאמנתי בגיטרה וכשהוא לא האזין לאוזניות שלו, וכובע הקש עדיין מונח על פניו, פתאום היה שובר את הדממה:

"אֵליוֹ."

"כן."

"מה אתה עושה?"

"קורא."

"לא, אתה לא."

"אז חושב."

"על?"

מַתִּי לספר לו.

"זה פרטי," השבתי.

"אז לא תספר לי?"

"אז לא אספר לך."

"אז הוא לא יספר לי," חזר אחרי מהורהר, כאילו הסביר למישהו עליי.

כמה אהבתי את האופן שבו חזר על הדברים שאני עצמי חזרתי עליהם. זה גרם לי לחשוב על חיבוק או על מחווה אקראיים לחלוטין בפעם הראשונה, שהופכים למכוּונים בפעם השנייה ועוד יותר בשלישית. זה הזכיר לי את האופן שבו מפאלדה היתה מציעה את מיטתי בכל בוקר, קודם מקפלת את הסדין מעל השמיכה, ואז מקפלת אותו לאחור כדי לכסות את הכריות שמעל השמיכה, ופעם נוספת מקפלת הכול מעל כיסוי המיטה — הלוך ושוב, עד שידעתי שבינות לקיפולים הרבים האלה תחובות מזכרות ממישהו שהוא בו־זמנית חסוד ונהנתן, כמו הסכמה אילמת ברגע של תשוקה.

באותם אחר צהריים השתיקה היתה תמיד קלילה ולא בוטה.

"אני לא מספר," אמרתי.

"אז אני חוזר לישון," אמר.

לבי דהר. הוא ודאי ידע.

שוב שקט עמוק. כמה רגעים אחר כך:

"זהו גן עדן."

ולפחות עוד שעה עברה עד שהייתי שומע ממנו מילה נוספת.

לא היה דבר שאהבתי יותר בכל בוקר מאשר לשבת ליד השולחן שלי ולעיין בתווים שכתבתי בזמן שהוא שכב על בטנו וסימן עמודים נבחרים של סניורה מילאני, המתרגמת שלו ב־ב'.

"תקשיב לזה," היה אומר לפעמים ומסיר את האוזניות, שובר את השתיקה המעיקה של אותם בקרים יוקדים של קיץ. "רק תקשיב לשטויות האלה." והמשיך לקרוא בקול משהו שלא היה יכול להאמין שכתב כמה חודשים קודם לכן.

"זה נשמע לך הגיוני? לי לא."

"אולי זה היה הגיוני כשכתבת את זה," אמרתי.

הוא חשב קצת, כאילו שקל את מילותיי.

"זה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי זה חודשים..." הוא דיבר בכנות רבה, כאילו זכה בהארה פתאומית וייחס משמעות לדבריי הרבה יותר ממני. הסטתי את מבטי במבוכה ולבסוף פלטתי את הדבר הראשון שעבר לי בראש: "נחמד?" שאלתי.

"כן, נחמד."

לא ידעתי איך נחמדות קשורה לזה. ואולי לא הבנתי טוב מספיק לאן כל זה מתקדם, והעדפתי לתת לעניין לחמוק. שוב שתיקה. עד לפעם הבאה שדיבר.

אהבתי ששבר את השתיקה בינינו כדי לומר משהו — כל דבר — או כדי לשאול מה חשבתי על זה, או אם אי־פעם שמעתי על זה. בביתנו איש מעולם לא שאל את דעתי על דבר. אם עדיין לא הבין למה, הוא יגלה בקרוב — זה היה רק עניין של זמן לפני שיחשוב כמו כולם שאני התינוק של המשפחה. ובכל זאת, היה זה בשבוע השלישי שלו אצלנו כששאל אותי אם שמעתי פעם על אתנסיוס קירכר, ג'וזפה בֶּלי ופאול צלאן.

"שמעתי."

"אני מבוגר ממך כמעט בעשור, ועד לפני כמה ימים מעולם לא שמעתי על אף אחד מהם. אני לא מבין את זה."

"מה יש לא להבין? אבא שלי פרופסור באוניברסיטה. גדלתי בלי טלוויזיה. עכשיו אתה מבין את זה?"

"תמשיך לנגן, טוב?" אמר, מעך מגבת והשליך אותה על פניי.

אהבתי אפילו את האופן שבו גער בי.

יום אחד כשהזזתי את המחברת שלי על השולחן, הפכתי בטעות את הכוס שלי. היא נפלה על הדשא. לא נשברה. אוליבר, שהיה בקרבת מקום, קם על רגליו, הרים אותה והניח אותה לא סתם על השולחן, אלא ממש בסמוך לדפים שלי.

"לא היית צריך," אמרתי לבסוף.

הוא הניח לדי זמן לחלוף שאבין שתשובתו אינה סתמית או נאמרת כלאחר יד.

"רציתי."

הוא רצה, חשבתי.

בדרום איטליה. על החיים בכפר כתב בספרו ישו נעצר באֶבּוֹלי שהתפרסם ב־1945 ותורגם לעברית בשם ארץ שכוחת אל.